לתרומות לחץ כאן

סעודת פדיון הבן

 

סעודת פדיון הבן

מקור למצות פדיון הבן:

בתורה נאמר (שמות יג' – א') וידבר ה' אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא וגו'.

וברמב"ם פרק י"א מהלכות בכורים כתב שמצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו ישראלית בה' סלעים, וכן הוא בשו"ע יור"ד (סי' ש"ה ס"א),

 

טעם למצוה זו:

איתא במדרש רבה (שמות יט', ח') ר' נחמיה אומר: אמר הקב"ה לישראל כשתבאו לארץ העבירו כל פטר רחם יכול לא להעבירו מיד ת"ל והעברת כל פטר רחם–מיד, ובמדרש שה"ש רבה (פ"ז) איתא אמר הקב"ה בתחילה הרגתי בכורי מצרים שנאמר, ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי, שנאמר קדש לי כל בכור וכשאתם עולים לפעמי רגלים תהיו מעלים אותו ואת כל הזכרים שלכם להראות לפני, ע"כ. וב"חינוך" (מצוה יח) כתב וז"ל: ועוד, שזה לזכור הנס הגדול שעשה לו השי"ת בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם עכ"ל,

ומצוה זו חביבה לפני הבורא מאד כדאיתא במשנת ר"א (פ"ד) ר' ישמעאל אומר י"ג דבר חיבבן הקב"ה וקראן "לי" כו' הבכורות מנין שנאמר קדש לי וגדולה חביבות מצוה זו שחזרה התורה על ציוי זה ט' פעמים.

 

פדיון הבן מעורר רחמי שמים לגאול את ישראל

בתיקוני ה"זוהר" איתא כשפודה האב את בנו, מתעוררים רחמי אבינו שבשמים לגאול את ישראל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, אתה קראתנו "בני בכורי ישראל" בניך אנו ואתה אבינו, חמשה דברים חייב האב לבנו ואחד מהם לפדותו פדנו מבין האומות עכ"ל.

 

משרשי המצוה

 

כתב בחינוך (מצוה יח') וז"ל: משרשי המצוה שרצה השי"ת לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו למען דעת כי הכל שלו ואין לו דבר בעולם רק מה שיחלק לו השי"ת בחסדיו ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחות בעולמו והגיע זמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן מרשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו, עוד לזכור הנס הגדול שעשה לנו השי"ת בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם עכ"ל,

 

מקור וטעם לעשיית הסעודה

ב"מרדכי" (סוף פ' י' דמס' יבמות) מבואר שעושים סעודה בפדיון הבן כדי לפרסם המצוה, וכיוצא בזה מצינו למ"ש ב"תרומת הדשן" (סי' רס"ט) שהביא בשם ספר "הפרנס" שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצוות ע"ש. ומדבריו מבואר יסוד שבד"כ בכל מצות שעושין ורוצים לפרסם היו עושין סעודה ולאו דוקא בפדיון.

 

זמן אכילת סעודה זו

לכן כתבו הפוסקים שיש לעשות הפדיון לאחר שהתחיל הקהל לשבת לאכול לאחר בציעת הפת שאז ניכר טפי המצוה ושפיר הוי פרסום גדול, וכן מדויק ברמ"א (סי' ש"ה סעיף ו') שכתב וז"ל: ויש שכתבו שהנהגו לעשות הסעודה בשעת הפדיון. ושכך לשונם של התרה"ד הנ"ל והמרדכי, וזה כדי לפרסם המצוה כטעם דלעיל, "ובבאר הגולה" שם כתב ופודין אחר ברכת המוציא (מהרי"ל). – ואפשר שלפי זה התרה"ד והמרדכי אפשר שהיו פודין באמצע הסעודה ממש, וצ"ב.

 ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קנ"א) כתב שנכון שלא לפדותו אא"כ ישבו לאכול שאם כבר נפדה אין כ"כ פרסומי מילתא, וכתב שגם עכ"פ אין לאכול תחילה ואח"כ לפדותו דאז לא הוי סעודת מצוה, אלא לאחר שברך המוציא ע"ש,

ובדבריו יש לדעת מה כונתו אי מ"ש בסופו לעשות הפדיון לאחר המוציא הוא לכתחילה או מ"ש כן זה קאי על מ"ש שאין לאכול לפני הסעודה ור"ל לגמור הסעודה שאז יפסיד שלא יחשב כסעודת מצוה, ושלכן כתב שיעשה לאחר המוציא בשביל שלא יגררו אחר הסעודה ויגמרו ואח"כ יעשו הפדיון אבל מ"מ עדיף שיעשו כן באמצע של הסעודה שאז מסתבר שניכר טפי הפרסום ושכן מבאר בתחילת דבריו שכתב אא"כ ישב לאכול". וצ"ב.

ותדע שכ"ז דוקא נידון בפדיה"ב אבל בשאר מצוות ודאי שעושין קודם את המצוה בשלמותה ורק לאחר מכן עושין סעודה וכמבואר בשו"ת חו"י (סי' ע') שבכל הסעודות מצוה שעושין זה לאחר גמר המצוה ששמח בה שגמרה וע"ז עושה הסעודה. ושכן מבואר להדיא בס' "ים של שלמה" פ"ק דקידושין (סוף סי' כד').

ובט"ז (ס"ק י') מבואר ג"כ שבענין לאחר ברכת המוציא דוקא, רק שכתב באופן שאין יין באותן מקומות צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין עושין אחר ברכת המוציא.

 

יברר אי מקרי סעודת מצוה

בגמ' ב"ק (דף פ.) רב ושמואל ורב אסי אקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי "ישוע" הבן ופרש"י משתה היו עושין לפדיון הבן. ומכאן הוכיח ה"תרומת הדשן" (סי' רס"ט) בשם גדול אחד שמקרי סעודת מצוה דהא רב לא הי' אוכל בסעודת רשות כמבואר (בחולין צה:) ושם הרי איקלע רב ואיך אכל אלא ודאי שהוי סעודת מצוה. והביאו בב"י (סי' ש"ה) וכתב וז"ל: כתב בתרה"ד שיש לעשות סעודה לפדיון הבן ושכן היו נוהגים בימי הגמרא עכ"ל. ולא כתב אי הוי סעודת מצוה (ועי' לקמן מה שכתבנו בזה).

 

ובשו"ת הרשב"א ח"א (סי' קצ"ט) נשאל אם עושין "סעודת שמח " על זה בדורות האלו אם לאו , והשיב זה אינו תלוי אלא  בהרחבת הלב אם רוצה לעשות "סעודת שמחה" על שהגיע בנו לפדיון יש קיום מצוות ועושה, וכן היו נוהגים בדורות הראשונים שהיו עושין סעודה לשעשוע הבן (ר"ל ב"ק פ,) ועכשיו יש ויש, ומי שעושה ויש לו נפש רחבה תע"ב. עכ"ל

 

ולכאורה מדבריו חזינן תלתא א. שאין זו סעודה שחובה לעשותה, ב. דלא קראה סעודת מצוה אלא סעודת שמחה וכן לא כתב כלל להביא הראי'ה של מהש"ס (ב"ק פ') מהא דרב הי' שם ואכל כמ"ש להוכיח התרה"ד שם ובאמת צריך לברר מהי כוונתו שקורא לסעודה זו סעודת שמחה אי הוי ממילא ג"כ סעודת מצוה ובשאר סעודות שמחה. ג. שבגמר [1]קיום מצוה ושמח בה שייך לעשות סעודה והיא נקראת סעודת שמחה. (ומכאן ראי'ה למ"ש החו"י סי' ע' עיי"ש, ופלא שלא הזכירו) וכן יש לדייק מדברי ה"אור זרוע" הל' מילה (ח"ב סי' ק"ז ס"ק יא' – הובא לעיל) שכתב להוכיח מגמ' (ב"ק פ.) שסעודת בר"מ היא סעודת מצוה מהא דרב הי' שם ולא מסתבר לומר שהי' שם ולא אכל, ואם אכל משמע שהוי סעודת מצוה שהא מבואר שרב לא מתהני מסעודת רשות ע"ש.

ולגבי סעודת פדיון הבן לא כתב שם מידי, אבל מ"מ ודאי דמודה בהכי שהרי אותה ראי'ה שכתב לסעודת מילה קיימת גבי סעודת פדיון שהרי בגמ' שם נאמר על ב' סעודת דאיקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן וברש"י שם פי' שהוי לשון פדיון, ומ"ש בתוס' לחלוק על רש"י בפירוש זה כתב שזה ענין אחר על שנמלט ממעי אמו ולא איירי בפדיון, מ"מ ודאי שתוס' לא פליגי עם רש"י שכן היו עושין סעודה, אך מ"מ לענ"ד אין ראי'ה לפי תוס' שסעודת פדיון הבן הוי סעודת מצוה שהא מעשה זה לא הי' בפדיון הבן דנימא שכיון שרב הי' שם ואכל.[2]

 

ואדרבא י"ל שלרש"י שפירש "ישוע" הבן משתה היו עושין לפדיוה"ב, ורב איקלע להתם הוי סעודת מצוה דלא מסתבר שהי' שם ולא אכל וכמ"ש באו"ז אבל בפירש"י על שבוע הבן שכתב שזה על שם שעברו עליו שבעה ימים ולא כתב כלל שהיו עושין משתה, וכמו שכתב שם המהרש"א לדייק מדברי רש"י שא"כ אין מכאן ראיה שהיו עושין סעודה דהא רש"י לא פירש כמו בפדיון ולכן י"ל שמקור הגמ' הנ"ל יותר מוכח על סעודת פדיון ולא על סעודת ברית מילה, ועי' לעיל (גבי מילה) שכבר כתבנו להקשות על דברי הא"ז הנ"ל.

וברמ"א (סי' ש"ה סעיף ו') כתב ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (ומקורו במהרי"ל והגהות מרדכי ותרה"ד הנ"ל),

ויש להעיר אמאי לא כתב הרמ"א שסעודה זו מקרי סעודת מצוה כמ"ש לעיל (סי' רס"ה סעיף יב') גבי סעודת ברית מילה וסעודת "השלום זכר". דהא מקורו הוא בתרה"ד הנ"ל שממנו כתב לבאר שהוי סעודת מצוה ויסודם מגמ' ב"ק הנ"ל.וצ"ב.

ובהגהות הגר"א (אות טז') כתב לציין מקור לזה וז"ל עי' ב"ק פ, לפירש"י ו"ערוך", ועי' תוס' מוק ח: ד"ה מפני, עכ"ל.

ור"ל דכל הראי'ה של הראשונים מבוססת על גמ' ב"ק וכ"ז רק לפרש"י ו"ערוך" שפי' הגמ' "שישוע הבן" הוי פדיון הבן ולאפוקי מדברי התוס' שם שפליגי הרש"י ו"הערוך" ופי' בענין אחר, והשתא יש להבין אי כונתו לתת מקור לכך שהוי סעודת מצוה, או רק ר"ל מקור לכך שהיו עושין סעודה, דאי נימא שכונתו לומר שהיו עושין סעודה על כך ודאי תוס' לא פלגי וכמ"ש בתרה"ד בעצמו שהיו מודים תוס' שכן היו עושין סעודה, ואי כונתו לתת מקור שהוי סעו"מ אתי שפיר שלא זכר התוס' דכמ"ש לעיל לדבריהם אין ראי'ה, אבל מ"מ ממ"ש להביא מקור מגמ' מו"ק דף ח' ודאי שם ר"ל שרק ראינו שתוס' ס"ל שהיו עושין סעודה בפדיון, ולכן צ"ל שמטעם זה לא כתב הגר"א ראיית התרה"ד ואו"ז מהא דרב הי' שם ואכל, או דילמא אפשר שמ"ש לציין בתוס' מו"ק הוא שהוי סעודת מצוה שהרי תוס' שם דנו גבי עירוב שמחה בשמחה בעשיית סעודת פדה"ב בחוה"מ ומ"מ חזינן שהוי שמחה של מצוה ואי נימא שסעודת שמחה הוי סעודת מצוה שהא מ"מ מקיים אותה על כך שזכה לעשות המצוה ולפרסמה (כמבואר לקמן) וכמו שקצת מבואר מדברי הרשב"א הנ"ל שקורא לזה סעודת שמחה וכתבנו שאפשר שכונתנו לסעודת מצוה שזה שמחתה, א"כ י"ל דלזה ציין הגר"א לעיין במו"ק, ומ"מ לענ"ד נראה כפשט הראשון, ומטעם שהכא הרמ"א לא טרח לכתוב כלל כבשאר מקומות שזה מקרי סעודת מצוה וממילא צ"ל שהגר"א ציין למ"ש הרמ"א בכאן שרק היו עושין סעודה.

 

ושכן לענ"ד נוטה דעת "מרן" שלא זכר כלל מענין זה שנהגו לעשות סעודה ועכ"פ כמ"ש בב"י להביא בשם התרה"ד הנ"ל שהיו רגלין לעשות הסעודה ואפי' בזמן הגמ' ובשו"ע לא זכר מינה כלום, וכמו שמאידך גופא מצינו שבהל' מילה (סי' רס"ה סעיף יב') כן כתב שנהגו לעשות סעודה ביום המילה ושגם שם לא כתב כלום לענין אי הוי סעודת מצוה ואדרבא לעיל הוכחנו בדעת מר"ן שאין זה סעודת מצוה גמורה עי"ש הנפ"מ לדינא, וכ"ש הכא שאפי' זה לא כתב שנהוגים לעשות סעודה ביום הפדיון, ותדע שהרמב"ם בהל' בכורות שם לא זכר מזה כלום. והאמת עי' ביש"ש (ב"ק פ"ז) שכתב שפה"ב ליכא סעודת מצוה להדיא, אלא רק מפני פרסום המצוה מקרי סעו"מ, ובאמת לולאי זה לא הי' מקור כלל לסעודה זו.

 

ושפיר הוי חזית להגאון ר' צבי פסח פרנק בספרו "הדרת קודש" סי' צ' (עמוד קעג') שכתב לדחות המוכחים מדברי הגהות "מרדכי" הנ"ל שמקרי סעודת מצוה שהרי קרא לזה לפרסום הנס, וז"ל והעירו לי שיש ללמוד מלשון הרמ"א בירו"ד סי' ש"ה שהסעודה בפדיון הבן הוא רק לצורך פרסומי מילתא עכ"ל. ומשמע שהסעודה באה רק כדי לפרסם הנס אבל מ"מ סעודת מצוה אינה ושלכן כתב להעיר מכאן על המג"א סי' תקס"ח (ס"ק ט') שס"ל בפשטות שהוי סעודת מצוה, וראה גם בש"ך שם (ס"ק יב') דלא רק על הכוס יין הוא לפרסומי מילתא אלא גם הסעודה הוא לצורך זה.

ואפשר באמת שהרמ"א למד כהתוס' ב"ק שפירשו ענין "ישוע הבן" בע"א שאיירי על שם שנמלט ונושע ממעי אמו שזה ה"שלום זכר", (הנ"ל) ולכן על פדיון הבן על אף שמצינו שנהגו לעשות סעודה לכל הקרואים שם לאכול בשר. אבל אין ראי'ה שזה מקרי סעודת מצוה שהא מעשה שרב הא אם ואכל לא ע"ז נאמר.

ובאמת ראיתי למ"ש הגר"ח נאה ז"ל (נדפס בקובץ אהלי שם ליובאויטש גליון ה') שרצה לדייק מלשון הרמ"א שכתב "ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה כו', שאין זה ממש סעודה חיובית כמו במילה, ע"כ, וא"כ מבואר דזה סייעתא לדברנו שהכא הרמ"א לא טרח לכתוב שזה אפי' סעודת מצוה כמו במילה לעיל. ועוד שכתב כאן בשם יש שכתבו ולא כהלכה פסקה.

 

אמנם דבר זה אינו דהא מצינו לרמ"א בכמה מקומות שמבואר שסעודת פדיוה"ב היא סעודת מצוה, בסי' רמ"ט (סעיף ב') כתב שמותר לאכול סעודת פדיון הבן בע"ש על אף שבע"ש אסור לקבוע סעודה כמבואר בשו"ע שם. והטעם כתבו ה"לבוש" ושאר אחרונים לפי שהיא נקראת סעודת מצוה, וכן הוא בסי' תקנ"א (ס"י) לגבי ימי בין המצרים שבסעודת מצוה כגון ברית מילה ופדיוה"ב אוכלים בשר ושותין יין. וכן בהל' אבלות (סי' שצ"א סעי' ב') מבואר כן בפשטות שכתב וז"ל: אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר להכנס בה כגון "פדיון הבן" או סעודת ברית מילה מותר לאכול שם כו' והמנהג שלא לאכל עכ"ל. ובסי' תקס"ח כתב הרמ"א וז"ל מיהו תענית שני וחמישי שנוהגים להתענות אחר הפסח ובסוכות ובעשי"ת ואירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו', עי"ש ומדבריו משמע שרק אם ארע ברית יכול לאכול ולא כתב כן על סעודת פדיון הבן.

אמנם ע"י במג"א שם (ס"ק ח') שכתב דה"ה כשחל פדיון בן או שאר סעודות מצוה. הרי לך שהבין בדעת הרמ"א שהוי סעודת מצוה. ומה דלא כתב הרמ"א זה י"ל, וכ"כ ב"כנסת הגדולה" יור"ד סי' ש"ה (הגב"י אות יג') בשם מהרי"ל שסעודת פדיון הבן מצוה הוא ולכן שם גזרו הציבור ביום מסוים שלא לאכול בשר וחל הפדיון באותו היום מותר לכל הקרואים לאכול שם בשר. וכן הסיק בס' "ים של שלמה" ב"ק פ"ז (סי' ל"ז) שמקרי סעודת מצוה, עי"ש.

ובפרט לפי מ"ש שם שכל סעודה שאדם עושה לפרסם המצוה קרויה סעודת מצוה שהיא מסעודת פדיוה"ב שעושה כן לפרסם המצוה, ע"ש.

 

עוד הי' אפשר להסביר דגם להרשב"א הנ"ל שכתב לשון סעודת שמחה על שבנו הגיע לפדיון ושקיום מצותו עושה ע"כ, שס"ל שזה סעודת מצוה ושמח לזה שרוצה לקיים המצוה, ורק דאכתי צ"ב דלא כתב להגיה הרשב"א שבא לפרסום הנס. 

       

אי בליעה הוי כאכילה לענין סעודת מצוה

יש לדעת אם בלע האוכל בסעודת מצוה אי יצא י"ח של סעודת מצוה, והנפ"מ לזה נראה באחד שקראו אותו לסעודת מצוה שאם לא בא ואוכל הרי זה מנודה לשמים עי' רמ"א (סי' רס"ה סעיף יב), ולענ"ד י"ל לפי דברי "המשנה למלך" יסוה"ת (פ"ח ה"ח שעה"מ שם) כתב גבי אכילת מצוה כשאכל שלא כדרך הנאתה שאין שמה אכילה, וראיתו מאכילת איסור שאין שמה אכילת איסור, כך אין שמה אכילה במצוה ואינו י"ח כשאוכל לא כדרך הנאתו.

 

אי שתיה הוי בכלל אכילה לענין סעודת מצוה.

י"ל דבתורה נאמר דברים (י"ד כ"ו) "ונתת הכסף וגו' בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת שם" ובתוס' מס' שבעות, (דף כב:) כתבו שלפיכך  הנשבע שלא יאכל, ושתה חייב, וכ"ז צ"ל דוקא בדבר שדרכו בשתיה כמו יין ושמן אבל כל מאכל שהמחהו ושתהו אינו בכלל אכילה, ולכן י"ל דבשתה יין בסעודה של מצוה יצא י"ח ועוד י"ל שביין קימ"ל שמסעד סעיד כמבואר במס' פסחים ושכן מצינו לענין קידוש במקום סעודה שמועיל להחשיבו כבמקום סעודה ששותה היין ודו"ק.

 

פדיון הבן שלא בזמנו אי מקרי סעו"מ

 

בתוס' ד"ה מפני ביטולה (מו"ק ח:) כתבו וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחוה"מ דליכא שמחה כו', א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהי' מותר כו', עכ"ל.

ומזה כתב לדייק במג"א בסי' תקס"ח (ס"ק י') שפדיון הבן שלא בזמנו אינו מקרי סעודת מצוה ולכן לא יכול לאכול בתעניות בה"ב ועשי"ת עי"ש.

ושכן כתב בחאו"ח סי' רמ"ט (ס"ק ה') שפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומשא"כ במילה אפי' שעבר זמנה כגון שהי' חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל (וכ"מ בתוס' מו"ק דף ח') עכ"ל ומבואר מדבריו שכל פסקו תלה בזה שחלוק דין פדיון מברית שלא בזמנו שאם לא יהי' פדוי אין הוא עומד באיסור מהתורה כמו במילה שנקרא ערל ולכן א"ש שבמילה תמיד מקרי זמנו קבוע, ופדיון לא מצינו איסור להניחו לא פדוי ולכן כשאינו בזמנו ג"כ הסעודה אינה של מצוה.

 

אמנם בדבר זה חלקו בו רבים וגדולים, דעי' בס' "בית מאיר" (סי' תקס"ח) שכתב להשיג על המג"א הנ"ל וכתב שחלילה לפרש כן בתוס' דשיהוי מצוה לא משהינן,

ושכן הוא ביש"ש (ס"פ מרובה) שמילה ופדיון שווים הם אפשר מדלא חילק, ומ"ש התוס' גבי פדיוה"ב וצ"ע, ר"ל בשלמא מילה שלא בזמנה די לנו הטעם הראשון שאין אומרים שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא וליכא שמחה כ"כ, משא"כ פדוה"ב שס"ל שאומרים שהשמחה במעונו, ע"ש.

 

ועינא שפיר חזי למ"ש בס' חיי אדם (ח"א כלל ב') וב"נשמת אדם" שם (ס"ק א') שכתב לבאר דברי התוס' באופן אחר ודלא כהמג"א הנ"ל, דכתב דב' תרוצי התוס' אינם אלא תי' אחד דלתי' א' אין זה שמחה ולכן אמרו שאפי' אין זמנו קבוע שרי, ולתי' ב' הולך בגדר ועוד כלומר שכיון שהוא בזמנו אין לבטל כו' משא"כ בפדיוה"ב אם בזמנו ניחא כמו מילה אבל משא"כ בלא זמנה אכתי איכא שמחה בכך ולכן כתבו צ"ע, דאל"כ הי' להם לומר דגם במילה שלא בזמנה צ"ע אלא ודאי דהבינו דב' תי' אלו מסדרים אחד את חברו ולא פליגי וכ"ז כתב הנשמת אדם גבי חוה"מ, אבל בע"ש שאין כלל בעיה של עירוב שמחה שרי לעשות וחייב לעשות הפדיון שכל רגע יש עליו חיוב ולכן כיון שכבר פדה מותר לו לעשות סעודה וכ"ש לפי הש"ך ביור"ד סי' ש"ה שכתב שפדיוה"ב אין בו שמחה דשרי אפי' בחוה"מ כ"ש דשרי בע"ש.

 

וא"כ לפי"ז ודאי שצריך לעשות הפדיון גם בער"ש ושפיר יעשה גם סעודה על כך, דבזה מאי שנא מברית מילה שלא בזמנה, וזה דלא כהמג"א הנ"ל וכן בס' ברכות מים סי' רמ"ט שכתב בלא"ה לפקפק על וכתב דמנא ליה דכשעבר זמן הפדיון שאסור לעשותו בע"ש וז"ל: יש לדקדק מנא ליה להרב ז"ל דבפדיון הבן אסור לעשות בע"ש אי משום שנסתפקו התוס' שם וכתבו תינח כו' התם לא קאי אלא לענין הסעודה וטעמא משום שאין מערבין שמחה בשמחה אמנם בעיקר עשיית הפדיון בלתי הסעודה אפי' התוס' פשיטא להו שמותר לפדותו במועד בין בזמנו לבין שלא בזמנו. ועוד דלמסקנא הכי כתבו דגם בסעודה מותר כו' א"כ מנ"ל לאסור פדיוה"ב בער"ש, ואי משום סעודה ליעבד פדיון באותו יום והסעודה יניח ליליל שבת או למחרת יום השבת כו' עכ"ל. ע"ש.

ובמור וקציעה ג"כ כתב לחלוק על המג"א ודחה ראייתו מתוס' (מו"ק ח) הנ"ל וכתב דאין סברא לחלק בין מילה לפדיון בעבר זמנו שודאי כל שעה זמנו הוא ואין מחמיצין המצוה.

וכן נראה דעת התרומת הדשן והב"ח טכמו שכתב להוכיח מדבריהם בשו"ת פרי הארץ ח"ב (סי' ח') שהאריך בענין זה וז"ל: ונלע"ד להביא ראיה ממ"ש מהרא"י בתרומת הדשן סי' רס"ט בענין פדיון הבן שחל בשבת אם נפדה בשבת או באחד בשבת, והאריך בתשובה וז"ל ונלע"ד ובאידך גוונא נמי שיתן המעות לכהן בע"ש כו' גם בזה יש גמגום דהיאך יעשה עם הבכורות שצריך לברך וגם הסעודה שרגילין לעשות בשעת הפדיון כמו שמצאתי בספר הפרנס (סי' רח"צ) שנוהגים לעשות סעודה לפרסום המצוות כו' וכיון דסעודת מצוה דפדיית הבן כמו שביארתי, בנ"דאמתי יעשנה אם בשעה שנתן לכהן הה' סלעים, נראה דלאל יתכן דהא אכתי אין בנו פדוי כו' ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא כו' מאן נימא לן דאיכא פרסום כה"ג כו' ולהכי עדיף טפי למינטריה עד אחד בשבתכו'. אשכחן דמאחרים כמה מצוות כדי לעשות כתיקונן ובהכשר ובהידור עכ"ל תרה"ד. ומכאן נ"ל הכרח דבפדיון דחוי איכא מצוה לעשות סעודה דהא הרב ז"ל טעמא דלא נראה לעשותה לא בע"ש ולא ביום שבת ארכיביה אתרי טעמיה אי משום הברכות אי משום הסעודה דמצוה לעשותה בזמנה לטעמא דסעודה אם איתא דבנדחה ליכא חויב לא מצוה דסעודה א"כ יקשה דהיאך מצא מנוח לאחר הפדיון עד מוצאי שבת וכת בדאשכחן דמאחרין כדי לעשות המצוה כתקנה ובהכשר ובהידור, הא מה הידור מצוה והכשר איכא מאחר שאין שום חיוב בסעודה בנדחה מזמנו ולא מצוה. אלא ודאי זה יורה באצבע דס"ל דאף בפדיון דחוי יש בו חיוב וסעו"מ, כנ"ל ללמוד ממנו דשפיר הוי סעודת מצוה אף בפדיון דחוי עכ"ל.

וכו הוכיח מדברי הב"ח בשו"ת שלו סי' קכ"ה מדהסיק מדברי התרה"ד הנ"ל וכתב דלא כמו שכתב מהרש"ל דעדיף להקדים מלאחר דליתא והיינו מטעמא דפרישית דאע"פ שאומר שיחול פדיונו לאחר שלושים יום, מ"מ אין מקום לברכה כיון שעדיין לא הגיע זמן חיוב פדיונו וגם אין מקום לסעודה.

 

ובס' פרי הארץ שם כתב וז"ל:ואיך שיהי' ממה שתלה הדבר מכח הסעודה אלמא דס"ל דאפי' בפדיון שלא בזמנו איכא חיוב סעודה ע"כ. וכן נראה דעת השערי תשובה סי' תקנ"א ס"ק לג' שכתב לענין סעודת ברית מילה שלא בזמנה שיש להתיר לאכול בסעודה כדין מילה בזמנה ודלא כה"אור נעלם" שכתב שאין לזה מקור. וטעמו שכל שלא דחו זה במתכוון והשתא עושין המצוה א"ש יש לעשות הסעודה שהיא באה בשביל שמחת המצוה שקיים היום ומה בכך שלא עשה אותה בזמנה, ע"ש. וא"כיש לומר לענין סעודת פדיון שלא בזמנו, ועוד מסברא ודאי נימא כן דהרי כל הסעודה היא כדי לפרסם המצוה כמ"ש המהרי"ל ועוד, הו"ד לעיל. וא"כ הסעודה לא צריכה זמן קבוע כדי להחשב לסעודת מצוה אלא שהיא באה לפרסם המצוה שעושה ובודאי שהפדיון הוא מצוה גם אם יעשנה לאחר שנים רבות וא"כ י"ל דהסעודה מפרסמת המצוה ובגלל זה נחשבת לסעודת מצוה וכמבואר ביש"ש הנ"ל.

 

ובשו"ת יבי"א חאו"ח סי' כז' כתב לחדש בדעת המג"א שבאמת לא פליגי על כל הפוסקים אלא דמודה שודאי יעשה הפדיון רק שעם הסעודה אינו יכול לעשותה והיות והוא לא בזמנו, ובשו"ע סי' רמ"ט סעי' ח' כתב כן וז"ל: אם אירע אונס שלא פדאו ביום לא' אין לפדותו בע"ש ולעשות אז סעודה של משתה דכיון שכבר נידחת המצוה מזמנה ידחנה ג"כ מע"ש מפני כבוד השבת (אלא יפדנו בלא סעודה ומשתה) ע"כ. ומבואר שפסק לחלק בין קיים המצוה לבין הסעודה כשאינו בזמנו. אמנם מ"מ בזה כתבו האחרונים שיעשנה במיני דתירגמא וכיוצ"ב.

 

עשיית סעודת פדיון הבן בע"ש וערב יו"ט- בזמנה  

 

ברמ"א (סי' רמ"ט ס"ב) כתב וז"ל: וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר כן נראה לי וכן המנהג פשוט עכ"ל. וכן הסכמת כל הפוסקים לעשות כן, עי' לעיל.

 

אמנם לענ"ד אין כן דעת מרן וכמ"ש לעיל שכלל לא זכר עננין סעודת מצוה ואפי' שיהי' זמנם קבוע דלא עדיף מסעודת ארוסין שהיא עדיפא טפי אל אף שכבר בזה דנו הפוסקים בכוונתו שכתב סעודת ארוסין, עכ"פ כתבנו לעיל כבר לדקדק ולדייק כן ממה שכתב הגר"א על דברי הרמ"א בסי' ש"ה סעי' ו' שנראה דעתו שרק נתן מקור שהיו עושין סעודה ולא שהיא סעודת מצוה עי' לעיל ועוד לכמה פוסקים שדיקדקו בלשון הרמ"א שם שכתב ויש שכתבו שעושין סעודה שאין זה חיוב וכמו שכתבנו לעיל ושכן הוא מבואר ברשב"א שהוא רק למצוה מן המובחר כו' אז א"כ מצינו לרמ"א שמגמגמים בזה, אז כ"ש לדעת מרן שלא זכר מזה ובעיקר במקומו בהל' פדיון הבן סי' ש"ה ולא מידי, נראה שאין הוא ס"ל שהוי סעו"מ, וכ"ש לא שיכול לעשותה בע"ש וידחה בזה כבוד השבת ושאר טעמים שיש בזה כמבואר בסי' רמ"ט. לכן נלענ"ד גם לנוהגים כרמ"א יש להחמיר בכך ולהקדים הסעודה קודם שעה עשירית דהוא סוף תשע שעות וכמבואר בב"ח, וכן הזכירו בס' שיירי כנה"ג סי' רמ"ט הגה"ט (אות ב') וכתב שכן המנהג, וכן פסק בעל התניא שם הל' ד' וכתב דכיון שאסור אז לאכול סעודה של רשות מצוה להמנע גם מסעודה גדולה של מצוה וכך פסק בס' בן איש חי (שנה ב' פ' לך לך הל' כא') וכן פסק הל' שבת (כלל א' ס"ח) וכתב כן מפני שהוא כבוד השבת.וכ"פ במשנ"ב שם (ס"ק יג) וז"ל: ומ"מ מצוה להקדימה בשחרית מפני כבוד השבת וכמו שמבוארתרצ"ה סעי' ב' לענין סעודצת פורים ערב שבת ובדיעבד יכול לעשותה אפי' מנחה ומעלה עכ"ל. וע"ע בשעה"צ ס"ק יז שכתב שאף שבב"ח שהוא במג"א נזכר שמצוה להתחילה קודם שעה עשירית, לאו דוקא הוא, דלא עדיפא זו מסעודת פורים וכמ"ש וכ"כ בחיי אדם עכ"ל. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל נראה שיש לעשותו רק בשחרית מוקדם ובדיעבד נראה שאין לעשותו כלל אלא שיעשה במיני מזונות וכדו' וכמ"ש האחרונים גבי סעודת פדיון הבן שלא בזמנו. כן עי בס' קצות השלחן (סי' ס"ט אות ח') שכתב וז"ל: מ"מ פשוט דכל מה שמקדים הסעודה עדיף טפי משום כבוד שבת, וכן המנהג  להקדים הסעודות כל מה שאפשר עכ"ל.

  

סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בערב שבת אי שרי?

והנה לפי מ"ש הרמ"א סי' רמ"ט סעי' ב' וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה  ופדון הבן מותר כן נראה לי וכן המנהג עכ"ל. נראה די"ל שאם הייא לא בזמנה לכאורה אין זמנה קבוע מיקרי. אמנם לפי הרבה מן הראשונים והאחרונים שזכרנו לעיל וכן גבי ענין סעודת ברית מילה מבואר דבזה לא שנא מילה מפדיון, דכמו שבמילה אמרינן שאפי' שאינה בזמנה כל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל ה"ה לענין פדיון דשיהוי מצוה לא משהינן ליה. וכמו שמבואר בתרומת הדשן סי' רס"ט ובשו"ת הב"ח סי' קכ"ה וכדאסבא לך בשו"ת פרי הארץ (סי' ח"ב סי' ח') להוכיח כן מדבריהם. ןשכן דעת הבית מאיר סי' תקס"ח והיש"ש ס"פ מרובה והחיי אדם ח"א כלל ב' והמור וקציעה סי' רמ"ט ועוד כדלעיל, א"כ לדעתם יש להכליל זה בכוונת הרמ"א שכתב שסעודה שזמנה קבוע שהיא ג"כ ממיקרי קבועה אפי' שאינה נעשית בזמנה, היות שבזה אין שונה מעניין מילה אך לדעת המג"א בסי' רמ"ט ס"ק ה' שכתב להדיא לחלק בין סעודת ברית לסעודת פדיון וכתב שפדין הבן שלא בזמנו אינו מיקרי סעודת מצוה ולכן אין לקבעה בערב שבת. ושכן הניף ידו שנית בסי' תקס"ח ס"ק י' לעניין תענית בה"ב ועשרת ימי תשובה שאין לאכול בזמנים אלו דלאו בכללל סעודת מצוה היא כשאינה מתקיימת בזמנה.

אמנם עי' בס' תענית בכורים פרק ט' אות ב' שכתב לבאר וליישב ולהשוות קצתדברי המג"א הנ"ל עם שאר הפוסקים הרבים שפליגי עליה. וכתב דבאמת גם לדעת המג"א פדיון שלא נעשה בזמנו הוי סעודת מצוה וככל הני פוסקים, אלא מכיון לא מיקרי זמנה קבוע ולכן אין היתר לעשות הסעודה בערב שבת או בתענית עשי"ת וכדו', דדוקא שזמנו קבוע מתירין בכה"ג, וכמ"ש המחבר שם סי' רמ"ט גבי סעודת אירוסין שאין לעשותה וטעמו שהמג"א שם כתב שיכול לדחותו ליום אחרכו'. וכת ב כמ"ש המג"א להדיא לשון "שלא מיקרי סעודת מצוה" עכ"ל., צ"ל דהכוונה דלא הוי כשאר סעודות מצוה דהוי זמנה קבוע ומותר לעשותו בערב שבת. ובפדין הבן שלא בזמנו עכ"פ לשיטתו יכול לדחותו שאין הוא בכלל איסור כל שעתא ושעתא כמו מילה שנקרא ערל. ושסברא זו מצאנו במטה אפרים סי' תקפ"א סעי' מא וז"ל וסעודת מצוה שאמרנו (שמותר לאכול בתענית עשי"ת וכדו') הוא בזמנה קבוע על יום זה. וסעודת מילה שלא בזמנה חשוב כאילו היא בזמנה אבל בפדיון הבן שחל יום ל"א שלו ביום השבת ובים שאחריו הוא תענית עשי"ת, כיון שעבר זמן פדיון הבן יכולין לדחותו יותר, ולכן אף שגם סעודת פדיון הבן שלא בזמנה הוא סעודת מצוה מ"מ אין זמנה קבוע הייום ואין דיוחם התענית בשביל סעודה זו עת"דץ וא"כ שפתיו ברר מללו שלמד כדעת המג"א שאין איסור בכך כל שעת אושעתא ושיש לדחותו ולכן אין מיקרי זמנו קבוע על אף שמ"מ כן נחשב לסעו"מ.ושכן נראה דעת השערי תשובה סי' תקס"ח ס"ק יט) מהא שהתיר לכהן לאכול בפדיון הבן שלא בזמנו שלא ביום יום יארציט, משום דלגביו הוי זימניה קבוע מיקרי, משום שאין בידו לדחות ע"ש. ומבור כשיטת המג"א ובביאור המטה אפרים הנ"ל שעכ"פ מיקרי סעו"מ רק אין זמנה קבוע ע"ש.

 

אמנם אין נראה כן מדבריו עכ"פ לדעת הרמ"א שלא חילק כלל בין מילה לפדיו הבן והכלילם גם יחד והיה לו לחלק בזה דהעיקר חסר מהספר, ןלכן קשהלומר ולדחוק פשט המג"א ודעימיה ומהם אלי'ה רבה (סי' רמ"ט) הגר"ז שם (סע' ח') ושלחן שלמה שם (סעי' עא) ובערוך השלחן (סי' תקס"ח) המטה אפרים והשערי תשובה בנימוקם בזה שכן כוונת הרמ"א ועוד שבלא"ה אין כן דעת האחרונים  בפשט דברי המג"א לומר כן. עי בס פסקי תשובה ח"ב סי' קצ"ד ובס' זוכר הברית סי' ל"ה סעי' ע"ה דס"ל דלמג"א אין זה סעודת מצוה כלל וכן משמע להדיא בחיי אדם הנ"ל שהביא המג"א לחלוק עליו ועוד הרבה אחרוננים.

 

ובמשנ"ב (סי' רמ"ט ס"ק יב) הכריע כדעת רוב האחרונים החולקים על המג"א ודעמיה שגם בפדיון הבן שלא בזמנו שפיר יכול לעשות הסעודה ג"כ רק שכתב שמוה להקדימה בשחרית משום כבוד השבת וכמו שמבואר בסי' תרצ"ה לעניין סעודת פורם, ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ומעלה ע"ש. ובשה"צ ס"ק יז והנף ידו בשנית בסי' תקס"ח ס"ק כ' ובשה"צ ס"ק כג.

 

אמנם כבר כתבנו בדעת מרן השו"ע שאין נראה כן דעתו מדלא זכר כן כלל בשו"ע בשום מקום. וכן נראה מקורו שהרי"ף והרמב"ם כלל לא העלו עניין הסעודות בכל כה"ג. אפי' בפדיון הבן בזמנו וכמ"ש ובפרט שבמילה עצמה ג"כ רצינו לומר כן בדעת מרן ושאפי' שהיא עדיפא טפי מפדיון הבן דגם ברמ"א מצינו אחרונים הו"ד לעל שדיקדקו בדברי הרמ"א שאין בהכרח שהיא סעודת מצוה. ובפרט שעכ"פ עומדת וגם ניצבת דעת המג"א ודעימיה שכתבו דבלא זמנו אין מיקרי סעו"מ כלל וא"כ אין לעשותה כלל בערב בת.

 

אמנם לענ"ד עכ"פ אפשר שבזה אין לו להמנע כלל מעשיית המצוה עצמה של הפדיון בערב שבת. ואין הסעודה באה כחיוב לעצם הסעודה אלא רק כדי לפרסם המצוה וכמו שכתב היש"ש טעם בכלל לסעודת מצוה זו שהרי לעיל הבאנו דברו שתמה מה מקור ישלסעודת הפדון וע"ז כתב שכל מקום שהוא בא לפרסם המצוה ומודה להקב"ה כו' ושאני מסעודת אירוסין שקי"ל אם אין סעודה אין מארסין. ( ועי לקמן מ"ש בע"ה אי סעוה זו מתורת חיוב היא) ובזה אמינא דעדיפא עשיית פדיון הבן אפי' שלא בזמנה אפי' בערב שבת מלעשות ברית שלא בזמנו ביום דבזה איכא טעמא לאיסורא משום צערא דינוקא כמבואר במתני' שבת (דף יט) גבי הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת כו' וברז"ה כתב הטעם שלא יבוא לידי חילול שבת שהרי מקומות סכנה ה. שמכך הוכיח ברשב"ץ ח"א סי כ"א שאין למול ביום ה' וכ"ש לא ביום ו' וכמו שפסק הט"ז סי' רס"ב ס"ק ג' ודייק כן מדברי הרשב"א והרמב"ן ומשום צער דינוקא עי' לעיל גבי סעודת מילה שלא בזמנה שהארכנו בזה. וא"כ כל הני טעמים לא שייכי הכא וא"כ י"ל דודאי בזה עדיפא קיום מצוות פדיון הבן אפי' שאינו בזמנו,שבזה כזמנו הואובצירף כל הני פוסקים שזכרנו לעיל שס"ל שזהוא זמנו קבוע דכל שעתא ושעתא איכא חיובא לפדותו ושיהוי מצוה לא משהינן. אך לענ"ד עכ"פ "ל דכ"ז יהי' תקף גבי עצם חיוב עשית המצוה של פדיון עצמו, אבל הסעודה אין נראה להקל בזה ושיעשו הסעודה למוצ"ש או ליום א'. וכמו שכתב המג"א בסי' תקס"ח לעניין אם חל הפדייון יום ל"א של לידת בנו בשבת שצריך לעשות הפדיון ביום א'. שאין זה סעודת מצוה  ואין לאכול אם אירע בעשי"ת וצידד שיעשה הסעודה בלילה ןכ"פ במשנ"ב שם ס"ק כ אמנם בדגול מרבבה שם כתב שעדיף שיעשה הפדיון והסעדה בליל מוצש"ק ע"ש. עכ"פ נימא דה"ה הכא שיש להפריד בין עשית פדיון הבן לבין הסעודה. עוד אפשר שאה"נ שיעשה הסעודה גם במיני מתיקה  ומגדנות שבזה אין איסור לאכול בע"ש שאין זה בכלל סעודה, וכמו שכתבו כמה פוסקים שבפדיון אין חיוב של סעודה ממש. ע"כ.

 

ובתרומת הדשן (סי' קס"ט) מבואר ג"כ דבפדיון שלא בזמנו אן עושין הסעודה בער"ש והו"ד בט"ז (סי' ש"ה ס"ק יג) והבאר היטב שם (ס"ק ט"ז) וטעמא דמלתא דכיון שכבר  נידחת המצוה מזמנה ידחנה ג"כ מער"ש מפני כבוד השבת ויפדנו בלא סעודה ומשתה כך פסק בשו"ע הרב (סי' רמ"ט סעי' ח') וכן הוא דעת עיקרי הד"ט בשם ס' ברכת המים והמור וקציעה עי' לקוטי פנחס (ס"ק עט) שזכרם. וכן בא"ר סי' רמ"ט (אות ח').

 

וצריך עיון שדברי התרומת הדשן נראין כסתרי אהדדי. דהלא כתבנו לעיל שיש להוכיח ממ"ש התרה"ד (סי' רס"ט) שס"ל שסעודת פדיון גם בלא בזמנו הוי סעודת מצוה וכמ"ש להוכיח בשו"ת פרי הארץ ח"ב סי' ח' הנ"ל ושכן כתב להוכיח מדברי הב"ח בתשובה (סי' קכ"ה) . וא"כ אמאי לא יעשנה בע"ש והא סעו"מ היא וכמ"ש הרמ"א. אלא שצ"ל הואיל שיכול לדחותו אין זמנו קבועוכמו שכתב בס' תענית בכורים הנ"ל לבאר בדעת המג"א הנ"ל. אך אמנם העולה מכך שאפשר שהתרה"ד בהא מילתא פליג על המג"א . שפשטות לשון המג"א כתבנו שס"ל שאין זה סעודת מצוה כלל וכמו שכתבו הרבה אחרונים להביאו כדעה כזאת וחלקו עליו אך לפי התענית בכורים הנ"ל אין הכרח שבזה פליגי אלא שגם המג"א מודה שהוא סעו"מ רק דכל מקום שאפשר לדחותה אין מיקרי זמנה קבוע לענין שיה' היתר לעשותה בע"ש.

 

ולעניין הלכה נראה שודאי יעשו הפדיון בע"ש וסעודה אין לעשות, ויעשו אותבה במוצאי שבת ק' או בים א' או שיכולים לעשותה במיני מתיקה וכדו'. וכן פסק בס' בן איש חי (שנה ב' פ' לך לך הל' כא) וכן פסק שו"ת תשובה מהאבה ח"ב סי' רל"ג ובס' שלחן שלמה סי' רמ"ט סעי' א ובעקרוך השלחן סי' תקס"ח וכן העלה בס' שובע שמחות (סי' ש"ה הל' סו) ושם בהערות הביא ששמע מאביו הרששל"צ שהורה כמה פעמים לאברכים שאין חיוב לעשות סעודה זו בפת  אלא יכולים להסתפק בעוגות ע"כ. והוסים שאין זה מעיקר הדין שאם עורך סעודה בפדיון הבן של בזמנה עביד מצוה ומיקרי סעו"מ מימלא מעיקר הדין מותר לערכה בער"ש ע"כ. וחזר בו ממש" לעשות סעודה בע"ש ושהתבסס על דברי הרב בן איש חי הנ"ל ע"ש. אמנם עי' בס' אוצר פדיון הבן פרק כב הל א' שלא ראה דברי האחרונים ופסק לאסור  ע"ש . ועכ"פ נכון הוא לדינא וכמ"ש לעיל ובפט לדעת  מרן השו"ע. אך ראיתי לכתוב זכות לנוהגים כן לעשות סעודה בער"ש היכא שמ"מ אומרים שם דברי תורה מעין המאורע שחזי לאצטרופי להקרות סעו"מ וכמו שמבואר בשו"ת חוות יאיר (סי' ע') והמהרש"ל (ב"ק סי' ל"ז) ועוד, בכמה דוכתי שבארנו דבר זה.

 

אי רשאין הבכורים בערב  פסח לאכול בסעודת פדיון הבן בזמנו

והנה בזה הי' נראה לחלק בין היה בזמנו לבין אינו בזמנו שבזמנו ליכא מאן דפליג שהוי סעודת מצוה והא קי"ל שבכורות יכולים לאכול בסעודת מצוה ונפטרים מתעניתם ושכן הוא בס' חי אדם כל קכט סעף יב שכתב בסעודת ברית או פדיון הבן נהגו כאן ק"ק ווילנא להקל ע"כ. והניף ידו שנית בהל' שבת כלל א' בנשמת אדם ס"ק א' שכן הוא המנהג ע"פ הגר"T וכ"כ בשו"ת תןלדות יעקב סי י"ד שנהגו כן ע"פ הגר"א ז"ל לאכול על סעודת פדיון הבן וכך כתב להקל בס' כה"ח סי' ת"ע אות יא וכתב במקון שנהגו להקל לאכול הבכורים בסעודת פדיון הבן יש להם על מה שיסמכו. ובס' נתיבי עם שם סעי' א' כתב שכן הוא המנהג הפשוט בירושלים ושכן העיד בקש"ע השלם (טולדאנו) ח"ב סי' מ' הל' ג' שכך נוהגים ת"ח וז"ל: ובזה"ז נוהגים ת"ח להקל לאכול אף בסעודת פדיון ויש להם על מה לסמוך.

ובטעמא דמילתא שרשאין הבכורות לאכול בער"פ על פדיון הבן, ראיתי דבר נפלא בס' שובע שמחות סי' ש"ה (הערה עט בשם יש מי שכתב) והוא שהרי עיקר תענית בכטרות כדי שיזכרו את הנס שניצלו במכת בכורו וכמו שכתב "הלבוש" (סי' ת"ע) וכן פדיון בכורות ג"כ נעשה זכר לנס (עי' לעיל בריש דברנו מ"ש כן בשם מדרש שה"ש רבה) כדכתיב (שמות יג יד) "ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם עד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". נמצא שתעית בכורות הוא זכר לנס, וע"כ בסעודת פדיון שעוסקין בזכירת נס ההצלה נפטרים מתענית שהיא זכר לנס ההצלה. ודפח"ח.

אלא שבס 'בתי כנסיות סי' ת"ע  סעי' ג' כתב וז"ל: ולענין פדיון הבן אם יארע בער"פ אם יכולין הבכורות לאכול בסעודה אשר יעשו או לא? לענ"ד טוב הדבר שימנעו עצמם הבכורו מלאכול באותה סעודה והוא ע"פ מוה"ר המופלא תנא דירושלמאה כמוה"ר מיוחס נר"ו בס' ברכת מים סי' מט"ר שנראה משום שסעודת פדיון הבן אין חיוב כ"כ לעשות כמו גבי מילה עכ"ל. וכן הו"ד להלכה בס' חיים לראש (דף יד) וכדבריו כתב ג"כ בס' דברי מנחם ח"ב סי' ת"ע אות ג' להוכיח כן מס' ברכות מים דבפדיון הבן יש להחמיר ע"כ.

 

אולם בשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי כ"ז) כתב להשיג על דבריהם להוכיח כן מס' ברכו מ ים, דאיהו לא כתב אלא באופן שהפידיון לא היה בזמנו ונידחית א"כ הסעודה לאח"ז משא"כ בפדיון בזמנו גם הברכות מים מודה שהיא מותרת בע"ש ובוודאי דה"ב תענית בכורות ולא כמו שהבין הרוב בתי כסיות שדהיו גם בפדיו"הב בזמנו ע"כ עיי"ש וכדעת הרב בתי כנסיות ודעמי מצאנו להרב בן איש חי (שנ"א פ' צו הלכה פרק כן וכתב וז"ל אבל אם נזדמן לו פידיון שפודה את בנו אין לאכול  עכ"ל רק דיש להעיר שאין דעתו ברורה כדי הצורך בכה"ג שלעיל זכרנו מדבריו לעינין עיית סעודה בע"ש בפדיון עכ"פ בזמנו שאפשר לעשותה שהי לעשותה שהרי היא סעו"מ ופשטות חומרת קביעת סעודה בע"ש חמירא טפי וכמו שנתבאר בב"י ס"י רמ"ט ושלכן כמה טעמים וכמו שהארכנו בזה לעיל ושאפי סעודת אירוסין אסר השו"ע לעשות בע"ש וכן העיר בקצרה לנכון בסי תענית בכורים שם ןכתב לצחוק שם שאומנם כן בעיתו שהיא בעו"מ אך מ"מ בתענית בכורות דעת הבאי"מ שהיה צריך להחמיר כרל כעו"ומ לכן החמיר עכ"פ בפדיה"פ אירא מא דלא הרי כ"כ סעו"מ וצ"ע ובאמת שכן יש לומר י"ל שהבא"ח פ"ל רבות החיד"א בכ' ברכי יוסף ס' תענית אות ב' שכתב להחמיר אפי' לחתן ביום חופתו שיתענה כשאוותה נפשו להתענות היות ואשתרבובי אשתרבב האידנא האי מנהגא להתענות הבכורות בכל תפוצות ישראל וקבעוה חובה ע"ש . וא"כ חזינן שהבין עינין זה כדבר חור מחמת המנהג ולכן הוא הדין הכא הוא כהבן איש חי ועיין לקמן בעינין סעודת שבע ברכות שהבאנו והערנו  בדבריו והעלינו ואין להחמיר לחתן לעשות כן ע"ש .

 

אם בכור שפודה בנו

אך דע שמ"מ עדיף טפי אב בכור שפודה את בנו שוודאי אין לו להחמיר ולהתענות וזה אפי' שלא בזמנו כמבואר כ"ז בש"ות יביע אומר חלק ג' סי' כ"ז עי"ש. וסיעתא לזה שאפי' לאותם שסוברים שצריך עטרה לנוהגים להתענות שעתה באים לאכול בסעודת מצוה ממ"מ אבי הבן שהוא בכור פסק במשנ"ו ס' ת"ע ס"ק י' שיכולים לאכול אף בלא עטרה .ובאמת כתב שם שמ"מ מי שמתענה עבור בנו הבכור יכול להתיר תעניתו (דמנהג חשוב כנדר)ולאכול בסעודת הפידיון.

 

פדיון הבן שלא בזמנו בע"פ אי שרי  לבכורים לאכול שם

ובזה לא מבעיא לאותם פוסקים שס"ל שאפי' בזמנו אין לבכורים לאכול בסעודת פדיון וכמבואר בס' בתי כנסיות הנ"ל ובספר חיים לראש הנ"ל ודברי מנחם והרב בא"ח הנ"ל כ"ש הכא באנו בזמנו שאין לבכורות לאכול ולפטור תעניתם בזה.

אלא שגם בזה נצטרך לחלק בין מח' הפוסקים הנ"ל, דלדעת המג"א בסי' רמ"ט ודעימיה שו"ע הרב מטה אפרים אליה רבה שם ועוד שס"ל שפדיון  שלא בזמנו אין הסעודה נחשבת לסעודת מצוה, א"כ ודאי שלנוהגים להפטר מתענית בכורים בע"פ  בסעו"מ אינם רשאים לאכול בסעודה זו. ושכן מתבאר מתוך דברי הנודע ביודה ( מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ו) שכתב וז"ל: מי התיר לבכורים לאכולל בסעודת מילה שלא בזמנה בערב פסח והרי אפי' במילה בזמנה כתב המג"א סי' ת"ע שנוהגין להחמיר, ואף הר"ש הלוי עצמו סברא שיש לחלק בין חתן ביום חופתו למילה בזמנה ע"כ. ומבואר שאם במילה שלא בזמנה אסר כ"ש בפדיון הבן שלא בזמנו שיש לאסור.

אמנם להחולקים שס"ל שהוי סעוד"מ שפיר יכולים לאכול מסעודה זו ולפטור תעניתם ועל צבאם התרה"ד סי' רמ"ט ושו"ת הב"ח ס' קכ"ה וכדאסברא לך בשו"ת פרי הארץ ח"ב סי' ח' ושכן העלה החיי אדם הל' שבת כלל א' בנשמת אדם, ושכתב שכן הוא המנהג פשוט בק"ק ווילנא שבער"פ כשיש פדיון הבן אפי' שלא בזמנו הבכורים אוכלים שם עפ"י הגר"א ושכן הוא בשו"ת תולדות יעקב סי' יד וז"ל: כי כן נהגו ע"פ אדוננו הגר"א ז"ל לאכול על סעודת פדיון הבן בין בזמנו ובין שלא בזמנו, וע"ע בשו"ת מקורחיים סי' "ו שכך היה נראה פשוט לו ממ"ש שם לענין בכורים שרוצים ליפדות תעניתם בער"פ בפדיון הבן המאוחר שלא נקראת סעו"מ כי הוי מצוה הבאה בעבירה כו' ע"ש.

 

ואין לומר שה"ה לדעת המבארים במג"א לעיל שבאמת ס"ל שהוי סעו"מ גם בלא זמנו רק שמ"מ לא מיקרי זמנו קבוע דהרי בערב פסח איירינן והוא ערב יו"ט למעשה ובזה אינו שונה מערב שבת וכמו שכתב הפמ"ג סי' רמ"ט ופסקו המשנ"ב שם ס"ק ח' וכמו שהרגיש בזה בס' תענית בכורים הנזכר וכתב לדייק כן מדברי המג"א בסי' רמ"ט שהקשה על השו"ע סתירה דהכא בערב שבת אסר לקבוע סעודה שאינו רגיל בה בימות החול ואפי' היו סעודת ארוסין ובסי' תמ"ד ס"ז השו"ע התיר לעשות סעודת ארוסין, וע"ש מה שתי' אמנם מדהק' כן שאין דעתו כלל לחלק בין ער"ש לערב יו"ט דאל"כ היה לפחות לחלק כן בדברי שלא יסתרו אהדדי.

 

ובכלל בכל נדון זה זה ליבי מגמגם איך כלל התירו הפוסקים לעשות כל מיני סעודות מצוה כסעודת סיום מסכת ועוד, כדי לפטור הבכורים מתעניתם והא עכ"פ ערב יו"ט הוא ולא כתבו בזה לחלק בין סעודות של זמנו קבוע לללא קבוע וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ט עי' שו" חוות יאיר סי' ע מ"ש בשם מהרש"ל ובמשנ"ב סי' ת"ע (ס"ק י).

 

ובאמת יש שכתבו לחלק בין ערב שבת לערב יו"ט והוא בס' חמד משה סי' רמ"ט ס"ק ג' בתוה"ד שכ' דאפשר שערב שבת חמירא מערב יו"ט לענין "כבוד" דמשום וקרת לשבת עונג כתיב ע"ש. 

 

וכן כתב במראה פנים (ריש מס' כתובות) לחלק בין ערב שבת שאין לעשות סעודה שאינה רגיל בה בימות החול ומשום כבוד השב, משא"כ בערב יו"ט ואפי' בערב פסח אין איסור כל היום בקביעות סעודה ואפי' בסעודה שאינו רגיל בה דבזה ערב שבת חמיר טפי מעב פסח ע"ש. וע"ש שלפי"ז תתב ליישב קושית המג"א לסתור דברי השו"ע מסי' רמ"ט ס"ב שאסר לעשות אפי' סעודת ארוסין משא"כ בסי' תמ"ד כתב דשרי לילך לעשות סעודה אירוסין בבית חמו בערב פסח, ולפי"ז א"ש חמרא ערב שבת מערב יו"ט.

ובתורתת חחים ג"כ ס"ל הכי וכתב לחלוק על דברי הפמ"ג הנ"ל וכמו שפסקו המשנ"ב כנ"ל. וכתב שבזה אין הכרע דאין אחד מרבותנו הראשונים שכתבו דבר זה בערב יו"ט, משמע דבערב יו"ט ליכא איסור ע"ש.

 

וא"כ לפי דבריהם אפשר עכ"פ להבין ענין זה הסעודות שעושין בערב פסח כדי לפטור הבכורים ואין פוצה פה ומצפצף, אבל עכ"פ להסוברים שאין חלוק בין ערב שבת לעיו"ט בזה מאי איכא ליממר.

 

ולענ"ד יש ליישב זה ע"פ דברי הבה"ל שם סי' ת"ע ד"ה סעודת אירוסין. שכתב ג"כ ליישב קושית המג"א ועוד אחרונים שדברי  השו"ע סותרים למ"ש בסי' רמ"ט לאסור סעודת עשת סעודת ארוסין. והרי ע"ש וערב יו"ט חד הוא. וכתב דלק"מ דשאני הכא בערב בערב פסח, ולא מבעיא אם הסעודה היתה סמולך לחצות וכמשמע לכאורה ממ"ש (השו"ע) "אם יכול לבער ולחזור למצוותו" וזמן הביעור הו קודם חצות א"כ ע"כ כל הסעודה הוא בלא פת, שהרי חמץ אסור ומצה ג"כ אסור אז ומירי רק במשתה בעלמא שאינו אסור, ואדרבא חמרא מיגרר גריר וכדאיתא בגמ' ואפי' נימא דהסעודה הי' בבוקר ומשום סעודתו יוכרח לבער חמץ קודם הזמן, ג"כ לא קשה דכיון דע"כ יוכרח להפסיק בשעה ד' בשביל איסור חמץ, אין זה בכלל סעודה גדולה שאסרו בערב שבת וערב יו"ט. ומשום שלא יכנס לשבת כשאינו תאב לאכול, דבודאי תאב לאכול בערב כיון שמוכרח להפסיק לאכול בשעה ד' ושאני בכל ערב שבת ויו"ט דחיישינן שתמשך הסעודה זמן רב ומעין דברים אלו מבואר בספר חק יוסף ומגן אלף ועוד עכ".

וא"כ מבואר מדבריו שאע"ג שאיו כלל לחלק בין ערב שבת לערב יו"ט מ"מ שאני ערב פסח משאר עריו"ט וכמ"ש בזה מצד המציאות. אמנם מ"ש שם שהוא רק משתה בעלמא אינו ברור אצלי לענין נדון דידן.שהרי בכור הבכור שבעי לפטור תעניתו בסעודת מצוה צריך סעודה ומה מהני שתית יין וכיוצ"ב ואפי' מני מזונות שבזה הי מקום לומר שכן מיקרי בכלל סעודת מצוה וכמ"ש בכמה מקומותבזה, כאן אסור לו לאכול ומשום חמץ וכן ממצה אסור.

וכן צ"ע גבי סעודת ארוסין דאירי שם השו"ע ושע"ז כתב כן הבה"ל שעושן רק משתה בעלמא, דאין נראה שיעשו סעודת אירוסין בלא פת ובלא מיני מזונות וכמו שביארנו לקמן ( בעינין סעודת נשואין) מקורו וחובתו בפת ובשר וין, אלא יותר נראה כמ"ש בסופו שהסעודה היתה בבוקר מוקדם קודם ' שעות ושבזה ליכא חששא וכמ"ש שם.

 

ועכ"פ לפי דבריו י"ל דגם לאוסרים סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בערב שבת הכא בערב פסח שאני ויהי' מותר לעשות עכ"פ כהמציאות המחיבת המוזכרת בביה"ל.

ולענין הלכה בזה בשו"ת יביא אומר ח"א (חאו"ח סי כ"ז) שהעלה להקל ככל הני פוסקים שאף בפדיון הבן שלא בזמנו יכולים הבכורים להשתתף ולפטור עצמם מתעניתם. וכן פסק בס' שובע שמחות (סי' ש"ה הל' עט'). וכ"כ בס' אוצ פדיון הבן פרק כב הל' ד' שהמנהד להקל. (ומ"ש שם בהערה טו' בשם שו"ת מקור חיים נראה שאנו ענין לכאן וצ"ב).

 

אם דחו במתכוון עשיית הפדיון הבן שבלא"ה נדחה עד ערב פסח אי נחשב לסעו"מ או עשו בזמן אסור

 

והנה בודאי אם דחו את עשית הפדיון הבן לערב פסח כדי שיאכלו בה הבכורים ויפטרו מתעניתםם וכיוצ"ב, ודאי שאין זה מיקרי סעודת מצוה וסעודה הבאה בעבירה היא שהרי עובר בעשה כל שעה ושעה וכמו שנתבאר לעיל עכ"פ לרוב פוסקים וכמו שכבר זעק על כך בשו"ת מקור חיים (סי' ל"ו) וז"ל: שמעתיי איזה אנשים נוהגים פה כשיקרה פדיון הבן קודם ערב פסח, אז יאחרו ויגבילו על ערב פסח כדי לפטור הבכורים מהתענית, ובאמת איסור גמור הוא כו' שלא ישהה המצוה כו' ועוד נראה שעל פדון הבן המאוחר לא נקרא סעודת מצוה כי הוי מצוה הבאה בעבירה לכן אינו פוטר את הבכורים מלהתענות עכ"ל.

 

ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"תחיו"ד סי' קס"ו כתב כן גם באופן שבלא"ה הוצרכו לדחות הברית מילה שהי' חולה וכדו' ועתה האב רוצה לעכב המילה אפי' לאחר החלמת בנו עד יגיע ערב פסח ושיאכלו שם הבכורים ויפטרו מתעניתם. וכ' ע"ז וז"ל: ודע כי דבר זה הוא מעשה מגונה מאד להשות המצוה וכו' יפה אסרת למול מילה בזמנה בער"פ אף אם כבר לא מלהו והגיע ער"פ אסרת שלא למולו מטעם שראיתי שיש עצת חטאים של הבכורים דלא מעלי ואמרתי שיש לגזור מטעם פעם אחרת שלא ישהה עכ"ל.

וא"כ כ"ש לנ"ד שמשהין הפדיון לערב פסח ללא שום סיבה אלא כדי שיאכלו שם הבכורים ויפטרו תעניתם שאפשר שלמיגדר מיתא הי' צריך להורות שאפי' את הפדיון עצמו ידחו לאחר החג. ונראה שלפי"ז בכל זאת ירצו לעשות הפדיון עם הסעודה לאחר שעברו על כך אין מיקרי סעודת מצוה וכמ"ש המקור חיים הנ"ל.

 

וראיה לזה אמינא ממ"ש הפמ"ג בסי' רמ"ט א"א ס"ק ה דיש אוסרים לעשות את המילה בע"ש באופן שאינו בזמנו ואם עבר ומל הסעודה בערב שבת כי אם בליל שבת עכת"ד. א"כ מיניה נחזה במילה שחמירא טפי עבר ועשה המצוה אין לו לעשות סעודה כלומר שאם יעשה הסעודה אין יחשב כסעו"מאלא כמצוה הבאה בעבירה כ"ש בפדיון בכה"ג שלא יחשב לסעו"מ, כן נ"לל לפרש דבריו ועי' לעיל גבי סעודת ברית שלא בזמנו שהארכנו בזה בעשב סעודה בזמן אסור, והאבנו לדברי התשב"ץ בתשובה ח"ג( סי' ח') שנשאל בכה"ג בברית מילה שחל בתשעה באב ודחהו לי' באב משום הסעודה וכתבע"ז וז"ל והנה הסעודה היא סעודת מצוה כשנעשית המצוה כהלכתה שתהיה המצוה עיקר טפלה לה, אבל לעשות הנאת הכרס עיקר והמצוה טפלה לה, אין סעודה של מצוה שיה' ת"ח ראוי להנות ממנה כו' אם עבר כל אותו היום ולן כל אותו הלילה באיסור עשה שהוא שפל ונפסד ואין לו שכר ומצוה בשעתה ומכר שכרו של חיי עולם הבא מפנ הנאה של חיי שעה עכ"ל. וא"כ העולה להדיא מדבריו שאין זה בכלל סעו"מ ( עי' לעיל מ"ש לחלק בין ענין ברית שנדחתה בלא"ה ועושה הברית ביום ו' עם הסעודה דאפשר דעכ"פ מירי סעו"מ שבאון כזה שלא משהה המצוה כהנ"ל א"ש).

 

ובשערי תשובה סי' תקנ"א ס"ק לג מבואר כדברנו וזכרנו דבריו לעיל, שג"כ דן בכה"ג וכתב וז"ל: ואף אם פתאום עברו ועשו כן אסור לאכול על הסעודה ההיא שגרמה לאיסור שהיית המצוה כו' מי שלא נעשה בשבילו אסור כו'.עכ"ל. וא"כ ודאי שלשיטתט אין לבכורים להשתתף בסע"מ ולהפטר מתעניתם.

 

אמנם כל זה נסתר ממה שכתה הרמ"א בסי' תקנ"א סעי' ב' שאסר לארס שבוע שחל בו תשעה באב. ובסעי' י שם מבואר שעושין סעודה בזמן הזה בבשר ויין. ע' לעיל מה שכתבנו בזה.

זאת ועוד יש להוכיח שאין לעשות כן, וכמו שמצינו כעין זה בענין המשייר מהמסכתא כדי שיעשה הסיום בערב פסח בשביל תענית בכורים שיפטרו מסעודת הסיום שאין לעשות כן וכמ"ש בשו"ת תשובה מהאבה ח"ב סי' רס"א והניף ידו בשנית בח"ג סי' שע"ו , והוסיף ושאפי 'אם הגיע לסוף המסכת בערב פסח והוא בכור ראוי לשייר מעט עד לאחר הפסח כמ"ש המהר"ם מינץ הנ"ל שיש לשייר מעט עד שעת כושר, ויום התענית בכורות אינו כיון שמפוש במס' סופרים ולכן אסור לבכור לאכול בסעודת הסיום שלו, ואין צרך לומר שאין להתיר לבכורים אחרים שיאכלו אצל המסיים עכת"ד. ומיניה נילף לנדון דידן וכ"ש דהתם לא עשה איסור בעצם שהיית המסכת שלא סיימה ואפי' בסיימה בזמן כתב שאין זה מ"מ מיקרי שעת כושר וא"כ בנ"ד שדוחה המצוה ומשהה אותה ואף עובר בעשה כל שעתא ושעתא כדי שיפטרו בה הבכורים בער"פ בתענית זו  שמפורשת במס' סופרים ודאי שאין זה שעת כושר כלל ומוסיף חטא על פשע ועי' לקמן בענין סעודת סיום מ"ש להאירך בנ"ד.

 

אמנם דעת יחיד מצאנו שפליג בהא מילתא והוא בדרכי תשובה (רבינוביץ- עמ' קלה') סמך והלצה לאותם אנשים שמשהים הפדיון לערב פסח והוא על פי ביאורו והבנתו בדברי הכלבו כדלהלן וז"ל: ודע דבאורח חיים סי' ת"ע כתב דרכי משה בשם הכלבו דיש נוגים לפדות הבכורות בער"פ כמו שפדאן השי" במצרים עכ"ל. ושמעת מפרשים דלאו מצוות פדיית הבכור ממש הוא אלא נתינה לצדקה בעלמא כד שלא יקשה על הכלבו מהא דקי"ל במס' יבמות (מז) שהוי מצוה לא משהינן כו' אבל באמת האי פרושו לא נהיר כלל. ונראה דטעמו מהא דאמרינן במס' מגילה (דף ו) בפלוגתא דר"א ב"ר יוסי ורשב"ג בשלמא ראב"י מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצוות אלא רשב"ג מ"ט? ומשני א"ר טוביה טעמא דרשב"ג מסמך גאולה לתפלה עדיף. וקימ"ל התם כרשב"ג, אלא היכא דאיכא סברא דמסמך גאולה לתפלה דחינן הך מילתא דשהוי מצוה. וה"נ איכא סברא מסמך פדיון לפדיו עדיף, כנלע"ד ברור בכוונתו. ומ"מ לענין דינא לית דחש ליה דמנין לנו לחדש סברא זו דלא הוזכר בש"ס ולדחות הך דשיהוי מצוה, ועוד דהתם איכא נמי מקרא לרשב"ג מדכתיב "השנית" ועין. ואולי מזה נשתרבב פה המנהג שנוהגיןקצתם לעשות פדיון הבן בער"פ בבית המדרש ופוטרים הבכורים את עצמם מן התענית נמי ואין חוששין לאיחור הזמן ולא מיחזי כמכוין להפקיע עצמו מן התענית כיון דלהכלבו זמן הוא בע"פ עכ"ל.

והנה אף שכתב להסתייג מכך על אף שכן כתב לבאר הכלבו לא כאותם מפרשים מ"מ צ"ע אמאי כתב להליץ טוב על על מ נהג שעושין כן. והנה ודאי שאין זה לדינא גם לדינא לעשות כן. וכבר העיר עליו בס' תענית בכורים פרק א' והניף ידו בשנית בפרק ט'. ע"ש.

 

עשיית סעודת פדיון הבן בחול המועד אי שרי

והנה לפי מ"ש בשו"ת הרשב"א  ח"א סי' קצ"ט הו"ד לעיל. היה נראה דאין לעשות סעודת פדיון הבן בחול המועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה שנשאל שם על פדיון אם עושין סעודת שמחה בדטרות אלו? והשיב וז"ל: זה אינו תלוי לאלא בהרחבת הלב אם רוצה לעשות "סעודת שמחה" כו' עכ"ל. הרי לך שהבין שמיקרי סעודת שמחה וא"כ נימא שאן מערבין שמחה בשמחה.

 

אלא שזה נסתר מדברי התוס' מו"ק (ח:) שכתבו שמותר לעשות סעודת ברית מילה בחול המועד דליכא שמחה. כדאמרינן בפ"ק דכתובות (ח( דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דא צערא לינוקא, א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה, אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד, ואין לומר הא זמנה קבוע, תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהי' מותר. ונראה לי דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה (ח:) בחגך ולא באשתך, ואינו אסור לערב שמחה בשמחה. ועוד י"ל דלא חשיבי שמחה כי אם סעודת נשואין בלבד עכת"ד.

 

ולענ"ד על אף שהיה מקום להוכיח שפדין הבן הוא בגדר שמחה שהרי כתבו התוס' לחלק בזה בין ברית לפדיון וכתבו שבפדיון הבן צריך עיון אי מותר לעשותו בחוה"מ, ובלא בזמנה כתבו שיהיה אסור בודאי, ומיניה נשמע שפשיטא להו שמיקרי שמחה, מ|מ תי' בענין אחר שקי"ל כר' אשי במס' חגיגה שאין אוסר לערב  שמחה בשמחה. ועוד שלא יחשב שמחה אלא בסעודת נשואין. כלומר דעכ"פ לתי' הראשון ודאי שס"ל שהוי פדיון  שמחה. ולתי' ב' אפשר שגם ס"ל שהוא שמחה אבל עכ"פ לא כמו בנשואין שהוא טפי ושע"ז דוקא אמרינן שאין מערבין שמחה בשמחה בשמחה.

 

ולכן לפי"ז נראה לי פשוט דאין דברי התוס' פליגי עם פשטות לשונו של הרשב:א הנ"ל שסובר שהוא סעודת שמחה והוא יסבור כדעת תי' התוס'.

אולם במהר"י וויל בשם ס' המצוות  מצורנ"ך ודאי פליג על התוס' שכתב שאין ושין פדיון בחוה"מ ומשום עירוב שמחה בשמחה וא"כ נראה דלית ליה הא דקי"ל כרב אשי במס' חגיגה הנ"ל וכמ"ש התוס' וכן לא כתי' ב' של התוס'.

 

ולענין הלכה השו"ע (או"ח סי' תקמ"ו סעי' ד') כתב שמותר לעשות סעודת מילה ופדיון הבן ברגל, ובודאי שמיירי גם על הסעודות, ואפ' בפדיון שאינו בזמנו, דלפי ב' תי' התוס' אין בזה נפ"מ. וכן פסקו הרבה אחרונים שם והלא הם הט"ז  והרב מג"א (ס"ק ה) וא""ר והפמ"ג והמשנ"ב ובס' כף החיים (אות טוב).

ברמ"א יו"ד סי' ש"ה סעיף יא הביא דעת המהר"י וויל הנ"ל ודעת התוס' כנגד וכתב שכן עיקר כדעת התוס' וכן פסק מרן החיד"א בס' ברכי יוסף שם ס"ק יח שמותר לעשות סעודת פדיו הבן בחול המועד, עי' בס' הליכות עולם ח"א (עמ' ש) ובס' זכרונות אליהו (חאו"ח מערכת ח' אות כא).

והנה בעטרת זקנים   

אכילת בשר בתשעת הימים ספר המנהגים (טירנא) חודש אב

 

משנכנס אב ממעטין בשמחה. לכן מר"ח אב עד י' באב אסור לרחוץ (נז) ולספר (נח) ולכבס (נט) ולאכול בשר (ס) ולשתות יין עד י' באב. וא"ח אוסר גם העשירי, כי אין שמחה אלא בבשר ויין, שנאמר (דברים יד, כו) ושמחת גבי שלמים וכתיב יין ישמח לבב אנוש. אבל אם יארע סעודת מצוה כגון אירוסין או ברית מילה או פדיון הבן או סיום מסכתות, משנכנס אב עד ט' באב מותר לקבץ שם (סא) מניין מצומצם [עם] בני מצות ואוכלין בשר ושותין יין. מהרא"ק ז"ל.)וב הגהות אות (סא) כמדומה שנוהגין ליקח מנין מלבד כל הקרובים השייכים לבעלי הסעודה.

 

 ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב ד"ה [ו] ולפי

 

לאחר שביאר שאין היא חובה גבי אכאי=סור אכילת בשר ושתיית יין כי אם ערב תשעה באב ממש שש ולמעלה כתב, אם אירע מילה או פדיון הבן או סיום מסכתא דהן סעודת מצוה משנכנס אב, אז מותר לקרואין שם לאכול בשר וגם לשתות יין. ודוקא קרובים משום קורבא, אי נמי ריעות, אבל ההולכים שם רק לשתות, ובלאו הכי לא היו הולכים הוי להו מצוה הבאה בעבירה. ומיהו שבת שחל ט' באב בתוכה נכון למעט שמחות שלא יאכלו שם אלא בני מצוה ומנין רק בצמצום וכן נכון, ויש מקילין.

 

 

סעודת פדיון הבן

מקור למצות פדיון הבן:

בתורה נאמר (שמות יג' – א') וידבר ה' אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא וגו'.

וברמב"ם פרק י"א מהלכות בכורים כתב שמצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו ישראלית בה' סלעים, וכן הוא בשו"ע יור"ד (סי' ש"ה ס"א),

 

טעם למצוה זו:

איתא במדרש רבה (שמות יט', ח') ר' נחמיה אומר: אמר הקב"ה לישראל כשתבאו לארץ העבירו כל פטר רחם יכול לא להעבירו מיד ת"ל והעברת כל פטר רחם–מיד, ובמדרש שה"ש רבה (פ"ז) איתא אמר הקב"ה בתחילה הרגתי בכורי מצרים שנאמר, ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי, שנאמר קדש לי כל בכור וכשאתם עולים לפעמי רגלים תהיו מעלים אותו ואת כל הזכרים שלכם להראות לפני, ע"כ. וב"חינוך" (מצוה יח) כתב וז"ל: ועוד, שזה לזכור הנס הגדול שעשה לו השי"ת בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם עכ"ל,

ומצוה זו חביבה לפני הבורא מאד כדאיתא במשנת ר"א (פ"ד) ר' ישמעאל אומר י"ג דבר חיבבן הקב"ה וקראן "לי" כו' הבכורות מנין שנאמר קדש לי וגדולה חביבות מצוה זו שחזרה התורה על ציוי זה ט' פעמים.

 

פדיון הבן מעורר רחמי שמים לגאול את ישראל

בתיקוני ה"זוהר" איתא כשפודה האב את בנו, מתעוררים רחמי אבינו שבשמים לגאול את ישראל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, אתה קראתנו "בני בכורי ישראל" בניך אנו ואתה אבינו, חמשה דברים חייב האב לבנו ואחד מהם לפדותו פדנו מבין האומות עכ"ל.

 

משרשי המצוה

 

כתב בחינוך (מצוה יח') וז"ל: משרשי המצוה שרצה השי"ת לזכותינו לעשות מצוה בראשית פריו למען דעת כי הכל שלו ואין לו דבר בעולם רק מה שיחלק לו השי"ת בחסדיו ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחות בעולמו והגיע זמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן מרשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו, עוד לזכור הנס הגדול שעשה לנו השי"ת בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם עכ"ל,

 

מקור וטעם לעשיית הסעודה

ב"מרדכי" (סוף פ' י' דמס' יבמות) מבואר שעושים סעודה בפדיון הבן כדי לפרסם המצוה, וכיוצא בזה מצינו למ"ש ב"תרומת הדשן" (סי' רס"ט) שהביא בשם ספר "הפרנס" שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצוות ע"ש. ומדבריו מבואר יסוד שבד"כ בכל מצות שעושין ורוצים לפרסם היו עושין סעודה ולאו דוקא בפדיון.

 

זמן אכילת סעודה זו

לכן כתבו הפוסקים שיש לעשות הפדיון לאחר שהתחיל הקהל לשבת לאכול לאחר בציעת הפת שאז ניכר טפי המצוה ושפיר הוי פרסום גדול, וכן מדויק ברמ"א (סי' ש"ה סעיף ו') שכתב וז"ל: ויש שכתבו שהנהגו לעשות הסעודה בשעת הפדיון. ושכך לשונם של התרה"ד הנ"ל והמרדכי, וזה כדי לפרסם המצוה כטעם דלעיל, "ובבאר הגולה" שם כתב ופודין אחר ברכת המוציא (מהרי"ל). – ואפשר שלפי זה התרה"ד והמרדכי אפשר שהיו פודין באמצע הסעודה ממש, וצ"ב.

 ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קנ"א) כתב שנכון שלא לפדותו אא"כ ישבו לאכול שאם כבר נפדה אין כ"כ פרסומי מילתא, וכתב שגם עכ"פ אין לאכול תחילה ואח"כ לפדותו דאז לא הוי סעודת מצוה, אלא לאחר שברך המוציא ע"ש,

ובדבריו יש לדעת מה כונתו אי מ"ש בסופו לעשות הפדיון לאחר המוציא הוא לכתחילה או מ"ש כן זה קאי על מ"ש שאין לאכול לפני הסעודה ור"ל לגמור הסעודה שאז יפסיד שלא יחשב כסעודת מצוה, ושלכן כתב שיעשה לאחר המוציא בשביל שלא יגררו אחר הסעודה ויגמרו ואח"כ יעשו הפדיון אבל מ"מ עדיף שיעשו כן באמצע של הסעודה שאז מסתבר שניכר טפי הפרסום ושכן מבאר בתחילת דבריו שכתב אא"כ ישב לאכול". וצ"ב.

ותדע שכ"ז דוקא נידון בפדיה"ב אבל בשאר מצוות ודאי שעושין קודם את המצוה בשלמותה ורק לאחר מכן עושין סעודה וכמבואר בשו"ת חו"י (סי' ע') שבכל הסעודות מצוה שעושין זה לאחר גמר המצוה ששמח בה שגמרה וע"ז עושה הסעודה. ושכן מבואר להדיא בס' "ים של שלמה" פ"ק דקידושין (סוף סי' כד').

ובט"ז (ס"ק י') מבואר ג"כ שבענין לאחר ברכת המוציא דוקא, רק שכתב באופן שאין יין באותן מקומות צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין עושין אחר ברכת המוציא.

 

יברר אי מקרי סעודת מצוה

בגמ' ב"ק (דף פ.) רב ושמואל ורב אסי אקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי "ישוע" הבן ופרש"י משתה היו עושין לפדיון הבן. ומכאן הוכיח ה"תרומת הדשן" (סי' רס"ט) בשם גדול אחד שמקרי סעודת מצוה דהא רב לא הי' אוכל בסעודת רשות כמבואר (בחולין צה:) ושם הרי איקלע רב ואיך אכל אלא ודאי שהוי סעודת מצוה. והביאו בב"י (סי' ש"ה) וכתב וז"ל: כתב בתרה"ד שיש לעשות סעודה לפדיון הבן ושכן היו נוהגים בימי הגמרא עכ"ל. ולא כתב אי הוי סעודת מצוה (ועי' לקמן מה שכתבנו בזה).

 

ובשו"ת הרשב"א ח"א (סי' קצ"ט) נשאל אם עושין "סעודת שמח " על זה בדורות האלו אם לאו , והשיב זה אינו תלוי אלא  בהרחבת הלב אם רוצה לעשות "סעודת שמחה" על שהגיע בנו לפדיון יש קיום מצוות ועושה, וכן היו נוהגים בדורות הראשונים שהיו עושין סעודה לשעשוע הבן (ר"ל ב"ק פ,) ועכשיו יש ויש, ומי שעושה ויש לו נפש רחבה תע"ב. עכ"ל

 

ולכאורה מדבריו חזינן תלתא א. שאין זו סעודה שחובה לעשותה, ב. דלא קראה סעודת מצוה אלא סעודת שמחה וכן לא כתב כלל להביא הראי'ה של מהש"ס (ב"ק פ') מהא דרב הי' שם ואכל כמ"ש להוכיח התרה"ד שם ובאמת צריך לברר מהי כוונתו שקורא לסעודה זו סעודת שמחה אי הוי ממילא ג"כ סעודת מצוה ובשאר סעודות שמחה. ג. שבגמר [1]קיום מצוה ושמח בה שייך לעשות סעודה והיא נקראת סעודת שמחה. (ומכאן ראי'ה למ"ש החו"י סי' ע' עיי"ש, ופלא שלא הזכירו) וכן יש לדייק מדברי ה"אור זרוע" הל' מילה (ח"ב סי' ק"ז ס"ק יא' – הובא לעיל) שכתב להוכיח מגמ' (ב"ק פ.) שסעודת בר"מ היא סעודת מצוה מהא דרב הי' שם ולא מסתבר לומר שהי' שם ולא אכל, ואם אכל משמע שהוי סעודת מצוה שהא מבואר שרב לא מתהני מסעודת רשות ע"ש.

ולגבי סעודת פדיון הבן לא כתב שם מידי, אבל מ"מ ודאי דמודה בהכי שהרי אותה ראי'ה שכתב לסעודת מילה קיימת גבי סעודת פדיון שהרי בגמ' שם נאמר על ב' סעודת דאיקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן וברש"י שם פי' שהוי לשון פדיון, ומ"ש בתוס' לחלוק על רש"י בפירוש זה כתב שזה ענין אחר על שנמלט ממעי אמו ולא איירי בפדיון, מ"מ ודאי שתוס' לא פליגי עם רש"י שכן היו עושין סעודה, אך מ"מ לענ"ד אין ראי'ה לפי תוס' שסעודת פדיון הבן הוי סעודת מצוה שהא מעשה זה לא הי' בפדיון הבן דנימא שכיון שרב הי' שם ואכל.[2]

 

ואדרבא י"ל שלרש"י שפירש "ישוע" הבן משתה היו עושין לפדיוה"ב, ורב איקלע להתם הוי סעודת מצוה דלא מסתבר שהי' שם ולא אכל וכמ"ש באו"ז אבל בפירש"י על שבוע הבן שכתב שזה על שם שעברו עליו שבעה ימים ולא כתב כלל שהיו עושין משתה, וכמו שכתב שם המהרש"א לדייק מדברי רש"י שא"כ אין מכאן ראיה שהיו עושין סעודה דהא רש"י לא פירש כמו בפדיון ולכן י"ל שמקור הגמ' הנ"ל יותר מוכח על סעודת פדיון ולא על סעודת ברית מילה, ועי' לעיל (גבי מילה) שכבר כתבנו להקשות על דברי הא"ז הנ"ל.

וברמ"א (סי' ש"ה סעיף ו') כתב ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (ומקורו במהרי"ל והגהות מרדכי ותרה"ד הנ"ל),

ויש להעיר אמאי לא כתב הרמ"א שסעודה זו מקרי סעודת מצוה כמ"ש לעיל (סי' רס"ה סעיף יב') גבי סעודת ברית מילה וסעודת "השלום זכר". דהא מקורו הוא בתרה"ד הנ"ל שממנו כתב לבאר שהוי סעודת מצוה ויסודם מגמ' ב"ק הנ"ל.וצ"ב.

ובהגהות הגר"א (אות טז') כתב לציין מקור לזה וז"ל עי' ב"ק פ, לפירש"י ו"ערוך", ועי' תוס' מוק ח: ד"ה מפני, עכ"ל.

ור"ל דכל הראי'ה של הראשונים מבוססת על גמ' ב"ק וכ"ז רק לפרש"י ו"ערוך" שפי' הגמ' "שישוע הבן" הוי פדיון הבן ולאפוקי מדברי התוס' שם שפליגי הרש"י ו"הערוך" ופי' בענין אחר, והשתא יש להבין אי כונתו לתת מקור לכך שהוי סעודת מצוה, או רק ר"ל מקור לכך שהיו עושין סעודה, דאי נימא שכונתו לומר שהיו עושין סעודה על כך ודאי תוס' לא פלגי וכמ"ש בתרה"ד בעצמו שהיו מודים תוס' שכן היו עושין סעודה, ואי כונתו לתת מקור שהוי סעו"מ אתי שפיר שלא זכר התוס' דכמ"ש לעיל לדבריהם אין ראי'ה, אבל מ"מ ממ"ש להביא מקור מגמ' מו"ק דף ח' ודאי שם ר"ל שרק ראינו שתוס' ס"ל שהיו עושין סעודה בפדיון, ולכן צ"ל שמטעם זה לא כתב הגר"א ראיית התרה"ד ואו"ז מהא דרב הי' שם ואכל, או דילמא אפשר שמ"ש לציין בתוס' מו"ק הוא שהוי סעודת מצוה שהרי תוס' שם דנו גבי עירוב שמחה בשמחה בעשיית סעודת פדה"ב בחוה"מ ומ"מ חזינן שהוי שמחה של מצוה ואי נימא שסעודת שמחה הוי סעודת מצוה שהא מ"מ מקיים אותה על כך שזכה לעשות המצוה ולפרסמה (כמבואר לקמן) וכמו שקצת מבואר מדברי הרשב"א הנ"ל שקורא לזה סעודת שמחה וכתבנו שאפשר שכונתנו לסעודת מצוה שזה שמחתה, א"כ י"ל דלזה ציין הגר"א לעיין במו"ק, ומ"מ לענ"ד נראה כפשט הראשון, ומטעם שהכא הרמ"א לא טרח לכתוב כלל כבשאר מקומות שזה מקרי סעודת מצוה וממילא צ"ל שהגר"א ציין למ"ש הרמ"א בכאן שרק היו עושין סעודה.

 

ושכן לענ"ד נוטה דעת "מרן" שלא זכר כלל מענין זה שנהגו לעשות סעודה ועכ"פ כמ"ש בב"י להביא בשם התרה"ד הנ"ל שהיו רגלין לעשות הסעודה ואפי' בזמן הגמ' ובשו"ע לא זכר מינה כלום, וכמו שמאידך גופא מצינו שבהל' מילה (סי' רס"ה סעיף יב') כן כתב שנהגו לעשות סעודה ביום המילה ושגם שם לא כתב כלום לענין אי הוי סעודת מצוה ואדרבא לעיל הוכחנו בדעת מר"ן שאין זה סעודת מצוה גמורה עי"ש הנפ"מ לדינא, וכ"ש הכא שאפי' זה לא כתב שנהוגים לעשות סעודה ביום הפדיון, ותדע שהרמב"ם בהל' בכורות שם לא זכר מזה כלום. והאמת עי' ביש"ש (ב"ק פ"ז) שכתב שפה"ב ליכא סעודת מצוה להדיא, אלא רק מפני פרסום המצוה מקרי סעו"מ, ובאמת לולאי זה לא הי' מקור כלל לסעודה זו.

 

ושפיר הוי חזית להגאון ר' צבי פסח פרנק בספרו "הדרת קודש" סי' צ' (עמוד קעג') שכתב לדחות המוכחים מדברי הגהות "מרדכי" הנ"ל שמקרי סעודת מצוה שהרי קרא לזה לפרסום הנס, וז"ל והעירו לי שיש ללמוד מלשון הרמ"א בירו"ד סי' ש"ה שהסעודה בפדיון הבן הוא רק לצורך פרסומי מילתא עכ"ל. ומשמע שהסעודה באה רק כדי לפרסם הנס אבל מ"מ סעודת מצוה אינה ושלכן כתב להעיר מכאן על המג"א סי' תקס"ח (ס"ק ט') שס"ל בפשטות שהוי סעודת מצוה, וראה גם בש"ך שם (ס"ק יב') דלא רק על הכוס יין הוא לפרסומי מילתא אלא גם הסעודה הוא לצורך זה.

ואפשר באמת שהרמ"א למד כהתוס' ב"ק שפירשו ענין "ישוע הבן" בע"א שאיירי על שם שנמלט ונושע ממעי אמו שזה ה"שלום זכר", (הנ"ל) ולכן על פדיון הבן על אף שמצינו שנהגו לעשות סעודה לכל הקרואים שם לאכול בשר. אבל אין ראי'ה שזה מקרי סעודת מצוה שהא מעשה שרב הא אם ואכל לא ע"ז נאמר.

ובאמת ראיתי למ"ש הגר"ח נאה ז"ל (נדפס בקובץ אהלי שם ליובאויטש גליון ה') שרצה לדייק מלשון הרמ"א שכתב "ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה כו', שאין זה ממש סעודה חיובית כמו במילה, ע"כ, וא"כ מבואר דזה סייעתא לדברנו שהכא הרמ"א לא טרח לכתוב שזה אפי' סעודת מצוה כמו במילה לעיל. ועוד שכתב כאן בשם יש שכתבו ולא כהלכה פסקה.

 

אמנם דבר זה אינו דהא מצינו לרמ"א בכמה מקומות שמבואר שסעודת פדיוה"ב היא סעודת מצוה, בסי' רמ"ט (סעיף ב') כתב שמותר לאכול סעודת פדיון הבן בע"ש על אף שבע"ש אסור לקבוע סעודה כמבואר בשו"ע שם. והטעם כתבו ה"לבוש" ושאר אחרונים לפי שהיא נקראת סעודת מצוה, וכן הוא בסי' תקנ"א (ס"י) לגבי ימי בין המצרים שבסעודת מצוה כגון ברית מילה ופדיוה"ב אוכלים בשר ושותין יין. וכן בהל' אבלות (סי' שצ"א סעי' ב') מבואר כן בפשטות שכתב וז"ל: אבל סעודת מצוה דלית בה שמחה מותר להכנס בה כגון "פדיון הבן" או סעודת ברית מילה מותר לאכול שם כו' והמנהג שלא לאכל עכ"ל. ובסי' תקס"ח כתב הרמ"א וז"ל מיהו תענית שני וחמישי שנוהגים להתענות אחר הפסח ובסוכות ובעשי"ת ואירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו', עי"ש ומדבריו משמע שרק אם ארע ברית יכול לאכול ולא כתב כן על סעודת פדיון הבן.

אמנם ע"י במג"א שם (ס"ק ח') שכתב דה"ה כשחל פדיון בן או שאר סעודות מצוה. הרי לך שהבין בדעת הרמ"א שהוי סעודת מצוה. ומה דלא כתב הרמ"א זה י"ל, וכ"כ ב"כנסת הגדולה" יור"ד סי' ש"ה (הגב"י אות יג') בשם מהרי"ל שסעודת פדיון הבן מצוה הוא ולכן שם גזרו הציבור ביום מסוים שלא לאכול בשר וחל הפדיון באותו היום מותר לכל הקרואים לאכול שם בשר. וכן הסיק בס' "ים של שלמה" ב"ק פ"ז (סי' ל"ז) שמקרי סעודת מצוה, עי"ש.

ובפרט לפי מ"ש שם שכל סעודה שאדם עושה לפרסם המצוה קרויה סעודת מצוה שהיא מסעודת פדיוה"ב שעושה כן לפרסם המצוה, ע"ש.

 

עוד הי' אפשר להסביר דגם להרשב"א הנ"ל שכתב לשון סעודת שמחה על שבנו הגיע לפדיון ושקיום מצותו עושה ע"כ, שס"ל שזה סעודת מצוה ושמח לזה שרוצה לקיים המצוה, ורק דאכתי צ"ב דלא כתב להגיה הרשב"א שבא לפרסום הנס. 

       

אי בליעה הוי כאכילה לענין סעודת מצוה

יש לדעת אם בלע האוכל בסעודת מצוה אי יצא י"ח של סעודת מצוה, והנפ"מ לזה נראה באחד שקראו אותו לסעודת מצוה שאם לא בא ואוכל הרי זה מנודה לשמים עי' רמ"א (סי' רס"ה סעיף יב), ולענ"ד י"ל לפי דברי "המשנה למלך" יסוה"ת (פ"ח ה"ח שעה"מ שם) כתב גבי אכילת מצוה כשאכל שלא כדרך הנאתה שאין שמה אכילה, וראיתו מאכילת איסור שאין שמה אכילת איסור, כך אין שמה אכילה במצוה ואינו י"ח כשאוכל לא כדרך הנאתו.

 

אי שתיה הוי בכלל אכילה לענין סעודת מצוה.

י"ל דבתורה נאמר דברים (י"ד כ"ו) "ונתת הכסף וגו' בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת שם" ובתוס' מס' שבעות, (דף כב:) כתבו שלפיכך  הנשבע שלא יאכל, ושתה חייב, וכ"ז צ"ל דוקא בדבר שדרכו בשתיה כמו יין ושמן אבל כל מאכל שהמחהו ושתהו אינו בכלל אכילה, ולכן י"ל דבשתה יין בסעודה של מצוה יצא י"ח ועוד י"ל שביין קימ"ל שמסעד סעיד כמבואר במס' פסחים ושכן מצינו לענין קידוש במקום סעודה שמועיל להחשיבו כבמקום סעודה ששותה היין ודו"ק.

 

 פדיון הבן שלא בזמנו אי מקרי סעו"מ

 

בתוס' ד"ה מפני ביטולה (מו"ק ח:) כתבו וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחוה"מ דליכא שמחה כו', א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהי' מותר כו', עכ"ל.

ומזה כתב לדייק במג"א בסי' תקס"ח (ס"ק י') שפדיון הבן שלא בזמנו אינו מקרי סעודת מצוה ולכן לא יכול לאכול בתעניות בה"ב ועשי"ת עי"ש.

ושכן כתב בחאו"ח סי' רמ"ט (ס"ק ה') שפדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומשא"כ במילה אפי' שעבר זמנה כגון שהי' חולה בשמיני, מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל (וכ"מ בתוס' מו"ק דף ח') עכ"ל ומבואר מדבריו שכל פסקו תלה בזה שחלוק דין פדיון מברית שלא בזמנו שאם לא יהי' פדוי אין הוא עומד באיסור מהתורה כמו במילה שנקרא ערל ולכן א"ש שבמילה תמיד מקרי זמנו קבוע, ופדיון לא מצינו איסור להניחו לא פדוי ולכן כשאינו בזמנו ג"כ הסעודה אינה של מצוה.

 

אמנם בדבר זה חלקו בו רבים וגדולים, דעי' בס' "בית מאיר" (סי' תקס"ח) שכתב להשיג על המג"א הנ"ל וכתב שחלילה לפרש כן בתוס' דשיהוי מצוה לא משהינן,

ושכן הוא ביש"ש (ס"פ מרובה) שמילה ופדיון שווים הם אפשר מדלא חילק, ומ"ש התוס' גבי פדיוה"ב וצ"ע, ר"ל בשלמא מילה שלא בזמנה די לנו הטעם הראשון שאין אומרים שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא וליכא שמחה כ"כ, משא"כ פדוה"ב שס"ל שאומרים שהשמחה במעונו, ע"ש.

 

ועינא שפיר חזי למ"ש בס' חיי אדם (ח"א כלל ב') וב"נשמת אדם" שם (ס"ק א') שכתב לבאר דברי התוס' באופן אחר ודלא כהמג"א הנ"ל, דכתב דב' תרוצי התוס' אינם אלא תי' אחד דלתי' א' אין זה שמחה ולכן אמרו שאפי' אין זמנו קבוע שרי, ולתי' ב' הולך בגדר ועוד כלומר שכיון שהוא בזמנו אין לבטל כו' משא"כ בפדיוה"ב אם בזמנו ניחא כמו מילה אבל משא"כ בלא זמנה אכתי איכא שמחה בכך ולכן כתבו צ"ע, דאל"כ הי' להם לומר דגם במילה שלא בזמנה צ"ע אלא ודאי דהבינו דב' תי' אלו מסדרים אחד את חברו ולא פליגי וכ"ז כתב הנשמת אדם גבי חוה"מ, אבל בע"ש שאין כלל בעיה של עירוב שמחה שרי לעשות וחייב לעשות הפדיון שכל רגע יש עליו חיוב ולכן כיון שכבר פדה מותר לו לעשות סעודה וכ"ש לפי הש"ך ביור"ד סי' ש"ה שכתב שפדיוה"ב אין בו שמחה דשרי אפי' בחוה"מ כ"ש דשרי בע"ש.

 

וא"כ לפי"ז ודאי שצריך לעשות הפדיון גם בער"ש ושפיר יעשה גם סעודה על כך, דבזה מאי שנא מברית מילה שלא בזמנה, וזה דלא כהמג"א הנ"ל וכן בס' ברכות מים סי' רמ"ט שכתב בלא"ה לפקפק על וכתב דמנא ליה דכשעבר זמן הפדיון שאסור לעשותו בע"ש וז"ל: יש לדקדק מנא ליה להרב ז"ל דבפדיון הבן אסור לעשות בע"ש אי משום שנסתפקו התוס' שם וכתבו תינח כו' התם לא קאי אלא לענין הסעודה וטעמא משום שאין מערבין שמחה בשמחה אמנם בעיקר עשיית הפדיון בלתי הסעודה אפי' התוס' פשיטא להו שמותר לפדותו במועד בין בזמנו לבין שלא בזמנו. ועוד דלמסקנא הכי כתבו דגם בסעודה מותר כו' א"כ מנ"ל לאסור פדיוה"ב בער"ש, ואי משום סעודה ליעבד פדיון באותו יום והסעודה יניח ליליל שבת או למחרת יום השבת כו' עכ"ל. ע"ש.

ובמור וקציעה ג"כ כתב לחלוק על המג"א ודחה ראייתו מתוס' (מו"ק ח) הנ"ל וכתב דאין סברא לחלק בין מילה לפדיון בעבר זמנו שודאי כל שעה זמנו הוא ואין מחמיצין המצוה.

וכן נראה דעת התרומת הדשן והב"ח טכמו שכתב להוכיח מדבריהם בשו"ת פרי הארץ ח"ב (סי' ח') שהאריך בענין זה וז"ל: ונלע"ד להביא ראיה ממ"ש מהרא"י בתרומת הדשן סי' רס"ט בענין פדיון הבן שחל בשבת אם נפדה בשבת או באחד בשבת, והאריך בתשובה וז"ל ונלע"ד ובאידך גוונא נמי שיתן המעות לכהן בע"ש כו' גם בזה יש גמגום דהיאך יעשה עם הבכורות שצריך לברך וגם הסעודה שרגילין לעשות בשעת הפדיון כמו שמצאתי בספר הפרנס (סי' רח"צ) שנוהגים לעשות סעודה לפרסום המצוות כו' וכיון דסעודת מצוה דפדיית הבן כמו שביארתי, בנ"דאמתי יעשנה אם בשעה שנתן לכהן הה' סלעים, נראה דלאל יתכן דהא אכתי אין בנו פדוי כו' ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא כו' מאן נימא לן דאיכא פרסום כה"ג כו' ולהכי עדיף טפי למינטריה עד אחד בשבתכו'. אשכחן דמאחרים כמה מצוות כדי לעשות כתיקונן ובהכשר ובהידור עכ"ל תרה"ד. ומכאן נ"ל הכרח דבפדיון דחוי איכא מצוה לעשות סעודה דהא הרב ז"ל טעמא דלא נראה לעשותה לא בע"ש ולא ביום שבת ארכיביה אתרי טעמיה אי משום הברכות אי משום הסעודה דמצוה לעשותה בזמנה לטעמא דסעודה אם איתא דבנדחה ליכא חויב לא מצוה דסעודה א"כ יקשה דהיאך מצא מנוח לאחר הפדיון עד מוצאי שבת וכת בדאשכחן דמאחרין כדי לעשות המצוה כתקנה ובהכשר ובהידור, הא מה הידור מצוה והכשר איכא מאחר שאין שום חיוב בסעודה בנדחה מזמנו ולא מצוה. אלא ודאי זה יורה באצבע דס"ל דאף בפדיון דחוי יש בו חיוב וסעו"מ, כנ"ל ללמוד ממנו דשפיר הוי סעודת מצוה אף בפדיון דחוי עכ"ל.

וכו הוכיח מדברי הב"ח בשו"ת שלו סי' קכ"ה מדהסיק מדברי התרה"ד הנ"ל וכתב דלא כמו שכתב מהרש"ל דעדיף להקדים מלאחר דליתא והיינו מטעמא דפרישית דאע"פ שאומר שיחול פדיונו לאחר שלושים יום, מ"מ אין מקום לברכה כיון שעדיין לא הגיע זמן חיוב פדיונו וגם אין מקום לסעודה.

 

ובס' פרי הארץ שם כתב וז"ל:ואיך שיהי' ממה שתלה הדבר מכח הסעודה אלמא דס"ל דאפי' בפדיון שלא בזמנו איכא חיוב סעודה ע"כ. וכן נראה דעת השערי תשובה סי' תקנ"א ס"ק לג' שכתב לענין סעודת ברית מילה שלא בזמנה שיש להתיר לאכול בסעודה כדין מילה בזמנה ודלא כה"אור נעלם" שכתב שאין לזה מקור. וטעמו שכל שלא דחו זה במתכוון והשתא עושין המצוה א"ש יש לעשות הסעודה שהיא באה בשביל שמחת המצוה שקיים היום ומה בכך שלא עשה אותה בזמנה, ע"ש. וא"כיש לומר לענין סעודת פדיון שלא בזמנו, ועוד מסברא ודאי נימא כן דהרי כל הסעודה היא כדי לפרסם המצוה כמ"ש המהרי"ל ועוד, הו"ד לעיל. וא"כ הסעודה לא צריכה זמן קבוע כדי להחשב לסעודת מצוה אלא שהיא באה לפרסם המצוה שעושה ובודאי שהפדיון הוא מצוה גם אם יעשנה לאחר שנים רבות וא"כ י"ל דהסעודה מפרסמת המצוה ובגלל זה נחשבת לסעודת מצוה וכמבואר ביש"ש הנ"ל.

 

ובשו"ת יבי"א חאו"ח סי' כז' כתב לחדש בדעת המג"א שבאמת לא פליגי על כל הפוסקים אלא דמודה שודאי יעשה הפדיון רק שעם הסעודה אינו יכול לעשותה והיות והוא לא בזמנו, ובשו"ע סי' רמ"ט סעי' ח' כתב כן וז"ל: אם אירע אונס שלא פדאו ביום לא' אין לפדותו בע"ש ולעשות אז סעודה של משתה דכיון שכבר נידחת המצוה מזמנה ידחנה ג"כ מע"ש מפני כבוד השבת (אלא יפדנו בלא סעודה ומשתה) ע"כ. ומבואר שפסק לחלק בין קיים המצוה לבין הסעודה כשאינו בזמנו. אמנם מ"מ בזה כתבו האחרונים שיעשנה במיני דתירגמא וכיוצ"ב.

 

עשיית סעודת פדיון הבן בע"ש וערב יו"ט- בזמנה  

 

ברמ"א (סי' רמ"ט ס"ב) כתב וז"ל: וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר כן נראה לי וכן המנהג פשוט עכ"ל. וכן הסכמת כל הפוסקים לעשות כן, עי' לעיל.

 

אמנם לענ"ד אין כן דעת מרן וכמ"ש לעיל שכלל לא זכר עננין סעודת מצוה ואפי' שיהי' זמנם קבוע דלא עדיף מסעודת ארוסין שהיא עדיפא טפי אל אף שכבר בזה דנו הפוסקים בכוונתו שכתב סעודת ארוסין, עכ"פ כתבנו לעיל כבר לדקדק ולדייק כן ממה שכתב הגר"א על דברי הרמ"א בסי' ש"ה סעי' ו' שנראה דעתו שרק נתן מקור שהיו עושין סעודה ולא שהיא סעודת מצוה עי' לעיל ועוד לכמה פוסקים שדיקדקו בלשון הרמ"א שם שכתב ויש שכתבו שעושין סעודה שאין זה חיוב וכמו שכתבנו לעיל ושכן הוא מבואר ברשב"א שהוא רק למצוה מן המובחר כו' אז א"כ מצינו לרמ"א שמגמגמים בזה, אז כ"ש לדעת מרן שלא זכר מזה ובעיקר במקומו בהל' פדיון הבן סי' ש"ה ולא מידי, נראה שאין הוא ס"ל שהוי סעו"מ, וכ"ש לא שיכול לעשותה בע"ש וידחה בזה כבוד השבת ושאר טעמים שיש בזה כמבואר בסי' רמ"ט. לכן נלענ"ד גם לנוהגים כרמ"א יש להחמיר בכך ולהקדים הסעודה קודם שעה עשירית דהוא סוף תשע שעות וכמבואר בב"ח, וכן הזכירו בס' שיירי כנה"ג סי' רמ"ט הגה"ט (אות ב') וכתב שכן המנהג, וכן פסק בעל התניא שם הל' ד' וכתב דכיון שאסור אז לאכול סעודה של רשות מצוה להמנע גם מסעודה גדולה של מצוה וכך פסק בס' בן איש חי (שנה ב' פ' לך לך הל' כא') וכן פסק הל' שבת (כלל א' ס"ח) וכתב כן מפני שהוא כבוד השבת.וכ"פ במשנ"ב שם (ס"ק יג) וז"ל: ומ"מ מצוה להקדימה בשחרית מפני כבוד השבת וכמו שמבוארתרצ"ה סעי' ב' לענין סעודצת פורים ערב שבת ובדיעבד יכול לעשותה אפי' מנחה ומעלה עכ"ל. וע"ע בשעה"צ ס"ק יז שכתב שאף שבב"ח שהוא במג"א נזכר שמצוה להתחילה קודם שעה עשירית, לאו דוקא הוא, דלא עדיפא זו מסעודת פורים וכמ"ש וכ"כ בחיי אדם עכ"ל. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל נראה שיש לעשותו רק בשחרית מוקדם ובדיעבד נראה שאין לעשותו כלל אלא שיעשה במיני מזונות וכדו' וכמ"ש האחרונים גבי סעודת פדיון הבן שלא בזמנו. כן עי בס' קצות השלחן (סי' ס"ט אות ח') שכתב וז"ל: מ"מ פשוט דכל מה שמקדים הסעודה עדיף טפי משום כבוד שבת, וכן המנהג  להקדים הסעודות כל מה שאפשר עכ"ל.

  

סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בערב שבת אי שרי?

והנה לפי מ"ש הרמ"א סי' רמ"ט סעי' ב' וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה  ופדון הבן מותר כן נראה לי וכן המנהג עכ"ל. נראה די"ל שאם הייא לא בזמנה לכאורה אין זמנה קבוע מיקרי. אמנם לפי הרבה מן הראשונים והאחרונים שזכרנו לעיל וכן גבי ענין סעודת ברית מילה מבואר דבזה לא שנא מילה מפדיון, דכמו שבמילה אמרינן שאפי' שאינה בזמנה כל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל ה"ה לענין פדיון דשיהוי מצוה לא משהינן ליה. וכמו שמבואר בתרומת הדשן סי' רס"ט ובשו"ת הב"ח סי' קכ"ה וכדאסבא לך בשו"ת פרי הארץ (סי' ח"ב סי' ח') להוכיח כן מדבריהם. ןשכן דעת הבית מאיר סי' תקס"ח והיש"ש ס"פ מרובה והחיי אדם ח"א כלל ב' והמור וקציעה סי' רמ"ט ועוד כדלעיל, א"כ לדעתם יש להכליל זה בכוונת הרמ"א שכתב שסעודה שזמנה קבוע שהיא ג"כ ממיקרי קבועה אפי' שאינה נעשית בזמנה, היות שבזה אין שונה מעניין מילה אך לדעת המג"א בסי' רמ"ט ס"ק ה' שכתב להדיא לחלק בין סעודת ברית לסעודת פדיון וכתב שפדין הבן שלא בזמנו אינו מיקרי סעודת מצוה ולכן אין לקבעה בערב שבת. ושכן הניף ידו שנית בסי' תקס"ח ס"ק י' לעניין תענית בה"ב ועשרת ימי תשובה שאין לאכול בזמנים אלו דלאו בכללל סעודת מצוה היא כשאינה מתקיימת בזמנה.

אמנם עי' בס' תענית בכורים פרק ט' אות ב' שכתב לבאר וליישב ולהשוות קצתדברי המג"א הנ"ל עם שאר הפוסקים הרבים שפליגי עליה. וכתב דבאמת גם לדעת המג"א פדיון שלא נעשה בזמנו הוי סעודת מצוה וככל הני פוסקים, אלא מכיון לא מיקרי זמנה קבוע ולכן אין היתר לעשות הסעודה בערב שבת או בתענית עשי"ת וכדו', דדוקא שזמנו קבוע מתירין בכה"ג, וכמ"ש המחבר שם סי' רמ"ט גבי סעודת אירוסין שאין לעשותה וטעמו שהמג"א שם כתב שיכול לדחותו ליום אחרכו'. וכת ב כמ"ש המג"א להדיא לשון "שלא מיקרי סעודת מצוה" עכ"ל., צ"ל דהכוונה דלא הוי כשאר סעודות מצוה דהוי זמנה קבוע ומותר לעשותו בערב שבת. ובפדין הבן שלא בזמנו עכ"פ לשיטתו יכול לדחותו שאין הוא בכלל איסור כל שעתא ושעתא כמו מילה שנקרא ערל. ושסברא זו מצאנו במטה אפרים סי' תקפ"א סעי' מא וז"ל וסעודת מצוה שאמרנו (שמותר לאכול בתענית עשי"ת וכדו') הוא בזמנה קבוע על יום זה. וסעודת מילה שלא בזמנה חשוב כאילו היא בזמנה אבל בפדיון הבן שחל יום ל"א שלו ביום השבת ובים שאחריו הוא תענית עשי"ת, כיון שעבר זמן פדיון הבן יכולין לדחותו יותר, ולכן אף שגם סעודת פדיון הבן שלא בזמנה הוא סעודת מצוה מ"מ אין זמנה קבוע הייום ואין דיוחם התענית בשביל סעודה זו עת"דץ וא"כ שפתיו ברר מללו שלמד כדעת המג"א שאין איסור בכך כל שעת אושעתא ושיש לדחותו ולכן אין מיקרי זמנו קבוע על אף שמ"מ כן נחשב לסעו"מ.ושכן נראה דעת השערי תשובה סי' תקס"ח ס"ק יט) מהא שהתיר לכהן לאכול בפדיון הבן שלא בזמנו שלא ביום יום יארציט, משום דלגביו הוי זימניה קבוע מיקרי, משום שאין בידו לדחות ע"ש. ומבור כשיטת המג"א ובביאור המטה אפרים הנ"ל שעכ"פ מיקרי סעו"מ רק אין זמנה קבוע ע"ש.

 

אמנם אין נראה כן מדבריו עכ"פ לדעת הרמ"א שלא חילק כלל בין מילה לפדיו הבן והכלילם גם יחד והיה לו לחלק בזה דהעיקר חסר מהספר, ןלכן קשהלומר ולדחוק פשט המג"א ודעימיה ומהם אלי'ה רבה (סי' רמ"ט) הגר"ז שם (סע' ח') ושלחן שלמה שם (סעי' עא) ובערוך השלחן (סי' תקס"ח) המטה אפרים והשערי תשובה בנימוקם בזה שכן כוונת הרמ"א ועוד שבלא"ה אין כן דעת האחרונים  בפשט דברי המג"א לומר כן. עי בס פסקי תשובה ח"ב סי' קצ"ד ובס' זוכר הברית סי' ל"ה סעי' ע"ה דס"ל דלמג"א אין זה סעודת מצוה כלל וכן משמע להדיא בחיי אדם הנ"ל שהביא המג"א לחלוק עליו ועוד הרבה אחרוננים.

 

ובמשנ"ב (סי' רמ"ט ס"ק יב) הכריע כדעת רוב האחרונים החולקים על המג"א ודעמיה שגם בפדיון הבן שלא בזמנו שפיר יכול לעשות הסעודה ג"כ רק שכתב שמוה להקדימה בשחרית משום כבוד השבת וכמו שמבואר בסי' תרצ"ה לעניין סעודת פורם, ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ומעלה ע"ש. ובשה"צ ס"ק יז והנף ידו בשנית בסי' תקס"ח ס"ק כ' ובשה"צ ס"ק כג.

 

אמנם כבר כתבנו בדעת מרן השו"ע שאין נראה כן דעתו מדלא זכר כן כלל בשו"ע בשום מקום. וכן נראה מקורו שהרי"ף והרמב"ם כלל לא העלו עניין הסעודות בכל כה"ג. אפי' בפדיון הבן בזמנו וכמ"ש ובפרט שבמילה עצמה ג"כ רצינו לומר כן בדעת מרן ושאפי' שהיא עדיפא טפי מפדיון הבן דגם ברמ"א מצינו אחרונים הו"ד לעל שדיקדקו בדברי הרמ"א שאין בהכרח שהיא סעודת מצוה. ובפרט שעכ"פ עומדת וגם ניצבת דעת המג"א ודעימיה שכתבו דבלא זמנו אין מיקרי סעו"מ כלל וא"כ אין לעשותה כלל בערב בת.

 

אמנם לענ"ד עכ"פ אפשר שבזה אין לו להמנע כלל מעשיית המצוה עצמה של הפדיון בערב שבת. ואין הסעודה באה כחיוב לעצם הסעודה אלא רק כדי לפרסם המצוה וכמו שכתב היש"ש טעם בכלל לסעודת מצוה זו שהרי לעיל הבאנו דברו שתמה מה מקור ישלסעודת הפדון וע"ז כתב שכל מקום שהוא בא לפרסם המצוה ומודה להקב"ה כו' ושאני מסעודת אירוסין שקי"ל אם אין סעודה אין מארסין. ( ועי לקמן מ"ש בע"ה אי סעוה זו מתורת חיוב היא) ובזה אמינא דעדיפא עשיית פדיון הבן אפי' שלא בזמנה אפי' בערב שבת מלעשות ברית שלא בזמנו ביום דבזה איכא טעמא לאיסורא משום צערא דינוקא כמבואר במתני' שבת (דף יט) גבי הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת כו' וברז"ה כתב הטעם שלא יבוא לידי חילול שבת שהרי מקומות סכנה ה. שמכך הוכיח ברשב"ץ ח"א סי כ"א שאין למול ביום ה' וכ"ש לא ביום ו' וכמו שפסק הט"ז סי' רס"ב ס"ק ג' ודייק כן מדברי הרשב"א והרמב"ן ומשום צער דינוקא עי' לעיל גבי סעודת מילה שלא בזמנה שהארכנו בזה. וא"כ כל הני טעמים לא שייכי הכא וא"כ י"ל דודאי בזה עדיפא קיום מצוות פדיון הבן אפי' שאינו בזמנו,שבזה כזמנו הואובצירף כל הני פוסקים שזכרנו לעיל שס"ל שזהוא זמנו קבוע דכל שעתא ושעתא איכא חיובא לפדותו ושיהוי מצוה לא משהינן. אך לענ"ד עכ"פ "ל דכ"ז יהי' תקף גבי עצם חיוב עשית המצוה של פדיון עצמו, אבל הסעודה אין נראה להקל בזה ושיעשו הסעודה למוצ"ש או ליום א'. וכמו שכתב המג"א בסי' תקס"ח לעניין אם חל הפדייון יום ל"א של לידת בנו בשבת שצריך לעשות הפדיון ביום א'. שאין זה סעודת מצוה  ואין לאכול אם אירע בעשי"ת וצידד שיעשה הסעודה בלילה ןכ"פ במשנ"ב שם ס"ק כ אמנם בדגול מרבבה שם כתב שעדיף שיעשה הפדיון והסעדה בליל מוצש"ק ע"ש. עכ"פ נימא דה"ה הכא שיש להפריד בין עשית פדיון הבן לבין הסעודה. עוד אפשר שאה"נ שיעשה הסעודה גם במיני מתיקה  ומגדנות שבזה אין איסור לאכול בע"ש שאין זה בכלל סעודה, וכמו שכתבו כמה פוסקים שבפדיון אין חיוב של סעודה ממש. ע"כ.

 

ובתרומת הדשן (סי' קס"ט) מבואר ג"כ דבפדיון שלא בזמנו אן עושין הסעודה בער"ש והו"ד בט"ז (סי' ש"ה ס"ק יג) והבאר היטב שם (ס"ק ט"ז) וטעמא דמלתא דכיון שכבר  נידחת המצוה מזמנה ידחנה ג"כ מער"ש מפני כבוד השבת ויפדנו בלא סעודה ומשתה כך פסק בשו"ע הרב (סי' רמ"ט סעי' ח') וכן הוא דעת עיקרי הד"ט בשם ס' ברכת המים והמור וקציעה עי' לקוטי פנחס (ס"ק עט) שזכרם. וכן בא"ר סי' רמ"ט (אות ח').

 

וצריך עיון שדברי התרומת הדשן נראין כסתרי אהדדי. דהלא כתבנו לעיל שיש להוכיח ממ"ש התרה"ד (סי' רס"ט) שס"ל שסעודת פדיון גם בלא בזמנו הוי סעודת מצוה וכמ"ש להוכיח בשו"ת פרי הארץ ח"ב סי' ח' הנ"ל ושכן כתב להוכיח מדברי הב"ח בתשובה (סי' קכ"ה) . וא"כ אמאי לא יעשנה בע"ש והא סעו"מ היא וכמ"ש הרמ"א. אלא שצ"ל הואיל שיכול לדחותו אין זמנו קבועוכמו שכתב בס' תענית בכורים הנ"ל לבאר בדעת המג"א הנ"ל. אך אמנם העולה מכך שאפשר שהתרה"ד בהא מילתא פליג על המג"א . שפשטות לשון המג"א כתבנו שס"ל שאין זה סעודת מצוה כלל וכמו שכתבו הרבה אחרונים להביאו כדעה כזאת וחלקו עליו אך לפי התענית בכורים הנ"ל אין הכרח שבזה פליגי אלא שגם המג"א מודה שהוא סעו"מ רק דכל מקום שאפשר לדחותה אין מיקרי זמנה קבוע לענין שיה' היתר לעשותה בע"ש.

 

ולעניין הלכה נראה שודאי יעשו הפדיון בע"ש וסעודה אין לעשות, ויעשו אותבה במוצאי שבת ק' או בים א' או שיכולים לעשותה במיני מתיקה וכדו'. וכן פסק בס' בן איש חי (שנה ב' פ' לך לך הל' כא) וכן פסק שו"ת תשובה מהאבה ח"ב סי' רל"ג ובס' שלחן שלמה סי' רמ"ט סעי' א ובעקרוך השלחן סי' תקס"ח וכן העלה בס' שובע שמחות (סי' ש"ה הל' סו) ושם בהערות הביא ששמע מאביו הרששל"צ שהורה כמה פעמים לאברכים שאין חיוב לעשות סעודה זו בפת  אלא יכולים להסתפק בעוגות ע"כ. והוסים שאין זה מעיקר הדין שאם עורך סעודה בפדיון הבן של בזמנה עביד מצוה ומיקרי סעו"מ מימלא מעיקר הדין מותר לערכה בער"ש ע"כ. וחזר בו ממש" לעשות סעודה בע"ש ושהתבסס על דברי הרב בן איש חי הנ"ל ע"ש. אמנם עי' בס' אוצר פדיון הבן פרק כב הל א' שלא ראה דברי האחרונים ופסק לאסור  ע"ש . ועכ"פ נכון הוא לדינא וכמ"ש לעיל ובפט לדעת  מרן השו"ע. אך ראיתי לכתוב זכות לנוהגים כן לעשות סעודה בער"ש היכא שמ"מ אומרים שם דברי תורה מעין המאורע שחזי לאצטרופי להקרות סעו"מ וכמו שמבואר בשו"ת חוות יאיר (סי' ע') והמהרש"ל (ב"ק סי' ל"ז) ועוד, בכמה דוכתי שבארנו דבר זה.

 

אי רשאין הבכורים בערב  פסח לאכול בסעודת פדיון הבן בזמנו

והנה בזה הי' נראה לחלק בין היה בזמנו לבין אינו בזמנו שבזמנו ליכא מאן דפליג שהוי סעודת מצוה והא קי"ל שבכורות יכולים לאכול בסעודת מצוה ונפטרים מתעניתם ושכן הוא בס' חי אדם כל קכט סעף יב שכתב בסעודת ברית או פדיון הבן נהגו כאן ק"ק ווילנא להקל ע"כ. והניף ידו שנית בהל' שבת כלל א' בנשמת אדם ס"ק א' שכן הוא המנהג ע"פ הגר"T וכ"כ בשו"ת תןלדות יעקב סי י"ד שנהגו כן ע"פ הגר"א ז"ל לאכול על סעודת פדיון הבן וכך כתב להקל בס' כה"ח סי' ת"ע אות יא וכתב במקון שנהגו להקל לאכול הבכורים בסעודת פדיון הבן יש להם על מה שיסמכו. ובס' נתיבי עם שם סעי' א' כתב שכן הוא המנהג הפשוט בירושלים ושכן העיד בקש"ע השלם (טולדאנו) ח"ב סי' מ' הל' ג' שכך נוהגים ת"ח וז"ל: ובזה"ז נוהגים ת"ח להקל לאכול אף בסעודת פדיון ויש להם על מה לסמוך.

ובטעמא דמילתא שרשאין הבכורות לאכול בער"פ על פדיון הבן, ראיתי דבר נפלא בס' שובע שמחות סי' ש"ה (הערה עט בשם יש מי שכתב) והוא שהרי עיקר תענית בכטרות כדי שיזכרו את הנס שניצלו במכת בכורו וכמו שכתב "הלבוש" (סי' ת"ע) וכן פדיון בכורות ג"כ נעשה זכר לנס (עי' לעיל בריש דברנו מ"ש כן בשם מדרש שה"ש רבה) כדכתיב (שמות יג יד) "ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם עד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". נמצא שתעית בכורות הוא זכר לנס, וע"כ בסעודת פדיון שעוסקין בזכירת נס ההצלה נפטרים מתענית שהיא זכר לנס ההצלה. ודפח"ח.

אלא שבס 'בתי כנסיות סי' ת"ע  סעי' ג' כתב וז"ל: ולענין פדיון הבן אם יארע בער"פ אם יכולין הבכורות לאכול בסעודה אשר יעשו או לא? לענ"ד טוב הדבר שימנעו עצמם הבכורו מלאכול באותה סעודה והוא ע"פ מוה"ר המופלא תנא דירושלמאה כמוה"ר מיוחס נר"ו בס' ברכת מים סי' מט"ר שנראה משום שסעודת פדיון הבן אין חיוב כ"כ לעשות כמו גבי מילה עכ"ל. וכן הו"ד להלכה בס' חיים לראש (דף יד) וכדבריו כתב ג"כ בס' דברי מנחם ח"ב סי' ת"ע אות ג' להוכיח כן מס' ברכות מים דבפדיון הבן יש להחמיר ע"כ.

 

אולם בשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי כ"ז) כתב להשיג על דבריהם להוכיח כן מס' ברכו מ ים, דאיהו לא כתב אלא באופן שהפידיון לא היה בזמנו ונידחית א"כ הסעודה לאח"ז משא"כ בפדיון בזמנו גם הברכות מים מודה שהיא מותרת בע"ש ובוודאי דה"ב תענית בכורות ולא כמו שהבין הרוב בתי כסיות שדהיו גם בפדיו"הב בזמנו ע"כ עיי"ש וכדעת הרב בתי כנסיות ודעמי מצאנו להרב בן איש חי (שנ"א פ' צו הלכה פרק כן וכתב וז"ל אבל אם נזדמן לו פידיון שפודה את בנו אין לאכול  עכ"ל רק דיש להעיר שאין דעתו ברורה כדי הצורך בכה"ג שלעיל זכרנו מדבריו לעינין עיית סעודה בע"ש בפדיון עכ"פ בזמנו שאפשר לעשותה שהי לעשותה שהרי היא סעו"מ ופשטות חומרת קביעת סעודה בע"ש חמירא טפי וכמו שנתבאר בב"י ס"י רמ"ט ושלכן כמה טעמים וכמו שהארכנו בזה לעיל ושאפי סעודת אירוסין אסר השו"ע לעשות בע"ש וכן העיר בקצרה לנכון בסי תענית בכורים שם ןכתב לצחוק שם שאומנם כן בעיתו שהיא בעו"מ אך מ"מ בתענית בכורות דעת הבאי"מ שהיה צריך להחמיר כרל כעו"ומ לכן החמיר עכ"פ בפדיה"פ אירא מא דלא הרי כ"כ סעו"מ וצ"ע ובאמת שכן יש לומר י"ל שהבא"ח פ"ל רבות החיד"א בכ' ברכי יוסף ס' תענית אות ב' שכתב להחמיר אפי' לחתן ביום חופתו שיתענה כשאוותה נפשו להתענות היות ואשתרבובי אשתרבב האידנא האי מנהגא להתענות הבכורות בכל תפוצות ישראל וקבעוה חובה ע"ש . וא"כ חזינן שהבין עינין זה כדבר חור מחמת המנהג ולכן הוא הדין הכא הוא כהבן איש חי ועיין לקמן בעינין סעודת שבע ברכות שהבאנו והערנו  בדבריו והעלינו ואין להחמיר לחתן לעשות כן ע"ש .

 

אם בכור שפודה בנו

אך דע שמ"מ עדיף טפי אב בכור שפודה את בנו שוודאי אין לו להחמיר ולהתענות וזה אפי' שלא בזמנו כמבואר כ"ז בש"ות יביע אומר חלק ג' סי' כ"ז עי"ש. וסיעתא לזה שאפי' לאותם שסוברים שצריך עטרה לנוהגים להתענות שעתה באים לאכול בסעודת מצוה ממ"מ אבי הבן שהוא בכור פסק במשנ"ו ס' ת"ע ס"ק י' שיכולים לאכול אף בלא עטרה .ובאמת כתב שם שמ"מ מי שמתענה עבור בנו הבכור יכול להתיר תעניתו (דמנהג חשוב כנדר)ולאכול בסעודת הפידיון.

 

פדיון הבן שלא בזמנו בע"פ אי שרי  לבכורים לאכול שם

ובזה לא מבעיא לאותם פוסקים שס"ל שאפי' בזמנו אין לבכורים לאכול בסעודת פדיון וכמבואר בס' בתי כנסיות הנ"ל ובספר חיים לראש הנ"ל ודברי מנחם והרב בא"ח הנ"ל כ"ש הכא באנו בזמנו שאין לבכורות לאכול ולפטור תעניתם בזה.

אלא שגם בזה נצטרך לחלק בין מח' הפוסקים הנ"ל, דלדעת המג"א בסי' רמ"ט ודעימיה שו"ע הרב מטה אפרים אליה רבה שם ועוד שס"ל שפדיון  שלא בזמנו אין הסעודה נחשבת לסעודת מצוה, א"כ ודאי שלנוהגים להפטר מתענית בכורים בע"פ  בסעו"מ אינם רשאים לאכול בסעודה זו. ושכן מתבאר מתוך דברי הנודע ביודה ( מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ו) שכתב וז"ל: מי התיר לבכורים לאכולל בסעודת מילה שלא בזמנה בערב פסח והרי אפי' במילה בזמנה כתב המג"א סי' ת"ע שנוהגין להחמיר, ואף הר"ש הלוי עצמו סברא שיש לחלק בין חתן ביום חופתו למילה בזמנה ע"כ. ומבואר שאם במילה שלא בזמנה אסר כ"ש בפדיון הבן שלא בזמנו שיש לאסור.

אמנם להחולקים שס"ל שהוי סעוד"מ שפיר יכולים לאכול מסעודה זו ולפטור תעניתם ועל צבאם התרה"ד סי' רמ"ט ושו"ת הב"ח ס' קכ"ה וכדאסברא לך בשו"ת פרי הארץ ח"ב סי' ח' ושכן העלה החיי אדם הל' שבת כלל א' בנשמת אדם, ושכתב שכן הוא המנהג פשוט בק"ק ווילנא שבער"פ כשיש פדיון הבן אפי' שלא בזמנו הבכורים אוכלים שם עפ"י הגר"א ושכן הוא בשו"ת תולדות יעקב סי' יד וז"ל: כי כן נהגו ע"פ אדוננו הגר"א ז"ל לאכול על סעודת פדיון הבן בין בזמנו ובין שלא בזמנו, וע"ע בשו"ת מקורחיים סי' "ו שכך היה נראה פשוט לו ממ"ש שם לענין בכורים שרוצים ליפדות תעניתם בער"פ בפדיון הבן המאוחר שלא נקראת סעו"מ כי הוי מצוה הבאה בעבירה כו' ע"ש.

 

ואין לומר שה"ה לדעת המבארים במג"א לעיל שבאמת ס"ל שהוי סעו"מ גם בלא זמנו רק שמ"מ לא מיקרי זמנו קבוע דהרי בערב פסח איירינן והוא ערב יו"ט למעשה ובזה אינו שונה מערב שבת וכמו שכתב הפמ"ג סי' רמ"ט ופסקו המשנ"ב שם ס"ק ח' וכמו שהרגיש בזה בס' תענית בכורים הנזכר וכתב לדייק כן מדברי המג"א בסי' רמ"ט שהקשה על השו"ע סתירה דהכא בערב שבת אסר לקבוע סעודה שאינו רגיל בה בימות החול ואפי' היו סעודת ארוסין ובסי' תמ"ד ס"ז השו"ע התיר לעשות סעודת ארוסין, וע"ש מה שתי' אמנם מדהק' כן שאין דעתו כלל לחלק בין ער"ש לערב יו"ט דאל"כ היה לפחות לחלק כן בדברי שלא יסתרו אהדדי.

 

ובכלל בכל נדון זה זה ליבי מגמגם איך כלל התירו הפוסקים לעשות כל מיני סעודות מצוה כסעודת סיום מסכת ועוד, כדי לפטור הבכורים מתעניתם והא עכ"פ ערב יו"ט הוא ולא כתבו בזה לחלק בין סעודות של זמנו קבוע לללא קבוע וכמ"ש המג"א בסי' רמ"ט עי' שו" חוות יאיר סי' ע מ"ש בשם מהרש"ל ובמשנ"ב סי' ת"ע (ס"ק י).

 

ובאמת יש שכתבו לחלק בין ערב שבת לערב יו"ט והוא בס' חמד משה סי' רמ"ט ס"ק ג' בתוה"ד שכ' דאפשר שערב שבת חמירא מערב יו"ט לענין "כבוד" דמשום וקרת לשבת עונג כתיב ע"ש. 

 

וכן כתב במראה פנים (ריש מס' כתובות) לחלק בין ערב שבת שאין לעשות סעודה שאינה רגיל בה בימות החול ומשום כבוד השב, משא"כ בערב יו"ט ואפי' בערב פסח אין איסור כל היום בקביעות סעודה ואפי' בסעודה שאינו רגיל בה דבזה ערב שבת חמיר טפי מעב פסח ע"ש. וע"ש שלפי"ז תתב ליישב קושית המג"א לסתור דברי השו"ע מסי' רמ"ט ס"ב שאסר לעשות אפי' סעודת ארוסין משא"כ בסי' תמ"ד כתב דשרי לילך לעשות סעודה אירוסין בבית חמו בערב פסח, ולפי"ז א"ש חמרא ערב שבת מערב יו"ט.

ובתורתת חחים ג"כ ס"ל הכי וכתב לחלוק על דברי הפמ"ג הנ"ל וכמו שפסקו המשנ"ב כנ"ל. וכתב שבזה אין הכרע דאין אחד מרבותנו הראשונים שכתבו דבר זה בערב יו"ט, משמע דבערב יו"ט ליכא איסור ע"ש.

 

וא"כ לפי דבריהם אפשר עכ"פ להבין ענין זה הסעודות שעושין בערב פסח כדי לפטור הבכורים ואין פוצה פה ומצפצף, אבל עכ"פ להסוברים שאין חלוק בין ערב שבת לעיו"ט בזה מאי איכא ליממר.

 

ולענ"ד יש ליישב זה ע"פ דברי הבה"ל שם סי' ת"ע ד"ה סעודת אירוסין. שכתב ג"כ ליישב קושית המג"א ועוד אחרונים שדברי  השו"ע סותרים למ"ש בסי' רמ"ט לאסור סעודת עשת סעודת ארוסין. והרי ע"ש וערב יו"ט חד הוא. וכתב דלק"מ דשאני הכא בערב בערב פסח, ולא מבעיא אם הסעודה היתה סמולך לחצות וכמשמע לכאורה ממ"ש (השו"ע) "אם יכול לבער ולחזור למצוותו" וזמן הביעור הו קודם חצות א"כ ע"כ כל הסעודה הוא בלא פת, שהרי חמץ אסור ומצה ג"כ אסור אז ומירי רק במשתה בעלמא שאינו אסור, ואדרבא חמרא מיגרר גריר וכדאיתא בגמ' ואפי' נימא דהסעודה הי' בבוקר ומשום סעודתו יוכרח לבער חמץ קודם הזמן, ג"כ לא קשה דכיון דע"כ יוכרח להפסיק בשעה ד' בשביל איסור חמץ, אין זה בכלל סעודה גדולה שאסרו בערב שבת וערב יו"ט. ומשום שלא יכנס לשבת כשאינו תאב לאכול, דבודאי תאב לאכול בערב כיון שמוכרח להפסיק לאכול בשעה ד' ושאני בכל ערב שבת ויו"ט דחיישינן שתמשך הסעודה זמן רב ומעין דברים אלו מבואר בספר חק יוסף ומגן אלף ועוד עכ".

וא"כ מבואר מדבריו שאע"ג שאיו כלל לחלק בין ערב שבת לערב יו"ט מ"מ שאני ערב פסח משאר עריו"ט וכמ"ש בזה מצד המציאות. אמנם מ"ש שם שהוא רק משתה בעלמא אינו ברור אצלי לענין נדון דידן.שהרי בכור הבכור שבעי לפטור תעניתו בסעודת מצוה צריך סעודה ומה מהני שתית יין וכיוצ"ב ואפי' מני מזונות שבזה הי מקום לומר שכן מיקרי בכלל סעודת מצוה וכמ"ש בכמה מקומותבזה, כאן אסור לו לאכול ומשום חמץ וכן ממצה אסור.

וכן צ"ע גבי סעודת ארוסין דאירי שם השו"ע ושע"ז כתב כן הבה"ל שעושן רק משתה בעלמא, דאין נראה שיעשו סעודת אירוסין בלא פת ובלא מיני מזונות וכמו שביארנו לקמן ( בעינין סעודת נשואין) מקורו וחובתו בפת ובשר וין, אלא יותר נראה כמ"ש בסופו שהסעודה היתה בבוקר מוקדם קודם ' שעות ושבזה ליכא חששא וכמ"ש שם.

 

ועכ"פ לפי דבריו י"ל דגם לאוסרים סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בערב שבת הכא בערב פסח שאני ויהי' מותר לעשות עכ"פ כהמציאות המחיבת המוזכרת בביה"ל.

ולענין הלכה בזה בשו"ת יביא אומר ח"א (חאו"ח סי כ"ז) שהעלה להקל ככל הני פוסקים שאף בפדיון הבן שלא בזמנו יכולים הבכורים להשתתף ולפטור עצמם מתעניתם. וכן פסק בס' שובע שמחות (סי' ש"ה הל' עט'). וכ"כ בס' אוצ פדיון הבן פרק כב הל' ד' שהמנהד להקל. (ומ"ש שם בהערה טו' בשם שו"ת מקור חיים נראה שאנו ענין לכאן וצ"ב).

 

אם דחו במתכוון עשיית הפדיון הבן שבלא"ה נדחה עד ערב פסח אי נחשב לסעו"מ או עשו בזמן אסור

 

והנה בודאי אם דחו את עשית הפדיון הבן לערב פסח כדי שיאכלו בה הבכורים ויפטרו מתעניתםם וכיוצ"ב, ודאי שאין זה מיקרי סעודת מצוה וסעודה הבאה בעבירה היא שהרי עובר בעשה כל שעה ושעה וכמו שנתבאר לעיל עכ"פ לרוב פוסקים וכמו שכבר זעק על כך בשו"ת מקור חיים (סי' ל"ו) וז"ל: שמעתיי איזה אנשים נוהגים פה כשיקרה פדיון הבן קודם ערב פסח, אז יאחרו ויגבילו על ערב פסח כדי לפטור הבכורים מהתענית, ובאמת איסור גמור הוא כו' שלא ישהה המצוה כו' ועוד נראה שעל פדון הבן המאוחר לא נקרא סעודת מצוה כי הוי מצוה הבאה בעבירה לכן אינו פוטר את הבכורים מלהתענות עכ"ל.

 

ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"תחיו"ד סי' קס"ו כתב כן גם באופן שבלא"ה הוצרכו לדחות הברית מילה שהי' חולה וכדו' ועתה האב רוצה לעכב המילה אפי' לאחר החלמת בנו עד יגיע ערב פסח ושיאכלו שם הבכורים ויפטרו מתעניתם. וכ' ע"ז וז"ל: ודע כי דבר זה הוא מעשה מגונה מאד להשות המצוה וכו' יפה אסרת למול מילה בזמנה בער"פ אף אם כבר לא מלהו והגיע ער"פ אסרת שלא למולו מטעם שראיתי שיש עצת חטאים של הבכורים דלא מעלי ואמרתי שיש לגזור מטעם פעם אחרת שלא ישהה עכ"ל.

וא"כ כ"ש לנ"ד שמשהין הפדיון לערב פסח ללא שום סיבה אלא כדי שיאכלו שם הבכורים ויפטרו תעניתם שאפשר שלמיגדר מיתא הי' צריך להורות שאפי' את הפדיון עצמו ידחו לאחר החג. ונראה שלפי"ז בכל זאת ירצו לעשות הפדיון עם הסעודה לאחר שעברו על כך אין מיקרי סעודת מצוה וכמ"ש המקור חיים הנ"ל.

 

וראיה לזה אמינא ממ"ש הפמ"ג בסי' רמ"ט א"א ס"ק ה דיש אוסרים לעשות את המילה בע"ש באופן שאינו בזמנו ואם עבר ומל הסעודה בערב שבת כי אם בליל שבת עכת"ד. א"כ מיניה נחזה במילה שחמירא טפי עבר ועשה המצוה אין לו לעשות סעודה כלומר שאם יעשה הסעודה אין יחשב כסעו"מאלא כמצוה הבאה בעבירה כ"ש בפדיון בכה"ג שלא יחשב לסעו"מ, כן נ"לל לפרש דבריו ועי' לעיל גבי סעודת ברית שלא בזמנו שהארכנו בזה בעשב סעודה בזמן אסור, והאבנו לדברי התשב"ץ בתשובה ח"ג( סי' ח') שנשאל בכה"ג בברית מילה שחל בתשעה באב ודחהו לי' באב משום הסעודה וכתבע"ז וז"ל והנה הסעודה היא סעודת מצוה כשנעשית המצוה כהלכתה שתהיה המצוה עיקר טפלה לה, אבל לעשות הנאת הכרס עיקר והמצוה טפלה לה, אין סעודה של מצוה שיה' ת"ח ראוי להנות ממנה כו' אם עבר כל אותו היום ולן כל אותו הלילה באיסור עשה שהוא שפל ונפסד ואין לו שכר ומצוה בשעתה ומכר שכרו של חיי עולם הבא מפנ הנאה של חיי שעה עכ"ל. וא"כ העולה להדיא מדבריו שאין זה בכלל סעו"מ ( עי' לעיל מ"ש לחלק בין ענין ברית שנדחתה בלא"ה ועושה הברית ביום ו' עם הסעודה דאפשר דעכ"פ מירי סעו"מ שבאון כזה שלא משהה המצוה כהנ"ל א"ש).

 

ובשערי תשובה סי' תקנ"א ס"ק לג מבואר כדברנו וזכרנו דבריו לעיל, שג"כ דן בכה"ג וכתב וז"ל: ואף אם פתאום עברו ועשו כן אסור לאכול על הסעודה ההיא שגרמה לאיסור שהיית המצוה כו' מי שלא נעשה בשבילו אסור כו'.עכ"ל. וא"כ ודאי שלשיטתט אין לבכורים להשתתף בסע"מ ולהפטר מתעניתם.

 

אמנם כל זה נסתר ממה שכתה הרמ"א בסי' תקנ"א סעי' ב' שאסר לארס שבוע שחל בו תשעה באב. ובסעי' י שם מבואר שעושין סעודה בזמן הזה בבשר ויין. ע' לעיל מה שכתבנו בזה.

זאת ועוד יש להוכיח שאין לעשות כן, וכמו שמצינו כעין זה בענין המשייר מהמסכתא כדי שיעשה הסיום בערב פסח בשביל תענית בכורים שיפטרו מסעודת הסיום שאין לעשות כן וכמ"ש בשו"ת תשובה מהאבה ח"ב סי' רס"א והניף ידו בשנית בח"ג סי' שע"ו , והוסיף ושאפי 'אם הגיע לסוף המסכת בערב פסח והוא בכור ראוי לשייר מעט עד לאחר הפסח כמ"ש המהר"ם מינץ הנ"ל שיש לשייר מעט עד שעת כושר, ויום התענית בכורות אינו כיון שמפוש במס' סופרים ולכן אסור לבכור לאכול בסעודת הסיום שלו, ואין צרך לומר שאין להתיר לבכורים אחרים שיאכלו אצל המסיים עכת"ד. ומיניה נילף לנדון דידן וכ"ש דהתם לא עשה איסור בעצם שהיית המסכת שלא סיימה ואפי' בסיימה בזמן כתב שאין זה מ"מ מיקרי שעת כושר וא"כ בנ"ד שדוחה המצוה ומשהה אותה ואף עובר בעשה כל שעתא ושעתא כדי שיפטרו בה הבכורים בער"פ בתענית זו  שמפורשת במס' סופרים ודאי שאין זה שעת כושר כלל ומוסיף חטא על פשע ועי' לקמן בענין סעודת סיום מ"ש להאירך בנ"ד.

 

אמנם דעת יחיד מצאנו שפליג בהא מילתא והוא בדרכי תשובה (רבינוביץ- עמ' קלה') סמך והלצה לאותם אנשים שמשהים הפדיון לערב פסח והוא על פי ביאורו והבנתו בדברי הכלבו כדלהלן וז"ל: ודע דבאורח חיים סי' ת"ע כתב דרכי משה בשם הכלבו דיש נוגים לפדות הבכורות בער"פ כמו שפדאן השי" במצרים עכ"ל. ושמעת מפרשים דלאו מצוות פדיית הבכור ממש הוא אלא נתינה לצדקה בעלמא כד שלא יקשה על הכלבו מהא דקי"ל במס' יבמות (מז) שהוי מצוה לא משהינן כו' אבל באמת האי פרושו לא נהיר כלל. ונראה דטעמו מהא דאמרינן במס' מגילה (דף ו) בפלוגתא דר"א ב"ר יוסי ורשב"ג בשלמא ראב"י מסתבר טעמיה דאין מעבירין על המצוות אלא רשב"ג מ"ט? ומשני א"ר טוביה טעמא דרשב"ג מסמך גאולה לתפלה עדיף. וקימ"ל התם כרשב"ג, אלא היכא דאיכא סברא דמסמך גאולה לתפלה דחינן הך מילתא דשהוי מצוה. וה"נ איכא סברא מסמך פדיון לפדיו עדיף, כנלע"ד ברור בכוונתו. ומ"מ לענין דינא לית דחש ליה דמנין לנו לחדש סברא זו דלא הוזכר בש"ס ולדחות הך דשיהוי מצוה, ועוד דהתם איכא נמי מקרא לרשב"ג מדכתיב "השנית" ועין. ואולי מזה נשתרבב פה המנהג שנוהגיןקצתם לעשות פדיון הבן בער"פ בבית המדרש ופוטרים הבכורים את עצמם מן התענית נמי ואין חוששין לאיחור הזמן ולא מיחזי כמכוין להפקיע עצמו מן התענית כיון דלהכלבו זמן הוא בע"פ עכ"ל.

והנה אף שכתב להסתייג מכך על אף שכן כתב לבאר הכלבו לא כאותם מפרשים מ"מ צ"ע אמאי כתב להליץ טוב על על מ נהג שעושין כן. והנה ודאי שאין זה לדינא גם לדינא לעשות כן. וכבר העיר עליו בס' תענית בכורים פרק א' והניף ידו בשנית בפרק ט'. ע"ש.

 

עשיית סעודת פדיון הבן בחול המועד אי שרי

והנה לפי מ"ש בשו"ת הרשב"א  ח"א סי' קצ"ט הו"ד לעיל. היה נראה דאין לעשות סעודת פדיון הבן בחול המועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה שנשאל שם על פדיון אם עושין סעודת שמחה בדטרות אלו? והשיב וז"ל: זה אינו תלוי לאלא בהרחבת הלב אם רוצה לעשות "סעודת שמחה" כו' עכ"ל. הרי לך שהבין שמיקרי סעודת שמחה וא"כ נימא שאן מערבין שמחה בשמחה.

 

אלא שזה נסתר מדברי התוס' מו"ק (ח:) שכתבו שמותר לעשות סעודת ברית מילה בחול המועד דליכא שמחה. כדאמרינן בפ"ק דכתובות (ח( דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דא צערא לינוקא, א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה, אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד, ואין לומר הא זמנה קבוע, תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהי' מותר. ונראה לי דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה (ח:) בחגך ולא באשתך, ואינו אסור לערב שמחה בשמחה. ועוד י"ל דלא חשיבי שמחה כי אם סעודת נשואין בלבד עכת"ד.

 

ולענ"ד על אף שהיה מקום להוכיח שפדין הבן הוא בגדר שמחה שהרי כתבו התוס' לחלק בזה בין ברית לפדיון וכתבו שבפדיון הבן צריך עיון אי מותר לעשותו בחוה"מ, ובלא בזמנה כתבו שיהיה אסור בודאי, ומיניה נשמע שפשיטא להו שמיקרי שמחה, מ|מ תי' בענין אחר שקי"ל כר' אשי במס' חגיגה שאין אוסר לערב  שמחה בשמחה. ועוד שלא יחשב שמחה אלא בסעודת נשואין. כלומר דעכ"פ לתי' הראשון ודאי שס"ל שהוי פדיון  שמחה. ולתי' ב' אפשר שגם ס"ל שהוא שמחה אבל עכ"פ לא כמו בנשואין שהוא טפי ושע"ז דוקא אמרינן שאין מערבין שמחה בשמחה בשמחה.

 

ולכן לפי"ז נראה לי פשוט דאין דברי התוס' פליגי עם פשטות לשונו של הרשב:א הנ"ל שסובר שהוא סעודת שמחה והוא יסבור כדעת תי' התוס'.

אולם במהר"י וויל בשם ס' המצוות  מצורנ"ך ודאי פליג על התוס' שכתב שאין ושין פדיון בחוה"מ ומשום עירוב שמחה בשמחה וא"כ נראה דלית ליה הא דקי"ל כרב אשי במס' חגיגה הנ"ל וכמ"ש התוס' וכן לא כתי' ב' של התוס'.

 

ולענין הלכה השו"ע (או"ח סי' תקמ"ו סעי' ד') כתב שמותר לעשות סעודת מילה ופדיון הבן ברגל, ובודאי שמיירי גם על הסעודות, ואפ' בפדיון שאינו בזמנו, דלפי ב' תי' התוס' אין בזה נפ"מ. וכן פסקו הרבה אחרונים שם והלא הם הט"ז  והרב מג"א (ס"ק ה) וא""ר והפמ"ג והמשנ"ב ובס' כף החיים (אות טוב).

ברמ"א יו"ד סי' ש"ה סעיף יא הביא דעת המהר"י וויל הנ"ל ודעת התוס' כנגד וכתב שכן עיקר כדעת התוס' וכן פסק מרן החיד"א בס' ברכי יוסף שם ס"ק יח שמותר לעשות סעודת פדיו הבן בחול המועד, עי' בס' הליכות עולם ח"א (עמ' ש) ובס' זכרונות אליהו (חאו"ח מערכת ח' אות כא).

והנה בעטרת זקנים   

אכילת בשר בתשעת הימים ספר המנהגים (טירנא) חודש אב

 

משנכנס אב ממעטין בשמחה. לכן מר"ח אב עד י' באב אסור לרחוץ (נז) ולספר (נח) ולכבס (נט) ולאכול בשר (ס) ולשתות יין עד י' באב. וא"ח אוסר גם העשירי, כי אין שמחה אלא בבשר ויין, שנאמר (דברים יד, כו) ושמחת גבי שלמים וכתיב יין ישמח לבב אנוש. אבל אם יארע סעודת מצוה כגון אירוסין או ברית מילה או פדיון הבן או סיום מסכתות, משנכנס אב עד ט' באב מותר לקבץ שם (סא) מניין מצומצם [עם] בני מצות ואוכלין בשר ושותין יין. מהרא"ק ז"ל.)וב הגהות אות (סא) כמדומה שנוהגין ליקח מנין מלבד כל הקרובים השייכים לבעלי הסעודה.

 

 ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב ד"ה [ו] ולפי

 

לאחר שביאר שאין היא חובה גבי אכאי=סור אכילת בשר ושתיית יין כי אם ערב תשעה באב ממש שש ולמעלה כתב, אם אירע מילה או פדיון הבן או סיום מסכתא דהן סעודת מצוה משנכנס אב, אז מותר לקרואין שם לאכול בשר וגם לשתות יין. ודוקא קרובים משום קורבא, אי נמי ריעות, אבל ההולכים שם רק לשתות, ובלאו הכי לא היו הולכים הוי להו מצוה הבאה בעבירה. ומיהו שבת שחל ט' באב בתוכה נכון למעט שמחות שלא יאכלו שם אלא בני מצוה ומנין רק בצמצום וכן נכון, ויש מקילין.

 

 


[1] ולפ"ז משמע שאסור לעשותה בחוה"מ ויו"ט וכיוצ"ב שאין מערבין שמחה בשמחה, וזה אינו דעי' תוס' מו"ק (דף ח:) ובשו"ע סי' תקמ"ו,ובמג"א שם (ס"ק ו')

[2] בס' כפתור ופרח פט"ז (פדיון בכור אדם)כ' בפשטות שזה סעודת מצוה ולכן מברכין בו שהשמחה במעונו ע"ש. ספר הפרנס ר' משה פרנס מרוטנבורג חי בגרמניה במאה הי"ג. היה תלמיד מהר"ם מרוטנבורג.

 סימן רח"צ

נהגו לעשות סעודה לפירסומי מילתא והיא סעודת מצוה וצריך לברך בבהמ"ז שהשמחה במעונו כו' עכ"ל. וכן הוא בס' המנהגים (טירנא) חודש אב כתב בפשטות שהוא סעו"מ ולכן יוכל אכול בשר ולשות יין בתשעת הימים.  

 

 


 

[1] ולפ"ז משמע שאסור לעשותה בחוה"מ ויו"ט וכיוצ"ב שאין מערבין שמחה בשמחה, וזה אינו דעי' תוס' מו"ק (דף ח:) ובשו"ע סי' תקמ"ו,ובמג"א שם (ס"ק ו')

[2] בס' כפתור ופרח פט"ז (פדיון בכור אדם)כ' בפשטות שזה סעודת מצוה ולכן מברכין בו שהשמחה במעונו ע"ש. ספר הפרנס ר' משה פרנס מרוטנבורג חי בגרמניה במאה הי"ג. היה תלמיד מהר"ם מרוטנבורג.

 סימן רח"צ

נהגו לעשות סעודה לפירסומי מילתא והיא סעודת מצוה וצריך לברך בבהמ"ז שהשמחה במעונו כו' עכ"ל. וכן הוא בס' המנהגים (טירנא) חודש אב כתב בפשטות שהוא סעו"מ ולכן יוכל אכול בשר ולשות יין בתשעת הימים.  

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *