אני נמצא בכעס עם אשתי, והטבילה שלה מתקרבת. כיצד עלי לנהוג בעניין העונה של ליל טבילה. אני לא מסוגל להתפייס איתה. האם לקיים העונה בכעס (ולנסות במידת האפשר שלפחות בשעת מעשה המריבה תפחת) או להמנע?
יתכן שהיא מצידה לא תרצה לטבול, אבל במידה והיא תרצה ואני עדיין אכעס עליה, מה עלי לעשות?
תשובה:
שלום רב.
כתב הרמב"ם פרק יד מאישות הלכה ז: "אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה", והנה אין לאשה צער ועינוי גדול מזה שמונע עונתה בדרך ריחוק וכעס.
ולעומת זאת כתב הטור אבן העזר כה: "ועוד יש מחשבות המפסידות והם בני תשע מידות… בני שנואה, והוא ששנואה בשעת תשמיש, אבל אם היא רצויה בשעת תשמיש אף על פי שהיא שנואה שרי".
וכתב הב"ח אורח חיים רפ: שמוטלת על הבעל האחריות לדאוג שתהא ביניהם אהבה ואחוה כדי שלא יגיע שום ביטול למצות עונה,
וידועים המעשים הנוראים של חרון אף המובאים בגמרא כתובות סב: ומשם נווכח בהקפדה היתירה על צער מניעת העונה.
עם זאת כאשר האשה גם היא במצב שאינה פנויה לשמחת עונה ואין בידו לפייסנה, הרי שאין תשמיש כזה מצורת המצווה, אך טוב יעשו אם יתאמצו להכשיר מצבם, ובמיוחד אם עדיין לא קיימו מצוות פרו ורבו בבן ובבת.
וכל האמור הוא לשורת הדין, אך דע שתוקף הברית שבנישואין, כולל שגם כאשר הנסיבות ירחיקו הלבבות מאהבה זמנית, תעפיל עליהם המחוייבות הכוללת והעמוקה שבין האיש והאשה לדחות כעסם לאותו הזמן על כל פנים, כי מהותה של ברית היא המחוייבות ההדדית – גם לזמנים (זמניים) שיש ריחוק.
ודומה הדבר לחתן שחלה ערב חתונתו, שבוודאי יקח תרופה לשכח הכאב בכדי שיוכל לשמוח בחתונה כאילו היה בריא, אף שיודע שעדיין לא טיפל ופתר את מחלתו.
והנסיון מוכיח שדווקא מתוך פיוס ורגיעה מתאפשר להידבר על המועקות ותחושות הפגיעה וביטוי הצרכים והציפיות, על הצד היותר טוב,
ולכן, הדרך הטובה ביותר היא, לא לעשות "הפרדה" שבזמן קירבה אסור לספר את מצוקותיי, ועלי להיות רק שמח , ובזמן כעס ומריבה אוציא את כל הרשימה.. ואתמרמר ו..
כי אם אדרבה זהו הזמן הטוב ביותר לדבר על הדברים שגרמו לכעס, אך לא ממקום של כעס, הטחה, וביקורת, אלא ממקום של גילוי רגשותיי, ודיבור עליהם ועל הצרכים שלי מהזוגיות, – וזהו הנקרא "פיוס" .
להצלחה מלאה ולקבוע סגנון שיח המאפשר ביטוי ושיתוף של צרכים ורגשות כאובים ממקום אוהד , נדרשים כמה מיומנויות ואכתוב לך חלקם על רגל אחת..:
1. דיבור שפותח ב"אני" -אני מרגיש פגוע מכך ש.. ולא "את" מרגיזה אותי ש.. 2. דיבור ספציפי – אין אמירות בסגנון "תמיד" את מזלזלת בי… 3. כל אחד בתורו מספר את תחושותיו ומקשיב לזולתו עד הסוף בתורו. 4. מבלי להכחיש ולהסביר לשני שהוא לא צודק, רק להסביר את המניעים והרגשות שלי, ולנסות להבין גם את שלה. ללא קשר אם היא לא "צודקת", 5. כל הרגשה היא לגיטימית, ולא בושה להיעלב או להרגיש מוזנח וכדומה מדבר הנראה פעוט..
הרבה עשו כן ועלתה בידם
בהצלחה
הרב אלעזר וולך
יועץ נישואי0548418686
מקורות:
יפה מאד
מועיל ומחכים
כשאה רוצה זה נקרא מצוות עונה ,וגם בליל טביךה. לבעל רק רשום שצריך פעמיים בשבוע, האם כשהבעל רוצה זה נקרא עונה, האם כשהבעל עושה כדי לא להיטמא זה מצוות עונה?
זה הכל נכון אבל רק כאשר זה נעשה מתוך אהבה ולא בשעת מריבה כאדם שעושה לצורך עצמו תוך רמיסת זולתו.
אבל ההגדרה נכונה שלבעל לא מצינ שייקרא עונה? רק ליל טבילה ואם אשה רוצה.
ואני שואל אם אשה לא רוצה בקום ועשה בליל טבילה למה זה נקרא עונה? ומדוע כשהבעל רוצה או צריך לא נחשב עונה, כלומר מה גדר הדבר , זה פשוט אצל הבעל מוגדר רק צורך אבל לא ייקרא עונה? מה הדין באדם שהביא את אחד מהצדדים לרצון , ייחשב עונה? אודה בבקשה להסבר למדני
ברור שאסור לרמוס איש
ליל טבילה הוא זמן עונה בלי קשר לרצון, גם שיעור העונה הקבוע בשו"ע בסימן עו לכל אדם לפי ארחות חייו – גמל ספן טייל, זה זמן עונה לא מצד הרצון, הרצון בה כתוספת, והוא אומר שכאשר האשה משתוקקת גם כן מצוה לקיים עמה.
אלא שלעומת זאת כנגד כל הנ"ל קיים הנושא של בני מריבה שקובע שכאשר הם במצב של מריבה אי אפשר לקיים יחסים, כיון שזה לא פורקן יצרי טכני המשמש צורך לאיזה צד, אלא חיים של אהבה וזוגיות.
השאר תגובה