לתרומות לחץ כאן

סעודת "שלום זכר"

סעודה שעושין לפני הברית שנקרא "שלום זכר"

ב"תרומת הדשן" (סי' רס"ט) כתב להוכיח מגמ' מס' ב"ק (דף פ' ע"א) שסעודת "שלום זכר" נחשב לסעודת מצוה והוא מעובדא ד"רב" ושמואל ורב אסי דאיקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן, וברש"י פי' ישוע הבן – משתה שעושין לפדיון הבן בכור, "ישוע" מתרגמנין פורקן כמו פדיון. עכ"ל. ובתוס' (שם ד"ה לבי) כתבו וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון "פורקן", מ"מ אין שייך לשון ישועה. ור"ת פי' – שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה ס"ו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה עכ"ל.[1]

וכתב התרה"ד בשם "אחד מהגדולים" שהוכיח מהנ"ל שסעודת מצוה היא לרש"י כדאית ליה [ר"ל פדיון הבן] ולר"ת [סעודה שעושים על שם שנמלט ונושע ממעי אמו] מדאיקלע רב להתם דהא אמרינן פ' גיד הנשה (חולין צה.) דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות והי' רוצה לומר דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסים לשם לטעום בלילי שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה והיינו אותה סעודה דפר"ת וקבעוה בליל שבת שהכל מצויין בבתיהם עכ"ל.

ומבואר מדבריו להדיא דהבין שסעודת ה"שלום זכר" בליל שבת היא סעודת מצוה כדביאר ר"ת וכהוכחת "אחד הגדולים" שביאר שזה סעודת מצוה.

וכן פסק ברמ"א יור"ד (סי' רס"ה סעיף י"ב), וז"ל: עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר, נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה. עכ"ל.

ובט"ז (ס"ק י"ג) כתב סמך לזה ממדרש רבה (פ' אמור פרשה כ"ז) ר' לוי אמר: משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה. כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת. עכ"ל המדרש[2]. וכתב עוד טעם שהובא בדרישה (סי' רס"ד ס"ק ב) בשם הר"ר "מנחם"[3] מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד, שהוא אבל על תורתו כדאיתא

בפ' המפלת (נדה ל:) עכ"ל. והוסיף שכנראה משום הכי ניתנה מילה לשמונה ימים אחרי שעברו ימי אבילות וק"ל. (ומטעם זה יש שכתבו שאוכלים חומוס הנרקא ארב"ס שהוא מאכל אבלים).

וב"דרישה" יו"ד סי' ש"ה (אות ג') כתב וז"ל: סמך לסעודה שעושין בליל שבת וקורין לו "זכר" ובשבת שחרית הולכין אצל היולדת שהוא כנגד "זכור" (שמות כ', ח') ו"שמור" (דברים ה', י"ב) כו' עכ"ל.

טעם שנקרא "שלום זכר"

ומה שנקרא "שלום זכר", הוא ע"פ מ"ש התוס' (ב"ק פ.) הנ"ל בשם ר"ת שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה "זכר" נקט לשון ישועה ועוד שהוא לשון "זכרון" שיזכור מה ששכח לימודו שלמד במעי אמו. וזה דוקא בשבת שנאמר בה "זכור", ועוד שבאים להזכירו שמשביעין אותו בשעת לידתו, וזהו ג"כ "שבוע הבן" מלשון שבועה (מגדל עוז). ע"כ.

ועכ"פ העולה לדעת התרה"ד ושאר מפרשים הנ"ל ושכן נפסק ברמ"א להדיא שהוא סעודת מצוה. ולכאורה יש לעיין בראית "התרומת הדשן" הנ"ל שהביא בשם "אחד הגדולים" ראיה שזה סעו"מ מכך ש"רב" הי' שם ואכל, והא במסכת חולין פ' גיד הנשה (דף צ"ה:) מבואר שרב לא הי' נהנה מסעודת רשות. אלא מוכח שהוי סעודת מצוה ולכן אכל שם.

ובאמת יש להעיר מי גילה לו רז זה שרב אכל שם דאפשר שהי' שם ולא אכל,[4] ואדרבא י"ל שלא אכל שהרי מלשון התוס' שכתבו וז"ל: שהיו "רגילין" לעשות סעודה עכ"ל. מבואר שאין זה סעודה מצד מצותה אלא מנהג בעלמא הי' שהיו "רגילין" כלומר מצד רגילות של רעות ושמחה, ותוס' לא כתבו שעשו סעודת מצוה וכיו"ב וכמו לשון רש"י שכתב (ד"ה ישוע הבן) "משתה שעושין לפדיון הבן בכור" כו' עכ"ל. ולא כתב שהיו רגילין[5], והבן!

ועוד דיוצא מדברי התרה"ד שגם אם יעשו זה באותו יום שנולד התינוק ג"כ הוי סעודת מצוה, דכתב שהטעם שנהגו לעשות בליל שבת בגלל שאנשים יותר מצויים בבתיהם. וזה לא שמענו[6].

[והנה מצאתי "בהגהות והערות" על הטור בסי' רס"ה (ס"ק קפ"ג) "בדרכי משה הארוך" בכת"י הגירסא היתה לו – רב אסי, ושמואל, ולא זכר "רב" ולפי"ז ודאי שאין כל ראי'ה למ"ש בתרוה"ד].

ועינא שפיר חזית ל"אור זרוע הגדול" ח"ב (סו"ס ק"ז) שג"כ כתב ראיה זו מגמ' ב"ק (פ.) מהא דרב הי' שם ואכל וממילא הוי סעודת מצוה לענין ברית מילה. וכתב דאל"כ הא רב לא אכל בסעודות הרשות. ולא מסתבר כלל לומר דאיקלע ולא אכל" ע"כ.[7] וביאור דיקדוק לשונו הטהור שכתב "דאיקלע ולא ואכל" כלומר שאפי' שאיקלע ורק הזדמן לשם דרך מקרה ולא זימון שלכאורה יותר מסתבר שלא יאכל, שרק אם הי' דרך זימון הי' מסתבר שאכל, אפ"ה חזינן שהבין שבאיקלע שייך שכן אכל דכן מסתבר וכנראה מגמ' בכורות (לח.) וכתובות (דף ח:) ש"איקלע" נאמר על אכילה ודו"ק. ועוד הוסיף להוכיח כן מהא דאמרי' נמי פ"ק דכתובות רב חנינא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כותיה משום דטריד דאית ליה צערא לינוקא אבל אי לאו צערא דינוקא הוה מן הדין לברך שהשמחה במעונו ש"מ דסעודת מצוה היא, עכ"ל.

וגם הלום ראיתי להגאון ר' משה לאנדוי בהגה שלו על ספר הערוך (ערך "ישוע") מה דהק' על ר"ת הנ"ל מגמ' ב"ב (דף ס:) שמצינו שר' ישמעאל בן אלישע מתאונן על מלכות הרשעה שמבטלת שנכנס "לישוע" הבן, ואם להתוס' הוא סעודת רשות א"כ מה היתה הצרה הגדולה בביטול סעודת רשות זו. ונראה לי דלא קשה מידי דהא איתא שם ג"כ שמקונן על שבוע הבן ג"כ שאינם מניחים הגויים שיכנס וזהו ברית מילה, וקשה שזה ג"כ אינה סעודה עיקר מצוה, ובאשר נזכר שם שר' ישמעאל בן אלישע יתאונן על ביטול תורה ומצות כו', כאשר מנהג ישראל תורה היא לצרף סעודות אלו להמצוה, א"כ יש להם כח גדול להלהיב את הלבבות לתורה ולמצוות. עכ"ל. (מתוך מכתב שכתב לחתנו ר' יקותיאל קלווארי – הובא בצוהר דף פ"ז.).

וא"כ חזינן מדברי קדשו שבמישור הבין מדברי התוס' כדביארנו שזה סעודות רשות, וגם בתי' על דברי ר"ת מגמ' (ב"ב ס:) תי' בדרך אחרת ולא עמד ונגע באפשרות שתוס' איירי שזה ג"כ סעודות מצוה, וכדברינו בלשון התוס' שכתבו והיו רגלין לעשות סעודה שאין זה אלא סעודת רשות, וכן באיקלע וכו'. ורק דפלא עליו שהשתמיט מינא תרומת הדשן המפורש (סי' רס"ט) שהובא לעיל ודברי ה"חוות יאיר" ומהרש"ל שכתבו להדיא בדבר זה, שזה סעודת מצוה וצ"ב.

ובשו"ת "חוות יאיר" (סי' ע') כתב להביא ראיה הנ"ל שהוי סעו"מ ממ"ש הרש"ל ב"ים של שלמה" (ב"ק דף פ.) להוכיח שרב לא הי' נהנה מסעודת רשות כו', וכתב עליו שם "החוות יאיר" שאין דבריו מוכרחים וז"ל: דמאן לימא ליה דרב נהנה מאותו סעודה דאפשר שהלך לשם חיבוב מצוה להורות איך יעשו ולשמוע "ברכת פדיון" ולא אכל מהומה, ואפי' פירושו יום שנולד בו שאין כאן ברכה לא מוכח מידי שהרי אמר "איקלעו להתם" ולשון זה אינו לשון זימון בכוונה, רק לשון הזדמנות שלא בכוונה וכמ"ש בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פד.) "כד הוי מקלעי" כו', עכ"ל.

ויש להעיר על החוות יאיר שלא זכר מכל דברי התרה"ד הנ"ל. ועוד שדחית "החוות יאיר" נסתרת מחמתו דה"אור זרוע הגדול" הנ"ל, שכתב דמסתבר איפכא וכמ"ש לדייק בלשונו, וכן מבואר מדבריו שהוכיח ג"כ מלשון הגמ' שאיקלע זה דרך הזדמנות, אמנם שכתב זה לענין אחר שאם נאמר שהמעשה בגמ' שם היה ביום שבו נולד התינוק ונמלט ממעי אמו כר"ת שאז נאמר מדוע הלך והלא ג"כ ברכות לא הי' לו לשמוע כמו בפדיון הבן ומדוע הלך שם וע"ז כתב שלא מוכח מידי שהרי אמר איקלעו כו', ה"ה נדייק לנ"ד שכתבנו לעיל שלשון איקלע מורה על הזדמנות ולא כוונה לבא דאז אין ראיה שנכנס לשם ובאמת לא אכל אבל משא"כ אם הי' מוזמן ובא אפשר קצת שכן הי' ראיה (ודו"ק). וזה דלא כמ"ש להוכיח מדקדוק לשון האור זרוע הנ"ל.

טעם לסעודת "שלום זכר" קודם המילה

בס' מטעמים החדש (הל' מילה אות א') כתב וז"ל: טעם שעושים "שלום זכר" בליל שבת קודם המילה לילד הנולד – לפי שצריך הכנה למילה לזכר הוא סוד הברית סעודתא דחקל תפוחין קדישין שהוא הסעודה בליל שבת וע"פ אותה הסעודה בא שפע קדש על הזכר להכניס לבריתו של אברהם אבינו ע"ה. עכ"ל.

באופן שאין מלין אותו באותו שבוע כגון שנולד קטן וכדו' אי ג"כ עושין ה"שלום זכר"

מנהג האשכנזים לעשות סעודת ה"שלום זכר" בסמוך ללידה ואפי' שאין מלין אותו לאחר שבת זו, וסמך לזה מהמדרש שהובא לעיל – עד שיראה פני מטרוניתא והיינו ליל שבת שאז כבר ראוי למילה ולכן עושים אז הסעודה.

וע"ע בפמ"ג (סי' תמ"ד משב"ז ס"ק ט') שכתב וז"ל: וליל שבת של ליל זכר פסק בתרה"ד (סי' רס"ט) דהוי מצוה כו', ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת לאחר צאת הכוכבים והקהל התפללו ערבית בלילה י"ל דקורין "לזכר" בליל זה ולא בליל דלפני המילה דמשמע התם[8] שנושע מבטן אמו וקרוב ללידה ועושין בשבת שהכל מצויין בבתיהם "ועושין בליל שבת הסמוך ללידה, וא"כ משמע שבת שנייה הסמוך למילה לא הוי מצוה עכ"ל.

ומבואר מדבריו להדיא שדייק מהתרומת הדשן הנ"ל שכל המנהג והסעודה של מצוה היא נוהגת רק עד השבת כלומר לא מבעיא שנולד ביום א' שכל יום שעושה סמוך ללידה מקרי שפיר סו"מ שהרי סמוך ללידה, ורק שנהגו בשבת אבל לאחר השבת הפסיד מצוה זו ולכן כשנולד ממש בשבת עושין באותה שבת ואם לאו יפסיד הסעודת מצוה.

ולענ"ד לא דק בדבריו של התרומת הדשן הנ"ל דז"ל: דמה שנוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה כו', וקבועה בליל שבת שאנשים מצוין עכ"ל. דמבואר שכתב רק לבאר טעם המנהג שעושין זה בשבת שסמוך ללידה כלומר שזה הרגילות בדרך כלל שנימול בזמנו ודיבר בהוה שאז נוהגין לעשות הסעודה, ובשבת אין זה בדוקא אלא שאנשים אז מצויין בבתיהם אבל ודאי שלפני כן ג"כ הוי סו"מ, וכן לאחר אותה שבת אם לא עשאה מחמת אונס או שלא היו כלל באותו שבת אנשים בביתם וכי נאמר שהפסיד המצוה[9].

ועוד שמסתימת התוס' (ב"ק פ.) שם שכתב ר"ת שעושין על שהולד נמלט ממעי אמו כו', והיו רגלין לעשות סעודה. ע"כ. וכי כלל איירי בזמן מוגבל. [10]ועוד דלא זכר כלום מענין ליל שבת אלא כתבו שעושים כן על עצם מה שנולד ונמלט כו', וממילא כל יסודו של התרה"ד הנ"ל מיוסד על הר"ת הנ"ל ורק ביאר פשטות הדברים.[11]

ולכן נראה לענ"ד שכל עוד שלא הי' הברית מילה, שייך לעשות סעודה להודות שנושע ממעי אמו וכ"ש בנולד בליל שבת זכר שאם לא עשו הסעודה וקריאת ק"ש שנהגו לעשות לפני התינוק[12], שעושים כן לשבת הבאה שזה לפני הברית ממש,[13] וכן הי' נראה להורות שהרי בליל שבת שנולד ודאי שאין התינוק ולא אמו מצויים כלל בבית ואפשר שגם לא האב ושאר בני הבית [14]ובודאי עדיף טפי שהתינוק והאם יהיו מצויין בשעה שעושין הסעודה ומרבים בד"ת וכדו', ועוד י"ל דעדיף שיעשו כן לשבוע הבא בליל שבת שירויחו את ענין ליל הברית הנקרא "ברית יצחק" שמקורו בזוהר (פרשת לך לך) ואכתוב בזה בעז"ה לקמן, וכן שמנהג טוב שבליל ברית לומדים ת"ח בבית אבי הבן כמבואר בשו"ת הלכות קטנות ח"ב (סי' קס"ט). ושכן נוהגים להקיץ ולשמור הנער בליל שמיני מפני השטן שמכוין להזיק לנער ולמנעו ממצות מילה ("מטה משה" עניני מילה פ"ד) (ועוד נאריך בזה לקמן בעז"ה). וכן בקדש חזיתי להרב דגול מרבבה (יור"ד סי' קע"ח ס"ג) שכתב להביא דברי התרה"ד הנ"ל וכתב לפרש בפשטות התוס' שאיירי בליל שלפני המילה עיי"ש. ותיתי לי על כך.

אמנם אם נאמר דענין "השלום זכר" נסמך מדברי המדרש הנ"ל משל למלך שעזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כו', ומבואר בדוקא שהשבת הראשונה צריכה להיות המועד של ביקור התינוק וסעודה וד"ת, א"ש אפשר לומר כדרצה לומר הפמ"ג הנ"ל שאפי' נולד בליל שבת כו', עושים באותו שבת ולא בשבת השניה.[15]

ולמסקנת הדברים גבי זמן "השלום זכר" אפשר לעשות כן אפי' ביום שנולד וכן כל ימות השבוע ומקרי ג"כ סעודת מצוה עכ"פ לדעת ה"תרומת הדשן" הנ"ל ורק שנהגו לעשות כן בליל שבת שרוב אנשים מצויים בבתיהם וזה אפי' שאין הברית תתקיים לאחר אותה שבת מחמת שהי' התינוק קטן או חולה וכיוצ"ב.

באופן שלא עשו באותה שבת הסמוכה ללידה אי עושין ומקרי סעודת מצוה – לדעת הפמ"ג הנ"ל הפסיד המצוה שהרי כבר סמוך למילה ולא ללידה וכ"ז כתב גבי לעשות לשבת השניה מהלידה ויש להסתפק בדבריו אי כוונתו ג"כ ליום א' וב' וכו' של השבוע שהפסידו. ועכ"פ מתוך דבריו שם מבואר שהפסידו המצוה.

ולפי המדרש הנ"ל שהובא בט"ז, משמע שזה דוקא בשבת ראשונה שצריכין לראות פני מטרוניתא תחילה כו' אבל מ"מ ודאי שג"כ לפני כן אפשר.

וכן מדברי "התרומת הדשן" גופא אפשר שאין נפ"מ מתי עושה וכל זמן שעושה מקרי סעו"מ ורק שנהגו שבת הסמוכה ללידה ודבר בהווה וכמו שכבר ביארנו בכונתו ודלא כהבנת הפמ"ג בדבריו.

ורק דיש להסתפק אי ג"כ באופן שנדחה הברית לאחר ח' ימים אי יכול לעשות הסעודה ויהי' מקרי סעו"מ. דאפשר שכל מנהג סעודה זו הוא רק עד המילה דלאחר מכן ענין אחר הוא.

ועוד הי' נראה לומר לפי מה שהוסיף הט"ז בשם "ר' מנחם" דהטעם שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא (בנדה ל:) וע"ז הוסיף שנראה משום הכי ניתנה מילה לשמונה ימים אחר שעברו ימי אבלות, ע"כ. ואם כך מבואר שלאחר ח' ימים שזה כבר לא זמן שהתינוק אבל על ששכח את תורתו לא שייך לבקר אצלו (ודו"ק).

סעודה לתינוק שספק אם יחיה

בשו"ת תשורת ש"י (מהדורה קמא סי' תקי"א) כתב גבי תינוק שנולד קטן ואמו אומרת שנולד יום א' לחדש תשעי והרופא אומר שלא למולו ביום השמני, שאין לעשות הסעודה "שלום זכר" בליל שבת הראשון כיון שהוא ספק בר קיימא אין לעשות הוצאות מכיוון דרוב ולדות בני קיימא ובריאים וזה אינו בגדר הזה מילתא דלא שכיחא הוא ולא שייך בו מנהג ואיברא דבס' "אות שלום" (סי' רס"ה ס"ק ל"ג) כתב שבודאי אינו חייב לעשות סעודה כו'. אך מ"מ הבוטח בה' בודאי יעשה סעודה זו בליל ש"ק הראשון וכח השבת ק' יתן לו חיים ובריאות וגם אמו אומרת שיודעת בבירור שהוא בן תשעי א"כ הרי"ז בן קיימא.

ולפי"ז נידוק לנדון דידן – שלדברי התשורת ש"י הנ"ל אי עביד עכ"פ הסעודה משמע שאין זה כלל סעודת מצוה והנפ"מ לכל דבר בענין של סעודות, כגון נדר שלא לאכול מסעודות רשות וכיוצ"ב, ומשא"כ לדברי ס' "אות שלום" אפשר שמ"מ כשעושה הוי סעודת מצוה ובפרט שהאמא אומרת שזה הי' ביום א' של החדש התשעי שהוא כן קיימא, ורק דאכתי יש להעיר דלאמור לעיל שסעודת שלום זכר עושין בשביל שנמלט ממעי אמו כמבואר בתוס' (ב"ק פ. הנ"ל) מדוע ספק חיותו יוצא מידי ודאי שנודה על כך שכבר יצא ממעי אמו ומה לנו לחשב מה יהי' אח"כ דהרי עצם ההודאה באה על שנושע ונמלט ממעי אמו. וי"ל. ע"כ.

ולענין הלכה אי הוי סעודת מצוה

לדעת "התרומת הדשן" (סי' רס"ט) הוי סעודת מצוה, וכן הוכיח מהא דרב אכל שם. דעת המהרש"ל (שאמר סברא זו מדנפשיה) שג"כ הוי סעודת מצוה וכהוכחת התרומת הדשן הנ"ל, ושכן אפשר לדייק זה מהאו"ז הנ"ל שכ"כ גבי ברית מילה דהוי סעודת מצוה וה"ה י"ל "בשלום זכר" שזה אותו מקור של גמ'.

דעת הרמ"א (סי' רס"ה סעיף י"ב) ג"כ מבואר להדיא שהוא נקרא סעודת מצוה כהתרומת הדשן. וכן מבואר שפסק בפמ"ג (סי' תמ"ד ס"ק ט') שמנה אותם אם עוד סעודות של מצוה, עי"ש.

אולם דעת התוס' מתברר בפשטות שאין זה סעודת מצוה, שכתבו, היו רגילין לעשות סעודה. ושכן הבין הגאון ר' משה לאנדוי בפשטות ולא הי' לו שום צד אחר לפרש בדברי התוס'.

וכן מבואר מדברי "החוות יאיר" למסקא שדחה דברי הרש"ל הנ"ל שרצה ג"כ להוכיח מהא דרב שהי' שם ואכל, שכתב דמי אמר שאכל וכו', ע"ש.

ולכן נלמד שאין זה סעודת מצוה גמורה אלא כעין סעודת מצוה, דכל ראיותם של הסוברים שהיא סעודת מצוה עומדת ומבוססת רק על התוס' הנ"ל ושמקורם אינו מוכח אלא מאומדא בעלמא לכן א"א לומר שזה סעודת מצוה גמורה.

ולכן הנפ"מ תהי' בתענית שני וחמשי כמובא ברמ"א בסי' תקס"ח אי יכול עכ"פ לאכול מאותה סעודה אם הזדמן לו שעשו סעודה זו באמצע שבוע לאחר שנולד התינוק אם נאמר כהתרה"ד ודעימיה שיש בזה סעודת מצוה וכמ"ש ברמ"א לפסוק להדיא שיש לזה דין של סעודת מצוה שיהי' יכול לאכול מאותה סעודה וכן נפ"מ באחד שנדר שלא לאכול רק מסעודת מצוה אי בכה"ג הוי סעודת מצוה והנפ"מ כדליעל. ועוד נפרש לקמן עוד הרבה נפ"מ.

בענין אי אבל על אביו או אמו תוך ל' יום, אי יכול ללכת לסעודת "שלום זכר"

כתב באג"מ יור"ד ח"ג (סי' קס"א) דרק אם הוא קרוב או ידיד רשאי לילך שיתחשב כפרהסיא. עי"ש. וזה כתב אפי' באבל תוך י"ב חודש וכ"ש בתוך ל' יום שיאסר, עי"ש. ובס' פני ברוך מובא בשם הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שמותר לאבל תוך יב' חודש לילך לסעודת שלום זכר ולברך בעל השמחה וגם לטעום משהו ולא שת ליבו לחלק בין קרוב וידיד לשאר אינשי, ודלא כהאג"מ (עי' שו"ת בנין עולם ס"ב ובס' דעת קדושים סי' שע"ד סק"ב).

אבל תוך ז' ימים האם יכול לעשות סעודה זו בליל שבת

ועי' לקמן גבי סעודת "ברית יצחק" מ"ש בשם ה"גשר חיים" שאין לעשות סעודה זו תוך ז' שהוא ס"ל שכלל אין זו סעודת מצוה. וא"כ י"ל דה"ה הכא לדידן שאין זה סעודת מצוה כ"כ נראה שאסור לו לעשות כן ולהזמין האנשים לבא לשם. ולשיטת הרמ"א ודעימיה שפסקו שזו היא סעודת מצוה ג"כ נראה שאסור ועי' בשו"ע (חיו"ד סי' שצ"א ס"ב) דמבואר להדיא ברמ"א שאין ללכת על כל סעו"מ שבעולם.

ושכן מבואר לכאורה ממ"ש בשו"ת "אדני פז" (סי' י' הובא בפתחי תשובה סי' שצ"א) שכתב באחד ששכח והי' בסעודת שלום זכר שמותר לו לילך על סעודת ברית דאם לא ילך יהי' אבלות בפרהסיא ומשמע דבלא"ה אסור. אולם בזה יש לחלק בין סעודה שהיו עושין בזמן כמו שכתבו כמה אחרונים, שהיו מתקבצין אצל סעודת שבת שלהם שהוא סעודה גמורה וכמו שמבואר מלשון הרמ"א סי' רס"ה סעיף י"ב. שעושין "סעודה ומשתה". ומשא"כ בזמנינו שבאין רק לאחר גמר סעודתם ואוכלים שם מיני פירות וקטניות או אגוזים ושותים מעט שכר לומר לחיים, ובזה אפשר דלית מאן דפליג ששרי שאין זה כלל בגדר סעודה ובזה מודה "האדני פז" הנ"ל.

וכד הוית חזי למ"ש בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ק"פ) להתיר לאבל תוך י"ב חודש על אביו או אמו ובתוך ל' יום לשאר קרובים לערוך "השלום זכר" כשנולד להם בן, ולא עוד אלא שכתב להתיר שילכו אצל אחרים שעושים בביתם השלום זכר. עי"ש.

וכ"ז נראה לציין דוקא כשהתינוק בבית באותו זמן שעושים הסעודה זו. כך ראיתי למ"ש שכך הורה הגרש"ז אוירבעך זצ"ל.

 


סעודת "ברית יצחק"

ליל המילה ("וואך נאכט")

סעודה שנהגו לעשות בליל הברית

מקור למנהג בלילה שלפני יום הברית נהגו להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה אצל מקום התינוק וקובעים גם סדר מיוחד לילד זה.

הוא ע"פ המבואר בזוה"ק (פרשת לך לך דף צ"ג) בההוא לילא כנסה הוא גברא כל הנו רחמוהי וכל ההוא לילא אשתדלו באוריתא, ולא הוה מאן דנאים. ומנהג זה הובא "במחזור ויטרי" (עמוד 627) וז"ל: מנהג אבותינו תורה היא ויאחז בה צדיק דרכו. אור שמני בעל הברית עושה סעודה ומשתה לכבוד המצוה וכתב שהסנדק עושה סעודה זו, מפני שגם הוא מסייע לדבר מצוה. עיי"ש.

אולם ב"דגול מרבבה" יור"ד (סי' קע"ח ס"ג) כתב להביא דברי התוס' ב"ק (דף פ.) גבי רב ושמואל ורב אסי דאיקלעי לבי ישוע הבן, ובתוס' שם פי' זה, שנולד שם בן ועל שם שנולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר, נקט לשון "ישועה" והיו רגלין לעשות סעודה עכ"ל. וכתב שמסתבר שזה הי' לילה לפני המילה לסמוך סעודה זו סמוך לפני המילה.

ולכאורה קשה שבשו"ת תרומת הדשן (סי' רס"ט הנזכר לעיל בענין סעודת שלום זכר) שהוא מקור ללימוד זה להחשיבו לסעודת מצוה, כתב שעושין כן בליל שבת טעמו משום שאנשים מצויין בבתיהם, עכת"ד.

ומבואר מ"מ שהבין שזה סעודה שהיו מקיימים אותה כמה שיותר סמוך למילה. ועוד מבואר מדבריו בפשטות שהבין שזה סעודת מצוה שכן זכר ל"תרומת הדשן" הנ"ל.

ולכאורה דבר זה נסתר מהבנתו הברורה של הפמ"ג בסי' תמ"ד (ס"ק ט') שכתב ג"כ להביא דברי "התרומת הדשן" הנ"ל ודייק מדבריו שסעודה זו עושין כמה שיותר סמוך ללידה ולא זו בלבד אלא שאם נולד בליל שבת לאחר צה"כ והקהל התפללו ערבית בלילה י"ל דקורין לזכר בליל זה ולא בלילה שלפני המילה דמשמע התם (ר"ל לתוס' הנ"ל) שנושע מבטן אמו וקרוב ללידה כו', וא"כ משמע שבת שניה הסמוך למילה לא הוי מצוה עכ"ל. וכן כתב מפורש שסעודת ליל שלפני המילה לא הוי מצוה. ועי' לעיל (גבי סעודת "שלום זכר") מה שכתבנו להאריך בדבר זה ושבלא"ה הקשנו על דברי פמ"ג הנ"ל שאין מוכרח כן מדברי תרומת הדשן והעלנו כדברי "הדגול מרבבה". ע"ש.

ועכ"פ מבואר שיש מקור לדבר זה או מצד הזוהר הנ"ל או מגמ' (ב"ק פ.) ופי' תוס' שם ע"פ דברי התרה"ד עכ"פ להסבר הדגול מרבבה וכן כמו שכתבנו להוכיח כן לעיל.

טעם שנקרא ברית יצחק

ומה שקוראין ליל הברית בשם "ברית יצחק" – לענ"ד הטעם שרק מיצחק וכל זרעו עד עולם כרת הקב"ה שמיום לידתם יכנסו לברית קדש לאחר ח' ימים. ושו"מ כעין זה שכתב בס' ערוך השלחן (יו"ד סי' רס"ה סעיף ו') והוסיף, ומשא"כ בישמעאל נמול רק בן י"ג שנים.

טעם שקובעים ללמוד ליד התינוק

ובס' "מטה משה" (ענייני מילה פ"ד) כתב שנוהגין להקיף ולשמור הנער ב"ליל שמיני", והטעם לפי שהשטן מכוין להזיק לנער ולמונעו ממצות מילה, לפי שקשה לו שישראל מקיימין המצוה שבזכותה ניצולין מדינה של גיהנם, וסמך לדבר "ואתה את בריתי תשמור", שבשעת הברית צריכין שמירה ליולדת ולילד תיכף אחר הלידה ובפרט בליל המילה עכת"ד. ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב – סי' קס"ט) כתב, שמנהג טוב שבאותו לילה ילמדו ת"ח בבית אבי הבן. עי"ש.

טעם לסעודה זו

ומבואר לכאורה שטעם לסעודה זו שסמוכה למילה כדי להרבות בכבוד המצוה העומדת להתקיים מחר, וכמצויין "בדגול מרבבה" הנ"ל.

וכן כתב בס' אוצר הברית (סי' ז' פ"ג) בשם ס' כללי המילה לר' יעקב הגוזר, וסמך לזה ממדרש תנחומא (פרשת תזריע) "וביום השמני ימול בשר ערלתו", בא וראה כמה מחבבין ישראל את המצוות, שהן מוצאין יציאות הרבה כדי לחבב את המצוה, א"ל הקב"ה אף אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר "ויספו עניים בה' שמחה" וגו', ומכאן נהגו אור שמיני שעושין שמחה ומשתה עכת"ד.

טעם להדלקת נרות

וא"כ לפי"ז אתי שפיר יש שנהגו להדליק נרות באותה לילה שלפני המילה היינו שזה מורה על שמחה, וכן שהמילה מאירה את נפשו של כל יהודי ויהודי. וכמובאר בתוס' מס' סנהדרין (לא.) שאור הנר סימן למילה. ועי' בפרש"י שם מ"ש לבאר דברי הגמ' שאמרה שאור הנר בברור חיל משתה שם, ע"כ. וברש"י כ' שמדליקין נרות בלילה שקודם המילה לסימן שיש שם משתה, ע"כ.

ו"בשבולי הלקט" (הל' מילה ז') כתב שכך היו נוהגים בימי הגזרה להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה לאות ולסימן לעוברים דרך שם שיכירו וידעו ישראל שיש שם ברית מילה וילכו שם לשמוע ברכות, ע"כ.

וביעב"ץ כתב סמך לזה ממגילה אסתר "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "וששון" זה מילה דכתיב "שש אנכי על אימרתך" וגו'. [ולפי האמור א"ש מבואר אמאי לא עושין ג"כ לבת הסעודה על שנולדה ונושעה ממעי אמה. וכמו שכתב "הדגול מרבבה" הנ"ל, שבגמ' סנהדרין הנ"ל מובא שמדליקין נרות כו', וזה אור הנר בברור חיל משתה עי"ש ועי' במש"כ בזה במקומו].

יברר האם נקרא "סעודת מצוה"

ועתה אחרי הודיע ה' לנו כל זאת נבא לבאר אי מקרי "סעודת מצוה". דהנה ב"מגן אברהם" (סי' תר"מ הל' סוכה ס"ק יג) כתב בשם ס' נחלת שבעה (סי' י"ב בהשמטות אות א') שמיקרי סעודת מצוה לענין נדר.

ובמג"א שם דחה דבריו וכתב שאינו מוכרח דאדרבא מוכח במהר"מ שהביא (ר"ל לנחלת שבעה) דכ"ז דוקא כששולח סבלנות מקרי הלילה שלפני החופה סעו"מ משמע דבמקום שאין שולחין סבלונות לא מקרי סעודת מצוה וכמ"ש סי' תקנ"ח, א"כ ה"ה הלילה שלפני המילה, ולכן יש להחמיר לענין נדר, עכת"ד.

ושכן מבואר במהרי"ק (שורש קעט') שאין זה סעודת מצוה ולכן כתב שצרכים לאכול בסוכה ואינן פטורים אפי' הם רבים וכמו בשמחת חתן וכלה.

וברמ"א (סי' תר"מ) הביאו להלכה גבי ברית מילה וכתב וז"ל: וכן הסעודה שעושין אצל היולדת שחייבין לאכול בסוכה. ע"כ. וכוונתו לסעודת ליל הברית.

ובאמת גבי סעודת ה"שלום זכר" צ"ל שבזה הרמ"א (סי' רס"ה סעיף יב) לשיטתו אזיל שמקרי סעו"מ שפסק כהתרה"ד וא"כ בנדר שלא לאכול בסעודת הרשות אלא רק בסעודת מצוה, שפיר יכול לאכול בסעודה זו.

אך עדיין יש לפקפק בזה דאפשר שלעניין חיוב לישב ולאכול בסוכה צריך סעודת מצוה גמורה כדי להפטר מזה כמו בסעודת חתן וכלה ונקראת סעו"מ בכל מקום, וכמבואר בביאור המג"א הנ"ל לחלק בין סעודת חתן וכלה דפטורים כל המוזמנים מן הסוכה לבין סעודת ברית וסעודה שעושין אצל היולדת שזה רק מנהג בעלמא והוציא זה מהמהרי"ק הנ"ל. והכא אין זה סעודת מצוה כ"כ בשביל להפטר מהסוכה. וכן בשביל אחד שנדר שנאמר שיוכל לאכול בסעודה זו.

וברמ"א בסי' תקנ"א (סעיף י') גבי אותן ימים שבין ר"ח אב לת"ב שאין אוכלין בשר ושותין יין. כתב: דמ"מ בסעודת מצוה כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין אוכלין בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה. עכ"ל.

ו"בשבות יעקב" (ח"ג סי' ל"ו) כתב שבלילה שלפני הברית יש להחמיר בזמן הזה שפשטה כו' שמזלזל באבילות של תשעה באב וראוי לעשות גדר במקום שנהגו להתיר אחד לבד או בשר או יין ומאכלי חלב זכר לחורבן כו', עיי"ש. וכ"כ "בבאר יעקב" (הובא בשע"ת שם ס"ק לג') וכן הוא "בשו"ת חוות יאיר" (סי' ע') שכתב שאין מקרי סעו"מ שזה רק מנהג. ע"ש. וכן בא"ר שם (ס"ק כו') וב"שיורי כנסת הגדולה" הביא כן בשם המהר"י ברונא (סי' קנ"ב).

וב"שערי תשובה" שם (ס"ק ל"ג) כתב כן להוכיח מדברי הש"ך יור"ד (סי' קע"ח ס"ק ו') שכתב שאין איסור כלל משום עורכים לגד שולחן, עי"ש. ומשמע דמ"מ מצוה לית ביה וכתב שכמדומה שכך נוהגים בפ"פ דמיין שאין אוכלין בסעודה זו. עיי"ש. וכן הוא בפתחי תשובה (יור"ד סי' רי"ז ס"ק ט"ו), וכן בס' זרע אמת ח"ב (סי' קנ"ח), ולכן אם אבי הבן הוא תוך שבעה ימי אבלו לא יעשו סעודה ועי' "שדי חמד" (מערכת ס' אות ד"ן) שהביא שיטות אלו וכך נראה ג"כ שדעתו נוטה. וכן הוא בספר מועד לכל חי (סי' י' אות כ') וכתב שבשבוע שחל בו ת"ב לא יאכלו בשר בליל השמירה (ר"ל ברית יצחק) אך ביום המילה בלבד יאכלו בשר. וכן נראה מדברי שו"ת מהר"י ברונא (סי' קנ"ב) שאין זו סעו"מ עי' לקמן בסמוך שהבאנו דבריו. וכן נראה מדברי הגהות מיימוני (פ"א מה' ברכות) כתב, בלילה שלפני המילה רגילין לקבוע עצמן על היין ועל הפירות ע"כ משמע קצת דלאו מצוה הוא. כ"כ לדייק בשו"ת משנה הלכות (ח"א סי' תמ"ב).

אך מדברי מרן החיד"א בספרו שו"ת "חיים שאל" (ח"א סי' כ"א) יש להבין שסברתו להתיר מהא דכתב באשה שילדה זכר והיא נמצאת בתוך שנת האבל על אביה או על אמה, שמותר לבעל להביא תזמורת בליל הברית וכ"ש בברית עצמו, דכיון שעושה כן לכבוד המצוה, אלים כח המצוה מכבוד אשתו, ועוד שהיולדת עצמה מותר לה לשמוע כלי זמר משום שיו"ט שלה הוא, ויום שמחתה לכבוד ה' שזכתה לקיום מצוותו יתברך כו', עכת"ד.

ומהא שכתב שיו"ט שלה הוא, משמע א"כ באכילת בשר ושתית יין מותרים בשאר ימי אבל אחרים כגון בשבוע שחל בו ת"ב ושכן התיר לבעלה להביא תזמורת כו', וא"כ י"ל דמהכא משמע דג"כ פשוט לו דהוי סעודת מצוה לא רק הברית גופא אלא אפי' ליל הברית. אמנם יעויין באלי' רבה (סי' תקנ"א) שכ' בשם שיכנה"ג שבלילה שלפני המילה אין לאכול בשר ואין ליקח מנגנים.

וכעין זה חזיתי למ"ש בס' ברית אבות (קונטרס ליל שימורים) שהתיר לאבי הבן, והסנדק והמוהל לאכול בשר בליל הברית, ואפי' לאחר ר"ח אב ובשבוע שחל בו ת"ב, ואפי' את"ל שאין זה סעודת מצוה שרי דיום טוב שלהם הוא, ומיד בצאת הכוכבים מתחיל היו"ט.

אדם שנדר שלא לאכול מסעודת הרשות האם יכול לאכול בסעודת ליל המילה

והשתא יש לדון למסקנת הדברים האם יכול לאכול אחד שנדר שלא לאכול רק בסעודת מצוה, אי שרי בליל הברית בסעודה לאכול? ונראה דאין זה סעודת מצוה גמורה בשביל שיאכל לאכול שם וכמו שמבואר במג"א בסי' תר"מ (ס"ק ג') שדחה לדברי הנחלת שבעה כנ"ל וכתב שיש להחמיר לענין נדר. וכן הוא בלא"ה דעת המהרי"ק (שורש קע"ט) וכן פסק ברמ"א בסי' תר"מ (ס"ו) שכתב שחייבים בסוכה בסעודה שאוכלין אצל היולדת.

ושכן מוכח ב"שבות יעקב" (ח"ג סי' ל"ו) שאין זה כ"כ סעו"מ ולכן יש להחמיר לא לאכול בשר ולשתות יין בליל הברית, וכ"כ "בבאר יעקב" ושכן פסק להדיא בשו"ת "חוות יאיר" (סי' ע'). ובשיירי כנסת הגדולה בשם המהר"י ברונא. ושכן כתב להוכיח ה"שערי תשובה" סי' תקנ"א (ס"ק לג') מדברי הש"ך סי' קע"ח (ס"ק ו') ושכן הוא בספר "מועד לכל חי" הנ"ל, והשד"ח הנ"ל בשם כמה פוסקים. וכ"פ להדיא במשנ"ב (ס"ק סב') בשם ה"יד אפרים", וע"ע בס' מחזיק ברכה (סי' תקנ"א הל' יב') שכך פסק.

ולכן ודאי שאין להקל כלל ועיקר לאחד שנדר שלא יאכל רק מסעודת מצוה שיאכל בסעודה זו.

אכילת בשר ושתיית יין בימים שנוהגים שלא לאכול בהם בשר

ולענין אכילת בשר ושתיית יין בימים שנוהגים בהם שלא לאכול בשר ולשתות יין כמבואר כ"ז בסי' תקנ"א (מסעיף ט' והלאה). נראה דיש להקל לכל הפחות עד שבוע שחל בו תשעה באב. שהוא חמיר טפי ובלבד שיהיו שם ת"ח שיעסקו בתורה וידרשו מעניני דיומא ויזמר לה' על כל הטוב והחסד שעושה עמנו, ואז י"ל דשרי כמבואר ב"חוות יאיר" שבאופן שאומרים ד"ת ושירות ותשבחות לבורא עולם יש להקל בכמה אופנים, עיי"ש.

ובשבוע שחל בו תשעה באב – נראה דאין להקל כלל ואפי' באופן שיאמרו ד"ת וזמרות לה'. וכמ"ש ב"שבות יעקב" (ח"ג סי' ל"ו) שיש להחמיר בזה"ז שמזלזל באבילות של ת"ב וראוי לעשות גדר כו'. ושכן פשוט מכל דברי האחרונים שזכרנו לעיל בענין זה שאין זה בלא"ה סעו"מ.

ובערב תשעה באב- עי' בשו"ת מוהר"י ברונא (סי' קנ"ב) שכ', מעשה ואירע מילה בערב ט"ב והעידו בפני שאכלו בשר בבקר ולא בלילה שלפניו וכן עשו מעשה בווירצביר"ק ובריגנשפור"ק ולא בלילה שלפני המילה ע"כ. וכן מבואר מדברי האלי' רבה הנ"ל וכן פשוט הוא לשאר פוסקים שזכרנו ליל שאין זה נחשב לסעו"מ וא"כ אינו יכול לאכול בשר. אמנם בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' תמ"ב) נשאל בהאי מילתא והביא בזה מח' הפוסקים בקצרה אם נחשב סעו"מ והעלה שדעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד וכל כונותיו יהיו לש"ש.

אכילת בשר בסעודת ברית יצחק במוצאי צום תשעה באב הנדחה

עי' בשו"ת משנה הלכות חלק יב (סימן ס"ג) נשאל בזה וכתב וז"ל: נראה דמותר דהגם שנסתפקו אי זה מקרי סעודת מצוה ומיהו בכללי המילה לר"י הגוזר כתב וז"ל: אור לשמיני עושה הבעל ברית שמחה ביין ובמיני מגדים לכבוד המילה מפני שמסייע הוא בדבר מצוה דתפיש ליה לינוקא בחיקו ע"כ. והגם דבשאר ט"ב יש לפקפק מטעם דביהמ"ק עיקרו נשרף בי' בעונ"ה מ"מ כשהוא נדחה נראה דרק בסעודת ראשונה נהגו שלא לאכול בשר ויין משום אבלות דיומא וגם בזה דעת האר"י ז"ל שמותר לאכול וא"כ לעשות סעודה זו שהוא עכ"פ חלק מהמצוה נלפענ"ד דמותר ושפיר דמי לעשות. וגדולה מזו כתב בשו"ת שבו"י להתיר סעודת "וואך נאכט" עם בשר בלי יין אפילו ערב ת"ב עם חל הברית עת"ב והובא באחרונים ועיין מ"ב. וא"כ ק"ו למוצאי ת"ב ונראה אפילו מוצאי ת"ב שאינו נדחה נמי דעכ"פ בלא יין כע"ת מותר וכנ"ל כנלפענ"ד. ע"כ.

אבל תוך ז' ימים אי יכול לעשות סעודה זו.

ב"שדי חמד" (מערכת ס', סי' נ"ד) כתב להכריע לפי רוב הפוסקים שאין סעודת ליל המילה נחשבת למצוה ולכן כתב שאבי הבן לא יעשה סעודה זו. ע"כ. וא"כ ק"ו לשאר אבלים שאסור להם להכנס לסעודה כזו.

ויש לברר באבל תוך ל' יום אי שרי להכנס לסעודה זו, ועוד י"ל שמשמע מדברי השד"ח שאבל תוך ל' יום כן יכול לעשות סעודה זו לבן זכר שנולד לו. דכתב תוך ז' ימים דוקא שלא יעשה סעודה זו, ומשמע שתוך ל' יום שרי.

ובתוך י"ב חודש – נראה דלא מבעיא להשד"ח שמדבריו נראה דשרי ושכן מבואר להדיא בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' כ"א) דיו"ט הוא שלה ומותרת אפי' תוך י"ב חודש לאו"א והתיר אפי' בשמיעת כלי זמר. ע"ש.

 


סעודת ברית מילה

מקור המצוה – "ביום השמני ימול בשר עורלתו".

מצוה זו מוטלת על האב וכמבואר במס' קידושין (דף כ"ט) מדכתיב "וימל אברהם כו' כאשר ציוה אלוקים כו', אותו ולא אותה, וכן הוא בשו"ע (סי' ר"ס סעיף א').

מעלת המילה– וגדולה מצוה זו יותר משאר מצוות עשה, ומשום שיש בה צד כרת כשיגדל ולא ימול (ש"ך ס"ק א').

וע"ע בטור שכתב על מעלת המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת המילה (נדרים ל"ב), ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול. ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ, והיא מצלת מדינה של גיהנום כמו שאמרו חכמים שאברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנום ואינו מניח ליכנס בו מי שנימול כו', עכ"ל.

משרשי המצוה

כתב ב"חינוך" (מצוה ב') משרשי המצוה, לפי שרצה השי"ת לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, אשר מוצאם ומובאם אינן שוה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהיא סיבה לקיום המין מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, והעם הנבחר חפץ השי"ת להשלים תכונתו, ורצה להוות ההשלמה על ידי מעשה האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו, כי כאשר תושלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו עכ"ל.

טעם שנקראת בשם ברית מילה

וצריך להבין אמאי נקראת בלשון נקבה למרות שמצוה זו אינה נוהגת אלא בזכרים? עי' בשו"ת "שערי צדק" להגאון ר"ש חיררי שליט"א (חיו"ד סי' י"ט) ובספר אלף המגן (סי' ש"ס) להר' שפתי אשר – שתי' כי היא זכות לאשה שהיא מזרעת תחילה יולדת זכר, עכת"ד.

ובשו"ת "שערי צדק" שם כתב עוד כמה תי' לכך. והאחד קרוב לתי' הנ"ל. והוא ע"פ הגמ' נדה (עא') "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי בטן" ואמר ר' חמא בר חנינא בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה, נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן ע"כ. ולזה נקראת המילה בלשון נקבה. לרמוז שע"י שמשהה עצמו על הנקבה זוכה למילה. בלשון אחר ע"ש שעושה עצמו נקבה שמקיר את עצמו על הבטן ואינו חש להיות כאיש בגבורתו לשמש בכח בהיר זוכה למילה ועיי"ש הנפ"מ בין בב' הטעמים, מי מוליך את התינוק, הבעל או האשה. ועוד טעם כתב שלשון נקבה קאי על כוח הטומאה שנחלשת ע"י הברית. ועוד כתב לרמוז מהפסוק שבשפלנו "זכר לנו" שמי שהוא עניו זוכה לבנים ולכן מילה באה בלשון נקבה שמי שמשוה עצמו לנקבה זוכה לבנים, עיי"ש ודפח"ח.

טעם הסעודה והשמחה

ב"אבודרהם" כתב בשם ה"ר משה כהן- דכפי היות שאר כוחות נפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת, בעשיית המצוות ודרישת החכמה ולכן חפץ ה' שיהי' להם גם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשות המצוה, או בהגיעהו לחכמה וזה יהי' בעשותו סעודה במאכל ומשתה, ע"ש.

מקור לעשית סעודה ביום המילה

בב"י הביא בשם ר' דוד אבודרהם (עמוד שנ"ד) שנהגו לעשות סעודה ביום המילה, וסמך לזה מהמדרש (פרקי דר"א פכ"ט– ובמדרש שוחר טוב מזמור קי"ב) שנאמר בראשית (כא' ח') "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" ביום ה"ג מל[16] את יצחק שעשה משתה ביום השמיני. וכן

משמע מהגמ' (מס' כתובות דף ח') דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום צערא דינוקא, ועי' עוד או"ז ח"ב (סו"ס ק"ז בס"ק יא') שכ"כ. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ' ה') "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" ורבותינו ז"ל אמרו זו סעודת מילה ומפרשים "עלי זבח" זב ח' דם מילה. וכ"ב מחזור ויטרי (עמוד 627).

וכן מבואר במס' שבת (דף קל.) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב (תהלים קי"ט) "שש אנכי על אמרתך", עדיין עושין אותה בשמחה, ופרש"י בשמחה. ש"עושים משתה". ע"כ, וכן בתוס' שם (ד"ה שש) בשם רבינו תם "ויעש אברהם משתה גדול ביום הג-מל את יצחק" דהיינו ביום השמיני דמילה עי"ש וכן מפורש מדברי הגמ' מס' נדה (לא:) מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים כו' עכ"ל. וחזינן מכך דלשיטת רש"י זה עיקר טעם התורה לעשות המילה ביום השמיני, כדי שיכלו לאכול ולשתות ולשמוח הם. וי"ל דכוונתו דאין שמחה אלא בבשר ויין. ועי' לקמן מה שכתבנו בזה לדעת שו"ת אור נעלם. וכך פסק בשו"ע סי' רס"ה סעיף יב' וז"ל: נוהגים לעשות סעודה ביום המילה עכ"ל.

וע"ע בהגהות הגר"א סי' רס"ה (אות מ"ז) מה שציין עוד מקור לזה ממס' ב"ק (דף פ'.). ונראה פשוט שכוונתו להאי עובדא דרב ושמואל ורב אסי, דאיקלעו לבי שבוע הבן, ופירש"י – שבוע הבן- ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים עכ"ל, ונכנסו לשם כדי להיות במצות המילה וסעודתה. וזה כוונתו בציונו לגמ' זו. וכבר קדמו "באור זרוע הגדול" ח"ב (ס"ס ק"ז ס"ק יא) שכתב להוכיח ג"כ משם לענין סעודת ברית מילה דהויה סעודת מצוה דאל"כ הא רב לא אכל בסעודת הרשות "ולא מסתבר כלל לומר דאיקלע ולא אכל". ע"כ. ומבואר שהי' פשוט לו שהי' שם סעודת ברית מילה ושזה עוד מקור מגמ' לעשות סעודת ברית מילה.

וע"ז יש להשיב דמה מקור שייך מהתם דהלא בגמ' כלל לא מבואר שהי' שם סעודת ברית מילה. וכן ברש"י ג"כ לא מוזכר כלום מזה אלא אדרבא כתב רש"י שם לבאר רק מה זה שבוע הבן שזה ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים. ומשא"כ בד"ה "ישוע הבן" כתב וז"ל: משתה שעושין לפדיון הבן בכור ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון עכ"ל. ומבואר שקודם כתב שהיו עושין משתה ואח"כ פריש לן פירוש המילה "ישוע". ומאידך גיסא לעניין שבוע הבן לא כתב כלל על עשיית משתה וצ"ב.

ועינא דשפיר חזי שכך כתב להעיר הגאון מהרש"א, שכתב להביא דברי רש"י הנ"ל, וכתב שאין מכאן ראיה לעשות סעודה בברית מילה אלא בפדיון הבן וכמדוייק מהרש"י הנ"ל, ע"ש.

וא"כ קשה קושיא עצומה על דברי הגר"א שציין לגמ' זאת כמקור נוסף בגמ' שמצינו שעושים סעודה, וביותר ל"אור זרוע" הנ"ל שכתב ג"כ להוכיח משם שמקורו סעודת מצוה, מהא דרב הי' שם ואכל. דהא כלל לא מבואר לא בגמ' ולא ברש"י שהי' שם סעודה ואדרבא הוכחנו שמהרש"י משמע שלא הי' סעודה אלא רק בפדיון.

איברא דבגמ' מס' סנהדרין (דף לב:) ת"ר צדק צדק כו' שבוע הבן שבוע הבן אור הנר בברור חיל משתה שם משתה שם. ופירש"י ד"ה אור הנר וז"ל: ביום או נרות נראים הרבה בלילה סימן הוא כמו שזועק משתה שם משתה שם, ברית מילה קרי שבוע הבן ע"ש שהוא לסוף שבוע עכ"ל. ומוכח להדיא שהי' שם משתה והיו רגילין להדליק נרות לרמוז לעוברים ושבים שעומד להתקיים שם סעודת ברית מילה ושכן מוכיח להדיא לשון הגמ' "משתה שם".

וכמו שמבואר ג"כ "בשבולי בלקט" (הל' מילה ז') (הובא לעיל בסעודת ברית יצחק) שכתב שכן היו נוהגים בימי הגזירה להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה לאות ולסימן לעוברים ושבים דרך שם שיכירו וידעו ישראל שיש שם ברית מילה וילכו לשמוע ברכות, וע"ע בתוס' שם ד"ה אור הנר כו' שמכאן נהגו להדליק נר במילה עי"ש.

ועוד יש לתמוה לפי"ז על המהרש"א שכתב שם לציין גמ' זו שז"ל: וכן משמע בסנהדרין (פ' אד"מ) דמצות ברית מילה גופיה קרי שבוע הבן עכ"ל. ור"ל שלא רק ברש"י מס' ב"ק (פ.) מבואר שפירש ששבוע הבן הוא המצוה גופיה ולא איירינן גבי ענין סעודה של מילה ה"ה התם משמע כך שרש"י הדגיש ביאור זה גבי עצם קיום המילה.

ותימה איך לא שת ליבו דבגמ' זו ראיה להיפך שלשון הגמ' "משתה שם משתה שם" יורה ויוכיח על עצם המשתה וסעודה לברית ולכן רש"י בעצמו כתב ביאור זה בתחילת דבריו שזה הסימן למשתה שם.

ולענ"ד אפשר שאין כל ראיה משם. וסברת המהרש"א וראיתו במקומה עומדת. שרש"י כתב וז"ל: (ד"ה שבוע הבן) סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר שבוע הבן כאן כו' עכ"ל. ולא כתב כלל על ענין הסעודה, אלא רק על המילה גופיה שיש שם, וכן ברש"י ד"ה אור הנר כו', שכתב "סימן הוא "כמו" שצועק משתה שם משתה שם. כלומר שהוא רק נעשה "כמי" שצועק שמשתה שם ולא זה כוונתו אלא בשביל הברית עצמה שיתקיים שם שהרי אינו יכול לצעוק על המילה גופיה אך ורק על משתה שאין זה בכלל הגזירה וממילא יחשבו שיש שם רק משתה ולא יארע להם כל רע, ולכן במקום לצעוק "משתה שם" מדליק נרות שזה סימן שקבעו להם וכמו שכתבו תוס' שם ד"ה קול רחיים כו', והוכיחו כן מהירושלמי (כתבות פ"א) דבימי הגזירה שגזרו ביהודא דקאמר מה סימן הי' קול מגרוס בבורני משתה שם, אור נר בברור חיל שבוע הבן, עי"ש.[17]

וכד הוית דייקינן מפי' ר' חננאל שם שז"ל: תנא אור נר בברור חיל- משתה שם, קול רחיים של גריסין בבורני- שבוע הבן שם – פי' בימי הגזירה הי' להם סימן וכל מי שהי' רואה נרות דולקים באסקופא יודעין שבאותה חצר "סעודת הכנסת כלה". וקול רחיים "מילה שם" והכל נכנסין עכ"ל.

וכן הוא מפורש ב"ערוך" (ערך אור) וז"ל: בימי השמד לא היו יכולין לעשות חופה ומילה בפרהסיא והיו עושין בצינעא וכל מי שהיו לו נרות דולקין באסקופא יודעין שיש שם "סעודה" הכנסת כלה, וקול ריחיים מילה שם עכ"ל (וזה ג"כ כתב הברכ"י שם ראיה להנ"ל). ויש לדייק אמאי גבי חתן וכלה כתב ענין סעודת כלה. ובמילה לא זכר מכך כלום אלא כתב "שמילה שם", והי' לו לכתוב ג"כ סעודת מילה? אלא ודאי כדביארנו שאין בהכרח שהי' שם סעודה או שבשביל הסעודה עשו זה (ודו"ק)[18].

וכן הי' אפשר כן לדייק מדברי "השבולי הלקט" (הל' מילה ז' הנ"ל) שכתב שכל הסימן לעוברים ושבים שיכירו שיש שם ברית מילה וילכו לשמוע ברכות, ולא כתב כלל על ענין הסעודה שעושים ושכן מדוייק מתחילת דבריו ג"כ שכתב שנהגו בימי הגזרה להדליק נרות בבית שיש בו "ברית מילה", ולא כתב ענין הסעודה.[19]

ולפום רהיטא הי' נראה שמפני הנ"ל ולא בחינם ולא בכדי זכר הגר"א לעיין תחילה מס' כתובות הנ"ל ומס' שבת שבהם מבואר ענין של סעודה במילה ואח"כ כתב לעיין במס' ב"ק (פ.) שאיירי לעניין שבוע הבן גופיא ומסתבר ג"כ שעשו שם סעודה, ולא עוד אלא כתב שלא יקשה קושית המהרש"א הנ"ל עיין במס' סנהדרין דהתם מבואר להדיא ג"כ לשון וענין שבוע הבן וענין "משתה" שם" ודו"ק. אבל עכ"פ בלא"ה יש להשיב על זה כדלעיל.

איברא דכן מתבאר בפי' רשב"ם ותוס' מס' פסחים (דף קיג:) שבעה מנודין לשמים אלו הן כו', וי"א אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה ע"כ, וברשב"ם פי' וז"ל: כגון "משתה של ברית מילה" או בת כהן לכהן עכ"ל, ושכן הוא בתוס' שם (ד"ה ואין מיסב) שכתבו וז"ל: היינו סעודת מילה דאמר במדרש שניצול מדינה של גיהנום עכ"ל. ומבואר דפשוט להו שהי' סעודה בברית מילה, ולא עוד אלא שחייב להסב עמהן.

ותא חזי למ"ש בזוה"ק (פרשת "לך לך" דף צה) אמרו, תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקודשא בריך הוא וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיא, בגיני כך בעי לסדרא מדבחא במאנא חד מליא ארעא… ואחשיב קמי קודשא בריך הוא כאילו אזבח עליה עולין וקרבנין כו', עכ"ל.

ובמדרש רבה (ריש פ' וירא) ובמדרש תנחומא (פ' תצוה) אמרו: אמר רשב"י, בא רואה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו כו' ולא עוד אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה, "מה שלא נצטוה", ולא עוד אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום.

ובילקוט (פ' לך לך) אמרו, מכאן אתה למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה כאלו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו ע"ג המזבח. מכאן אמרו חייב אדם "לעשות משתה ושמחה" באותו היום שזכה למול את בנו ע"כ.

ובס' "כד הקמח" כתב טעם לסעודה זו – הוא משום דמילה חשוב כקרבן שהאדם מקריב פרי בטנו לכבוד הקב"ה שציוה על מצוה זו וכשם שבקרבן כתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם", פי' דאכילת הקרבן מכפרת, כן נמי המנהג דגבי מילה שעושין סעודה ביום המילה. ע"כ. וזה כעין מ"ש בזוהר ובמדרשים הנ"ל.

האם סעודת מילה מהתורה או מדרבנן

והנה מכל האמור לעיל מתבאר שאין לזה מקור וחיוב מהתורה, אלא רק סמך לפסוק, ואפי' ממ"ש בתורה ויעש אברהם משתה כו', אין זה אלא סמך ממדרש פדר"א כמבואר בס' אבודרהם הנ"ל. ושכן מבואר מתהלים (פרק נ') אספו לי חסדי כו' שזה רק דרשת רבותינו ז"ל על ענין חשיבות סעודה במילה.

וכן מהמדרשים הנ"ל "והילקוט", ושכן יש לדייק מלשון המדרש הנ"ל שצ"ל שמוציא הוצאות הרבה ועושה אותו היום של שמחה "מה שלא נצטוה" ומבואר שאין ע"ז כל ציווי תורה. וכן י"ל לא ציווי חכמים להדיא, דאל"כ קשה לשון המדרש מאי "שלא נצטוה" דהא מ"מ כן נצטוה. מדברי חכמים[20], ו

שכן מתבאר להדיא לשון השו"ע ומקורו באבודרהם (הנ"ל) שכ' "שנהגו" לעשות סעודה שזה רק בגדר מנהג בעלמא. ומשמע שאין שום חיוב מחכמים וכ"ש שלא מהתורה.

והנה בשו"ת "אור נעלם" (סי' ט') כתב דסעודת מילה בזמנה הוי מצוה מדאורייתא, וראיתו מדברי רש"י במס' נדה (דף לא' ע"ב) דבגמ' נאמר מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. וברש"י פירש וז"ל: שאוכלים ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים כו', עכ"ל. ומבואר דענין אכילה ושתיה בכלל מה דאמרה תורה שיהי' מילה בשמונה וכו'.

וב"שערי תשובה" סי' תקנ"א (ס"ק ט"ו ובישן ס"ק ל"ג) כתב להביא דבריו וכתב שזה לא כדברי התשובות "בית יעקב" (סי' ע"ג) שס"ל דהוי סעודה זו מדרבנן אפי' במילה בזמנה ע"כ. וכתב בשע"ת להכריע שמצוה זו מדרבנן ושכן משמע בלשון הראשונים שלא כתבו סעודה זו בלשון חיוב אלא בגדר מנהג וכמובא ביתה יוסף סי' רס"ה בשם "אבודרהם", ועי' פר"ח (סי' קל"ה) שכך פשוט להם ענין זה שאין לו כלל מקור בתורה.

ועי' ב"שדי חמד" (מערכה ס' כלל נ"ד) מה שדייק מדברי ה"רוקח" הובא בש"ך ביור"ד סי' שצ"ד (ס"ק ב'), שכתב, שאדם שמת לו מת ובתוך ל' יום נולד לו בן, אין עושין שמחה ומשתה ביום המילה ע"כ. וא"כ מבואר שדעת "הרוקח" שאין זה כלל סעודת מצוה מהתורה, דאל"כ אמאי לא יעשה, כן דייק בשד"ח הנ"ל. ומ"מ בש"ך כתב עליו וכמדומה שאין נוהגים כן. ועי' בהגהות "יד שאול" שם מש"כ להשיג על דברי "הרוקח" הנ"ל, וכתב שודאי יעשה הסעודה שזה חיוב, ולמד ממ"ש ויעש אברהם משתה כו' ולכן כתב ג"כ להשיג על לשון הש"ך שכתב שכמדומה שאין נוהגים כן ולא חתך בסכינא חריפא שאסור לנהוג כן.

ולפום רהיטא הי' נראה להבין מתוך דבריו שס"ל שסעודה זו מקורה בתורה שלמד כן ממ"ש "ויעש אברהם" ולכן כתב שאסור לנהוג כמו "הרוקח" אלא חייב לעשות הסעודה וכמו שכתב בשו"ת אור נעלם הנ"ל (ועכ"פ בזמנו). וע"ז יש לומר שאין ראי'ה דבאמת איהו ס"ל שזה רק אסמכתא בעלמא וכמ"ש לעיל בשם אבודרהם", ורק דאיהו שם כתב שכיון שנולד בן נתרפאה כל המשפחה כולה וכ"ש בנולד לו בן כמבואר בסי' ר"ס. וממילא חל עליו חיוב סעודה של מילה מדרבנן.

וכן מתבאר להדיא מתוך דברי הגר"א סי' תר"מ (או"ח) גבי ענין חיוב סעודת ברית מילה בסוכה ואין פטורים הם ושאר המוזמנים אפי' כשאין מקום וכמו שפסק שם ברמ"א (ס"ו) ומקורו טהור מדברי המהרי"ק (שורש קע"ט) וכתב הגר"א וז"ל: דלאו מצוה דאורייתא הוא שידחה סוכה כמו נישואין כו', עכ"ל.

ושכן פשוט למהרי"ק (שורש קע"ט) שנפסק ברמ"א והובא עיקר לשונו במג"א שם (ס"ק י"ג) וז"ל: ולא דמי לסעודת חתן וכלה שהיא מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ונקראת סעודת מצוה בכל מקום, אבל הכא אינו אלא מנהג בעלמא עכ"ל המהרי"ק. ומבואר בפשטות שודאי אין סעודה זו מדאורייתא דאל"כ מאי שנא מסעודת חתן וכלה שדוחה חיוב ישיבה ואכילה בסוכה ואפי' לכל השושבנים והמוזמנים. וא"כ מצינו בזה ג' דעות דעת "אור נעלם" שזה דאורייתא. דעת כמה פוסקים שזה חיוב מדרבנן. ודעת חלק מהפוסקים הנ"ל שזה מנהג בעלמא. וכן הכריע בשו"ע (יו"ד סי' רס"ה סעי' יב') שזה בגדר מנהג.

סעודת ברית מילה רשות או חובה

והנה לפי מה שהעלנו לעיל שסעודת ברית הוא מנהג וכמו שכבר פסק השו"ע בסי' רס"ה (סעי' י"ב) וז"ל: נוהגין לעשות סעודה ביום המילה עכ"ל. ומבואר להדיא שהוא מנהג ואין זה חובה.

ובס' "שלחן גבוה" (סי' רס"ה ס"ק מה') כתב וז"ל: דתלא הדבר במנהגא אע"פ שיש רמז בגמ' ויעש אברהם משתה גדול, רשות הוא ולא חובה כו' דאף אם נאמר דסעודת מילה הוי של מצוה היינו אם עשה, הוי של מצוה, לא שמצוה לעשותו, עכ"ל. ומבואר יוצא שהבין להדיא כדברינו בדעת השו"ע שאין זה חיוב אלא מנהג וכשעושה, מקיים מצוה.

וכן מבואר להדיא ממ"ש במדרש רבה (ריש פ' וירא) ובמדרש תנחומא (פ' תצוה) אמר רשב"י: בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו כו' ולא עוד אלא שמוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה "מה שלא נצטוה", ע"כ (והו"ד לעיל). ומוכח מכאן דאין זה חיוב אלא רשות וע"ז משבח רשב"י האדם שמל את בנו ועושה סעודה ומוציא הוצאות הרבה אפי' שלא נצטוה.

אמנם מדברי הזוה"ק (פ' לך לך דף צ"ה) משמע שהוא בגדר חובה שז"ל הק': אמרו תנאה כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו אקריב כל קרבנין כו' בגיני כך בעי לסדרא מדבחא במניה חד מליא ארעא כו' ואחשיב קמיה קודשיא בריך הוא כאילו אדבח עליה קרבנין, עכ"ל.

ומזה שאמרו "כך בעי לסדר מדבחא" כו' שזה ביארנו לעיל שקאי על הסעודה, לשון זה מורה על חיוב לא על מנהג או רשות. וע"ע בס' "תולדות אש" שכתב דסעודת ברית מילה הוי "חיוב" מצד קרבן תודה.

סעודת ברית מילה ביום או בלילה

והנה הדבר פשוט ומבואר דצריך לעשות הסעודה לאחר הברית שזה ביום המילה וכמ"ש לעיל להביא דברי המדרש שוחר טוב (בתהילים מזמור קיב') על הפסוק (בראשית כא' ח') "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" ביום ה"ג מל את יצחק שעשה משתה "ביום" השמני. וכן הוא בפרקי דר"א (פרק כ"ט). ומבואר להדיא שהסעודה היא ביום המילה ממש ולא בלילה וכן מבואר ממ"ש דוד הע"ה בתהלים (נ' ה') "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" ורבותנו אמרו זו סעודת מילה, ומפרשים עלי "זבח" זב-ח דם מילה, וכ"כ במחזור ויטרי (עמ' 627) וא"כ מבואר להדיא שזה דוקא ביום השמני שעושים סעודה שזה כעין זבח, ודבר פשוט הוא שכל גמר מצוה לאחריה עושין סעודה ומשתה שמורה על ששמח שגמר המצוה ושלכן נקראת סעודת מצוה וכמבואר ר"פ יש נוחלין (ב"ב דף קכא:) שאמרו לא היו ימים טובים לישראל כו' ועי' שם בפרשב"ם ובנמו"י שם. וע"ע במס' תענית (דף ל' ע"ב) וע"ע מ"ש הרש"ל בס' יש"ש ס"פ מרובה (סי' ל"ז) להוכיח מגמ' זו וכן מגמ' מס' שבת (דף קיט.) גבי סיום מסכת. וע"ע בשו"ת חו"י (סי' ע') ועוד ואכמ"ל דכבר זכרנו מכל זה בסי' זה דיש ענין לעשות הסעודה דוקא לגמרה של מצוה וא"כ הדבר ברור שעושין כן לאחר גמר המצוה שעי"כ מורגש גודל המצוה והשמחה.

וכן הדבר מפורש מתוך דברי שו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' ח') שנשאל בדבר מילה בזמנה בתשעה באב, שבודאי אין לדחות המילה למחרת כדי לקיים הסעודה ומעולם לא שמענו כן כו' עיי"ש. וא"כ לכאורה יש להעיר אמאי לא אמר לעשות הסעודה בלילה לאחר שימולו אותו ביום אלא שעיקר זמן הסעודה ביום, ודו"ק.[21] ולא כתבתי דברים פשוטים אלו אלא כדי לאפוקי ממה ששמעתי נוהגים מקצת קהילות לעשות לכתחילה הסעודה לערב (והוא

ממנהג ג'רבא) והנה מידי דברי עם ידידי הר' אורטל שיחי' הראני מכ"י שלו שהעמיד מנהג זה וכתב סמך לכך מדברי הגמ' מס' סנהדרין (דף לב:) דאמרו בברור חיל משתה שם כו' ופרש"י שם ולא זכיתי להבין ראיתו. וכן מ"ש שם לדקדק כן מדברי הש"ך סי' קע"ח גבי עורכים לגד כלומר בלילה שלאחר מלין התינוק ע"כ וזה אינו שהתם בסעודה אחרת מיירי הש"ך ופשוט. אמנם עכ"פ מקור נאמן נמצא לו במ"ש המג"א או"ח סי' תקנ"ט (ס"ק יא) שכתב שנתפשט המנהג שרוב סעודות הברית עושין בלילה שלאחר יום המילה ע"ש. (ועיין לקמן בסמוך מה שנכתוב הטעם לזה). ולפלא שלא זכרו.

זאת ועוד שיש להוכיח מדברי הגמ' מס' נדה (לא.) להדיא שאין לנהוג כן. והוא ממה שאמר ר"ש מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני (ופרש"י ולא בשביעי)? כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים. ופרש"י שאוכלים ושמחים בסעודה זו כו', ע"ש. ואם נאמר כדעת אותם הנוהגים לעשות הסעודה בלילה, א"כ הדרא קושיית הגמ' לדוכתא, מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני ולא בשביעי? דהלא לפי מנהגם א"ש אפשר לקיים המילה בשביעי ויאכלו וישתו בלילה שהוא כבר שמיני. וכמו שכבר ראיתי שכן העיר היעב"ץ בהגהותיו למס' נדה שם. וכן ראיתי שכ"כ מדעת עצמו להוכיח כן הגאון ר' אליהו דוד רבינוביץ (האדר"ת) (בחלק הלכות גדולות אות יא') והובא בקובץ כנסת הגדולה (ח"ב ווארשא תר"נ). ולא זכר ש"ר שכבר קדמו היעב"ץ שם. אלא דשם הוסיף וכתב ואף שדרש אגדה הוא מ"מ הרי אין סתירה לזה ושפיר למדין מן האגדות (עי' תוי"ט סוף פ"ה דברכות). והוסיף עוד דכן משמע מרמז שכ' הראשונים מדכתיב "ביום הגמל את יצחק", ביום ה-ג (שעולה ח'), וא"כ משמע שהוא ביום ולא בלילה. (אמנם כ' שזה יש לדחות קצת). זאת ועוד דכן יש לכאורה ללמוד מלשון המדרש תנחומא ס"פ חיי שרה (סי' ז'): אמר ר' חוניא כתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא ט') כשמל בנו אפי' אדם ממשכן עצמו משמח אותו היום עכ"ל. ובפרשת תצוה (סי' א'): ארשב"י בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו כו', א"ר חנינא ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטוה עכ"ל. וחזינן שדייקו לכתוב אוו היום אפוקי לילה. אך בזה אפשר שאינה ראיה מוכרחת שדיברו בלשון בני אדם שבכל אותו היום הוא הלילה. אך מ"מ מדברי התורה תמימה (בראשית כ"א ח') אין נראה כן אלא נראה שהוא יום דוקא ולא אמרינן בזה לשון בנ"א. דשם ג"כ כתב לתמוה על הנוהגים לעשות סעודה בלילה מגמ' הנזכרת והוסיף שם וכתב: ודבר ידוע דכל מקום שנאמר "ביום", מצוותו ביום דוקא, כמבואר בגמ' ומשנה מגילה (כ:) וכן מפורש בגמ' שם (ז:) סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובה, מ"ט ימי משתה כתיב, וה"נ ביום כתיב. ע"כ. ויש להוסיף שכן נראה פשוט לשון המחבר (יו"ד סי' רס"ה סעי' יב) שכתב וז"ל: נהגו לעשות סעודה ביום המילה עכ"ל. דייקא "ביום" המילה ולא בלילה שאינו יום המילה.[22]

אי צריך להסמיך הסעודה למילה או אפשר לאחרה ליום אחר

בפתחי תשובה (ס"ק טז) הביא בשם החמודי דניאל. שאם אירע סיבה שלא עשו סעודה ביום המילה יעשו ביום אחר. ועי' במג"א או"ח סי' תקנ"ט (ס"ק יא) שכתב שנתפשט המנהג שרוב סעודות הברית עושין בלילה שלאחר יום המילה ע"ש. וע"ע ס' טעמי המהגים (אות תתקכו') מה שהביא טעם לכך לפי מה דאיתא במדרש דכל מי שהוא מגיש בנו למילה הרי הוא כמו כהן גדול שמקריב מנחתו ונסכו ע"ג המזבח ומכיון שכן הרי בקרבן הדין שהלילה הולך אחר היום שלפניו, ולכן הכא גם אפשר לעשות את הסעודה בלילה שלאחר המילה ע"ש. ובענין דמוי לקרבן עי' רבנו בחיי בספרו כד הקמח הל' מילה מה שכתב בהא מילתא.

אמנם יש שכתבו שאין לעשות כן היות ואיכא סמך לכך ע"פ מ"ש בתורת כהנים (פ' צו פרק יב) דעיקר מצות אכילה הוא דוקא ביום גבי חתוי אע"פ שמעיקר הדין זמן אכילתו ארוך יותר כגון בקרבן שלמים הנאכל לשני ימים ולילה אחד, ועי' שו"ת חכם צבי (סי' קנ"א).

ולכן באופן שרוצה לעשות הברית בבוקר ואין קרוביו ואוהביו יכולים לשמוח איתו, אפשר לכתחילה לעשות לפני השקיעה, עי שו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ) ובאופן שרוצה לעשות ביום שלמחרתו נראה דלא מיקרי סעודת מצוה, וצ"ב.

יברר האם נקרא "סעודת מצוה"

ב"אור זרוע" הגדול הל' מילה (ס"ס קז'-ס"ק יא') כתב שמצוה לאכול בסעודת ברית מילה דמקרי סעודת מצוה. והביא לכך ב' מקורות.

א. גמ' ב"ק (פ'.) גבי רב ושמואל ורב אסי שאיקלעו לבי שבוע הבן. שהוא ברית מילה כמבואר ברש"י שם, והא רב ידוע שלא הי' אוכל אלא מסעודת מצוה כמבואר בגמ' חולין (דף צה:) דרבי לא מתהני מסעודת הרשות כלל, ולא מסתבר כלל לומר דאיקלע ולא אכיל.

ב. גמ' במס' כתובות (דף ח') רב חביבא איקלע לבי מהולה (לסעודת מילה) בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משום דטרדי ואית צערא לינוקא עכ"ל הגמ'. וכתב אבל אי לאו צערא דינוקא הוא מן הדין לברך שהשמחה במעונו שמע מינה דסעודת מצוה הוא ע"כ, עי"ש.

והביאו בד"מ יו"ד סי' רס"ה (אות יב') ופסק שהוי סעודת מצוה. וכן כתב בפשטות ביש"ש (ספ"ז דב"ק סי' ל"ז). וברמ"א סי' רס"ה (סעיף י"ב) כתב שלכן מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים (תוס' ערבי פסחים).

ומקורם טהור מגמ' מס' פסחים (דף קיג:) ת"ר שבעה מנודין לשמים כו', וי"א אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, ופירש רשב"ם כגון משתה של ברית מילה ע"כ. ומבואר להדיא שפשוט לו שהוי סעודת מצוה ואפשר לומר ואפי' גמורה דעד כדי כך שע"ז ביאר כוונת הגמ' שאם אינו מיסב הרי הוא כמנודה לשמים, ועוד שדימה זה לסעודת חתן וכלה כגון בת כהן לכהן. שזה ודאי לכו"ע סעודת מצוה ושמחה מהתורה כמבואר במג"א (או"ח בסי' תר"מ) ובביאור הגר"א שם (הובא לעיל) עי"ש. וע"ע בתוס' שם (ד"ה ואין מיסב) שכ"כ שהיינו סעודת ברית מילה ובמדרש נאמר שניצול מדינה של גהינום.

וברמ"א (חאו"ח סי' רמ"ט ס"ב) מבואר ג"כ דהוי סעודת מצוה. שכתב מרן בשו"ע שם: אסור לקבוע בע"ש סעודה ומשתה כו', ואפי' הוא "סעודת אירוסין" מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול כו', וברמ"א כתב ובסעודה שזמנה בע"ש כגון ברית מילה או פדיון הבן, מותר, כן נראה לי, וכן המנהג פשוט עכ"ל.

ולכאורה יש לדעת מה דעת "מרן" בהכי דלפום רהיטא הי' נראה לומר שכלל אי אפשר שיעשו הסעודה בע"ש ואפ' בברית מילה בזמנה שהרי כתב שאפי' סעודת אירוסין לא עושין בע"ש ומה טעם כדי שיהא תאב לאכול בערב שבת.

וסעודת אירוסין מצינו ל"מרן" שפסק בסי' תמ"ד (ס"ז) שמקרי סעודת מצוה, ומקור לזה במשנה במס' פסחים (דף מט'.) ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו כו', ובגמ' שם מבואר דבסעודה ראשונה שאוכל עמה בבית חמיו לכו"ע הוי סעודת מצוה. עי"ש.

וא"כ מבואר דג"כ סעודת ברית מילה ושאר סעודת מצוה יאסר בערב שבת, ולפי"ז ג"כ אפשר שסעודת נישואין שהיא סעודת מצוה לכו"ע ועוד שאין עושין נישואין ללא סעודה ג"כ לא יעשו הנישואין כלל.

ובאמת כן כתב ב"בית חדש" (או"ח שם) דה"ה סעודת נישואין אסור ורק דכתב לחלק בין מילה ופדיון הבן לסעודת נישואין ואירוסין שברית ופדיון זמנה בע"ש ואין אפשרות לעשותה בזמן אחר. משא"כ נישואין ואירוסין שיכול הי' לעשותם בזמן אחר והי' אסור לו לקבוע זה בזמן איסור עיי"ש.

ולכן לפי"ז בא לומר שבזה מודה מרן הבית יוסף שברית ופדיון שזה זמנם ומקרי סעודת מצוה דא"א לעשותם בזמן אחר וא"כ יהי' מותר לעשותם בערב שבת, ואפי' שטעמו בצידו כדי שיהי' תאב שזה נדחה מפני זה. ורק באופן שזה סעודת מצוה שיכול לעשותה בזמן אחר, אסור. ורק דיש לדעת אי בזה מודה הרמ"א או דאיהו ס"ל דכל סעודת מצוה שרי ומ"ש סעודת מילה ופדיון, לאו דוקא, ובפשטות מלשון הרמ"א שכתב וסעודה שזמנה בע"ש כגון כו', דאיירי דוקא בכה"ג שזה זמנה ממש ולכן אפשר שיודה לשו"ע בסעודת אירוסין שאין זה זמנה שהי' יכול להקדים או לאחר.

לפי"ז יהי' צ"ע על מש"כ ב"ביאור הלכה" שם (ד"ה או פדיה"ב) דה"ה בסיום מסכתא. וק' דהרי אין זה זמנה קבוע והא אפשר לו להקדים או לאחר ולא מיבעיא במזרז לימודו כדי לגמור המסכתא לעשות הסיום בע"ש וכגון בערב פסח שצריכים הבכורים להתענות בו (וראה לקמן מה שכתבנו בענין זה) שזה אין מקרי זמנה כמו מילה.

והנה במג"א שם (ס"ק ג') כתב להביא דברי הב"ח הנ"ל, והק' ג' קושיות עליו. א. שמבואר בשו"ע בסי' תמ"ד (ס"ז) שסעודת אירוסין מצוה היא ואפי' בערב פסח דחמור טפי מערב שבת (כמבואר בריש פרק ע"פ מג"א סי' תמ"ד ס"ק ט') ב. ועוד הקשה דבסי' תקמ"ו ס"ג כתב השו"ע דמותר לישא ערב הרגל והוא תלמוד ערוך פ"ק במועד קטן (ט'.) ג. כיון שאירס בע"ש הוה ליה זמן הסעודה בע"ש ואין לומר דלא הו"ל ליארס היום, דיש לחוש שמא יקדמנו אחר. וכתב דלא יקשה דברי הירושלמי שהביא הב"ח שאסור לישא ע"ש מפני כבוד השבת. דהירושלמי איירי לענין לעשות סעודת אירוסין לבד כלומר שקודם לכן עשה האירוסין כגון ביום ה' בלילה והסעודה רוצה לעשותה בע"ש שזה אסור מפני כבוד השבת אבל ודאי שליארס בע"ש לכו"ע שרי וכתלמוד דידן וממילא ג"כ סעודה שרי.

ובודאי שאין כל קושיות אלו רק על הב"ח. ובודאי שכונתנו ג"כ להקשות לשיטת השו"ע שסותר עצמו מפי תמ"ד ומסי' תקמ"ו.

ובאמת במג"א בסי' תמ"ד (ס"ק ט') כתב להקשות ממ"ש שלענין סעודת אירוסין שמצוה ומותר לעשותה בערב פסח ואפי' שחמרי מערב שבת א"כ איך פסק שאסור לעשות סעודת אירוסין בע"ש. נשאר בצ"ע. ובביאור הלכה בסי' תמ"ד (ס"ד) ד"ה סעודת אירוסין, כתב לבאר דברי השו"ע דשאני ערב פסח מערב שבת. שבע"פ אי איירי שהלך לאכול וסמוך לחצות היום ושכן מתבאר מלשון השו"ע שכתב "אם" יכול לחזור כו' וזמן הביעור הוא קודם חצות א"כ ע"כ כל הסעודה הוא בלא פת שהרי חמץ אסור ומזה ג"כ אסור ומיירי רק במשתה בעלמא שאינו אסור. ואפי' נימא שהסעודה היתה בבוקר ומשום סעודתו יוכרח לבער בשעה ד' של היום, וא"כ בודאי שעד ליל שבת יהי' תאב לאכול סעודת שבת, ומשא"כ בע"ש אפי' שיעשה בבוקר חיישינן שמא ימשך הסעודה זמן רב עי"ש.

ולענ"ד הי' אפשר ליישב זה, דבשו"ע סי' תמ"ד פסק השו"ע שבאמת הוי סעודת מצוה וזה ג"כ בזמנה שאיירי שמארס באותו יום וכמו מילה. ובסי' רמ"ט איירי שכבר אירס והשתא רוצה לעשות סעודת אירוסין וכמו שכתב במג"א ביאור זה בדברי הירושלמי דלא יקשה מתלמוד דידן שמבואר שכן מותר לארס בערב שבת.

(ורק דיש לומר שהלשון בסי' תמ"ד אין כ"כ מורה כן מזה שכתב שהולך "לעשות     סעודת אירוסין" ואיירי על סעודה גופא ולא על המצוה לארס. וכעין מה שכתב גבי ברית מילה שהולך למול את בנו ולא זכר כלל ענין הסעודה.)

ועוד יש לגמגם בדבר דאמאי א"כ השו"ע סתם ולא פירש חילוק זה שהוא עיקר הנפ"מ גבי עצם עשיית סעודה בערב שבת וכ"ש בערב פסח.

ואולי עוד אפשר לומר שבסי' תמ"ד איירי השו"ע שהולך לסעודת אירוסין בבית חמיו וכמ"ש להדיא. ובודאי גבי עצמו ומשפחתו שרי וכמו שביאר ח"י הובא ב"באר היטב" שם (ס"ק ח') שס"ל דוקא חתן עצמו ולא אחר דהא אפי' כשהולך אצל רבו חוזר, ואפי' שבבאר היטב שם פליגי עליה וס"ל דחתן לאו דוקא אלא דה"ה לאחר שהולך לסעודת מצוה, מ"מ יש לנו להתלות בחילוקו של הח"י. ועוד דאפי' לדברי הבאר היטב י"ל דה"מ באחר שקשור ומוזמן למנין המצומצם וכמו שכתבו קצת מהאחרונים.[23]

ומהאמור נלמד לנ"ד דכל מה שכתב השו"ע גבי סעודת אירוסין בע"ש איירי באופנים שאין זה כשאר סעודת אירוסין רגילה שנחשבת לזמנה כמו מילה דלא דמי לסי' תמ"ד וכמו שכתבנו לעיל. ולכן אפשר שכן מודה השו"ע בכל סעודת מצוה כמו מילה ופדיון שזה זמנם או אפי' סעודת אירוסין בבית חמיו דוקא וכן הוא ולא אחרים דבאמת מיקרי שזהו זמנו, או להב"ח אפי' בסעודת אירוסין בזמנו וג"כ הולך לבית חמיו (מדלא חילק כדברנו) ג"כ אסור – שהי' לו להקדים או לאחר.

ועכ"פ עדין לבי מגמגם על כל זה, שהי' נראה שדעת מרן שאפי' סעודת ברית מילה ופדיון אין יכולים לאכול בע"ש שהרי לא כתב ע"ז כלום בב"י וכן לא זכר מזה כלל בשו"ע שלו, [ותדע שהרמב"ם הל' מילה כלל לא זכר מענין הסעודה] ונראה בטעמו שאזיל לשיטתו בסי' רס"ה סעיף י"ב שכתב "שנהגו" לעשות סעודה ביום המילה, ושמקורו ב"אבודרהם" שכתב שזה רק מנהג בעלמא. ומי אמר דבשביל מנהג נתיר לעשות סעודה בע"ש ושאח"כ לא יהי' תאב לאכול סעודת שבת.

ומאידך גיסא מצינו שהרמ"א ג"כ אזיל לשיטתו דאיהו פסק בסי' רס"ה שם, שסעודת ברית מילה מקרי סעודת מצוה, ולכן כתב ג"כ גבי ע"ש בב"י רמ"ט שמותר לאכול בע"ש סעודת מצוה זו. ושכן פסק הרמ"א בסי' תקנ"א (ס"י) שבסעודת מצוה כגון ברית מילה אוכלים בשר ושותים יין גם בשבוע שחל בו ת"ב. וכן ביו"ד סי' שצ"א (ס"ב), וכ"כ המג"א סי' תקס"ח (ס"ק י') ועכ"פ מ"מ ודאי נראה שג"כ להשו"ע יהי' מותר לעשות ברית מילה וסעודתה בע"ש אך יש להקפיד לעשותה בבוקר מוקדם ובלא"ה מצוה לעשות כן כמו שנלמד מאברהם אבינו ע"ה משום זריזין מקדימין, (פסחים ד', סנהדרין כח':). וזה בשביל שלא יהי' שבע ולא יאכל לאכול סעודת שבת, ומ"ש האחרונים שבד"כ ג"כ אסור לקבוע סעודה ואפי' בבוקר זה משום שחיישינן שמא ימשך, י"ל שבזה אתי המנהג שודאי יש בו ג"כ מצוה קצת של הסעודה ובפרט אם ידברו שם ת"ח ד"ת מעין המאורע שלא נחשוש להכי.

וכל הנ"ל הוא דוקא לטעם של השו"ע בענין איסור קביעת סעודה בע"ש שמשום שלא יהי' תאב לאכול סעודת שבת.

אבל דע שיש בזה עוד כמה טעמים. ומהם. שלא יהי' זלזול בכבוד השבת שנראה כמשוה סעודה בחול כסעודה בשבת, ולכן ע"ז י"ל שאין זה זילזול, כי מ"מ עושה כן בשביל המצוה של המילה ומצד שימחתה.

מילה (ופדיון הבן) שלא בזמנה

ובלשון הרמ"א מדוייק קצת שצריך דוקא מילה ופדיון הבן בזמנו, כלומר ביום בו הוא מל שזה יום ח' ללידתו וכן בפדיון הבן שזה יום לא' ללידתו, אבל בלא בזמנו אפשר שאין לעשות הסעודה.

ובמג"א שם (ס"ק ה') כתב שמילה שעבר זמנה כגון שהי' חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמנה הוא דאסור להניחו ערל והוכיחו זה מתוס' מו"ק (דף ח:) ד"ה מפני ביטול כו'. שכתבו שמטעם הנ"ל יהי' מותר לעשות הברית בחוה"מ ואפי' אם נימא שמילה זה שמחה (כ"כ במק"א להוכיח מב' תי' תוס').

ובאשל אברהם שם (ס"ק ה') כתב (שהובאו בט"ז ובש"ך חיור"ד סי' רס"ו) דיש אוסרים לעשות המילה בע"ש, א"כ בעבר ומל אין לעשות הסעודה בע"ש כי אם בליל שבת ע"כ. וגבי פדיון הבן של בזמנו כתב במג"א שאסור לעשותו בע"ש. (וע"י לקמן בעז"ה בענין סעודת פדיון מה שנכתוב בזה).

דבאמת מצינו דיש חולקים וסוברים שאין לעשות מילה ביום ו' וכ"כ בט"ז (סי' רס"ב ס"ק ג'.) והוכיח כן מסברא. דהרי ב"בדק הבית" (להב"י) כתב בשם הרשב"א דמ"מ אין מלין ביום ה' לפי שביום הג' יש צער לנימול ואין לגרום צער ביום השבת, ע"כ. וא"כ לפי"ז כ"ש שאין למולו ביום ו' דאיכא צער טפי כמו שכתבו בסי' רס"ו בשם הרשב"א והרמב"ן עכת"ד. ובאמת הלכה זו כבר נפסקה ברשב"ץ (ח"א סי' כ"א), וראיתו ממס' שבת (דף י"ט) גבי הא דאין מפלגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת כו'. ונקט להטעם של הרז"ה משום שא"א שלא יבאו לידי חלול שבת, שהרי מקומות סכנה הן, ולכן כתב וז"ל: ולכן אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת כו' וה"ה לתינוק שחלה ונתרפא בחמישי בשבת שממתנין לו עד למחר כיון שלא יכלו למולו בזמנו, עכ"ל. (והובאו דבריו בב"י בסי' רס"ח חיור"ד.)

ולכאורה הי' נראה לדייק מדבריו שדוקא ביום ה' לא ימול אותו אבל משא"כ ביום ו' יש למולו דהא כתב "שממתנין לו עד למחר" כלומר שזה יום ו'. ונראה דיש להביא לכך ראי'ה ממתני' שבת (דף פו.) (שזה באמת מקור הדין להלכה זו) מנין שמרחצין את המילה ביום השלשי שחל בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים", ע"כ. וכן הוא במתני' שם (דף קלד:) ובגמ' שם עיי"ש. ולכאורה מבואר שדוקא ביום השלישי הכאב מגיע והוא מסוכן דכן מבואר מהפסוק וא"כ דיש למול ביום ו' דהיום השלישי נופל ביום א' שזה יום הכאב והסכנה ואז אין בעיה של לחמם מים ולרחוץ.

אמנם זה אינו דמכל הסוגיא ומח' בגמ' (דף קלד') מבואר שפשוט לגמ' שיום א' וב' קרובים יותר לבא לידי סכנה. דרבא אמר ביום ראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו אבל לא בכלי, ועל אף שר"א בן עזריה פליגי עליה וס"ל שמרחצין ביום הג' למילה[24], מ"מ כבר כתב להדיא בר"ח שם שכ"ש ביום הראשון עי"ש ומבואר דס"ל דכל הימים בחזקת סכנה. ושכן יש לדייק מדברי הרש"י (בדף פו') ד"ה מנין שמרחצין כו'. וכ' "דאף" ביום ג' מסוכן הוא עכ"ל. וכ"כ הר"ן (על הרי"ף דף נג') "דאיכא מאן דאמר" דלאו דוקא בשלישי אלא עד יום השלישי קאמר, וכ"ש בשני ולא נראה כן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מהל' מילה ה"ח כל מקום שדרכן להרחיץ את קטן מרחצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני מילה ובין לאחר המילה או בשלישי שחל להיות בשבת כו', וכך מטין דבר הרי"ף ז"ל עכ"ל.

והרב המגיד בפ"ב מהל' שבת הי"ד כתב שדעת הרשב"א (שבת קלד א') כסברא ראשונה דכ"ש בשני וכן נראה דעת הרמב"ן והובאו דבריהם בב"י סי' רס"א. ובד"מ כתב וז"ל: וכן נראה מדברי רש"י (קלד:) ד"ה אלא א"א, וכ"כ הרוקח (ס"ס ק"ח) בהדיא עכ"ל, ומבואר שפסק ג"כ כדעה הראשונה בר"ן והרמב"ן והרשב"א, ורק צ"ב אמאי לא הביא ג"כ לרש"י (דף פו'.) שזכרנו לעיל דמוכח טפי כהנ"ל.

וא"כ לפי כל הראשונים הנ"ל איכא נפקותא לנ"ד שאין מלין תינוק שיתרפא ביום ה' וכ"ש שאין למולו ביום ו' שזה ודאי קרוב לבא לידי סכנה, ויצטרכו לחלל עליו השבת.

ושכן פסק בברכ"י (סי' רס"ב) שאין למול ביום ו' דאיכא למ"ד שכל הג' ימים בסכנה ונקטינן לחומרא[25]. וכ"כ בס' "כנסת הגדולה" או"ח (סי' של"א)

שמנהג פשוט בקושטנידא שלא למולו ביום החמישי כדברי הרשב"ץ, ונהגו עוד שלא למולו אף ביום השישי שחוששים לסברת הרמב"ן והרשב"א ע"כ, ע"ש.

וכן פסק במהרש"ם בח"ה (סי' ד') שימתין עד לאחר השבת, ושכן העלה בס' עיקרי הד"ט (או"ח סי' ר"ב אות לה') דשב ואל תעשה עדיף, וכן פסק הגאון ר' יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ד חיור"ד (סי' כ"ח) ושכן מנהג בבל, וכן פסק בס' נהר מצרים (דף קג' ע"א) ושכן מנהג מצרים, וכ"פ בס' כף החיים סי' של"א (אות לא') וכן הוא בס' "חסד לאלפים".

אמנם הש"ך בס"ס רס"ו פליג על הרשב"ץ הנ"ל וס"ל שמותר למול ביום ה', וטעמו שהואיל ולדבר מצוה מותר להפליג בספינה אפי' בתוך ג' ימים לפני השבת כמבואר שבת (יט'), ה"נ יש להתיר למול ביום ה' שאין לך מצוה גדולה מזו, ולכן כתב לחלוק על הט"ז הנ"ל בסי' רס"ב (וע"ש בנקודות הכסף שציין לעין מש"כ בסי' רס"ו).

ושכן פסק במג"א בסי' של"א (ס"ק ט') וטעמו שבזמן הזה שאין רוחצין התינוק ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחלל עליו השבת, ולכן אין להתרשל בדבר מצוה, עי"ש. ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ג) כתב להביא דבריהם וכתב שגם באלי' רבה הסכים עמהם ואין מחמצין המצוה עיי"ש.

ולענין הלכה בזה נראה שיותר נוקטים לחומרא שזה מקורם בראשונים הרמב"ן רשב"א ור"ן ושאחריהם נגררו הרבה מהאחרונים הנ"ל ומהם ברכ"י ו"רב פעלים" וכנה"ג ועוד, ולכן יש להחמיר שלא לעשות מילה שלא בזמנה ביום ה' וכ"ש ביום ו', אמנם מהרשב"ץ הנ"ל הי' משמע שכן אפשר בשבת, אבל מ"מ כבר כתבנו שדעת רוב האחרונים להחמיר ג"כ בזה וכמ"ש בט"ז שכן מבואר ברמב"ן והרשב"א. וכן העלה להלכה הגאון הרשל"צ בשו"ת יבי"א ח"ה (סי' כ"ג אות ח'). ולכן הנפ"מ לנ"ד באחד שכן עבר ומל ביום ו' אי יכול לעשות הסעודה דבשלמא לדעת הרשב"ץ והש"ך ומג"א ומשנ"ב, ודאי נראה דיעשה סעודה אפי' בע"ש. אך אמנם לדעת רוב האחרונים הנ"ל ושכן נראה להלכה יש להחמיר שלא יעשה הסעודה בע"ש וכמ"ש הא"א הנ"ל ושיעשו כך אם ירצו בליל שבת, דאין זה זמן המצוה כלל אבל מ"מ הברית ודאי שמקרי שמל ורק לענין הסעודה אין יכול לעשותה ולדחות איסור קביעת סעודה בערב שבת כמבואר בשו"ע סי' רמ"ט כנזכר, ובודאי שלדעת השו"ע שהסברנו בדעתו שאין זה מצוה גמורה הסעודה שעושין בברית אלא מנהג, ודאי שבכה"ג לא יעשה הסעודה אפי' בעבר ומל.

וכן צ"ל שפשוט שלדעת השו"ת "אור הנעלם" הנ"ל שהובא בשע"ת סי' תקנ"א שכתב שמילה שלא בזמנה אין לסעודה שעושין שורש ומקור ועיקר בש"ס, ועוד דאפשר לעשות סעודה ממאכלי חלב כו', וקרוב אלי לומר דמי שאכל בשר ויין בסעודת מילה שלא בזמנה בשבוע שחל בו ת"ב הוי כפורץ גדר. עכת"ד.

וא"כ ה"ה צ"ל לנ"ד במילה שלא בזמנה בע"ש אין לעשות הסעודה כלל דיש איסור לקבוע סעודה בע"ש. וכ"ש באופן שאסור הי' לו לעשות המילה כשיטת הט"ז ורוב האחרונים הנ"ל שאין כלל לעשות הסעודה בעבר ומל.

אמנם בלא"ה דברי ה"אור נעלם" קשים לאולמם גבי סעודת ברית מילה שלא בזמנה שכתב שאין לה מקור ושורש בש"ס כו', דהרי כבר זכרנו דברי המג"א (סי' רמ"ט ס"ק ה') שכתב שסעודת מילה שלא בזמנה עושין אפי' בע"ש שהרי כל שעתא ושעתא קאי באיסור כרת והוכיח כן מתוס' מו"ק (דף ח') וא"כ ודאי כשעושה המילה הוי זמנה ולית מאן דפליג עליו בזה, וא"כ ודאי שיש מקור גדול לזה מש"ס שהוי כזמנה ממש שהרי עובר בכרת כל שעתא ושעתא, ובשע"ת שם כבר השיג עליו בזה ונשאר בצ"ע.

ומ"מ לפי דעת רוב האחרונים שזכרנו לעיל שודאי שגם במילה שלא בזמנה, הוי כזמנה ממש ומשום שכל שעתא ושעתא עומד בכרת ולכן ג"כ בע"ש מותר לעשות הסעודה. ושכן דעת מרן לדברי הב"ח דלעיל, דכל סעודת מצוה שזמנה קבוע ולא הי' יכול להקדים או לאחר, שרי לעשותה בערב שבת.

ולכן לאמור יש ללמוד בהגיע לברית שנעשית לא בזמנה, ולא ישב לאכול, לדעת ה"אור נעלם" אין הוא מנודה כמבואר ברמ"א הנ"ל, שאין מצוה כלל בסעודה זו. ולשאר דעת האחרונים י"ל שודאי שמקרי סעודת מצוה ואם לא ישב עמהן הוי כמנודה לשמים.

וכן נראה בעשו ברית ביום ו' לאחר שהבריא התינוק ביום ה' שכבר ביארנו לעיל דעת הרבה מן הפוסקים שאין לעשות הברית ושאם עברו ועשו שאין לעשות הסעודה כמבואר ב"אשל אברהם" (סי' רמ"ט ס"ק ה'). שאם עברו ג"כ ועשו סעודה שאין ענין מצוה לישב עמהן ובודאי שלא נקרא לו כמנודה לשמים כשלא הסב לסעודה זו, וצ"ב.

כשעשו הסעודה עכ"פ בזמן אסור האם נחשב לסעודת מצוה

ואכתי פש גבן לברר אי עכ"פ עשו הסעודה של ברית מילה לזמן האסור כנ"ל, כגון בערב שבת אי הוי סעו"מ, או אירוסין בשבוע שחל בו ת"ב באופן שיהי' אסור כמבואר (בסי' תקנ"א ס"ב) או כגון בחוה"מ באופן שיהי' אסור כמבואר בסי' (תקמ"ו ס"א) אי סעודה זו מקרי סע"מ והנפ"מ לענין נדר שלא לאכול מסעודת רשות ועוד טובא כיוצ"ב.

והנה מצאנו אופן שעשו סעו"מ בזמן אסור ושהוי בכ"ז סעו"מ. יעויין בשו"ע (חאו"ח) סי' תקנ"א ס"ב שאסור ליארס בשבוע שחל בו תשעה באב, ובסעי' י' שם מבואר ברמ"א שעושין סעודה באירוסין בזמן הזה בבשר ויין, והנה הרבה תי' נאמרו בזה (עי' מש"כ לקמן בענין סיום מסכת. ומ"ש בס"ד בענין סעודת אירוסין) יש שפירשו שבסעי' י' מיירי הרמ"א שעברו ועשה, שמ"מ כיון שעשה מקרי סעו"מ ולא מקרי מצוה הבאה בעבירה לענין זה וצ"ב. ועוד י"ל דמ"מ כאן שזה מח' הפוסקים כנ"ל י"ל דבעבר ועשב מ"מ מה שעשה עשוי ומקרי סעו"מ.

ואיברא דהי' מקום לומר שלא מקרי סעו"מ, מהא דכתב בתשב"ץ ח"ג (סי' ח') בענין חל מילה בת"ב ודחאהו לי' באב משום הסעודה, וכתב דלא הוה סעו"מ אלא כשנעשית כהלכתה שתהא המצוה עיקר והסעודה טפלה לה אבל לעשות הנאת הכרס עיקר והמצוה טפילה אין זו סעודת מצוה שיהא ת"ח ראוי ליהנות ממנה, ומזה ג"כ כתב ללמוד בספר "תענית בכורים" (פרק ט') לענין ברית מילה ופדה"ב שדחו במכוון לערב פסח כדי שיפטרו הבכורים מתענית, והסיק מדברי התשב"ץ הנ"ל שלא מקרי סעו"מ שאין נעשית כהלכתה כו' וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד שידע שאסור לעשות הסעודה (עכ"פ לאותם פוסקים) ועבר ועושה בע"ש בסעודה, או לחלופין שהי' זה בע"פ שבזה אפי' דינו כבע"ש לענין איסור אכילה, ועשה כן בשביל תענית בכורים שיפטרו אפשר שאין זה סעו"מ ולא יפטרו.

אמנם דיש לחלק קצת בין מ"ש התשבץ לנ"ד, שהתם איירי התשב"ץ באופן החמור שדחה הברית עצמה ליום י' באב ואינו המצוה וע"ז עומד באיסור כרת כמבואר (בתוס' מו"ק ח) ובמג"א סי' רמ"ט (כנ"ל), וכן בעברו ועשו הסעודה אמאי נימא ליה דסעו"מ היא, אבל בנ"ד ודאי שמל אותו ואפי' שזה לא בזמנו שכבר הבריא רק ביום ה', שאז מוציאו מידי עמידה באיסור כרת וכל ענין שאין לעשות ביום ו' שמא יחלה ונצטרך לחלל השבת. ועוד דיש פוסקים שס"ל שכן ימול שהרי אין לך מצוה גדולה מזה כדברי הרשב"ץ הנ"ל, ושכן קצת מתבאר מדברי השע"ת בסי' תקנ"א (ס"ק טו') שכתב באירע אונס ולא מלו בזמנו ולאחר מכן אמרו לעשות המילה לזמן שיוכלו הקרואים לאכול בשר ולשתות יין פורץ גדר אף בימים שקודם שבוע שחל ת"ב, ומלבד זה הוא איסור גמור להשהות המצוה משעה שהגיע הזמן שיוכלו למול התינוק והעושים כן בשביל אכילת בשר ויין או בשביל תענית בכורים בער"פ וכיוצ"ב גדול עוונו מנושא וצריך למחות ולעכב על ידם, ואף אם פתאום עברו ועשו כן אסור לאכול על הסעודה שגרמה לאיסור שהיית המצוה כו', עי"ש, עכ"ל. ומבואר דרק באופן שדחה את המצוה והשהה אותה כדי לאכול בשר ואפי' לתענית בכורים, לא הוי סעו"מ, וזה כדביארנו לעיל שעומד באיסור כרת, וכן שמשהה המצוה, אבל בנ"ד שודאי גורם לזרז המצוה לעשותה כמה שיותר מהר ושאין סיבת הסעודה גורמת לזירוז המצוה ודאי נראה דשפיר מקרי סעו"מ, (ואפשר שאפי' ברצה לעשות הברית ביום ו' מטעם שרצה ג"כ האכילה כגון חל בער"פ שבעי לפטור הבכורים נראה דשרי. ודו"ק).

ועי' בשו"ת "מקור חיים" (סי' ל"ו) שכתב גבי דחיית פדיון הבן לער"פ שהוא איסור גמור ואינו סעו"מ משום מצוה הבאה בעבירה ואינו פוטר הבכורים עיי"ש. ושוב צריך לומר שזה כדברינו שמשהה המצוה אבל בלא"ה נראה שמקרי סעו"מ והנלענ"ד כתבתי.

אכילת דגים במקום בשר בסעודת ברית

בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן י"ח) כתב וז"ל: ואשר שאל בגדר סעודת ברית מילה, במנהג שנוהגים היום לעשות בדגים ומפוסקים סימן רמ"ט וסימן תקנ"א משמע דוקא בשר, אמת דלכתחלה כדאי לעשות בבשר, ואם אפשר בבשר בהמה דבי' כתיב שמחה ועליו אמרו אין שמחה אלא בבשר, איברא כבר העיר בזה בתשובת חוות יאיר (סו"ס קע"ח) וכ' דקצת שמחה איכא גם בעופות וכן מוכח (ביצה י' ע"ב) דקאמר ואתי לאימנועי משמחת יו"ט, ועיין בגליוני הש"ס שם העיר בזה, ובמרדכי סוף תענית כ' דאין יוצאין לידי שמחה אפילו בעופות, ע"כ צ"ל דר"ל לידי שמחה גמורה ומ"מ קצת שמחה איכא, וכזה צ"ל לשון הב"ח במג"א (סימן תקנ"א ס"ק כ"ח), ומוכח בירושלמי פרק ד' דפסחים ה"א דגם בדגים איכא שמחת יו"ט, וכן בשו"ע (או"ח סי' תקל"ג) ומג"א (שם ס"ק ח'), וכיון דאיכא קצת שמחה יוצאין מן הדין בסעודת ברית מילה גם בדגים ומנהג שלנו דגם ביום טוב אין מהדרין דוקא אבשר בהמה, וראיתי למי שהוא שהביא ממג"א (סימן קנ"א ס"ק ה') דאפילו בפת וקטניות יוצאין יע"ש לענין עבור השנה, ואין זה אמת דהתם הוי סעודת מצוה אבל לא סעודת שמחה של מצוה, משא"כ יו"ט פורים וברית מילה דאיכא גדר שמחה. ע"כ.

האם אבל יכול להשתתף בסעודת מילה

ולכאורה נראה בזה דיש לחלק בכמה אופנים ענין זה:

א. אבל שנולד לו בן זכר. ב. תוך ל' או יב' חודש על אביו ואמו. ג' על שאר קרובים –     תוך ל' ותוך יב'. ד. אי הוי סעודת מצוה גמורה לענין זה. ה. אי מקרי שמחה.

ומקור לזה, בגמ' מס' מו"ק (דף כב:) על כל המתים כולן נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום, על אביו ועל אמו לאחר יב' חודש, אמר רבה בר בר חנה ולשמחת מריעות [פירש"י סעודה שעושין רעים ואהובים זה עם זה ולא הוי שמחה כ"כ, אבל סעודה דשמחה כגון נישואין לא עכ"ל.] מיתבי ולשמחה ולמריעות ל' יום קשיא, אמימר מתני הכי אמר רבה בר בר חנה ולשמחת מריעות מותר להכנס לאלתר. עכ"ל הגמ'.

ובתוס' (שם) ד"ה ולשמחת מריעות, ביארו דדוקא לשמחת מריעות מותר לאחר ל' אבל שמחת חתן אסור, וכתבו בשם י"מ שלשמחת מריעות מותר לאלתר, ובמס' שמחות (פ"ט) וכן הוא בירושלמי אם הי' סעודה של מצוה מותר, לא ידענא מהו קורא סעודת מצוה באבל – אם דוקא סעודת קידוש ור"ח פירש הר"א בשם ר' שמשון דלסעודת ברית מילה מותר ליכנס דלא חשיבא שמחה כדאמרינן פ"ק דכתובות (דף ח.) דלא מברכינן שהשמחה במעונו משום דטרדי וליכא שמחה ולהר"א לא הי' פשוט דגרע משמחת מרעות כו' עכת"ד, עיי"ש.

וב"טור" סי' שצ"א (יור"ד) כתב שבחבורה לשם מצוה כגון קידוש החדש מותר מיד בתוך ל' לשאר קרובים ותוך יב' חדש לאביו ואמו.

ומזה אין ראי'ה לסעודת מצוה שע"כ לא קאמר אלא דוקא בסעודה שהיא לשם שמים כגון שהוא משיא יתום כו' שאם לא יבא יתבטל השידוך, או כגון חבורת מצוה כגון חבורת פסח קדשים כו', כ"כ בב"י, אמנם בנמ"י כתב להדיא שברית מילה שרי לילך שאין זה שמחה דאית ליה צערא לינוקא וממילא ג"כ מקרי לשם שמים.

ובסמ"ק (סי' צ"ז) כתב בסעודת ברית מילה נוהגין להתיר, ובהגהות ר' פרץ (שם אות נג') כ' ומורי הרב ר' יצחק אבי הספר, אוסר מפי רבותיו וכן הרב טוביא הי' אוסר בין בסעודת חתן בין בסעודת ברית משום דהיא נקראת שמחה דכתיב (תהלים קי"ט) "שש אנכי על אימרתך", וגם הוא מחמיר לאכול עם המשמשים. והא דאמרינן בירושלמי סעודת מצוה מותר – רוצה לומר דוקא סעודה שאין בה שמחה כגון עבור החודש עכ"ל. וזה מבואר כדברי התוס' הנ"ל, ומשמע שאפי' תוך ל' יום שרי ואפשר שאפי' תוך ז' ימים.

"ובטור" כתב בשם הראב"ד שתוך ל' יום על אביו ואמו אסור לכל סעודת מצוה שבעולם ומשמע אפי' בסעודת מילה שאינה של שמחה, וכן משמע אפי' הוא עצמו בעל הברית או המוהל אסור, ועי' דרישה שם (אות א') שכתב בדעתו שבבעל הברית או המוהל מותר לאכול בסעודה וביאר המגיה שם דהטעם כיון שיו"ט שלהם הוא וכמו שמבואר במהרי"ל (הובא בב"י בסופו), והביא באמת שיש חולקים ר' אליעזר מגרמיש"א שאסר לאכול בסעודה אפי' לבעל הברית.

ובשו"ע (חיור"ד סי' שצ"א סעיף ב') כתב הרמ"א שחבורת מצוה כגון משיא יתום כו', מותר לאחר ל' יום אבל תוך ל' יום אסור לכל סעודת מצוה שבעולם אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיון הבן או ברית מילה (ת"ה סי' רנ"א) עי"ש.

ומבואר ברמ"א שהבין בדעת הטור בשם הראב"ד שמ"ש שאסור תוך ל' לכל סעודת מצוה שבעולם שזה קאי על סעודה שיש עמה שמחה מזה שכתב אח"כ שסעודת ברית שאין בה שמחה מותר לילך. ואפי' שבתחילה פסק להגיה דברי הראב"ד הנ"ל.

אמנם כתב הרמ"א עוד שם דיש אוסרים בסעודת ברית מילה והמנהג שלא לאכול בשום סעודה שבעולם כל י"ב חודש אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקלין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה כלל ובאבל שהוא[26] בעל הברית או המוהל מותר ליכנס למילה לאכול

שם אם הוא לאחר ל' יום אפי' שאין המילה בביתו, עכת"ד הרמ"א.

ובט"ז שם (ס"ק ג') כתב להשיג עליו, דמקורו הוא מתשובת מהרי"ל הובא בב"י ושם משמע דאחר ז' מותר עי"ש, שו"ת מהרי"ל סי' קט"ז.[27]

וב"חכמת אדם" (כלל קסו', ס"ב) האריך בכל הנ"ל והעלה דשרי לאחר ל' ואפי' על אביו ואמו, עי"ש.

אמנם דעה חדשה מצינו לכל זה, בש"ך (שם) סי' שצ"ד (ס"ק ב') שהביא דעת "הרוקח" שבאחד שמת לו מת תוך ל' יום שלא יעשה סעודה כלל, וכתב עליו הש"ך שכמדומה שאין נוהגין כן עי"ש,[28] ועי' בהגהות "יד שאול" שם מש"כ להשיג על דבריו וכתב שודאי אין לנהוג כן וחייבים לעשות הסעודה וע"ע שד"ח מערכת (ס' אות דן) וכבר הבאנו כ"ז לעיל, עי"ש.

והעולה מן האמור לעיל, א. שסעודת ברית מילה אי לא מקרי סעודת מצוה[29] נראה שודאי אסור לאבל תוך ל' לשאר קרובים וי"ב חדש לאביו ואמו

ללכת לסעודה זו וכ"ש בתוך ל', ורק דהי' מקום לומר שיכול ללכת דאי נימא שאין זה שמחה ממילא הו"ל כסתם סעודת מריעות כמבואר בשו"ע דתלוי אם הי' חייב לפרוע אותה על שאר קרובים מיד אחר שבעה ואם לאו לאחר ל', ועל אביו ואמו אפי' חייב לפרוע רק לאחר יב' חודש[30]

ואפשר שעכ"פ מסתבר שלא יסבור כן ה"אור נעלם" ומשום דבהל' ת"ב בסי' תקנ"א (הובא בשע"ת שם) כתב, אבל שאוכל במילה שלא בזמנה בשר בשבוע שחל בו ת"ב הוי כפורץ גדר כו', וא"כ אפשר דה"ה הכא דמ"ש מאבלות ממש.

ב. ברמ"א פסק שהמנהג שלא לאכול בשום סעודת מצוה בעולם כל י"ב חודש אם חוץ לביתו אבל בתוך ביתו שרי להקל אפי' סעודת ברית (וכוונתו שאפשר שיש סוברים שזה שמחה ג"כ) וכן בשאר קרובים בתוך ל'. (ט"ז ס"ק ב')

ג. בנולד לו בן זכר או המוהל, או אפי' אינו בעל הברית ממש אלא שהוא הסנדק (כך ביאר החכ"א שם ברמ"א) שרי אפי' לצאת מביתו לאחר ל'.

ובאבל תוך ז' ימים שהזמינו אותו להיות סנדק – הנה מדברי המהריק"ש בהגהותיו נראה דבתוך ז' אין להקל וכמ"ש מר"ן החיד"א בברכי יוסף סי' שצ"ג (ס"ק א') אלא שסיים שם בשם המהר"ם מינץ בשם או"ז דשרי אף בתוך שבעה, וכך מצדד ב"שדי חמד", (מערכת אבלות אות מח') שבדבר אבל הלכה כדברי המיקל. ע"ש. ולפי"ז יוכל ג"כ לאכול בסעודת מצוה אי נימא שאין זה שמחה וכמובן שאין שם כלי שיר וכדו', דלפי החכ"א הנ"ל מבואר שמ"ש הרמ"א בעל ברית כוונתו ג"כ לסנדק וצ"ב.[31] [32]

ועכ"פ באופן שדורש בדברי תורה ומעין המאורע אפי' במילה שלא בזמנה נראה דודאי הוי סעודת מצוה לענין זה ובפרט שהכא הסעודה גורמת לד"ת ועי' מ"ש לקמן בעז"ה בזה.

סעודת מילה בבית הכנסת ובית המדרש

והנה בגמ' מס' מגילה (כח.) ת"ר בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש אין אוכלין בהם ואין שותין בהן. ובתוס' שם ד"ה אין אוכלין כו', הקשו מגמ' פסחים (דף קא'.) דמצינו דאורחין שאכלו ושתו וגנו בבית כנישתא? ותי' שר"ל בחצר הסמוכה לבית הכנסת עכת"ד. ומבואר ג"כ שאין לאכול ולשתות בשום אופן בבהמ"ד ובהכנ"ס אפי' לאורחים שצריכים צורך גדול אלא רק בחצרות הסמוכים.

ובתוס' מס' פסחים (דף קא'.) ד"ה דאכלו ושתו כו', הביאו "ירושלמי" דאכילה ושתיה של מצוה מותר שמצינו שהיו אוכלים שם בקידוש החדש ושגם עכשיו נוהגין לשתות כוס הבדלה ו"ברית מילה" ע"כ. ומבואר להדיא דפשיטא ליה לתוס' דסעודת מצוה מותר כמבואר בירושלמי.

ובשו"ע סי' קנ"א ס"א פסק להדיא[33] שודאי אין לאכול ולשתות בבית כנסת ובית מדרש (כמבואר במס' מגילה הנ"ל) ולגבי סעודת מצוה לא זכר זה

בשו"ע אי שרי כמבואר בירושלמי הנ"ל ששרי.

אמנם בשו"ע כתב שם להתיר לת"ח ותלמידיהם לאכול ולשתות מדוחק. ועי' שם במג"א ובט"ז מה דפירשו כוונת השו"ע תיבת "מדוחק". דלהמג"א שלת"ח שלומדים שם בקביעות לעולם שעת הדחק שלא יצטרכו לבטל מלימודם ושכן הסכימו כמה אחרונים עי' מש"כ שם (ס"ק ז') וא"כ אפשר ג"כ דלא גרע סעודת מילה שהיא מצוה דשרי דהוי ג"כ לצורך מצוה. ורק עי' בביאור הלכה שם ד"ה ואין אוכלין כו', שמסתפק בדברי השו"ע אי כוונתו על אכילה בקבע או בעראי ונשאר בצ"ע.

אמנם כ"ז א"ש לכל הפסוקים דלעיל שפשיטא להם שסעודת מילה הוי סעודת מצוה דשרי, אמנם להסוברים שזה רק מנהג בעלמא וכמבואר בשו"ע בסי' רס"ה, מאן לימא לן שיוכלו לאכול שם. ומ"מ י"ל דהוי קצת סעודת מצוה לענין זה ולא גרע משאר צרכי ת"ח ששרי באכילה ושתיה. אולם לשיטת ה"אור נעלם" הנ"ל, בשלמא בסעודת מילה שהיא בזמנה א"ש שמותר לעשות בביהכנ"ס אבל בשלא בזמנה מאי איכא למימר דהא איהו ס"ל דאין לה שום מקור ושורש אפי' מדרבנן כמבואר לעיל וא"כ יהי' אסור לעשות סעודת ברית מילה בביהכנ"ס ובביהמ"ד בשלא בזמנה. ורק יש להסתפק לשיטתו באופן שמדברים שם דברי תורה מעין המאורע אי מקרי בשביל זה סעודת מצוה אמנם ע"י בס' "פסקי תשובה" ח"ב (סי' קצ"ד) שביאר גדר סעודת מצוה היא – באופן שהסעודה מביאה לסיבת הדברי תורה משא"כ שנאמר שד"ת יביא לעשות הסעודה, וא"כ הכא יש לומר שאין כלל מקור לסעודה במילה שלא בזמנה וא"כ אפשר שג"כ ד"ת לא מהני לעשותה לדבר מצוה. (וע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' י' ובהליכות עולם ח"ב עמ' רסב').

ודע שכ"ז אפי' להסוברים שודאי סעודת מצוה אין דבר זה כ"כ לכתחילה שודאי קשה להזהר בזה שכולם ישמרו על קדושת המקום ושח"ו לא יבאו לידי ליצנות וקלות ראש או שכרות ובהיכא שאין לו מקום אחר וכדו' אפשר להקל אך לשמור שח"ו לא יקלו ראש וכיוצ"ב.

סעודת ברית מילה אי חייבים בסוכה אפי' שהוי סעו"מ.

מרן בשו"ע (סי' תר"מ סעיף ו') פסק גבי חתן וכל בני חופה שפטורים מהסוכה כל שבעה. וברמ"א שם כתב וז"ל: וסעודת ברית מילה וכן הסעודה שאוכלים אצל היולדת, חייבים בסוכה עכ"ל (מהרי"ק שורש קעט') ובברכ"י כתב שכן הסכים עמו "הזקן אהרון".

ובטעם פטור החתן מהסוכה- כבר נתבאר בגמ' סוכה (דף כה:) דאין שמחה אלא בחופה ובמקום סעודה ובסוכה א"א לעשות חופה מב' טעמים א. אביי אמר משום יחוד (עי' פרש"י) ולרבא משום צער החתן ופרש"י שהמקום צר ופתוח שאין לה ג' דפנות והוא בוש לשחק עם כלתו (רש"י).

ולפי"ז כתב במג"א (ס"ק יא') שבזמן הזה שיש לנו סוכה עם ד' דפנות צריך לישב בסוכה דקימ"ל כרבא, ועוד דהרא"ש וב"ה והטור מחייבים כל ענין עיי"ש. וע"ע ברש"י שם שכתב בהסבר דברי רבא לטעם שחתן פטור וכן שושבינין. "דהמקום צר" משמע שזה עוד טעם נוסף מלבד הענין של צער שבוש לשחק עם כלתו.

ובאמת כן כתב במאירי סוכה (דף כה:) שהרי החתן צריך לשמוח עם חביריו. ולפי"ז ודאי שאפי' הסוכה עשויה בד' דפנות בזמננו יפטרו מהסוכה, וא"כ י"ל שזה נפ"מ לנ"ד שאם נאמר שטעם בפטור חתן מסוכה לפי שבוש לשחק עם כלתו זה אין בסעודת ברית מילה ולכן חייבים לעשות בסוכה ואפי' שזה סעודת מצוה.

ואם נאמר כטעם רש"י והמאירי משום "שהמקום צר" אפשר שה"ה הכא ושיש לו הרבה מוזמנים לסעודת ברית המילה יעשה בביתו שרוצה לשמוח בסעודה זו.

אמנם עי' להמג"א שם (ס"ק יג') שכתב שחייבים בסוכה ולא דמי לסעודת חתן שהיא מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ונקראת סעודת מצוה בכל מקום אבל הוא אינו אלא מנהג בעלמא עכ"ל המהרי"ק. וביאר דבריו שם שאפי' שצר להם המקום לשבת שם וא"א להם לשמוח שם כ"כ, מ"מ חייבין בסוכה, דאע"ג דסעודת מצוה היא כמבואר בסי' רס"ה סעיף יב', מ"מ אינה מצוה כ"כ[34] דלא מצינו בגמ' בהדיא כמו סעודת נישואין דאיתא בפ"ג דפסחים בהדיא ע"ש, וא"כ די להם בעשרה אנשים עכ"ל.

ומבואר מדבריו שאפי' שהוי סעו"מ אין פטור מחיוב בסוכה שהרי מ"מ איכא תרתי לטיבותא בסעודת חתן וכלה א. מצוה לשמחם ב. דסעודה זו מצינו שכתובה בהדיא בגמ' משא"כ בסעודת מילה.

ולכן לפי"ז גם אי נימא כטעמו של המאירי ושכן מתבאר לכאורה ברש"י שהמקום צר ואיכא צער, זה דוקא בסעודת חתן וכלה דאיכא תרתי לטיבותא חדא דמצוה לשמחו ואם לא יהי' עם כל המוזמנים לא יהי' לו שמחה. והשנית, שסעודה זו כתובה בגמ' להדיא.

ובהגהות הגר"א שם כתב עוד טעם לזה וז"ל: דלאו מצוה מדאוריתא היא שידחה סוכה כמו נישואין וג"כ אינו מחוייב בשמחה כמו בנישואין ועי' בגמ' שם עכ"ל.

וא"כ מבואר טעם נוסף בחשיבות סעודת נישואין מסעודת ברית שסעודת נישואין הוא מהתורה משא"כ בברית, ושלכן י"ל שבנישואין יכול לדחות מצוה של סוכה ולא עוד אלא ג"כ לכל המוזמנים ולא החמירו רק לעשרה בלבד.

ולענ"ד לפי"ז אפשר לומר דלשיטת "האור נעלם" הנ"ל שס"ל שסעודת ברית מילה בזמנה הסעודה מדאוריתא ג"כ נימא הכי שיפטרו כולם מהסוכה. אמנם אפשר שבזה יודה מ"מ ה"אור נעלם" דהכא אין מצות השמחה כבסעודת נישואין, ואפשר שזה מה שכיון "הגאון מוילנא" שכתב בהמשך "וגם כן אינו מחיוב בשמחה" כו'. ואפשר שהכל טעם אחד הוא ולא ב' טעמים כלומר שסעודת נישואין זה מהתורה וכן מחוייב גם במשתה, ומשמע שאם יהי' רק סעודה ואפי' מהתורה ג"כ לא יכול לדחות (אמנם מלשון הגר"א בתחילה נראה יותר דיש לדייק שסגי רק באם סעודה היא מהתורה).

ועוד יש להעיר אמאי לא יפטרו מהסוכה לכל הפחות בעל הברית והסנדק ושאר המקורבים מטעם צער שהרי אם יעשו בצמצום ולא יאכלו לאכול ג"כ הסעודה עם כל המוזמנים יהי' להם צער גדול וקימ"ל המצטער פטור מהסוכה ועוד שבברית מצינו ששייך ג"כ שמחה שנאמר "שש אנכי על אמרתך" (ששון זה מילה). ושלכן יש מהפסוקים שס"ל שלאבל אסור בסעודת ברית מילה.

ובשלמא להגר"א אם נאמר שבעי ב' טעמים גם סעודה מהתורה וגם שמחה אתי שפיר שאפ"ה לא נפטרם. שהרי מ"מ הסעודה רק מדרבנן. אמנם לפ"ז לדברי ה"אור נעלם" שס"ל שסעודה מהתורה במילה בזמנה י"ל שיפטרו. אך גם בזה יש לפקפק שאפשר שאיהו ס"ל שאין שמחה כלל בברית וכשאר הפוסקים שהבאנו לעיל. אבל מ"מ אם נאמר כטעם המג"א והמהרי"ק הנ"ל יש להקשות כנ"ל וי"ל.

ולענין הלכה עי' במשנ"ב סי' תר"מ (ס"ק לד') שפסק כהמג"א הנ"ל שאפי' שהמקום צר להם וא"א לשמוח שם כ"כ, מ"מ חייבים בסוכה. ע"ש.

והנה מהלשון שכתבו "וא"א לשמוח שם כל כך", מדוייק שאם זה לא כ"כ בגדר שמחה גדולה אבל מ"מ שמחים קצת ובודאי שאין מצטערים אז חייבים בסוכה ואם לא שמחים כלל, וכ"ש כשמצטערים, אפשר שיפטרו מהטעם שכתבנו לעיל שהרי המצטער פטור ובפרט שמילה שייך בה שמחה קצת. וכמבואר ג"כ בגמ' הכתובות (ח.) אלולי צער התינוק הי' מברך ר' חביבא שהשמחה במעונו עי"ש, וצ"ב.

בסוכה קטנה מאד שלא מכילה אפי' מנין אנשים

ובביאור הלכה שם כתב לשיטת המג"א שדי להם בעשרה אנשם שאם בכ"ז הסוכה קטנה גם מלהכיל העשרה, אפשר שמותר ג"כ חוץ לסוכה לאותן העשרה. וכתב שלפי מה שכתב הגר"א הנ"ל שלאו מצוה מהתורה שידחה הסוכה כמו נישואין כו'. אפי' באופן זה אסור חוץ לסוכה וכן בפמ"ג מצדד דאין להקל בזה בכל גווני.

אמנם עי' מה דכתבנו לעיל שאין זה מוכרח, שאפשר שא"כ לדעת ה"אור נעלם" כן יוכלו לאכול חוץ לסוכה באופן שלא מכילה העשרה, דבביאור הלכה משמע שנקט לטעם הראשון דהגר"א הנ"ל כעיקר, שלא כתב כלל ענין השמחה שיש בנישואין טפי מברית.

בניית סוכה בחוה"מ לצורך סעודת ברית מילה

בס' "בכורי יעקב" [והובא בבה"ל הנ"ל] כתב שמי שיש לו סוכה קטנה מותר לבנות לו סוכה גדולה בחוה"מ לצורך סעודת ברית מילה דהוי לצורך המועד, ואף דלצורך המועד ג"כ לא מותר רק בצינעא מ"מ הכא ניכר דלצורך המועד הוא ובניכר מותר לעשות בפרהסיא כמבואר סי' תקל"ג ס"ד עכ"ל.[35]

ומסתפק אני דלהסוברים שזה רק מנהג בעלמא לעשות הסעודה בברית וכמ"ש לעיל בכוונת השו"ע ועוד. אי שרי בכ"ז לבנות הסוכה ואם צורך המועד הוא דאפשר דכל מה שהתיר שס"ל שזה ודאי מצוה. ואפשר שמ"מ ודאי לאחר שיש בזה מנהג נסמך מהתורה כמבואר בס' "אבודרהם" הנ"ל שזהו מקורו של השו"ע אפשר שמ"מ ג"כ לצורך המועד מקרי. אמנם דע שא"כ יש לעיין לשיטת ה"אור נעלם" הנ"ל שס"ל שמילה שלא בזמנה שאין לה מקור בש"ס כלל וג"כ אינה אפי' מדרבנן אי שרי בכ"ז לעשות הסוכה בחוה"מ לצורך הסעודה להרבה אנשים וצל"ע.

האם מותר להזמין חברו לברית מילה

ברמ"א (יו"ד סי' רס"ה סעיף יב') כתב: ונהגו לקרות מנין לסעודה זו ומקרי סעודת מצוה וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים (תוס' ער"פ) עכ"ל. ומכאן למדו האחרונים[36] שאסור להזמין לברית, וכ"כ ב"פתחי תשובה" (ס"ק יח') בשם תשובת "מקום שמואל" (סי' פ') שהביא בשם ס'

"שרביט הזהב" דטוב לבטל מה שהשמש קורא על סעודת ברית מילה כי אולי לא ילכו מהטעמים המתהוים ויהי' ח"ו בכלל נידוי עי"ש.

ולכאורה דבר זה צריך עיון ובדיקה איך למדו מדבריו של הרמ"א ענין קריאת השמש שאסור, והא ראשית כל ברמ"א כתוב להדיא לשון דכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים. ומקורו טהור מתוס' פסחים (דף קיב'.) ולא כתב כל מי שהוזמן לברית ולא בא, די"ל דכל שהוא נמצא שם בחבורה של מצוה ואינו רוצה להסב עימהן הוי כמנודה לשמים אבל באינו נמצא שם כלל והזמינו אותו עוד זמן מה לפני הברית מילה, מהיכי תיתי שיהא מנודה, והא כלל לא נמצא בסעודה.

ועוד נלע"ד דכל מ"ש ב"פתחי תשובה" בשם האחרונים. שצריך לבטל מנהג השמש הוא שקורא ללכת "לסעודת" ברית מילה, ולא כתב ללכת "לברית". ולפי"ז א"ש שמותר להזמין חבירו לברית מילה אך לא יאמר לו "הנך מוזמן לסעודת ברית". ושכן ראיתי שכתב בפשיטות הגאון ר' חיים נאה זצ"ל הו"ד בקונטרס אהלי שם (עמ' לה') וז"ל: מרגלא בפומיה דאינשי שאין מזמינים על ברית מילה שאם המוזמן לא יבא יהי' בר עונשין, והמדקדקין נוהגין לבשר את ידידיהם שעושין ברית מילה ביום פלוני ומדגישים שעל ברית מילה אין מזמינים כו', אבל האמת הוא שיכולים להזמין על הברית ואם המוזמן לא בא אין עליו עוון אשר חטא, דהקפידא הוא רק על הסעודה שעושים לאחר הברית כו' עכ"ל, ופשוט.

ועי' לספר "בית יחזקאל" להגאון ר' משה יחיאל הלוי וויס. שהביא כמה אופנים שיקרא מנודה לשמים. ובשם שו"ת הרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה) בשם מהר"ם שי'ק[37] וז"ל: לדעתי לא נאמר אלא במקום שיש לחוש שאם לא ילך לא יהי' שם מנין עכ"ל.

ואמינא דיש לזה דבר חיזוק ממ"ש הרמ"א הנ"ל להקדים בדבריו שכ', שנהגו לקחת מנין לסעודת מילה ואח"כ כתב וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים. ואפשר שע"ז כיון שדוקא אם הוא צריך להיות חלק מהעשרה ולא אוכל הוי מנודה.

ובס' "כורת הברית" כתב דכל זה נאמר דוקא בקראו לו ושנו. דהא אמרו שיקירי ירושלים לא הלכו לסעודה עד שנקרא ונשנה.

ועוד בספר "ברית אבות" שהביא בשם הגהות חיים טיטלבוים (על יור"ד שם) שתמה על פסק הרמ"א הנ"ל, והוא מקורו בגמ' מס' פסחים (קיג:) ושם – שבעה מנודין לשמים כו', וי"א אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה. וידוע שכל י"א בגמ' הוא ר' נתן[38] כמבואר הטעם לזה במס' הוריות (דף יג'.)

וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והם לא זכרו כלל הלכה זו מי שאינו מיסב כו'. ולכן מסיק שם שבאמת הרמ"א לא התכוון לפסוק להדיא כר' נתן. אלא שרצה שלכתחילה לא יעשו כן ולכן כתב דהוי כמנודה לשמים בכ"ף הדמיון.[39] וכ"כ בס' ישמח לב בהגהותיו לשו"ע (סי' רס"ה) בדברי הרמ"א. אמנם

ראיתי להגאון ר' חיים נאה זצ"ל שכתב (הובא מאמרו בקונטרס אהלי שם עמ' לב אות ז') להביא דברי הישמח לב הנ"ל, ודחה דבריו בתרתי, חדא- על מ"ש לדקדק שלכן כתב הרמ"א כמנודה בכף הדמיון כו'. זה אינו דאפשר שהי' לו לרמ"א כך הגירסא בגמ' שלו כמו שנכתב בצידו "ס"א כמנודין" ועוד על מ"ש דאין הלכה כי"א שהוא ר' נתן וכמ"ש לעיל, דחה זה די"ל דכיון דהתוס' נחתו לפרש דברי הי"א וביארו דהי"א דוקא ביש שם בנ"א מהוגנין מוכח דס"ל דחוששין להלכה כי"א. עכת"ד.

והנה מ"ש בסופו (אות ח') דאפשר דת"ק ור' נתן לא פליגי פלוגתא רחוקה כ"כ וכתב דגם לת"ק יש מצוה וחיוב ללכת אם מזמינים אותו, אלא שאינו חמור כ"כ שיהי' כמנודה לשמים, ולהי"א הוא מנודה לשמים וכתב ללמוד זה דהוא בכלל מה שאמרו במס' חגיגה (ט) וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמם. ופרש"י – שאמרו לו בא עמנו ולא הלך ע"כ. וכתב שגם סעו"מ בכלל דבר מצוה היא אע"פ שהיא מצוה לכבוד מצוה שקדם לה עכ"ל.

ודבריו צ"ב אמאי א"כ בסעודת מצוה החמירו טפי משאר עשיית גופי המצות שע"ז אמרו וחסרון לא יוכל כו', ומאידך סעודת ברית וכדו' שמקורה במנהג בעלמא החמירו כ"כ שיה' מנודה לשמים אתמהמה! וצ"ב. ולכן צ"ל שע"ז ודאי פליג ת"ק וס"ל שכלל אין לחוש ללכת כשהוזמן, ואין שייכות כלל למה שאמרו בגמ' "וחסרון לא יוכל להמנות" דהתם מיירי בעניין גופי המצות עצמם ודו"ק.

ובס' "כורת הברית" (ס"ק סז) כ' דאפשר דדוקא כשאחד מהורי התינוק הזמינהו לסעודה אז נעשה מנודה לשמים אבל באחר שקרא לאחרים – לא הוי מנודה. וזה ודאי דלא כמ"ש בס' שרביט הזהב (הו"ד לעיל) שיש למחות ביד השמשים שעושין כן (ואפשר אולי כוונתו מדין שליח). ועוד כתב שאפשר (וכ"כ בס' אורחות יושר פ"כ) דוקא באחד כשבא לברית עצמה ולא נשאר לסעודה וכמ"ש לעיל. ועוד כתב שם להסתפק דשמא י"ל דזהו דוקא ביושב אצל הסעודה ואינו רוצה לאכול עמהם, (עי' שו"ת ארץ צבי ח"ב (עמ' תז') שדוקא בזמן הסעודה מקרי מנודה אבל קודם נישואין ליכא קיפדא).

ומכל האמור לעיל מבואר שדבר זה כלל אינו פסוק וברור שנפסוק להדיא שיהיה אסור להזמין חבירו לסעודת ברית וכ"ש כשהשמש עושה כן. ועוד ברור מהנ"ל שמותר לכתחילה להזמין חבירו לברית מילה ורק לא יזכיר לו הסעודה. ועוד שכל דין זה הוא דעת ר' נתן והוא יחיד נגד רבים ושאפי' הרמ"א שפלא שהביא דין זה – כתב רק זה לכתחילה ולכן כתב הוי "כמנודה" ועוד שכ"ז דוקא מבואר באם הי' יושב שם ולא אכל.

ובאמת מנהג תימן שכן מזמנים לסעודה ולא חששו לכל זה וכך העלה הגאון ר' יצחק רצאבי שליט"א בשו"ת עולת יצחק (סי' ק"ע). ע"ש. אך אמנם מ"ש שם סימן וראיה לדבר ממה שאמר המשורר האלהי רבי שלום שבזי זיע"א בשירו המפורסם, "שמעתי מפאתי כו' קול ידי קיים ברית נאמן, לשכניו שימח ברוב גילה, הזמינם לראות ברית מילה" כו'. וכ' עוד שמצא בס' אור תורה כת"י לזקינו מהריק"א זצ"ל (ריש פ' שמות) שכל הפסוק ראשי תבות על המילה, מילה ובנ"י – ר"ת שלהם כך, בסכין נאה ימול – "יזמין" שכיניו ריעיו אוהביו למילה כו'. ע"כ.

ומיניה רצה לתת סימן וראיה שאין למיחש כלל להזמין לסעודת ברית מילה שהם בעצמם כתבו הסימנים הנ"ל שבהם אמרו בפשטות לשון הזמנה לברית מילה. הן אמת דכך הוא. אך אמנם אין מכאן ראיה כלל ע"כ שמותר להזמין על הסעודה שע"ז מיירי שם בתשובתו אלא מדבריהם נשמע על "מצות הברית מילה" עצמה שיבאו לשמוע ברכות ולזכות במצוה מפוארה זו ע"כ. ורק דיש לדון בלא הוזמן ובא לברית לשמוע ברכות אי זה ג"כ יהא מנודה באופן זה וצ"ב.

הזמנה לסעודת מילה ע"י טלפון – עי' קובץ תל תלפיות (כרך ב' עמ' כ"ב).

הזמנה לסעודת מילה ע"י כתב

והשתא יש לדון להסוברים דיש איסור להזמין לסעודת ברית מילה דאם לא יבא לסעודה מחמת דברים המתהוים יהי' מנודה ח"ו, יש לדון אי יכול עכ"פ לכתוב במודעה שמזמין לסעודת ברית מילה שאפשר שאין זה הזמנה ישירה מהמזמין למוזמן.

ונראה דראשית כל יש לדון אי כתיבה כדיבור לענין זה, דבמר"ן השו"ע (חאו"ח סי' מ"ז ס"ג) כתב, וז"ל: הכותב בדברי תורה אע"פ שאינו קורא צריך לברך, עכ"ל. ומבואר שס"ל שכתיבה כדיבור. אמנם הט"ז ומג"א והגר"א פליגי עליה וס"ל שלא יברך דכתיבה אינה כדיבור והוי כהרהור בעלמא ועל הרהור ודאי לא מברך וכמבואר בשו"ע גופא (שם ס"ב), ועי' משנ"ב שם (ס"ק ד') שכתב לפסוק כאותם אחרונים נגד מרן ושכן העלו הרבה אחרונים הגר"ז "תומים" ועוד, וכ"פ בשו"ת יביע אומר ח"ד (סי' ח') ומטעם שאמרנין סב"ל נגד מרן השו"ע, עיי"ש. וא"כ יוצא שכתיבה לאו כדיבור וא"כ ה"ה לנ"ד.

ואפשר דיש לחלק דבלימוד תורה בענין דיבור הפה ממש "ודברת בם", וכן מנוסח הברכה והערב נא ה' בפינו ובפפיות עמך בית ישראל ע"כ, ומשמע שזה קאי על דיבור הפה משא"כ הכא אין ענין שידבר בפה, אלה כשאינו יכול לדבר כגון באמצע תפלתו ורוצה להזמין חבירו וכותב לו ע"ג הנייר אפשר שבזה נאמר שכן כתיבה כדיבור שטעמים הנ"ל לא שייכים הכא. וגבי הרהור כדבור נפסק כבר בלא"ה דלאו כדיבור דמי עי' שו"ע שם ס"ד, ואפי' להפמ"ג (הובא בבה"ל שם) שס"ל שהרהור כדיבור, י"ל דהכא ודאי לא שייך לומר זה, דמנא ידע חברו שצריך לבוא לברית אם לא יודיעהו. ע"ע רע"א בתשובה (סי' כ"ט) לענין ספירת העומר אי כתיבה כדיבור.

ועוד י"ל מאחר דקריאה זו כמה ימים לפני החתונה ואין עדיין חיוב סעודת מצוה אין קפידא – כ"כ בס' שלחן העזר (דף סח ע"א). ועוד שאין הכוונה לקרוא להחתונה אלא להודיע לו משום דרכי שלום, וראי'ה מהא דשולחין הזמנה אפי' לחו"ל ויודע שלא יבוא. כ"כ בנטעי גבריאל (פ"ו הל' ב' הערה ד'). ואין זה מוכרח.

הזמנה לכל סעודת מצוה אי שרי

דלכאורה מדברי הגמ' שם דמייתי להי"א דכל מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה הוי מנודה לשמים, משמע על כל סעודת מצוה, וברשב"ם שם כתב "כגון" משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן עכ"ל, וכן הוא בתוס' שם. ומבואר שאמרו דוגמא לכך בסעודות שודאי הם סעודת מצוה שכתבו "כגון", ודע דכ"ז צ"ל שהוי כמנודה לשמים, ועוד דלהסוברים שכלל אין מקום לפסק הרמ"א ומשום שהי"א הוא ר' נתן והוא נגד רבים כלל אין בעיה זו ואפי' את"ל שכן נפסוק כהרמ"א מ"מ כל זה דוקא בהי' שם כבר בסעודה.[40]

ועוד יש לדון אי בכל סעודת מצוה צריך עשרה כמו במילה. דנפ"מ לפי מ"ש בשו"ת הרש"ג הנ"ל דכל מה שנאמר שהוי כמנודה, דוקא שהוא אחד מן העשרה (ודו"ק).[41] ולפי הנ"ל צ"ע אמאי הרמ"א כתב כן רק גבי מילה ושכן למד מכאן בס' שרביט הזהב שהובא בפת"ש הנ"ל שיש למחות באותם

שמשין כשקוראים לבוא לסעודת ברית מילה דשמא לא יבואו ויהיו בכלל המנודים לשמים. והא בכל סעו"מ כן הוא ובפרט בנישואין כמ"ש שם הרשב"ם ושכן מבואר מדברי התוס' שם (ריש דף קיד.).

ועי' בבאור הגר"א שם שציין לעיין בתוס' הנ"ל, וצ"ב מה ציין לכך והא כבר ציין שם המציין ברמ"א שמקורו מתוס' הנ"ל, ובשו"ת "אגרות משה" או"ח חלק ב' (סי' צ"ה) כתב שכונת הגר"א להקשות על הרמ"א כנ"ל אמאי כתב כן רק במילה ולא בשאר סעו"מ, ע"כ. ורק לפי"ז צ"ב אמאי לא ציין הגר"א לדברי הרשב"ם הנ"ל שכתב כן ג"כ להדיא בדברי הגמ' וי"א כל מי שאינו מיסב כו', כגון משתה של ברית מילה או נישואי בת כהן כו'. וצ"ע.

ועכ"פ דעת ה"אגרות משה" להוכיח מדברי הרמ"א דרק בברית מילה כך הוא ולא בסעודת נישואין, ושלא ראינו שנזהרין בזה אף בנישואי ת"ח, וכתב קצת טעם לזה שיש חילוק ביניהם – דמילה החיוב לילך מצד אבי הבן שקראו לבוא, אסור לו למנוע מלכבד מצוה הגדולה דמילה והוי כמנודה כשנמנע מלבוא, ומשא"כ בנישואין הוי החיוב לבא מצד עצמו אבל אין בזה עניין נידוי משום שאין הנידוי משום גודל החיוב דהרי כמה מצוות שאין עליהן נידוי ממילא בעבר אחד עליהן אלא משום כבוד מצות המילה שזה ליכא בנישואין עכת"ד. ודבריו צ"ב מנין לו חילוק זה, ואדרבא נראה שסעודת נישואין חמורה טפי שי"א שהיא מהתורה עי' באור הגר"א או"ח סי' תר"מ ועוד, ושעדיפא משאר סעו"מ וכמובאר שם במג"א, ושיש בה חיוב שמחה ג"כ, ושעליה נאמר בגמ' כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות ח"ו, ורק עכ"פ עדיין דברי הרמ"א צ"ע ורק דאפשר שמ"ש אין זה בדוקא.

וכד הוית חזית למ"ש "הלבוש" (תלמיד הרמ"א בסוף או"ח מנהגים אות לד') וז"ל: הנהנה מסעודת מצוה לשם מצוה ניצול מדינה של גיהנם כו',[42]

ואם אינו נהנה י"א שהוא מנודה לשמים ואלו הן סעו"מ כגון ברית מילה, וסעודת נישואין בת תלמיד חכם לת"ח, ובת כהן לכהן עכ"ל. ומבואר להדיא מדבריו שהבין שאין דברי הי"א קאי רק על סעודת ברית מילה וכדהוכיח האג"מ מהרמ"א הנ"ל ושאין זה ראי'ה שהלא "הלבוש" גופיה בסי' רס"ה הל' י"ב כתב ג"כ כלשון הרמ"א גבי מילה ושאפ"ה כתב "במנהגים" הנ"ל שה"ה לסעודת נישואין.

לכן נלע"ד דודאי אי נימא דיש בזה איסור להזמין על סעודת ברית, ודאי שה"ה לשאר סעו"מ ובפרט לסעודת נשואין שחמירא טפי די"א שמקורה בתורה ולית מאן דפליג דעדיפא מסעודת ברית שמקורה במנהג בעלמא כמבואר בשו"ע סי' רס"ה (סעי' יב). ודבר פשוט הוא. ושו"מ לאחר זמן למ"ש הגאון החסיד ר' חיים נאה זצ"ל (הובא מאמרו בקונטרס אהלי שם אות ב') דדבר פשוט הוא וכמ"ש ושכן מוכח מדברי הרשב"ם הנ"ל וכתב: ופשוט דסעודת נשואין הוי סעו"מ כל ז' ימי המשתה גם לענין זה שהמוזמן חייב לבא ואע"פ שכבר היסב בסעודה אחת הרי זה סעודה אחרת ובזה אין העולם נזהרים כלל ושולחים שמשים ומזמינים על הסעודה, ועל ברית מילה נזהרין מלהזמין וכלפי לייא עכ"ל. ומפורש יוצא דלא נחית כלל להאי חילוקא דכתב האג"מ הנ"ל וכ"נ עיקר. עכ"פ להסוברים דאיכא בהו בעיה להזמין, אבל לדידין דלא חיישנין להכי ושכן נראה דעת השו"ע לית לן בה.

ועכ"פ נראה ודאי דלהחוששין ה"ה בשאר סעו"מ כגון פדיון הבן כמבואר ברמ"א לקמן סי' ש"ה (עי' מ"ש שם) וכן בסיום מסכת שהיא סעו"מ כמבואר בשו"ע (יור"ד סי' רמ"ו) וסעודת "שלום זכר" וכן כל כיוצ"ב בסעודות שמקורם טהור מגמרא ראשונים ושאר פוסקים מפורסמים. אלא שראיתי להגאון הנ"ל (ר' חיים נאה זצ"ל שם אות ה') שיצא לחלק בזה ומתחילה כתב אפי' לחכוך בענין סעודת פדיון דכתב דמלשון הרמ"א בסי' ש"ה שכתב וז"ל: ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון" עכ"ל. משמע שאינה סעו"מ חיובית כמו במילה וכתב ומוכח דאינו דומה למילה ע"כ. ואתמהמה! והא סעודת ברית מילה ג"כ מנהג הוא וכמ"ש השו"ע להדיא סי' רס"ה סעי' יב' וז"ל: נוהגים לעשות סעודה ביום המילה עכ"ל. אלא אפשר שכוונתו שהרמ"א כתב ויש שכתבו שנהגו כו' כלומר שאינו מנהג קבוע כמ"ש השו"ע גבי ברית לשון "ונוהגין" ודוחק הוא. אלא שלכל הפחות הי' לו לכתוב דמזה שהמחבר לא כתב כן בסי' ש"ה לענין פדיון שיש מנהג בסעודה. אלא רק הרמ"א זכר מזה אפשר שאין זה סעו"מ חיובית כ"כ כמו במילה ועדיין צ"ב.

ועכ"פ אין נפ"מ בזה דאיהו הסכים לדינא דמ"מ דינה כסעודת מילה, אלא שכתב על סעודת סיום מסכת וסעודת בר מצוה להסתפק אי חמיר כמו מילה ונישואין שחייב להסב, וכתב דבכל אלו ראוי להחמיר כיון שהוא ספק כמנודה לשמים ח"ו. והוסיף אבל שאר סעו"מ כגון בליל שבת בסעודת ה"שלום זכר" שהיא סעו"מ כמבואר ברמ"א סי' רס"ה סעי' יב', וכן תגלחת ראשונה שעושה לבנו שמחנכו במצוות פאות, בודאי שהיא סעו"מ כיון שנעשית לכבוד המצוה וכן סעודת הודאה שהיא לכבוד שמים מצוה היא כו' וכל כיוצ"ב לא שמענו מי שחושש למ"ש מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, ומפני כל סיבה קלה כמות שהיא דוחין ההסיבה ופוק חזי מאי עמא דבר (ברכות מה.) עכ"ל.

והנה מלבד מה דיש להעיר בדבריו על מ"ש לחלק כן בין כל הסעו"מ וחשיבותם, דיעוי' כל סעודה במקומה מ"ש לה מקור נאמן בהררי קודש מגמ', זוהר הק', ראשונים ואחרונים. שלפי"ז אין כ"כ מקום לחלק כמ"ש הגאון הנ"ל. אלא יש להבין אמאי בסעודת שלום זכר כתב שאין להחמיר בכך כשמזמינים אותו, והלא הרמ"א גופיה שם כתב שסעודה זו היא נקראת סעודת מצוה וכמ"ש שם גם הוא. ומאי שנא מהא דסעודת פדיון הבן שכתב בסי' ש"ה בלשון "יש שכתבו שנהגו לעשות סעודה" כו' שהיא רק מנהג בעלמא, ולא עוד אלא שכתב שיש שכתבו ולא "שכן נוהגין" בדוקא לכו"ע וכמ"ש לעיל בביאור לדבריו, ואדרבא גרע מלשונו גבי "שלום זכר" שקבע לה מקומה והכריע בפשיטות שהיא סעו"מ ומשא"כ גבי סעודת פדיון הבן לא זכר לה הרמ"א ולא מידי, וצ"ב.

ומ"ש שם שבסעודת סיום מסכת ובר מצוה שראוי להחמיר כיון שהוא ספק מנודה. לענ"ד אין כ"כ צריך להחמיר בזה מספק הלז, דכבר ביארנו לעיל דלית לן בה, דלא נפסקה הלכה כהי"א שהוא ר' נתן דהוא יחיד נגד רבים. לא זו בלבד אלא שגם אי נימא דיש חוששין גם זה כתבו הפוסקים שאינו אלא בתנאים מאד מסויימים וכנ"ל.

האם מועיל התנצלות המוזמן לסעודה שלא יקרא למנודה

לחוששין כשהוזמן לסעודת ברית שחייב להסב עימהן, יש לדעת אי מהני בכך שהבעל הברית המזמין יפטור המוזמן מסעודה זו לאחר שהזמינו. והנה מסברא נראה דהפה שאסר הוא שיתיר, אלא שבקונטרס "אהלי שם" במאמר הגאון ר' חיים נאה (שם אות ו') כתב, שפשוט שהמוזמן לסעודת מצוה אינו יכול לפטור עצמו בזה שמתנצל לפני בעל הסעודה והלה מוותר על הזמנתו אחרי שכבר הוזמן ונתחייב אא"כ משער שההזמנה רק רק מחוסר נעימות וכדו' כי ישנם אנשים שמכינים סעודה למספר מצומצם והוא מזמין בני אדם יתר על המספר המנות שהכין על סמך שלא כולם באים ובאופן זה נראה דמהני הויתור אח"כ שאין הזמנה כזו מחייבת כ"כ עכ"ל.

אי מהני באכל כזית מזונות או שתה רביעית יין לעניין שנקרא שהסב בסעודת מצוה

והנה בזה י"ל דתליא בהא מילתא אי חיוב סעו"מ של ברית מילה חיובה בפת דוקא (ועי' מ"ש בזה) ואפי' נימא שכן חיובא בפת דוקא, אפשר דלא גרע כזית מזונות מלחם וכמו שמצינו דאפי' סעודת שבת דעת כמה פוסקים שיוצאין במיני מזונות אפי' לא קבע עליהן, עי' בס' קצות השלחן (ח"ג סי' פ"ב) וכ"כ הגאון הנ"ל שם (קונטרס אהלי שם אות ד' – ורק דכתב דיש להסתפק בסעודת נשואין אם מזדמן כה"ג שיצא ידי חובה במיני מזונות).

ובהאי מילתא יש לסייעו מכמה אנפי, חדא – שמיני מזונות שאוכל ע"י קביעות סעודה קי"ל שדינו כפת ממש ליטול ידים ולברך המוציא, וכן כשאכל יותר מ232 גר' ג"כ אפשר דמברך ע"כ ברכת המזון א"כ דינה כפת. ועוד עי' בשו"ע סי' קס"ח סעי' ו' דמצינו פעמים דהעוגה דינה כלחם בענין פת הבאה בכיסנין, ועוד שהרי לגבי מאי דקי"ל בסי' רע"ג דבעינן קידוש במקום סעודה אמרינן גם במיני מזונות סגי שיחשב מקום קביעות סעודה ושע"ז מסתמכים רבים ושלמים בשמחות של "קידוש" שעושין בביהכ"ס וכיוצ"ב לקדש ולאכול רק "קוגל" וכדו' שיתפס הקידוש. וע"ע בסי' תרל"ט (הל' סוכה) סעי' ב' דלענין חיובו בסוכה כתב מרן שתבשיל העשוי מחמשת מיני דגן אם קובע עליו, חשיב קבע וצריך סעודה, ועי' במשנ"ב שם (ס"ק טו) שהביא בשם האחרונים שהוא באופן שאוכלים בחבורה או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה ולא די שיאכל מעט יותר מכביצה כמו בפת. ועי' במג"א שהק' ע"ז ודעתו דדינו כפת ממש, דיותר מכביצה מעט, כבר חייב בסוכה כו' ע"ש. ושכן הוא דעת רע"א ושו"ע הרב ולבושי שרד ואלי' רבה, עי' שער הציון (ס"ק לו).

הוזמן לסעודת ברית מילה שהיה שם רק מיני מזונות

האם נחשב לסעו"מ שיקרא מנודה אם לא ילך

ולפי האמור לעיל נראה דלא שנא ומיקרי עכ"פ סעודת מצוה שהרי גם על כך יכול לקבוע סעודה וכמ"ש בכמה אופנים שנחשב ממש לדין לחם גם גבי נטילת ידים והמוציא וברכמ"ז. אלא שבס' דברי יציב (חיו"ד סי' קס"ג) כתב בהאי מילתא אין אנו אומרים כן אלא דוקא בסעודה שקובעים שם, וע"ע בשו"ת שבה"ל (ח"ט סי' קל"ב) בענין אם מותר בתשעת הימים לחלק עוגות שמעורב בהם יין קודם סעודת הברית, והסתפק שם אם זה בגדר סעו"מ. והעלה מסברא ששייך לסעו"מ ורק לענין שבוע שחל בו ת"ב, היות וכתב הרמ"א שלא ישתתף רק מנין מצומצם אין כדאי לחלק עוגיות אלו, ע"כ. ולגבי אם מנודה לשמים שלא ישב לאכול עוגיות אלו בזמן זה אפשר שאינו מנודה.

ולעניין שתה רביעית יין– הנה מצינו גבי קידוש במקום סעודה כמה דעות בפוסקים שאפשר שעולה לו לענין קידוש במקום סעודה דיין מסעד סעיד ומשמח. ולענ"ד שבכל זה יש להקל דבלא"ה כתבנו לעיל שאין לזה מקור להשען עליו רק בהרבה תנאים מאד מסויימים, עכ"פ להחוששין, ובפרט שהערנו שאין כלל בית מיחוש בזה ושכן נוהגים כמה קהילות.

הזמנה בשבת על ברית מילה אי שרי – מצד טירחא יתירה, עי' בשו"ת "לב חיים" ח"ג (סי' ע"ב) שהעלה להתיר, וזת"ד: נשאלתי גבי שעושין כן השמש בית הכנסת אי יש בזה טירחא יתרא ביו"ט וכ"ש בשבת כמבואר בשו"ע סי' תק"י? והשיב שאני הכא דאיכא שמחה יתרה דמי שזיכהו השי"ת לצאת ולהזמין קרואיו ליום הכניסה לקידושין ולחופת בנו בודאי שהוא שמח כו' וא"כ נגד השמחה יתרה שיש להם ביו"ט שחייב אדם לשמוח ביו"ט כמבואר בסי' תקכ"ט ס"ב אין הטירחא חשיבא טירחא כו' עכ"ל, עי"ש.

הזמנה בשבת לצורך סעודת מצוה אי שרי

ולכאורה נראה פשוט דשרי, דהרי קיי"ל דכל דבר שיש בו צד היתר לעשותו בשבת יכול לומר לחבירו שיעשנו למחר ובלבד שלא יזכיר לו שכירות, וכ"פ השו"ע (או"ח) סי' ש"ז ס"ד, וא"כ הכא הרי יכול הי' לעשות הסעודה בשבת וכן הברית מילה עכ"פ כשהי' בזמנו לכן שרי לומר ולהזמין חברו וכ"ש שהוא לצורך מצוה, [ומסופקני גבי סעו"מ של חתונה שהרי א"א לעשותו בשבת ואין שום צד היתר בדבר דהא אין מקדשין בשבת משום קנין והיא גזירה משום מקח וממכר או שמא יכתוב, כנפסק בשו"ע (או"ח) סי' של"ט[43] (ס"ד), ובשו"ע (חאהע"ז) סי' ס"ד (ס"ה), ומ"מ י"ל דגם בזה מצינו צד של היתר

באופנים מסויימים כמבואר שם ובמשנ"ב שם, דכבר הכינו הסעודה, ושעדיין לא קיים מצות פו"ר, ושיש הפסד ממון רב אם לא יעשו בשבת, וכל זה שם איירי באופן שיתעכב החתונה, מחמת קטטה וכיוצ"ב שלכן לא הספיקו לעשותה [וממילא אין כאן ממצוא חפצך כו'].

הוזמן לברית מילה בשעה שלומד תורה, ולא בא האם מקרי מנודה

ובודאי לדעת השו"ע שהוי רק מנהג אין לבטל הת"ת, ועוד שענין פסק הרמ"א כהי"א אינו מוכרח וכמ"ש לעיל באורך ושרק הוי "כמנודה" ושכן מצטרפים כל ההתרים דלעיל אם אין עשרה, או שכבר מיסב שם ואינו אוכל, ועוד דכ"ז דוקא בזמן הסעודה ולא לפני וכ"ש לא כמה ימים קודם, או שרק אבי הבן בעצמו הזמינו, ועוד עי' לעיל במ"ש.

ועי' בפירוש הרי"ף על עין יעקב פסחים (דף מט' ע"א) מ"ש לבאר דברי הגמ', ת"ר כל ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו ותלמודו משתכח ממנו כו' ע"ש. והק' מאי הלשון ב"כל מקום", וכ' וז"ל: ושמא גם בסעו"מ שמצוה להנות, כל המרבה להנות כל ימיו סובב ליהנות מסעודות, אין לו זמן לעסוק בתורה עכ"ל.

אמנם באין שם עשרה בנ"א והוא כבר נמצא שם אפשר שיש לו להקל להשלים להם המנין שכבר כתב הרמ"א שנהגו לקרות מנין לסעודת ברית מילה, ע"ע שו"ת מהרש"ג ח"ב (ס"ק קנ"ה) ובס' הזכרונות (להגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע עמ' כ"ט).

טרוד בפרנסתו והוזמן

ולהנ"ל בדעת השו"ע אין לו בית מיחוש כלל ולדעת הרמ"א יש לו את כל ההתרים הנ"ל, ובנוסף לכן כשטרוד אין הוא נראה כמזלזל במצוה עי' הגהות ישמח משה על שו"ע יור"ד (סי' רס"ה י"ב), וקובץ תל תלפיות (כרך ב' עמ' כב).

לבטל פגישה עם חברו בשביל שהוזמן לסעודת ברית חברו

בשו"ת חלקת יואב (או"ח סי' כ"ד) נשאל בהא מילתא ושם איירי גם באופן שיכול לצאת מכך בזיון לחברו שקבע פגישה עמו. והשיב שפשוט שאין לבטל הפגישה, לפי המבואר ברמ"א הנ"ל שאם נמצאו שם אנשים שאינם מהוגנים אין צריך לאכול שם ומבואר בשו"ע או"ח (סי' ק"ע ס"כ) הטעם מפני שגנאי לת"ח לישב עם ע"ה בסעודה, א"כ מאי שנא בנ"ד שהבטיח לחברו לכבדו דהוי כאומר לחברו ליתן לו מתנה מועטת, ומבואר בשו"ע חו"מ (סי' ר"ד סעי' ז'-ח') מי שאינו עומד בדברו הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו. ע"ש.

האם מותר לבטל תפילה בציבור לצורך השתתפות בסעודת מצוה

דבר זה נשאל הגאון ר' חיים יוסף זוננפלד זצ"ל מר' שלמה סובל בשו"ת שלמת חיים (סי' רי"ג) והשיב לו דמה שאמרו בגמ' (פסחים קיג:) במי שאינו מיסב בחבורה של מצוה שמנודה לשמים היינו אם אפשר לו, אבל נידון הלז לבטל בשביל זה להתפלל בציבור אינו בכל זה עכ"ד. וכ"כ בס' יד אליהו (סי' ו'), ע"ש.

אמנם לדברינו לעיל שהוכחנו שאין לחוש להאי יש אומרים שפסק הרמ"א כ"ש שאין לבטל שום תפילה בציבור כדי להשתתף בסעודת מצוה שלדברינו אינו מנודה לשמים כנזכר.

אמירת על נהרות בבל לפני ברכת המזון בכל סעודת מצוה

יש נוהגים לומר לפני ברכהמ"ז על נהרות בבל כו' ובבית המשתה אין לאומרו אלא יאמרו "שיר המעלות" כיון שא"א תחנון בבית החתן. מג"א סי' א' (ס"ק ה') בשם השל"ה הקדוש וס' אור צדיקים (סי' כ"ג סעי' יט'). וכ"כ בסידור האר"י ז"ל ועי' כה"ח סי' קנ"ז (ס"ק יח').

ויש לדון האםהדין כן בכל סעודת מצוה ושמחה, עי' בשו"ת התעוררות תשובה (חאו"ח סי' פ"ח) שבכל סעו"מ הדין כן שיאמרו "שיר המעלות" ולא "על נהרות בבל", עי' בס' קצות השלחן (סי' מ"ג ס"ק ב') מה שהסתפק בזה ואפי' בסעודת נישואין וברית מילה וע"ע שם סי' י"ד (ס"ק א').

סעודת ברית וסעודת פורים האם אפשר לעשותם יחד

והנה יש לדעת האם אפשר לקיים סעודת ברית מילה יחד עם סעודת פורים – דכבר מצינו בשו"ע אופנים שלא יכול לקיים ב' סעודות בסעודה אחת, וכגון כשחל פורים בשבת אין יוצאין בסעודת שבת ולכן צריך שיעשה סעודת פורים למחרת כדי שיהי' ניכר שזהו בשביל פורים, כמבואר בשו"ע (סי' תרפ"ח ס"ו) ושכן הוא גבי סעודת ר"ח שחל להיות בשבת, והי' מקום לומר שנדחה או נקדים הסעודה.

ובאמת צ"ל דלאמור לעיל שלדעת מרן השו"ע שסעודת ברית אינו אלא מנהג בעלמא אפשר שיכול לקיימו ג"כ בסעודת פורים גם יחד. אבל לדעת "האור נעלם" שזה מהתורה (כשזה בזמנה) נראה דלא יכול לעשותם יחד. וצריך לדחותו למחרת.

וכד הוית חזית למ"ש הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת "תשובות והנהגות" (ח"ב סי' שמ"ח) דהרי סעודת מילה יסודה להראות ששמח במצות ה', דאף שחבלו בבנו בן השמונה ימים אינו כואב ומצר על כך, רק להיפך הוא בשמחה, ואין השמחה בקיום מצוה גרידא שעל זה לא מצינו שעושים סעודה לכל מצוה ולכן כתב שיוצאין סעודת מילה בסעודת שבת וכ"ש בסעודת פורים ואין צריך סעודה לשמח במילה כלל שבעצם שמחתו בסעודה ביום שחבלו בבנו מקיים מצוה, אולם כתב דבכ"ז ראוי להוסיף בסעודה איזהו תבשיל לכבוד המילה, עי"ש.

עשית סעודת ברית מילה ברגל

בשו"ע (סי' תקמ"ו סעיף ד') וברמ"א יור"ד (סי' ש"ה סי"א) דהביא ב' דעות חלוקות בזה והעלה להתיר.

ובבאר היטב שם (ס"ק ה') כ' בשם או"ז שביו"ט עצמו אסור. ו"בלחם ושמלה" או"ח (סי' ק"ד) כתב בכונתו דדוקא לענין עצם מצות פדיון הבן אבל סעודת פדה"ב וכדו' מותר לעשות ביו"ט.

וב"מטה אפרים" (סי' תקצ"ו ס"ה) כתב שנהגו שלא לעשות סעודת ברית ביו"ט.

נוהג להתענות בימי שובבים ואירע ברית מילה

אפי' קיבל תענית במנחה מותר לאכול בסעודת ברית, שעל דעת המנהג קיבל. עי' נטעי גבריאל (חנוכה דף תנו'), וכן שם גבי הזמנה לקרוב או לידיד שרגיל לזמן אותו בפעם הבאה, יעב"ץ (דיני תענית בה"ב), "פתחי עולם" סי' תקפ"א (ס"ק יג') ובס' "אלף המגן" (ס"ק עח') עיי"ש.

אמירת "מגדול" בסעודת ב"מ

בס' "חסד לאלפים" (סו"ס קפ"ט) הביא משם ר' דוד פארדו ז"ל שגם בסעודת ברית מילה ע"פ הסוד ראוי לומר "מגדול", ע"ש. והעתיק דביו להלכה מוהרח"ף בס' כף החיים (סי' כ"ה אות מג) וכ"כ הרב בן איש חי (שנה א' פ' חקת הל' יט).

 


סעודה ביום ה"שלישי למילה"

ראינו למקצת קהילות קדושות שביום השלישי לאחר ברית המילה עורכים סעודה גדולה לכבוד הרך הנימול ודורשין שם ד"ת ושרים ושמחים שמחה של מצוה.

טעם למנהג זה ומקורו.

בתורה כתוב (בראשית יח' א') "וירא אליו ה' באלוני ממרא" כו' וברש"י שם כתב אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו הי' כו' עכ"ל. ובהמשך הפסוקים למדנו דהאכיל אברהם אבינו, ג' המאלכים שבאו לבקרו שנאמר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" וגו', ("דרך פקודך" דף לב).

ועוד טעם כתב בס' "ברית אבות", הואיל ומיום שלישי למילה ואילך התינוק הולך ומתרפא, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד' פס' כה') [עי' בפירוש רבינו בחיי שם] ומבואר יוצא א"כ שסעודה זו היא מעין סעודת הודאה.

יברר האם היא סעודת מצוה

ב"שו"ת חוות יאיר" (סי' ע') כתב להדיא שסעודה של יום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינו אלא מנהג.

וכן כתב ב"שערי תשובה" סי' תקנ"א (ס"ק טו) לדייק מדברי המהר"י ברונא (סי' כ"ה) שאין זה סעודת מצוה מדנשאל על כמה ענינים וע"ז לא השיב.

וכן ראיתי "להפסקי תשובה" בח"ב (סי' קצ"ד) שפסק להדיא והביא דברי החו"י שלא הוי סעו"מ שאינו אלא מנהג, ובהגהות שלו כתב שנראה כן דעת המהר"י ברונא הנ"ל (רק לא כתב איך נראה ואפשר שכוונתו כדיוק ה"שערי תשובה" הנ"ל). והוסיף וכתב שכן שמע בשם הגה"ק מסוכטשוב זצקלל"ה (בעל ה"אבני נזר") שאמר כי חביב אצלו לילך על סעודת שלישי למילה מפני דברי המהר"ל שכתב דיש בו ג"כ משום מצות בקור חולים, דהרי מצינו שבא הקב"ה לבקרו (ב"מ דף פו'). וכן החידושי הרי"ם חיבבה עוד יותר מסעודת ברית מילה שלא היו בו רק אבימלך ושם ועבר, ובג' למילה בא הקב"ה בעצמו. עכת"ד.

ועינא שפיר חזי למ"ש בס' "אוצר הברית" (סי' י"ד סעיף סז') מש"כ בשם ס' הנהגת המהרש"ל [מתלמידי המהרש"ל אות נ'] שיותר גדול סעודה שעושים בשלישי למילה מיום המילה עצמה, שהרי בשלישי למילה נאמר בה סעודה להדיא גבי אברהם, ויום המילה עצמו נדרש גבי יצחק מהא דכתיב ביום הגמל וגו' ע"ש.

מכל הנ"ל מבואר שזה מקרי סעודת מצוה שלא רק שהיא חשובה אלא גדולה מסעודה שעושים ביום המילה, ושכן מצינו לבעל ה"אבני נזר" שהי' ג"כ מחבבה יותר ומשום ג"כ מצות ביקור חולים אבל בודאי שכך בשביל מצוה זו לא הי' מחבבה יותר מסעודת ברית מילה, אלא ודאי דהבין שזה ג"כ סעו"מ.

ושכן מצינו בס' המנהגים דק"ק וורמיזא (סי' רמ"ג) דבוורמייזא הנשים באות ביום השלישי למילה שחרית אחר יציאתם מבית הכנסת ומרחצין לילד, והרבנית בראשם, ובעל הברית עושה סעודה אחר חצות והיא הנקראת שלישי המילה כו', עי"ש. (וכן נהגו בקומרנא לערוך סעודה ביום ג' למילה – מנהגי קומרנא (אות קי').

אמנם בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ל"ו) נשאל לגבי ימים שלפני תשעה באב אי מותר לאכול בשר ולשתות יין בליל שלפני המילה ובשלישי למילה כי רבים אומרים שכן נהגו בפני ארץ קדמאי. ושם השיב על זה (אף שלמעשה בלשונו שם כתב רק ענין ליל המילה ולא זכר ענין השלישי למילה וכלשון השואל מ"מ נראה לפי תשובתו שאין בזה נפ"מ וחדא מנייהו נקט) וז"ל: על מה ששאלתני אי מותר לאכול בשר ולשתות יין בליל שלפני המילה מר"ח אב ואילך האמת אגיד ולא אכחד כי עד עתה לא הי' דעתי להחמיר בענינים הללו שהוא רק מצד המנהג וחומרות אחרונים באבלות ישנה אף שראיתי בשיורי כ"ג בא"ח סימן תקנ"א שמביא בשם תשובת מהר"י ברונא בהגהותיו לב"י סעיף ל"ג שאין לאכול בשר לפני המילה מ"מ כיון שאמרו שנהגו היתר הנחתי להם מנהגם אכן עכשיו שרבו המינים והאפקורסים המאמינים כו', ומזלזלין באבלות של ט"ב מאד תפח רוחם ונשמתם בכן ראוי לעשות גדר ומשמרת למשמרת ואני מורה להם היתר במקום שנהגו להתיר אחד או בשר או יין ומאכלי חלב כדי לעשות זכר לחורבן להוציא מלבן של צדוקין אלו כו' ע"כ. ומבואר מדבריו שהחמיר בכך אך מ"מ נראה שמעיקרא ס"ל שיעשו הסעודה אף באותם היום א"כ נראה שס"ל שיש בזה עכ"פ קצת סעו"מ אבל לא ממש סעו"מ היות וטעמו הי' שם שבד"כ נהג להקל בזה, משום שכל אותם ימים של אבלות הם מנהגים וחומרות אבל מאידך לא כתב שזה משום שזה ממש סעו"מ. וצ"ב.

ובמנהגי תונסיא הי' המנהג לעשות הסעודה העיקרית ביום הג' למילה ולא ביום המילה עצמה אלא שרק היו מגישים כיבוד קל הכולל צימוקים ופירות יבשים (ושזה ראי'ה למ"ש לעיל בענין סעודת ברית, שמדעת מרן אין ראי'ה כלל שזה הוי סעודת מצוה עי"ש) והיתה נקראת "תלל לילה" ואז למדו בס' הזוהר וערכו סעודה לכבוד המילה (ס' ילקוט מנהגים) וכן הי' המנהג בג'רבא ונקראת "סעודת אליהו".

וכן בס' אוצר ישראל (עמ' פד') כתב דהרה"ק ר' אברהם דוד מאוריטש בעל ה"בת עין" נהג לילך על סעודת שלישי למילה ולא על סעודת מילה, ע"ש.

בלא עשה ביום המילה סעודה מתי יעשה ואי הוי סו"מ.

באם לא עשה ביום המילה סעודה צריך לעשותה דוקא ביום שלישי למילה כי גם בו יש מצוה כמבואר לעיל, ואפשר ג"כ דמקרי סעו"מ, כ"כ בס' "כורת הברית" (סי' רס"ה ס"ק סה') אמנם "בברית אבות" שם פליג עליה.

ובספר "ברית אבות" (סי' י"ג ס"ק ז') כתב ג"כ לדחות דברי ה"כורת הברית", וז"ל: ולדעתי לא נראה כן פן יאמרו דהעיקר של מצוה של סעודה זו היא ביום שלישי למילה אלא ביום המילה והגם שכתב במנהגי הרש"ל (שזכרנו לעיל) שיותר גדולה היא מסעודת מילה גופא כו', מ"מ כיון שסעודה זו של יום המילה מפורש בשו"ע (יור"ד סי' רס"ה) וסעודה זו של שלישי למילה לא מוזכר בשו"ע א"כ אם אחד יעשה בה סעודה דוקא ביום שלישי למילה ולא יעשה ביום המילה יהי' נראה כחולק ח"ו על השו"ע. עכת"ד עי"ש. ולכן העלה שם למסקנה דדינא שבנאנס ולא עשה סעודה ביום המילה יעשה ליום המחרת.

ובאמת עי' בפת"ש (סי' רס"ה) מש"כ בשם "חמודי דניאל" שכתב שאם אירע סיבה שלא עשאו בזמנה ביום המילה יעשנה ביום אחר, וראיה לזה משו"ע או"ח (סי' תרפ"ח ס"ו), וכן הוא בתשב"ץ (ח"ג סי' ח') דכתב שאם א"א לעשות הסעודה ביום המילה יעשנה למחר.

ויש לעיין האם ג"כ הוי כגדר סעו"מ, דמ"מ נעשה לאחר זמנו ואפי' שמילה שלא בזמנה נפסק לעיל שהוי סעו"מ זה דוקא בשעשה הברית באותו יום אבל בנ"ד שכבר עשו הברית, על מה ולמה נאמר שזה מקרי סעו"מ ולשמחה זו מה עושה?

והנה מדברי התשב"ץ הנ"ל מבאור שהוי סעו"מ דהוא למד דין זה שאם לא עשה ביום המילה יעשנה למחרת מהא דסעודת פורים וכן סעודת ר"ח שחלו בשבת מאחרין ליום א' כדאיתא בירושלמי והובא ברי"ף פ"ק דמגילה, ואם סעודה זו מדברי קבלה דחינן לה, א"כ כ"ש סעודת ברית מילה דחינן אם לא היו יכולים לעשות באותו היום וכתב דכן נוהגין היכא דהמילה בע"ש שאז הסעודה בשבת וכן במילה בת"ב וכדו' ע"ש.

וע"ע להמג"א (סי' תקס"ח ס"ק י') מ"ש באופן שיש תעניות שגזרו הציבור שבכל סעו"מ לא    יאכל ושלכן בחל פדיון הבן ביום תענית ציבור יפדה ביום התענית ויעשה סעודה ללילה (והוא מש"ך יור"ד סי' ש"ה ס"ק יב') וכן לקמן כתב עוד שיעשה הסעודה בלילה, וכן במג"א לעיל (סי' תקנ"ט ס"ק יא') עי"ש באורך, ובסיפא כתב ועכשיו נתפשט המנהג שרוב הסעודות עושין בלילה ולכן אין להקל ביום התענית. עכת"ד. ובודאי שמבואר מדבריו שהוי סעו"מ שהרי לא היו נוהגים לעשות סעודה בלילה שהיו מפסידים עיקר מצותה ודו"ק.


[1] עי' ס' "שדי חמד" מ"ש שכ"מ שנאמר והיו רגילין לעשות וכו' זה לא נוהג עוד אולי דוקא בזמן הגמ'. וא"כ צ"ב אמאי פסק זה בתרה"ד וברמ"א כמבואר לקמן.

[2] וראיתי עוד טעם לזה שעושין כן דוקא בשבת הראשונה ללידה שהרי התינוק עדיין ערל, ולכאורה אינו בכלל כל מהול בשביל לקיים השבת לכן נכנסים אצלו לומר שעתידין למולו ושאינו בכלל כל ערל (כמדומני בשם ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל).

[3] סי' ק"ב. פסקי ה"ר מנחם מריקאנטי (סי' תקצ"ג).

[4] ועוד מי אמר שהי' שם סעודה, ובגמ' לא מוזכר כלום מזה, (ומ"ש התוס' שהיו רגלין לעשות סעודה זה כבר דחינו).

[5] ועוד דמלשון הגמ' שכתוב "איקלעי", משמע דרך אגב היו שם בהזדמנות זו ולא דרך זימון שבאו עד לשם שאז יותר מסתבר לומר שאם רב בא מסתמא הוי "סעודת מצוה" שלא הי' טורח לבא אם לא בשביל סעו"מ.

[6] ועוד הי' לענ"ד נראה לדחות ראיתו דלדבריו שנוהגין לעשות זה בליל שבת א"כ מסתבר שכך עשו בזמנם וא"כ מה הראיה שרב הי' שם ואכל והא מצד עונג ומצוות שבת אכל, וי"ל.

[7] ויש לכאורה להעיר על דבריו ועל התרה"ד הנזכר שגם כתב ראיה זו מרב והא מ"מ יש להוכיח מהא ששאר האמוראים אכלו שם, שמואל ורב אסי, שיהי' מוכח שהוי סעו"מ דהא אמרינן במס' פסחים (מט:) כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי לאכול ממנה וא"כ לדבריו שמיירי שאכלו ודאי נימא דהוי סעודת מצוה וצ"ע.

[8] כונתו לתוס' בפירוש הגמ' ב"ק פ.

[9] וע"ע בלשון הרמ"א שכתב בליל שבת לאחר שנולד זכר ולא כתב הסמוך למילה אלא כ' באופן כללי שזה לאחר שנולד ונושע ממעי אמו, וזה ודאי מבוסס על הבנתנו בתרוה"ד, (ודו"ק).

[10] ואדרבא הי' נראה להוכיח שמעשה זה לא הי' בשבת דא"כ מה הראיה שאכל דבלא"ה הוי מצוה מצד עונג שבת.

[11] ומ"ש שם עוד הפמ"ג להגדיר מאי סעודת מצוה וז"ל: וכללא דמילתא סעודה שנעשית על גמר מצוה הוי מצוה כגון סיום מסכת כו' וליל שבת של בן זכר כו' עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור א"כ באמת מדוע הוי ליל שבת סעו"מ והא לפי כללו צריך שיהי' גמר מצוה ומה שייך כאן גמר מצוה, ואולי אפשר שכוונתו שכיון שיצא ממעי אמו ונושע ובא לכלל אדם ולמצות לעתיד אפשר שהוי כעין גמר מצוה וצ"ע.

[12] ס' זוכר ברית (סי' ג' סי"ד) ועושין כן כדי שיקבל התינוק עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות שהיא מצות מילה.

[13] וכן נראה לי שכן המנהג היום, וכ"כ ביעב"ץ בס' "ברכות שמים", והטעם שלא הכינו עדיין עצמם במשתה ובמעדנים בשביל סעודת השלום זכר.

[14] וכן מ"ש להוכיח ממ"ש הט"ז בשם הר' מנחם שנהגו "לבקר אצל התינוק" משום שהוא אבל על ששכח תורתו.

[15] ושו"מ כתוב בשם "החמודי דניאל" שכך פסק וסמך זה ממדרש הנ"ל.

[16] ר"ל גמטריא 8.

[17] ואפשר דיש לחלק בין עיקר סעודת חתן וכלה שזה חלק משמחת חתן וכלה וסעו"מ לכו"ע כמבואר במג"א סי' תר"מ (ס"ק לג') משא"כ במילה העיקר המילה עצמה ושמיעת הברכות ורק דנהגו דעושין סעודה ואין זה חובה לכן לא זכר מזה, ודוחק.

[18] ושוב לאחר זמן מצאתי בברכ"י (חאו"ח סי' קל"א הל' ד') שכתב שמגמ' סנהדרין (לב.) אין ראי'ה שהיו עושין סעודת מצוה, וז"ל: ומאותה שאמרו (סנהדרין לב.) קול ריחיים בבורני שבוע הבן כו' אין ראי'ה שהיו עושין סעודה ביום המילה, דדילמא הא דאמרי אור הנר בברור חיל, איירי בסעודת חתונה. וכן משמע בירושלמי פ"ק דכתובות (הל' ד') והכי אתמר בראשונה גזרו שמד ביהודא שכן מסורת להם מאבותיהם שיהודא הרג עשו כו' ומשני קול יוצא כו'. ובעי מה סימן הי' להם קול מגרוס בעיר משתה שם. אור הנר בברור חיל שבוע הבן עכ"ל ומבואר להדיא מדבריו שס"ל שאין כלל ראיה שעשו סעודה ביום המילה מההיא דסנהדרין דדחה פשטות הגמ' דאפשר שאיירי בסעודת חתן וכלה, ובשלמא לדברינו א"ש ג"כ כל ביאור הרש"י בגמ' כנ"ל, אבל לדבריו צ"ב קצת, ואפשר שלזה כיון הגאון מהרש"א הנ"ל שכתב לעיין בגמ' סנהדרין זו, שרק משמע ששבוע הבן על המילה גופיה ולא על הסעודה.

[19] ובשבולי הלקט כ"י (הובא בברכ"י) מבואר לא כהנ"ל. שכ' להביא סמך לנרות במילה שהוא סימן למשתה כדאמרו אור הנר בברור חיל משתה שם, והיינו משתה של חופה, ואמרינן לקמן שצריך סעודה במילה. ומצינו שהנר סימן למשתה כמ"ש משתה שם, וכן במילה שעושין סעודה עושים נר סימן לסעודה כמו שהי' זה סימן למשתה של חופה ע"כ וכתב עליו הברכ"י ויש שם קצת ט"ס. ע"כ. ומסתבר שהי' לו הכתבים שיש לפנינו דמשמע כהנ"ל שלא זכר סעודה כלל.

[20] ושכן מתבאר מכל הגמרות שזכרנו לעיל שראינו לאותם חכמים או המימרות של רבותינו ז"ל על ענין הסעודת מילה.

[21] וכן ראיתי בס' יוסף אומץ (יוזפא) אות קלד' שכתב בפשטות שסעודת מילה ביום דוקא.

[22] ובשו"ת פעולת צדיק חלק ב סימן פ"א כתב וז"ל: בסי' קפ"א "סעודת מילה שעשאו בלילה שלאחריו לא מקריא סעודת מצוה אא"כ התחילו מבע"י (ומשכה) עד הלילה", ולכן כשנעשית בלילה שאחריו עבר זמנה מיקרי וכ"ש בחג הסוכות דאסור לאכלה חוץ לסוכה דאפי' ביומה צריך סוכה ואפי' בחתן ושושביניו איכא פלוגתא כו', ולא מצינו סעודה שיש בה תשלומין אפי' היא של מצוה חוץ מסעודת חתן וכלה שהם בלילה ראשונה עיקר ומברכין ז' ברכות אפי' עבר יומו דסעודה ראשונה מצוה. עכ"ל.

[23] עי' בס' אבן העוזר (סי' ס"ג) מה שחילק דבסי' תמ"ד איירי בסעודה שרגיל בה כבר בימות החול משא"כ בסי' רמ"ט. וב"דגול מרבבה" סי' רמ"ט דחה תי' עיי"ש.

[24] ושהלכה נפסקה כמותו.

[25] וע"ע ברכ"י סי' רמ"ח, ובס' "מראית עין" ליקוטים בסוף הספר (דף עט' ע"א סי' ח' אות ב')

[26] ובח"א סי' קסו' הבין שאיירי בסנדק שהוא מקרי בעל הברית.

[27] וז"ל (בתוך הדיבור) וכ"כ בתשב"ץ להדיא דמותר הבעל הברית והמוהל לאכול שם כו' אלא דבהג"ה גמגם וכתב דנהגו לאכול עם השמשים אבל גמגמו דלא חשוב סעו"מ אלא כשאין שם שמחה כגון של עובר, ומסקנת תוס' מו"ק ויתר רבותינו הקדמונים אית להו כדפרשית הלכך לענ"ד האוכל שם לשם שמים כשהוא בעל ברית הרי זה זריז ונשכר עכ"ל.

[28] ובמילה שלא בזמנה כ"ש הוא, ובשו"ת "מעשה אברהם" (יור"ד סי' מח') התיר לדחות מילה שלא בזמנה שחלה תוך ז' ימי אבילות של אבי הבן. כדי לעשותה אחר עבור ימי האבל בשמחה ובשרים ובסעודת מצוה רבתי ועי' בשו"ת יבי"א (ח"ה יור"ד – כ"ג אות ב') מ"ש לדחות דבריו להלכה, דהרי אפשר שיש בזה איסור עשה כל יום שדוחה המילה ושכן פסק בשד"ח (מערכת ז' כלל ב') שאין דעתו נוחה בהוראת ה"מעשה אברהם" הנ"ל עי"ש.

[29] שלא בזמנה לדעת האור נעלם הנ"ל.

[30] מנורת המאור פרק ו – המצוות (עמוד 517) שכתב וז"ל: עני וענייה לשם שמים, שאם לא יעשה הוא יתבטל המעשה, מותר משלשים יום ואילך לאביו ולאמו, אבל תוך שלשים לאביו ולאמו אסור בכל סעודת מצוה שבעולם. ויש מחמירין שאין נכנסין לבית השמחה כלל, אפי' בשעת הברכה, ונהגו באשכנז לעמוד בחוץ ושומעין ברכת חתנים ועונין אמן, ואין נכנסין לשם כל שלשים לשאר מתים וכל שנים עשר חדש לאביו ולאמו. עכ"ל.

[31] ולענין מי שהי' בתענית יאר-צייט על אביו ואמו והוזמן לסעודת ברית מילה עי' שו"ת ישכיל עבדי (ח"ח השמטות ליור"ד סי' ט')

[32] ובאופן ששילמו הסעודה והם אבלים שרי להשתתף בסעודה וללבוש בגדי שבת, וטעם לזה משום שהם נקראים בעלי הברית וכמ"ש בסידור יעב"ץ גבי תשעת הימים מר"ח אב עד ת"ב ואשת הסנדק ג"כ מותרת ללבוש בגדי שבת, ובודאי הכוונה כמו שהי' בימים ההם דהמשלם או העושה הסעודה הם נקראים הסנדק משא"כ אם מכבדים רק אדם חשוב להיות סנדק אין אשתו בכלל – כ"כ בס' נטעי גבריאל הל' אבילות ח"א (פכ"ג הל' כו'). וי"ל על דבריו.

[33] עי' בס' מחזיק ברכה סי' קנ"א (דין א') שכתב בשם מהר"י בסאן (ס"י ק"ד) דה"ה בעזרה כיון שמתפללים בה לפעמים. ולפי"ז נלע"ד שמ"ש התוס' בפסחים ומגילה שאיירי שאורחים אוכלים שם בחצרות הסמוכים לבהכנ"ס לא מתפללים שם כלל.

[34] וצ"ע דמצינו בכמה דוכתי בפ' ר"א דמילה בתוס' שם וברשב"ם. ובגמ' ב"ק פ. וכתובות ח. ועוד מקורות לזה כמ"ש לעיל באורך. ועי' מש"כ בשערי תשובה כאן (ס"ק י).

[35] ובספר "ברית אבות" (סי' י"ג ס"ק לו' להרה"ג שבתאי ליפשיץ זצ"ל בן דורו של ה"שדי חמד") כתב על דברי הביכורי יעקב הנ"ל, דכל זה דוקא שלא הי' יכול להכין הסוכה קודם יו"ט כגון שנולד בעריו"ט קודם שקיעת החמה והבן, עכ"ל. ואני אומר שה"ה שנולד התינוק קודם יו"ט ונאנס וכל כיוצ"ב ולא בנה דשרי.

[36] עי' ס' חופת חתנים דיני סעודת נישואין ושלחן העזר (ח"ב דף ס"ח) ע"פ הפת"ש דלקמן.

[37] ועיינתי שם ולא הוזכר זה בשמו.

[38] אמנם עיין תוס' מס' ב"ב (טו: – ושם צג:) דלאו כל י"א ר' נתן הוא. וע"ע בתוס' מס' סוטה (דף יב') (ד"ה אחרים) ובתוס' מס' ע"ז (סד:) ד"ה אחרים וצ"ע.

[39] ושכן נזהר לכתוב כן תלמידו "הלבוש" שם. אמנם עי' ב"לבוש" (סוף או"ח מנהגים אות לד') שלא נזהר בכך וכתב להי"א שהוא ר' נתן כנ"ל שהוי מנודה לשמים ולא כתב כמנודה וצ"ע.

[40] עי' שו"ת מעט מים (סי' ל'.)

[41] ובאמת לפי הטעם שרגילין אנשים לומר ושעדיין לא מצאתי לו מקור, שבמילה חייב לבוא באם הוזמן מחמת שאליהו הנביא מגיע לשם, ואיך הוא לא בא. ודאי זה אין חשיב סעו"מ.

[42] ומכאן קצת משמע דאפי' אוכל ורק אין הנאתו לש"ש אלא לשם תאבונו הוי ג"כ מנודה, וזה ודאי אינו וכמבואר לעיל דאין לך בו אלא חידושו.

[43] ודע שאפי' בדבר שאסור לעשותו מדרבנן ג"כ אסור לומר לחבירו לעשותו למחר.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. בס"ד
    א. תודה
    השתמשתי בלימוד הזה כדי לעשות לימוד בליל הברית (ואכנאכט)
    ב. עלה בדעתי מדוע דווקא בהזמנה לסעודת ברית בניגוד לסעודות מצווה אחרות יש עניין של "שמח במצווה למרות שזה צער לתינוק" ואולי מצד זה לא רצו להכשיל אנשים מלהראות "ככופרים בשמחת הברית" כאשר לא משתתפים בסעודה ומכאן האיום בנידוי לשמיים דווקא במזמין לסעודה זו.
    ג. רציתי לדעת את שם הכותב הנכבד לשם ציטוט דבריו שכל האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם
    ד. שוב תודה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *