סעודת חנוכת הבית

סעודת חנוכת הבית

מקור למצוות חינוך הבית כשגומר לבנות ביתו

 

בתורה כתוב (דברים כ', ה') "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו".

 

ובירושלמי מס' סוטה (פ"ח ה"ד) אמרו: יכול הבונה בית בחו"ל יהא חוזר? ת"ל "ולא חנכו", את שמצוה לחנכו (בארץ ישראל (שמצוה) משום ישוב, פרט בחו"ל שאין מצוה לחנכו –  פני משה), יצא זה שאין מצוה לחנכו. ועי' ברמב"ם (פ"ז מהל' מלכים הל' י"ד) שכך פסק שהבונה בית או נטע כרם בחו"ל אינו חוזר עליהן, עכ"ל. ומשמע להדיא שבארץ ישראל ודאי שחוזר עליהם והוי מצוה לחנכו.

 

ומכאן כתב להוכיח בשו"ת חוות יאיר (סי' ע') דודאי מקרי מצוה חינוך הבית מדמדמי ליה הכתוב גבי "ילך וישוב" ללקוחי אשה וחילול כרמו דודאי מצוה הם. (עיי"ש בתרגום יהונתן שכתב לחנכו במזוזה).

 

וב"אבן עזרא" פירש על הפס' הנ"ל שהוא כחנוכת המזבח, וכן חינוך לנער, ומזה למדו רבותינו שמחנכים את הנערים. והטעם כי לבו וכל תאוותו לחנוך את ביתו והנה לבו נתון לביתו ולא למלחמה וינוס ויניס אחרים. ובס' "השורשים" לאבן ג'אנח כתב "ואיש אחר יחנכנו", פי' עשו לי סעודה.

 

ובס' "השורשים" לרד"ק (ערך חנך) ביאר- "אשר בנה בית ולא חנכו", וכן הפסוק "ויחנכו את בית ה'" (מלאכים א', י"ח, ס"ג), ופס' "מזמור שיר חנוכת הבית" (תהילים ל' א') היינו התחלת האכילה בבית חדש נקרא חנוך כמו שיקרא התחלת הלמוד בנער כדכתיב חנוך לנער כו'. (משלי כד'  ו') ומנהג הוא שעושין סעודה ושמחה באכילה הראשונה שיאכלו בבית חדש ולפיכך אמר אשר בנה בית ולא חנכו ילך וישוב לביתו, עכ"ד. ויש להוסיף מרש"י בחומש בראשית (פ' לך לך פסוק י"ד) וירק את חניכיו. וע"ע פ' המשניות להרמב"ם (מנחות פ"ד) שביאר דלשון "חינוך" בכלים הוא לשון מושאל לתחילת המעשים לפי שהכלי הזה באותו העבודה כו'. ע"ש.

 

ועוד מצינו מקור לזה בזוהר הקדוש (פ' ויקרא דף ג:) עה"פ "ויקרא אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר" תא חזי ביומא דאיתקם משכנא לתתא, בההוא יומא איתקם משכנא אריכא לעילא עימיה, דכתיב הוקם המשכן סתם והקנו יומא חדוותא דקודשא בריך הוא הוה, כיון דאיתקם משכנא, מה כתיב ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד, כד חמא קודשא בריך הוא כך אמר, ומה על ידא דמשה איתקם ואיהו לבר מיד ויקרא אל משה. א"ל משה "חנוכא דביתא במאי הוי, בסעודתא". ע"כ.

 

מעלת מצות ישוב ארץ ישראל

בספרי" (פ' ראה) איתא, מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשת אותם וישבת בארצם. וחזרו ובאו למקומם אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים בנציבים אצל ר' יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתם אותם וישבתם בארצם. חזרו ובאו להם למקומם אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה עכ"ל הספרי. ובודאי דברים  אלו מהווים מקור ויסוד לקיום מצות חינוך הבית כשבונה ביתו ומסיימו ובא לגור בו ששמח ע"ז שעשה המצוה ועושה סעודה.

 

מעלת חינוך ביתו, ומאידך המבטלו – נענש

ועוד הוא ע"פ מ"ש הזוה"ק (פ' תזריע דף נ' ע"א) ועל דא מאן דבני בנין, כד שארי למבני בעי לאדכרי בפומיה, דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוא דבני, בגין דכתיב הוי בונה ביתו בלא צדק וגו'. וכדין סייעתא דשמיא שריא עליו כו'. והקב"ה זמין עלה קודשתא וקארי עליה שלום. הדא הוא דכתיב וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך הא אוקמיה. אבל ופקדת לאפקדא מלה בפומה כד איהו בני כו'. ואי לא שריא ביה ההוא מסאבא. ולא נפק ההוא בר נש מעלמא עד דאתעניש ההוא ביתא. (כה"ח סי' רכ"ג אות יט).

 

ועינא דשפיר חזי למ"ש בשאילתות דרב אחאי גאון פ' בראשית וז"ל: שאילתא דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה קב"ה לעולמיא ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשוה "כאניש דבני ביתא" וכד מצבית לו (וכאשר שבע רצון מהשלמת מעשה) וגמר ליה לעבדתיה, עביד הלולא חד יומא, "כדאמרי אינשי הילול בתי", דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי עכ"ל. וכן הובאו דברים אלו במדרש תנחומא פ' בראשית (אות ד'). ומדבריו מבואר להדיא מקור לענין חינוך בית חדש שדימה ענין ששת ימי המעשה ומנוחת שבת וקדושתו להא דאדם עושה הילולא לאחר שגומר ביתו.

 

ועוד מצינו במדרש תנחומא (פ' בראשית): ילמדנו רבינו, הבונה בית חדש כיצד צריך לברך? כך שנו רבותינו, הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו, וכן אתה מוצא שלא נתנו המועדות לישראל אלא להנאת עצמן וכו'. הוי אומר שכשם שאדם מברך להקב"ה כך ה' מברכו, ע"כ. וחזינן מהא מעלת גודל השמחה ביום זה ושצריך לברך להקב"ה שזכה לכך ולכן עושה חינוך לביתו החדש.

 

ועוד יש שהביאו מקור למנהג חינוך הבית מהמבואר "בפסיקתא רבתי" (פ"ב – אות ז') ר"א מזמור וגו' שבע חנוכות הם, חנוכת בריתו של עולם דכתיב (במדבר ז, פס' א) "ויהי ביום כלות משה להקים", וחנוכת הבית דכתיב "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". הובא בס' שובע שמחות (עמ' רע').

 

ועוד מצינו בשו"ת לבושי מרדכי (להגאון ר' מרדכי ליב ווינקלער זצ"ל ח"א או"ח סי' ק"א) שכתב שבחינוך הבית לא מצינו ביה לעשות סעודה רק בספרי האחרונים נמצא איזה סמך לזה ואפשר לפמ"ש השל"ה הקדוש (בפ' ויגש) עה"פ "ואת יהודה שלח לפניו להורות" וגו', ופי' חז"ל לתקן בית מדרש, ויש ללמוד מכאן שכל דבר אשר יכין אדם למענו וכגון בית דירה, ראשית כל דבר להיות מקום קבוע לתלמוד תורה, וכל בית ישראל יעשה כן בבנין בית חדש. וא"כ הוי כגמר מצוה ועושים סעודה כמו בכל דבר מצוה, וכמו סיום מסכתא, וכמ"ש במג"א (סי' תקנ"א – ס"ק ל"ג) בשם מהרמ"מ עכ"ל. ולפלא שלא ראה מ"ש לעיל מקור לעשיית חנוכת בית ומקור לסעודתה מדברי הזוה"ק בכמה דוכתי, ומדברי השאילתות דרב אחא כנ"ל. דמבואר להדיא ענינים אלו וממרחק הביא לחמו בדוחק, הגם דבאמת סברתו שהוא לא גרע משאר גמר מצוה שעליהם עבדינן סעו"מ, אמנם מקור לכך הי' צריך להזכיר כדזכרנו לעיל.

 

המקור לעשיית סעודה בחנוכת הבית

ומה שנוהגים לעשות סעודה גדולה ומזמנים בה קרוביו ואוהביו ואומרים שם דברי תורה – הוא ע"פ מ"ש לעיל בשם הזוה"ק (פרשת ויקרא – דף ג':) שכן א"ל הקב"ה למשה חנוכא דביתא במאי הוי בסעודתא. ושכן מבואר להדיא בספר השורשים לאבן ג'אנח שכתב עה"פ "ואיש אחר יחנכנו" – פירושו, עשו לי "סעודה". וכן הוא בס' השרשים לרד"ק (ערך חנך) שכתב ומנהג שעושים סעודה ושמחה באכילה ראשונה שיאכלו בבית חדש. ומדבריו משמע דדוקא באכילתו הראשונה ואם לא כיון לזה אין יכול אח"כ לעשותו, וצ"ב.

 

ושכן אפשר לדייק מדברי השאילתות דרב אחא הנ"ל (פ' בראשית) שכתב לשון "עביד הילולא" חד יומא כדאמרי אינשי הילולי בתי, דכתיב ויכל אלהים וכו' ע"כ. וכל לשון הילולא הוא משתה ושמחה כדמצינו בכמה דוכתי בש"ס ובזוה"ק (עי' מ"ש בענין מקור לסעודת בר מצוה).

 

וכן י"ל בפשטות כל לשון חינוך מצוי בו סעודה כלומר שחונכים דבר מסוים וכמו שמצינו ברמ"א (סי' תר"ע ס"ב). לענין ריבוי הסעודות בחנוכה שמקורו הוא משום שזה הי' זמן של חנוכת המזבח. ושכן מבואר עוד במגילת תענית (פ"ט). ובאור זרוע ועוד עי' מה שכתבתי בענין סעודות בחנוכה.

 

ושכן מבואר בתשב"ץ קטן (סי' ק"ע) בשם מהר"ם שהיו רגילים לעשות סעודה בחנוכת בית. ועוד דהוי כגמר מצוה ששמח בה ועושים סעודה בכל גמר מצוה כדמצינו בסיום מסכתא ועוד. וזה ע"פ מ"ש בשו"ת לבושי מרדכי הנ"ל, והדבר צריך תלמוד דמה ענין זה לגמר מצוה.

 

ואפשר שזה רק אם נאמר שבנה בית בא"י ומשום מצות ישוב ארץ ישראל אפשר כשגומר ביתו שזה עיקר ישובו של אדם בא"י כשבונה בית לגור שם וא"כ הו"ל כגמר מצוה כלומר כהכשרה של מצוה.

 

יברר האם סעודת חנוכת בית נחשב סעודת מצוה

והנה בזה ודאי יש להוכיח מדברי הזוה"ק הנ"ל (פ' ויקרא דף ג:) דהוי סעו"מ, מדא"ל הקב"ה למשה חנוכא דביתא במאי הוי – בסעודתא. וכן מדברי שאילתות דרב אחא גאון בפ' בראשית משמע שהוה סעו"מ מדמדמי ענין השבת לחנוכת הבית. ועוד שכתב בלשון "עביד הילולא חד יומא" וכל לשון הילולא מורה על משתה ושמחה כמ"ש לעיל, וכ"כ להוכיח במישור בשו"ת "תורה לשמה" (סי' תפ"ד). ושכן משמע מדברי "אבן ג'אנח בס' השרשים עה"פ "ואיש אחר יחנכנו". שפירושו – עשו לי "סעודה" והוציא זה מפי' הפסוק שיחנכו הבית החדש ע"י סעודה. ולא מסתבר לומר שהוי סעודת רשות. ושכן מתבאר בפשטות בס' השרשים להרד"ק הנ"ל שכתב שמנהג הוא שעושין סעודה ושמחה באכילה שיאכלו בבית חדש ושזה הסמיך מדברי הפסוק הנ"ל ומנהג ישראל תורה היא. ושכן משמע קצת מהפסיקתא רבתי (הנ"ל) שדימה חנוכת הבית לחנוך ברייתו של עולם ושאר שבע חנוכות ,ע"ש. וכן פי' בפשטות "בקרבן העדה" ירושלמי סוטה (פ"ח הל' ד) ד"ה את שמצוה לחנכו – פי' שהדירה בארץ ישראל מצוה עכ"ל. וכן הוא ביאר הפני משה שם (ד"ה את).

 

אמנם בתשב"ץ קטן (סי' ק"ע) מבואר להדיא שאין זה אלא סעודת רשות שז"ל: ואומר מהר"מ ז"ל דסעודות שעושין בשמחת מריעות או בחנוכה שמרבים סעודות אלו לאלו הרי הם סעודות הרשות, דחנוכה לא נקבע אלא להודות ולהלל ולא למשתה ושמחה וכ"ש לחנוכת הבית שהוא רשות עכ"ל.

וביש"ש (ב"ק סוף פ"ז סי' ל"ז) נראה שתפס כדבריו, שכתב וז"ל: סעודת חינוך הבית בודאי הוא דרך ריעות בפרט בעו"ה אותם סעודות וחינוכים שעושים ההמון עכשיו הוא קלון ורק לרוות הגרון בשחוק וקלות ראש וכן מצאתי שפסק מהר"ם. ומ"מ נראה דמי שהוא ירא ה' ורוצה לחנוך את ביתו בתורה ובמצוות וליתן שבח למקום אשר חננו ולא הניח מתחילה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג קלות ראש, אלא מתחלה עושה סעודה לחנכו ולומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע, שפיר הוי סעודת מצוה ועליו נאמר המקרא "שתו ושכרו דודים בימי המילואים". עכ"ל. ובפשטות מדבריו הי' נראה שאין כלל מקור לסעו"מ ושהוי סעודת הרשות וכמ"ש שרק באמרו דברי תורה הוי סעו"מ. (ומ"ש שם שכן מצא שפסק מהר"מ יש לדעת אי כוונתו למהר"מ שהובא בתשב"ץ קטן הנ"ל או למהר"ם שהוזכר "במרדכי" (בפ' מקום שנהגו) וע"ע בד"מ (או"ח סי' תע"ר אות א') מה שכתב בשם ס' הגהת מנהגים לר"א טירנא, שבמקום שאומרים ד"ת שפיר הוי סעו"מ. ושכן השיב מהר"מ עי"ש דהתשב"ץ קטן לא זכר כלל מענין אמירת שירות ותשבחות לסעו"מ).

 

ועכ"פ כתב היש"ש שבאמרו שם ד"ת ולדרוש בו מעין המאורע הוי שפיר סעו"מ, וזה אפשר שג"כ למד מדברי המהר"מ שהובא "במרדכי" בפ' מקום שנהגו (פסחים) סי' תתקי"ט (רמז – תרד' תרה') נשאל למהר"ם היאך אוכלין בסעודות נישואין בת ת"ח לע"ה, והשיב דלכן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה להללו על החסד שעשה עם אדם וחוה לאפוקי [סעודת הרשות כגון] שמחת מריעות או חנוכה שאוכלים אלו עם אלו. והבין שה"ה לנ"ד כשיאמרו ד"ת לא גרע מסעודת נישואין של בת ת"ח לע"ה דלא הוי סעו"מ אלא מפני השירות ותשבחות שנהגו לומר שם וכמ"ש שם ב"הגהת מרדכי" שסעודות חנוכה הוו להו ג"כ סעו"מ מפני שנהגו לומר שירות ותשבחות באותן סעודות. ושכן מצינו זה בהגהת מנהגים לר"א טירנא הובא בדרכי משה (או"ח סי' תע"ר אות א') ע"ש.

 

ולפלא שלא זכר מקור זה מדבריהם ואמר מסברת עצמו. ועכ"פ מבואר מדבריו שסעודת חנוכת הבית היא סעודת רשות כדברי התשב"ץ קטן. וע"ע בשו"ת מהר"מ מבריסק שהבין כן בדברי היש"ש ודימה ענין זה לבר מצוה שלא בזמנה שאינה סעו"מ אם לא מצד הדרוש ושכן לכאורה מבואר להדיא ביש"ש ובחו"י שדימו ב' עניינים אלו. 

 

וכבר מילתי אמורה בהאי מילתא גבי ענין סעודת בר מצוה שאינה בזמנה, שלא רק הד"ת ושירות ותשבחות עושין אותן לסעו"מ, אלא דבאמת הם אינם סעודות מצוה גמורות ולכן צריך לצרף לזה ד"ת ושירות ותשבחות מאין המאורע שאז מזכיר לו ענין השבח וההודאה להקב"ה על שזכה להשלים ביתו להיות לו בית ובפרט בארץ ישראל שיש בו מצוה. (וכמו שנדבר בעז"ה לקמן) ושכן ה"ה בענין בר מצוה שאינה בזמנה ושדורש שם מעין המאורע מחזירו לגדר המצוה עצמה של גדול המצווה וכו' ולא הוי מעוות לא יוכל לתקון, ע"ש באורך מ"ש בזה ודלא כמהר"ם מבריסק ודעימיה.

 

ובשו"ת "חות יאיר" (סי' ע') כתב וז"ל: וסעודת חינוך הבית יש להסתפק אע"פ דמדמי לה הכתוב גבי ילך וישוב (דברים כ' – ו') ללקוחי אשה וחילול כרמו דודאי מצוה הם, ע"ש בתרגום יהונתן. מ"מ שיהי' הסעודה סעודת מצוה מנא לן[1] אם לא שדורשים בו וע"י כך נעשה סעו"מ עכ"ל. וא"כ ה"ה נימא אם יש שם תלמיד חכם, ולפי"ז נפל סעודת הרשות בבירא, דמסתמא יש בסעודה איזה יודע ספר ונאמר הא דבגמ' פסחים (מט.) אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה, הוא דווקא כדמפרש התם בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה. ואין לומר דפי' "רשאי" ר"ל מחוייב כו', ומ"מ י"ל דבפלפול הת"ח בסעודה לעולם לא אלים לעשות הסעודה לסעו"מ להקל לענין נדר[2] ומה שאמרו מס' ברכות (סד' ע"א) כל הנהנה מסעודה שת"ח בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה מקרא דסעודת יתרו (שמות יח-יב), אין לומדים הלכה מהאגדה כבירושלמי (פאה פ"ב ה"ד) כו', והטעם מפני שאין הסעודה גורמת בעצם לד"ת, כי גם זולת הסעודה הת"ח לומדים ובאסיפתן יחד שקלו וטרו בד"ת. וכן "סעודת הסיום" נקרא סעודת מצוה מצד שמחת הסיום לא מצד שת"ח מסובים יחד, אבל הדרוש שבסעודה ודאי מספיק, כי כל המסובין הן ת"ח או המוניים מקשיבים לקול הדרוש עכ"ל.

 

ולכאורה בדבריו יש להסתפק מה כיון לפסוק למסקנא דדבריו נראין כמגומגמים! דבתחילה כתב בפשטות שמצד הדרוש הוי סעו"מ ולאחר מכן כתב לדמות ענין הימצאות הת"ח בסעודה שאז ג"כ נימא הכי, ולכן דחה זה מסברא וכתב דלפ"ז נפל סעודת רשות בבירא כו'. ונראה שהסיק אח"כ דודאי עצם הימצאות הת"ח בסעודה לא יכול להפכו לסעו"מ ואפי' פלפול הת"ח בד"ת בסעודה לא אלים להחשיבה לסעו"מ ואח"כ כתב טעם לחלק אם הסעודה גורמת לד"ת אם לאו. ובסופו הסיק שהדרוש ודאי מספיק כי כולם מקשיבים.

 

והנה עוד יש להבין מה החילוק בין שאחד דורש וכולם מקשיבים לבין אם כולם מפלפלים בד"ת בריתחא דאורייתא שלא אלים לעשותו לסעו"מ.

 

ועוד יש להבין מה ענין של ד"ת להחשיב סעודת רשות לסעו"מ, וכמ"ש שם לענין סעודה ששרוי בה ת"ח דנהנה מסעודה זו כאילו נהנה מזיו השכינה והוכחה לזה מיתרו שנאמר "ויאכלו מלפני האלוהים". ובכ"ז אמר ע"ז דאין למדין כו'. כלומר שע"ז ודאי לא שייך שיהפוך לסעו"מ א"כ מאי אלימא אמירת ד"ת או פלפול ת"ח טפי.

 

ועוד שגם בזה נימא דנפל סעודות רשות בבירא, דמסתמא יש בסעודה איזה יודע ספר שיודע לדרוש שם, וע"ז לא העיר החו"י הנ"ל. וצ"ע.

 

ולענ"ד נראה שבאמת כל סעודת רשות (שעושה אותה ביום חול) שאין לה מקור כלל לא בתנ"ך ומנהג הקדמונים וכיוצ"ב. ובודאי בסעודות מריעות שיש שם קלות ושחוק ראש ושממלאים בטנם כו'. אין נוכחות הת"ח שם מהוה הסעודה לסעו"מ, וה"ה לפלפול הת"ח בד"ת, וכן ה"ה לאחד דורש שם לכולם ומקשיבים הם, דמהיכי תיתי שיהפוך סעודת רשות למצוה לענין נדר, ובמקום תעניות ואכילה בערב שבת, וכיוצ"ב דאין שום שייכות בין הד"ת לסעודה.

 

ורק היכא דיש מקור לעשיית סעודה מתנ"ך או זוה"ק או מנהג קדמונים וכן כל כיוצ"ב, ע"ז שייך למימר כשדורש שם אחד מהתלמידי חכמים דברי תורה לכולם ומקשיבים לכל הדרוש ובפרט כשדורש "מעין המאורע" וכדביארנו בכמה דוכתי ענין זה בדוקא, אז שייך לבא ולדון באמרו שם ד"ת שיהי' סעו"מ באופן שבפני עצמו לא הי' סעו"מ גמורה, ובצירוף הד"ת יחשב לסעו"מ מעליא וכעין מה דמצינו ברמ"א בהל' חנוכה (סי' תע"ר ס"ב) דכתב "יש אומרים" דריבוי הסעודות בחנוכה דהוא "קצת" מצוה, אמנם אם יאמרו שם שירות ותשבחות אז ודאי הוי סעו"מ. ועי"ש במשנ"ב (ס"ק ט) מ"ש לבאר דברי הרמ"א וז"ל: רצונו לומר – זה בצירוף זה עכ"ל. ופשטות דבריו הם שהגדרה של קצת סעודת מצוה קיימת ואפשר שמהני לקצת דברים או עכ"פ שלא תחשב למושב ליצים וסעודת מריעות של בטלה וכדו', או לענין שיוכל ללוות עליו תענית שאינו קבוע, אך ודאי אינה ממש סעו"מ גמורה ולכן יאמרו שירות ותשבחות. כלומר שגם יעשה סעודת רשות גמורה ויאמר שם שירות ותשבחות לה' ודאי שלא יעשה סעו"מ בשביל זה דאין מה לצרף לשירות ותשבחות, וכן נמצאנו למדים שרק שירות ותשבחות לבד אין הוא ג"כ משוה לסעו"מ גמורה ולכן ביאר המשנ"ב שם שצריך ב' הדברים גם יחד. (ועי' בענין סעודת חנוכה מ"ש להאריך בכל זה ולהקשות על דברי הרמ"א והמשנ"ב הנ"ל)

 

ואם לחשך אדם לומר דמצינו שבסעודת רשות גמורה ששירות ותשבחות מהני להשוותה לסעו"מ, מדברי המהר"ם הנ"ל שהובא ב"מרדכי", שנשאל גבי סעודות נישואין בת ת"ח לעם הארץ והשיב שהם סעודות רשות, אך הוסיף דאם יאמרו ד"ת שירות ותשבחות יהי' סעו"מ. ונמצא דלא כמ"ש לעיל.

 

אף אתה אמור לו דאין דברי מהר"ם מיירי על כל סעודות רשות פשוטות שעושה בלי שום מקור וסיבה. (דאיהו גופיה כתב שם המקור לסעודה ולאמירת שירות ותשבחות וז"ל: והשיב דלכן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה) דודאי סעודת נישואין יש לה מקורות ויסודה בהררי קודש, וגדולה מזו מצינו להגר"א ועוד פוסקים, שלמדו שזה מקורה בתורה, עי' מ"ש בזה בעז"ה במקומו ואכמ"ל. ורק דהכא דכשמשיא הת"ח בתו לע"ה וכיוצ"ב שיש בזה משום נחיתות דרגה. לא הוי סעודת מצוה גמורה ולכן בזה מהני השירות והתשבחות, ולא עוד אלא שלשירות ותשבחות צריך שיהי' להם מקום מה להודות ולשבח לה'. וכאן כתב המהר"ם זאת להדיא וז"ל: והשיב שלכן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה להללו על החסד שעשה עם אדם וחוה" עכ"ל. וברור שיש לו מקור וטעם להללו על אותה מצוה ושמחה שע"ז עושה סעודה ואז שפיר משוה ליה לסעודת מצוה. וכמ"ש בעל חידושי הרי"ם (הו"ד בס' פסקי תשובות ח"ב סי' קצ"ד) לענין סעודות בחנוכה שיש להם מקור בכך שקבעום להודות בהלל והודאה. והבאנו דבריו לעיל בענין חנוכה קחנו משם. ושלפי"ז מיושבת שפיר קושית הפמ"ג (סי' תע"ר ס"ק ד') דהק' להנ"ל א"כ כל הסעודות יקלו בכך? ולהמבואר לא קשיא מידי, דרק היכא דיש מקור לעשיית הסעודה ומקור להודות ולהלל אז שפיר יכול להשוותה ע"י ד"ת ושירות ותשבחות לסעו"מ גמורה באופן שיש מעכבים אחרים לסעודה זו להחשיב לסעו"מ גמורה וכעין נישואי בת ת"ח לע"ה וכדו'.

 

ולפי"ז יש לבאר שפיר דברי החוות יאיר שכתב בתחילה המקור למצוות חינוך הבית מהא דהפסוק מדמה אותו ללקוחי אשה וחילול כרמו שהם ודאי מצוות גמורות, ועוד שמחה איכא בהם וכן בנישואין חייב סעודה, איכא בה משום שמחתה וכו'. ולכן יש מקום לומר דה"ה לסעודת חינוך הבית שנוהגים לעשותו בכ"מ. ורק כתב להסתפק בכך שלא כתוב במפורש כמו סעודת נישואין ולכן כתב שמ"מ ע"י הדרוש נעשה לסעו"מ, וזה מ"ש אח"כ הטעם שצריך הסעודה גורמת לד"ת, ובס' תענית בכורים (סוף פ"ו) הבין מדברי החו"י במסקנתו שמסתפק אם בסעודת חינוך הבית הוי מצוה אפי' כשדורשין, ולדברינו לעיל אין כלל משמעות של ספק בדברי הגאון חו"י, ע"ע "בפתחי תשובה" (סי' רי"ז ס"ק טז) שהביא לדברי החו"י, ונראה דפשוט ליה בהבנת החו"י דהוי סעו"מ באמרו ד"ת.

 

בענין אם תלמיד חכם" שרוי בתוך הסעודה האם יחשב סעודת מצוה

והנה ודאי לפי מ"ש אין זה יכול להופכה לסעו"מ כולי האי, ורק יש להסתפק באופן שיש מקור למצוה זו שעושה ויש מקור וטעם ומנהג לעשיית סעודה אך אינה סעו"מ גמורה בפני עצמה וכנ"ל, אי עכ"פ מועיל הימצאות התלמיד חכם שם וכעין מ"ש באמירת ד"ת, ואי נימא כדברי החו"י שכתב שאין למדין הלכה מהגדה, והנאמר גבי יתרו אינו אלא דברי הגדה, שלא נוכל מזה להסיק לענין הלכה ודאי לא יועיל להשוותה לסעו"מ אפי' כשיש מקור וסיבה לעשיית הסעודה על המצוה.

 

אך מדברי המגן אברהם בהל' תענית (סי' תקס"ח ס"ק ה') נראה דלא ניחא בדברי החו"י הנ"ל ושכן נילף הלכה מדברי הגדה אלו. שכתב בענין מה נחשב לסעו"מ לענין אדם שנדר לצום עשרה ימים והוצרך לדבר מצוה, והביא לדברי היש"ש הנ"ל גבי חינוך הבית דלא הוי סעו"מ אם לא שמחנכו בד"ת, ואח"כ כתב וז"ל: איתא סוף מס' ברכות כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכו כאילו נהנה מזיו שכינה, עכ"ל. ולכאורה צ"ב מה הזכיר ענין זה שלא קשור לענין ראשון שבו איירי גבי סעו"מ, ולכן י"ל שר"ל דבאופן שת"ח שרוי בה הוי סעו"מ ושכן הבין במישור בדברי המחצית השקל שם (ס"ק ה') ושלכן כתב עליו דמדברי החו"י (בסי' ע') נראה דלא ס"ל הכי, עיי"ש.

 

ולענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דהמג"א כתב זה לאחר שהביא דברי היש"ש דוקא שאיירי לענין חינוך הבית שנהגו בזמנם ע"י קלות ראש כו'. ושאם יחנוך ע"י שידרשו שם ויאמרו ד"ת, שאז מקרי שפיר סעו"מ, דכימי המילואים שנאמר "שתו ושכרו דודים" כו'. ושע"ז כתב המג"א המעלה של סעודה כזו שמדברים בה ד"ת, שמלבד שנקראת סעו"מ יש לו בזה ענין חשיבות הנאה מאכילת הסעודה שהוי כאלו שנהנה מזיו השכינה, ולכן א"ש שלא פליג על דברי החו"י, וא"ש מ"ש לבאר לעיל שאין חשיבות ויכולת של ד"ת ושירות ותשבחות וכ"ש נוכחות ת"ח בסעודה להפוך סעודת רשות גמורה ללא שום מקור וסיבה לעשות הסעודה לסעודת מצוה. ועי' בס' תענית בכורים (סי' י) מ"ש להוכיח מדברי המחצה"ש הנ"ל שלחו"י חזינן שלא הוי סעו"מ אפי' כשדורש שם, ושכן הבין בספר מבשר טוב (סי' ס"ו אות ד'). אמנם לפי מה שבארנו לא קרב זה אל זה, ומלבד שבמג"א ובמחצית השקל לא דיברו כלל בענין כשאומר ד"ת אלא רק על מ"ש הגר"א שכל הנהנה מסעודה ששרוי בה הת"ח כו', ולא באמרו ד"ת.

 

ובשו"ת "באר שבע" (סי' ע') כתב בפשיטות דסעודת חינוך הבית הוי סעו"מ והביא מקור לזה, משא"כ בחו"ל, ע"ש. וכן מצינו בכמה אחרונים שכך כתבו להדיא שהוי סעו"מ. עי' גליון מהרש"א שו"ע (סי' שצ"א ס"ב) שכתב להביא סעודת חינוך הבית עם סעודות מצוה אחרות. וכ"כ בהגהות "בית לחם יהודה".

 

ובשו"ת "בית ישראל" (חאו"ח סי' כ"ח) להגאון ר' ישראל זאב הורביץ זצ"ל צידד בתחילת דבריו דאין כלל מקור לעשיית חינוך הבית ושטועים אנשים וחושבין שזוהי בכלל מצות עשה מ"ש בתורה (דברים כ' ה') "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו" זהו חינוך מ"ש בתורה, וטעות היא בידם שברמב"ם (פ"ז מהל' מלכים הל' יג') כתב וז"ל: בנה בית ונתן בו חפציו ונעל עליהם כו' הרי זה כמו שחונכו והתחיל לישב בו עכ"ל. הרי דלא הזכיר הרמב"ם אכילה ושתיה רק אם נתן בו חפציו וישב בו, עכת"ד. והנה ע"ז יש להשיב, דכי רק בכך מקיים מצות חינוך הבית, והלא בודאי שבתחילה שיושב יש לו לעשות סעודה של מצוה וכהרבה טעמים שזכרנו, ואין זה סותר לדברי הרמב"ם שכתב שיניח חפציו וינעל עליהם כו'. שזה נקרא שחונך, אבל עצם דבר זה נעשה ע"י סעודה ושירות ותשבחות לה' שזיכה אותו לבנות ביתו בא"י וששמח על כך שנה שלימה. ופשוט שלא הי' מקום להרמב"ם כלל להזכיר פרט זה דבכי כשעושה חינוך בית בסעודה גמר לחנכו ויחזור למלחמה, אלא ודאי זה רק על גמר מצוה של בניית ביתו בא"י או על התחלת ישובו בא"י וכן שאר הטעמים שזכרנו לעיל ולקמן שע"ז ראוי לעשות סעודה.

 

וכן מ"ש להוכיח שלדברי הרמב"ם, החינוך שביאר בהל' יג' אינו בעצמותו מצוה, אלא כתב שעיקר מצוה הוא על הכהן משוח מלחמה להכריז, ולהשמיע זה לעם, ע"כ. ועל דא אמינא דאשתמיט מינה דברי הירושלמי במס' סוטה הנ"ל שדרש לפס' הנ"ל ולפי' קרבן העדה שם והפני משה, ושאר דברי הפוסקים שזכרנו לעיל שהמצוה קאי על החוזר מלחמה לשוב לביתו ולחנכו וכן באשה לקחה וכו'.

 

ומ"ש להוכיח מדברי הרמב"ם בס' המצוות שלא הזכירו, אין זה מוכרח וכמ"ש לקמן דאפשר דהרמב"ם ס"ל דבזה"ז אין מצות ישוב ארץ ישראל, וכמ"ש ר' יצחק די לאון בס' מגלת ספר שדעת הרמב"ם שישוב א"י נוהגת רק בימי משה ויהושע ודוד כו' עי' לקמן מ"ש בזה וע"ע שם מ"ש ראיה לדבריו מהגמ' סוטה (מד') מדברי ר' יוסי הגלילי ושע"ז ג"כ יש לדחות בנקל ואכמ"ל. ועכ"פ כתב לאחר כ"ז דהאמת יורה דרכו דחינוך בית בא"י מצוה אבל לא בחו"ל כמבואר ברמב"ם שם הל' י"ד כו'. אבל מ"מ כתב שחינוך ע"י שתיה ואכילה לא הוזכר ומנלן? ולפי דברינו לעיל שמצינו מקור לזה וכמו בס' השרשים לאבן ג'אנח וזוה"ק והשאילתות ועוד, אין מקום לשאלה זו. ורק איהו כתב מקור לזה וכמ"ש לעיל דכיון דמברך שהחיינו כמבואר בשו"ע (סי' רכ"ג) א"כ שמחה איכא בהא ולכן אין שמחה אלא באכילה כמבואר במס' מו"ק (ט'.) וגם בזה כבר קדמהו.

 

ואגב אמרתי להעיר עוד בדבריו, דאיהו נשאל שם בבנה בית חדש ולא דר בו והשכירו לאחרים מי צריך לעשות חנוכת בית, וע"ז כלל לא השיב מידי.

 

סעודת חינוך הבית בא"י ובחו"ל

בס' באר שבע בחלק השו"ת (סי' ע' להגאון ישככר בער איילנבורג זצ"ל תלמיד הלבוש והסמ"ע) נשאל על מי שנדר שלא לילך על סעודת הרשות כי אם דוקא לסעו"מ אם מותר לו לילך על סעודה שעושין לחינוך הבית?

 

והשיב יראה שיש לחלק בדבר אם הוא בארץ ישראל, אז נקרא סעודת מצוה, אבל בחוצה לארץ נקראת סעודת הרשות. וראיה מהא דגרסינן בירושלמי דסוטה וז"ל: יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר כו', עכ"ל. כן פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים, וכי תימא נהי דחינוך הבית גופיה בא"י הוא מצוה, מיהו הסעודה שעושין עליו מאן יימא שהיא מצוה? י"ל כבר כתב נמוקי יוסף פ' יש נוחלין (ב"ב קכ"א) על הא דתניא ר"א הגדול אומר, כיון שהגיע ט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה כו', וז"ל: ומפני שבאותו יום היו משלמין ומסיימין המצוה היו עושין שמחה גדולה כו'. מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה ויו"ט עכ"ל. ואני הוסיף נופך משלי להביא עוד ראיה וסמך למנהג לשמוח בענין מצוה לעשות סעודה, מהא דאיתא במדרש רבה (בתחילת שהש"ר) "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית" וגו' א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. ע"כ. וכדאיתא בפ' כל כתבי, אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא כו'. וכדאיתא ביומא פ' בא לו, ויו"ט הי' עושה כהן גדול לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש וכאלה רבים, עכ"ל. ומדבריו נמצינו למדים דבא"י מצוה לחנוך ביתו ומקורו מדברי הירושלמי הנ"ל, משא"כ בחו"ל אין מצוה כלל לחנכו ולכן עשיית הסעודה בא"י מצוה היא. ושלא תר לחפש מקור לעצם עשית הסעודה וכמ"ש לעיל מכמה מקומות מקור לזה כדברי ס' השרשים אבן ג'אנח שכתב כן מהפסוק ואיש אחר יחנכנו – פירושו עשו לי סעודה, ושכן  הוא בס' שרשים לרד"ק, ומדברי הזוה"ק (ויקרא דף ג) שמבואר להדיא דכך א"ל הקב"ה למשה, חנוכת "דביתא במאי הוי – בסעודתא", ועוד. אלא שה"באר שבע" הבין שמקור לעשיית הסעודה הוא כמו בכל מקום שגומר ומשלים המצוה ושמח שעשה סעודה וכסיום מסכת וכדו'.

 

ועוד נמצנו למדין מדברי קדשו, שבא"י מקרי סעו"מ וללא צורך בדרוש מעין המאורע וכמ"ש היש"ש והחו"י. וטעמו נראה פשוט דמאחר שהביא מקור לעשיית הסעודה מגדר כל מצוה שהשלימה ושמח בה עושה סעודה וכסיום מסכת ועוד, והתם לא ראינו שחייב לדרוש ובאם לא ידרוש לא הוי סעו"מ וכמ"ש להדיא היש"ש והחו"י בסיום מסכת ועוד, שאין צורך בדרוש שהרי מקורם כנ"ל וא"כ לדבריו ניחא דלא בעי דרוש אבל לדברי החו"י והיש"ש שלא למדו מקור ה"באר שבע" לכן הוצרכו לדרוש בדברי תורה.

 

אמנם צ"ע אמאי באמת נטו קו מלפרש כ"הבאר שבע" מקור לעשיית הסעודה כמו בכל גמר מצוה ששמח בה וכדכתבו שם בשאר סעו"מ מקור זה ושלא הצריכו לדרוש בד"ת. ונסתפקו דוקא בסעודת חינוך הבית דמאי שנא משאר סעו"מ דפשוט להם שעושין סעודת מצוה בגמר המצוה. (ויש להעיר קצת על ה"חוות יאיר" שלא זכר כלל מדברי הבאר שבע הנ"ל, וא"א לומר שלא ראה ספרו, דהא מצינו שהביאו בספרו חוות יאיר סי' כ"ב עיי"ש).

 

ובפרט לפי מה שכתב ה"ים של שלמה" בתחילת דבריו דכל סעודה שעושה שלא כדרך מריעות ושמחה אלא כדי ליתן שבח למקום או לפרסם המצוה קרוי סעו"מ כגון פדיון הבן לפרסם המצוה עכ"ל. א"כ אמאי חכך בזה כ"כ והצריך בסופו שיאמרו ד"ת מעין המאורע דווקא והא מצוה היא עכ"פ בארץ ישראל ושוב ראיתי למי שהעיר כן. (עי' ס' לב בנים סי' י"ט)

 

ועוד יש להבין אמאי היש"ש כלל לא טרח להביא מקור לענין חנוכת הבית וכדזכרנו לעיל, ולכל הפחות הי' לו להזכיר ענין זה שמקורו מהירושלמי מס' סוטה הנ"ל דעכ"פ בא"י מצוה היא.

 

ולכן הי' נראה דבאמת היש"ש כלל לא ס"ל בזמננו אפי' בא"י דחינוך וישוב בא"י מצוה וכדמצינו לדעת הגאון ר' יצחק די לאון בספר "מגילת ספר" מ"ש ליישב קושיית הרמב"ן על הרמב"ם, אמאי לא מנה מצוה זו בספר המצוות? ועי' להרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם שם, שכתב שהרמב"ם שכח למנות מצות עשה של יישוב א"י ועליה קראו מלחמת מצוה. וע"ע ברמב"ן (במדבר לג' נג') שכתב להדיא שהוי מצות עשה, וז"ל: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" על דעתי זו מצות עשה כו'. בכאן נצטווינו במצוה זו כו', עכ"ל. עי"ש. והסכים עמו בתשב"ץ בתשובה ח"ג (סי' רפ"ח). וע"ז כתב הגאון ר' יצחק די לאון בספרו מגילת ספר (ולפי"ז אפשר לדחות ראית שו"ת "בית ישראל" סי' נ"ח שהבאנו לעיל) ליישב דסבירא להרמב"ם דמצוות ישיבת א"י אינה נוהגת אלא בימי משה יהושע ודוד אבל לאחר שגלו מארצם אין מצות עשה זו נוהגת לדורות, עד בוא המשיח, ואדרבא נצטווינו לבל נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ וכמו שדרשו כן בסוף כתובות, ומה שקראו לכיבוש ארץ ישראל מלחמת מצוה, זהו כשאין אנו משועבדים לאומות, ושבח ישיבת אר"י רק בזמן בית המקדש עי"ש. אמנם עי' ברמב"ם הל' אישות (סוף פ' י"ג) ובהלכות עבדים (פ"ח הל' ט') שמבואר שמצוה זו נוהגת בזמן הזה. וע"ע בקובץ תורה שבע"פ (שנת תשכ"ט יא.) מה שכתב להעיר שם הגר"ע יוסף שליט"א על דבריו, והעלה שגם בזמן הזה יש מצוות ישוב ארץ ישראל.

 

עכ"פ י"ל דהיש"ש למד שבזמננו אין מצות עשה בכך כדברי הגאון ר' יצחק די לאון הנ"ל בהסבר דברי הרמב"ם וא"כ לכן לא הביא מקור מירושלמי. וכן לא כתב ג"כ שיהי' סעו"מ מצד גמר מצוה ששמח בה, שאין זה גמר מצוה, דאין מצות יישוב א"י בזמננו. אמנם מ"מ הצריך לומר ד"ת ושירות ותשבחות כדי שיחשב סעו"מ. אמנם כ"ז לא כדברינו לעיל (וכן כמ"ש בענין בר מצוה להוכיח לכאן) דבאמת יש מקור להיש"ש וענין גדול לעשות מצוה זו וע"י סעודה ורק מטעם שהביא שם לא החשיבו לסעו"מ.

 

ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קכ"ג) בסופו כתב להביא דברי המגן אברהם (או"ח סי' תקס"ח) בשם רש"ל דאם לא הניח לשתות בביתו כו'. ואח"כ כתב לציין דברי הירושלמי הנ"ל דבא"י דוקא הוי מצוה ולא בחו"ל. וכתב על זה ונראה דמה"ט התנו הפוסקים הנ"ל כדלעיל. עכ"ל. וכוונתו להיש"ש ועוד, שבעי לדרוש בדברי תורה שזה בחו"ל. ומבואר שהבין בדברי היש"ש דיש לחלק, דהוא ס"ל דבא"י הוי מצוה בלא ד"ת משא"כ בחו"ל. וע"ע בשו"ת "בית אברהם" (סי' ט"ז) ובשו"ת "קב חיים" (סי' ס"א) שכך כתב. ע"כ. ודבריהם צ"ע דהא ביש"ש כלל לא כתב מקור לסעודה ולמצוה זו ושלא חילק כלל ועיקר. ולכן נראה בפשטות דאפי' בא"י צריך לדרוש בדברי תורה ל"ים של שלמה" וכמשמעות המג"א הנ"ל שהביא דבריו לאחר דברי ה"באר שבע" שחילק בין א"י לחו"ל, אמנם לאחר זמן מצאתי בס' "דבר משה" ח"א (סי' פ"ח) שכתב להדיא לא כדברנו אלא כהנ"ל וכדברי התורה לשמה דלקמן. (עי' לקמן שהבאנו דבריו) וע"ע "חקקי לב" (יור"ד סי' נ"ו).

 

ובשו"ת "תורה לשמה" (סי' תפ"ד) כתב לדייק מדברי המג"א שמודה שהוי סעו"מ בחו"ל כשאמרו ד"ת. ומדכתב לדייק כן, משמע דהבין בדברי היש"ש דאפי' שלא יהי' מקור לסעודה זו, מהני הד"ת להופכו לסעו"מ, דהמג"א הביא בתחילה דברי הבאר שבע שס"ל שבחו"ל אין כלל מצוה וא"כ י"ל שלסעודה זו מה עושה. ושעל זה כתב דברי היש"ש כשאמרו הד"ת יועיל להחשיבו לסעו"מ. אמנם כבר כתבנו לעיל ביאור בדברי היש"ש דיש לו מקור למצוה ולסעודה ולכן רק הד"ת יועיל להחשיבו לסעו"מ. ועוד מתוך דבריו ניכר שס"ל שבא"י כלל לא צריך לומר ד"ת לדעת המג"א. ועכ"פ כתב שודאי ראוי לומר בתוך הסעודה ד"ת ושירות ותשבחות להשי"ת, עי"ש. וע"ע בס' שלחן גבוה (סי' שצ"א ס"ק ח') ובעיקרי הד"ט (יור"ד סי' ל"ו אות מז'), שס"ל שהוי סעו"מ ע"י ד"ת. ובשו"ת "בית ישראל" (או"ח סי' נ"ח) העלה שרק בא"י הוי מצוה משא"כ בחו"ל. עי"ש.

 

ומ"ש הבאר שבע שם דהוי סיום המצוה ועשיית שמחה מגמ' ב"ב והר"ן שם וכן הוסיף מדיליה  המדרש (שיר השירים) ויבא ירושלים כו'. ע"כ. ע"ז יש להוסיף עוד בכל ענין זה מה שכתבנו באריכות בענין סיום מסכת, ע"ש.

 

והנה יש לחקור בענין ישוב ארץ ישראל האם המצוה היא הישיבה בה או ע"י שבונה בה בית חדש מיישבה טפי שתופס מקום בא"י.

 

ובפשטות מדברי ה"באר שבע" מבואר שעצם המצוה היא בניית בית ושגמרו והשלים המצוה צריך לעשות סעודה, והשוה זה לכל השלמת מצוה כדברי הר"ן (ב"ב) הנ"ל ואח"כ מה דיושב בביתו הוא לאחר המצוה שעשה. משא"כ לדברי הרד"ק בס' ה"שרשים" (ערך חנך) שזכרנו לעיל משמע דלא ס"ל כך. שכתב שחינוך הוא לשון התחלה, והכא היינו התחלת האכילה בבית חדש מקרי חינוך.

 

אמנם שג"כ ע"ז י"ל דאפ"ה הוי סעו"מ, דכבר כתבנו לעיל בענין סעודה לרגל התחלת מצוה כמו כתיבת ס"ת שיש לדון בדבר והוכחנו בראיות שיש לעשות סעודה לרגל התחלת מצוה. עי' בפירוש רבנו גרשום על מס' ב"ב (דף קכא.) "אמר רשב"ג: לא היו ימים טובים לישראל, כחמישה עשר באב וכיוה"כ, חמישה עשר באב מאי היא, רבה ור' יוסף דאמרי תרוויהו יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה. ובפי' רבנו גרשום שם כתב וז"ל: ולפי שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין מת"ת, אבל אותו היום פסקו ועשאהו יום טוב, שמכאן ואילך היו עסוקין בתורה עכ"ל. ומוכח להדיא שגם על התחלת מצוה ס"ל הכי. וע"ע בלשון הטור (סי' תרס"ט) ובב"י שם מדברי המדרש שה"ש שהזכיר הבאר שבע, ושיש לפרשו היפך ממה דכתב, עי"ש. וע"ע שו"ת "באר יצחק" (יור"ד סי' י"ט) שכן העלה, וראייתו מהא דעושין סעודת אירוסין אפי' שזה רק התחלת מצוה וע"ע בכל מ"ש לעיל בענין זה. ולכן א"ש י"ל דגם לרד"ק ולר"י בן ג'אנח א"ש יש מקור לעשות ע"ז סעודה שהוא חנוך הראשון של מצות ישוב אר"י, וע"ז עושין סעודה.

 

יש נוהגים לעשות סיום מסכת בשעת הסעודה

ועכ"פ למסקנא בודאי שיש מקור לעשיית סעודה בפרט בא"י ושמקרי סעו"מ וכמבואר לעיל ושאף בחו"ל הדין כן לחלק מהפוסקים. אמנם יש שנהגו מלבד הד"ת שאומרים שם, לסיים מסכת בסעודה זו ואז ודאי דהוי סעו"מ וכמ"ש ברמ"א (יור"ד סי' רמ"ו סעיף כ"ו), וכבר הארכנו בזה במקומו קחנו משם.

 

מועד עשיית סעודת חינוך הבית

ובפשטות נראה שכשמסיים לבנות ביתו ולהתיישב בו כראוי ונכנס לגור בו על אף שלא גמר גינתו ונוי הבית, ודאי שצריך לעשות הסעודה בו ביום שמתיישב שם וכך הי' נראה לדייק מדברי רש"י הנ"ל עה"פ "ולא חנכו" ולא דר בו חינוך לשון התחלה. ושכן מתבאר מפ' ה"אבן עזרא" שדימהו לחנוכת המזבח ושכן מתבאר מדברי הרד"ק בס' השרשים (ערך חנך) שכתב, ומנהג הוא שעושין סעודה ושמחה באכילה ראשונה שיאכלו בבית חדש ומסתבר שביום שנכנס, אוכל סעודה ואם לא אוכל, ודאי שיחכה למחרת שיאכל שם סעודתו ויעשנה לסעודת חינוך הבית.

 

ומדברי השאלתות דרב אחאי גאון (פ' בראשית) שזכרנו לעיל, יש להוכיח שזמן עשיית סעודת חנוכת הבית הוא דוקא כשגומר לבנות ביתו ואפי' לא נכנס לגור בו והוא מכך שכתב לדמות מנוחת הקב"ה וישראל ביום השבת שהוא לאחר שגמר הקב"ה ששת ימי המעשה כמו אדם שבונה בית ושבע רצון מהשלמת המעשה שעביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הילולי בתי כו'.[3] ושכן קצת משמע מדברי הזוה"ק (פ' ויקרא דף ג: ג"כ הו"ד לעיל) דידמה זה ליום שבו הוקם המשכן שהוא יום שמחה להקב"ה ושעל זה עושין סעודה.

 

איברא דהי' נראה דכ"ז תליא מילתא באם נימא שמצות יישוב א"י הוא בקנית בית חדש או בבונה ואפי' לא גר ממש באותו בית ודאי שצריך לעשות הסעודה בו ביום שגומר לבנותו, או ביום שקנהו אבל אם נימא שעיקר מצות בניית בית או קנייתה בא"י הוא כדי שיוכל לשבת בה, אז צ"ל שיעשה הסעודה ביום שנכנס לדור שם.

 

ומדברי ה"באר שבע" שזכרנו לעיל משמע יותר שהוא על יום שבנה ביתו שהוא מצוה בא"י וכתב מקור למצות סעודה זו, מהא (מס' ב"ב) גבי כריתת עצים למערכה, ומדברי הר"ן שם שכתב יסוד שכל דבר מצוה שגומרו עושה סעודה וע"ז שייך לומר כשגומר לבנות ביתו בא"י שהוא עצם המצוה ומה שייך לומר על התחלת כניסתו לבית לגור שם. ושכן מתבאר מתוך דברי שו"ת לבושי מרדכי (סי' ק"א) במה שרצה להביא דברי השל"ה הקדוש והו"ד לעיל, ודימה ג"כ זה לכל גמר מצוה וכסיום מסכת. ועכ"פ לדברינו לעיל שייך שפיר ג"כ לעשות סעו"מ גם כשמתחיל מצוה חדשה חשובה ששמח בה וכמ"ש באורך יסוד לזה.

 

והמורם מכל שודאי שנכנס לביתו החדש יעשה סעודת חינוך הבית ולא ידחה דבר זה עד שיגמור לבנות הדרו ויופיו וגינתו וכיו"ב דגם מלבד זה מקרי השלמת המצוה. ובפרט למ"ש לעיל בשם הזוה"ק (פ' תזריע דף נ') שבזה מוציא הטומאה והמזיקין מהבית ולא עוד אלא שלא נפק ההוא ברנש מעלמא עד דאתעניש ההוא ביתא. ושכ"כ בס' גאולי כהונה (מערכת ח' אות ט'), וכן הורה הגאון המקובל הרב מרדכי שרעבי זצ"ל, כך הובא בשמו בס' הבית היהודי (חלק ג') שהרב הי' מזרז לעשות את סדר חנוכת הבית לפני שילונו בדירה.

 

חנוכת הבית לא בזמנו האם נחשב לסעודת מצוה

ואכתי פש גבן לברורי עד מתי יכול לעשות חנוכת בית, ושכן ראינו שנוהגים רבים שלא קפדי לעשות באותו יום שנכנס לגור בו, ולא מבעיא ביום שגמר לבנות ביתו או לקנות דירה, אלא ממתינים פעמים שבועות או חודשים לאחר שכבר גרו שם ויש לדעת אי יש להם על מה לסמוך. וכן יש לברר אם נחשב סעודתם לסעודת מצוה כשעושים כן לאחר זמן.

 

והנה שוב מדברי הרד"ק בס' השורשים (ערך חנך) יש להוכיח שרק ביום שנכנס ואוכל אכילה ראשונה עושה סעודה ושמחה ושכתב שכך הוא המנהג, א"כ לא שייך לעשות זה לאחר ימים וכ"ש שבועות. אך יש קצת לעיין בדבריו אם באכילתו הראשונה לא עשה כן אלא עשה כן באכילתו השניה או השלישית האם ג"כ מקרי סעודת מצוה? ואפשר שכל אותו היום מקרי אכילתו הראשונה. ושכן היה נראה מדברי הרש"י עה"פ "ולא חנכו" ופי' ה"אבן עזרא" שלכל הפחות בזמן שנקרא עדיין שמחנך ביתו שהוא לשון התחלה כלומר שנכנס לגור בו, אפשר שבימים הראשונים מקרי התחלה, וצ"ב. וכן עיין בכל מה שכתבנו לעיל להוכיח מדברי הזוה"ק ועוד, ובעיקר מדברי השאלתות דרב אחאי גאון הנ"ל, וכמ"ש בשו"ת תורה לשמה לדייק מדבריו וז"ל: גם משמע מהכא דראוי לעשות סעודת חינוך בהתחלה ולא יאחר עכ"ל.

   

אמנם עכ"פ י"ל דכשאומר דברי תורה מעין המאורע ושירות ותשבחות לה' יתברך על שזכה לבנות בית – זה הוי סעודת מצוה, וכ"ז לסוברים דהוי סעו"מ אף בלא הדרוש וממילא כשמאחרין הזמן (וכמ"ש לעיל לבאר מה נקרא זמנו) אפשר שע"י ד"ת מהני להחשיבו לסעו"מ דלא גרע מסעודת בר מצוה שאינה בזמנה להיש"ש שכתב שבאומרים ד"ת הוי סעו"מ וכמ"ש לבארו במג"א (או"ח סי' רכ"ה). אך בזה יש להעיר וכמ"ש לעיל וכן במק"א גבי האי דינא דהיש"ש דאין לומר בכל מקום שדברי תורה מחשבים לסעודה לסעודת מצוה, רק באופן שיש עדיין מקור לעשיית שמחת המצוה וסעודתה, ולכן כתבנו דבדבר מצוה שאינה בזמנה אכתי איכא ביה השמחה שנכנס לגדר "גדול המצווה ועושה", ועל ידי שדורש מעין המאורע מחזירו לתיקונו הראשון ולא הוי כמעוות לא יוכל לתקון כו' וכמ"ש במהר"ם בריסק ודעימיה. ולכן י"ל דה"ה לנדון דידן בחנוכת בית ג"כ כשאינו בזמנו, מ"מ הוי כבזמנו ובצירוף הד"ת מעין המאורע מחזירו על מקורו, והבן!

 

וכן זה דלא כמ"ש בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' ג') לענין בר מצוה שלא בזמנה שדורשין בה ואז הוי סעו"מ וכתב דה"מ בהיכא שאיחרו ג"כ מלחנכו במצוות אבל אם כבר חינכהו במצוות ביום הבר מצוה, תו לא הוי סעו"מ כשעושין אחר זמן, שהרי כבר מחונך ועומד. ושלפי דבריו ה"ה לענין חינוך הבית שכבר חינכו אותו ע"י שדרו שם, שלא מהני יותר לעשות הסעודה להחשיבו לסעו"מ אפי' באופן שידרשו בדברי תורה.

 

עכ"פ לענ"ד נראה שיכול בדיעבד לעשות עד שנה מיום שנכנס לדור שם – ולכאורה ראיה פשוטה לזה מהמקור שבו למדו ענין חינוך הבית מהא דדרשו בירושלמי סוטה (פ"ח – ה"ד) עה"פ "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו ילך וישוב לביתו" וכו'. ולמדו שזה דוקא בבונה בית בא"י שמצוה לחנכו כו' ע"כ. ועי' מתני' מס' סוטה (דף מ"ג ע"א) דאם כבר בנה בית וחנכו אין זז ממקומו כלל אלא נקי יהי' לביתו שנה אחת ואפי' לספק מים ומזון אינו צריך, וברש"י שם ד"ה בונה כו'. כתב וז"ל: ולא דר בו עדיין שנה עכ"ל. ומבואר דחינוך הוא שנה שלמה. ולכאורה יש להעיר מדברי רש"י (עה"ת) על הפסוק "ולא חנכו", שכתב, ולא דר בו חינוך לשון התחלה, ושכן כתבנו לעיל מדברי האבן עזרא שם. וא"כ מבואר שזה רק לשון "התחלה" כלומר כשנכנס בראשונה לביתו וכמ"ש לעיל לדייק מלשונם שהזמן של סעודת חנוכת הבית הוא דוקא בתחילה שנכנס לדור שם ולא לאחר זמן.

 

אמנם י"ל בפשיטות שדבר אחד הוא, שבאמת רש"י חידש לנו דלשון "התחלה" יכול להיות אפי' לזמן ארוך, שהרי כתבו לפרש כן על דרך הפסוקים שם שנאמר "נקי יהיה לביתו שנה".

 

וא"כ היוצא לנו שלשון התחלה הוא לשנה שלמה ונראה בטעמו, שבבית בשביל שיזכה להרגיש השתמשותו וכיו"ב הוא שנה ושעדיין יש לו שמחה כל השנה. ודבר זה מבואר ברמב"ם (פ"ז מהל' מלכים הל' י') שכתב וז"ל: ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כו' הבונה בית חדש ולא חנכו כו' שנאמר נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח את אשתו כו'. מפי הקבלה למדנו שיהי' נקי שנה בין לבית שקנה בין לאישה שנשא כו' עכ"ל. הרי שביאר לנו דשמחת חינוך הבית הוי שנה שלמה כעין אדם שנשא אשה ששמח בה י"ב חודש, וגדולה מזו מצינו במס' כתובות (דף ח' ע"א) דעד י"ב חדש מברכין שהשמחה במעונו אם עושין סעודה מחמת הנישואין (מה דלא נהגו כן רק בזמננו, עי' שו"ע אה"ע סי' ס"ב סי' י"ג) הא לך שהשמחה היא י"ב חדש וה"ה לבנה בית וחנכו, ששמח י"ב חודש.

 

ולכן שפיר אפשר ללמד זכות על אותם אנשים שלא עושים מיד חינוך הבית כשנכנסים לביתם אלא לאחר שבועות או חדשים, ומקורם מהנ"ל שאכתי שמחים הם בבניית ביתם החדש.

 

הנה מצינו עכ"פ הנוהגים לא לעשותה מיד עם כניסתו לדירה אלא שממתינים לימים יותר מסוגלים לכך – עי' בס' "יוסף אומץ" (דיני נחושים וסימנא מילתא) וז"ל: הי' נראה לי לאסור מה שמקפידין בנשואי אשה וחנוכת הבית על מילוי לבנה, רק הפסוקים התירוה, כיון שאין הענין שמילוי הלבנה וחסרונה הוא בעצמו ענין הניחוש רק שעושין כן שיהי' סימן טוב לעתיד, ויש נוהגים לחנוך בשבת, עכ"ל. ועי' עוד שם מזה, וע"ע  ברבנו גרשום (חולין צ"ה:) וז"ל: כשמחנך ביתו אם יארע לו טוב ג' פעמים ודאי במזל טוב חינכו, עכ"ל.

 

האם מותר לאבל לאכול בסעודת חנוכת הבית

וראשית כל עלינו לדעת אי מצות חינוך הבית ע"י סעודה הוי שמחה – דהנה לכאורה להאמור לעיל ממתני' (סוטה מג) ומדברי הרמב"ם (הל' מלכים) שזכרנו משמע שהוי שמחה בסעודה והוי כמו שמחת חתן וכלה שנקי יהי' לביתו שנה ושמח את אשתו כו' ושמפי הקבלה למדו שה"ה לבנה בית וחנכו, ועוד יש להוכיח מכמה דוכתי הכי.

 

וא"כ לפי"ז ודאי שאין לאבל לילך לסעודת חינוך הבית אפי' שנימא שהוא סעו"מ כמבואר ברמ"א יור"ד סי' שצ"א ס"ב, ע"ש.[4]

 

אבל מ"מ אין נראה שהוי סעודה של שמחה כ"כ דנימא שיאסר לילך ולא עדיף מסעודת פדה"ב וברית מילה שאינם נקראים של שמחה וכמבואר ברמ"א שם ועכ"פ יש לדון אי מקרי סעו"מ. ופשוט שלדעת התשב"ץ קטן שזכרנו לעיל בשם רבו (מהר"ם) שכתב להדיא שסעודת חינוך הבית אינו אלא סעודת רשות אין רשאי אבל לילך.

 

אמנם להחולקים עליו וס"ל דהוי סעו"מ אפשר דשרי לילך, וכ"ז יש להוסיף ולחלק בין א"י לחו"ל. דודאי שבא"י הוי מצוה לבנות בית ולחנכו וכמ"ש בחוות יאיר הנ"ל וכמבואר ג"כ להדיא מדברי "הבאר שבע" בחלק השו"ת (סי' ע') שבא"י הוי סעו"מ ומשום שבניית בית הוי מצוה, ובביאור טעמו שהוי כמו לגמר מצוה, וכדברי הנמו"י (בב"ב קכא.) עיי"ש.

 

וזה כתבנו לדקדק בדבריו אפי' היכא שלא אמרו ד"ת ושהתם כתב דהוי אפי' סעו"מ לענין נדר וכ"ש הכא (ושצ"ל לדעתו שבחו"ל אפי' בד"ת לא מהני) א"כ בודאי הוי סעו"מ ורשאי לילך לשם תוך י"ב חודש לאביו ולאמו.

 

וכן מפשטות דברי היש"ש הנ"ל דלא חילק בין א"י לחו"ל אלא כתב יסוד שאם אומרים שם ד"ת מעין המאורע ורוצה לחנוך ביתו בתורה ובמצוות הוי סעו"מ. אפשר שגם בחו"ל שפיר מיקרי סעו"מ רק באמרו שם ד"ת. וכמ"ש לדייק בשו"ת "תורה לשמה" (סי' תפ"ד) מדברי המג"א (סי' תקס"ח) בשם רש"ל, שהוי סעו"מ בחו"ל באמרו ד"ת. ושכן כתבו לדייק כמה אחרונים שזכרנו לעיל ומהם בשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קכ"ג) בסופו, ובשו"ת בית אברהם (סי' ט"ז) ובשו"ת "קב חיים" (סי' ס"א) ועוד.

 

ועינא דשפיר חזי למ"ש הגאון הגדול ר' חיים משה אמארילייו זצ"ל בס' "דבר משה" (ח"א יור"ד הל' אבילות סי' פ"ח) בענין סעודת חינוך הבית אי מקרי סעו"מ והעתיק דברי היש"ש הנ"ל ואח"כ כתב להביא דברי הרא"ש הנ"ל דחילק בין א"י לחו"ל, וכתב ע"ז וז"ל: ונראה דמשום הכי כתב מהרש"ל לומר ד"ת ולדרוש מעין המאורע כדי שיקרא סעו"מ, משא"כ ב"ארץ ישראל" דבלא"ה נמי מקרי סעו"מ כמ"ש. אמנם אפי' בארץ ישראל בתנאי שלא יניח בתחילה לשתות ולשחוק ולנהוג קלות ראש כמ"ש מהרש"ל ואין מי שיחלוק בזה עכ"ל. וביאר לן להדיא כדברי "התורה לשמה" ושאר הפוסקים האחרונים הנ"ל. וכבר קדמם הגאון הנ"ל ולפלא שלא ציינו מקור מדבריו. איברא דיעוין מ"ש לעיל בעניותינו לחלוק על דברי כל הפוסקים הנ"ל דמדברי היש"ש הנ"ל שלא הביא כלל מקור לעצם מצוה וסעודה זו ולא חילק בין א"י לחו"ל, לכן מה שכתב לומר ד"ת קאי ג"כ על בנה בית בארץ ישראל שבעי לומר ד"ת בשביל שיחשב סעו"מ. אמנם אחרי רואי דברי הגאון הנ"ל אמרתי שכדאי הוא לסמוך עליו בא"י ואפי' בלא ד"ת ובצירוף כל הפוסקים הנ"ל שכך דייקו מדברי היש"ש.

 

וגם הלום ראיתי להגאון ר' חיים פלאג'י בשו"ת חקקי לב (יור"ד סי' נ"ו) שכתב כן להביא דברי שיירי כנסת הגדולה (יור"ד סי' שצ"א הגה"ט אות ז') שכתב וז"ל: סעודת חינוך הבית שרוצה לחנוך ביתו בתורה ובמצוות, סעודת מצוה מקרי, רש"ל. ועי' בס' באר שבע. עכ"ל. וכתב לדייק מדבריו מדהביא דברי רש"ל בסתם וכ"כ בפשטות הלח"י ושאר אחרונים והכי נקטינן להלכה ולמעשה בלי שום פקפוק וגם לילך על סעודת בר מצוה התיר רש"ל בפשיטות אם דורש שם הנער על הסעודה כו' עכ"ל. ומתבאר מדבריו כהנ"ל דאפי' בחו"ל דאין מצוה כבארץ ישראל, מ"מ ע"י אמירת ד"ת משוי ליה סעו"מ מדמדמי ליה למ"ש הרש"ל לענין בר מצוה, וצ"ל דאיירי בלא בזמנה (דשם לא הדגיש זה. וע"ש שהביא ג"כ ה"דבר משה" הנ"ל) וע"ש שהוסיף שכ"ז בתנאי שלא יהי' שם נבל וכינור ופשוט.

 

וע"ע בגליון מהרש"א (יו"ד סי' שצ"א) וכן הגהות בית לחם יהודה, דכתבו בפשיטות דהוי סעו"מ, ולא יצאו לחלק בין א"י לחו"ל. ולדבריהם מבואר דשרי לאבל לילך על סעודת חנוכת הבית.

 

אמנם אין זה דבר פשוט להכריע כך על אף שרוב מנין ובנין של פוסקים ס"ל שהוי סעו"מ ובפרט בא"י שנימא שיהי' מותר לאבל לילך לסעודה זו. דהנה כבר כתבנו לעיל שדעת הרמ"א בהאי מילתא לא ברירא לן כולי האי ושמתוך דבריו שם נראה שמחמיר בכל זה דכתב דנהגו שלא לאכול בשום סעודה שבעולם כל י"ב חדש וזה מיירי אפי' על סעו"מ.

 

ובשו"ת אגרות משה (יור"ד ח"ג סי' נ"ו) כתב דמאחר דלא נהיגי כו"ע לעשות סעודה זו אין רשאי לילך, עכ"ל. וסתם לא פירש. והנראה בכוונתו דר"ל דלאחר שראינו דברי הרמ"א הנ"ל שמצד אחד כתב לחלק בין סעו"מ לרשות וכן בענין שמחה ואח"כ כתב שאסור בכל סעודה שבעולם מצד המנהג, והא אם הי' מנהג אחרת הי' אפשר שמנהג הי' מבטל מה שנהגו (די"ל דמ"מ ראינו להרבה שכן נהגו לילך על סעו"מ) ולכן כתב שלא כולם נהגו כן, ולכן הדרינן למנהג הרמ"א. או דלמא איירי אפי' לדעת השו"ע שמשמע שאין דעתו כדעת הרמ"א בזה, אפ"ה כיון דלא כו"ע נהגו שמע מינה שלא מחזיקים אינשי למצוה גדולה, לכן אין להתיר לאבל. (כך ראיתי למ"ש בכוונתו ואין נראין דבריו).

 

ומה שכתב שלדעת הרמ"א נראה ודאי שאסור לאבל לילך לשום סעו"מ שבעולם ולדעת השו"ע מדהשמיט דין זה, אפשר דפליג הרמ"א בזה עכ"פ באופן שג"כ לא מקרי שמחה. דע דזה לא כמ"ש בס' שבט יהודה (סי' ש"ץ) היפך דברינו, דכתב דמדברי מרן השו"ע שהשמיט לדינים אלה, משמע שאסור, ושהוסיף לתמוה על הרמ"א שם שלא כתב בלשון ו"יש אומרים" וכתב בסתם, דנראה שמרן השו"ע מסכים לו וליתא.

 

מנהג התימנים שלא ליכנס לשום סעודת מצוה כל י"ב באבל על אביו ואמו – כ"כ בס' בית מועד (פרק ל"ט הל' א'), וצ"ע למקורו דהא בדעת הרמב"ם הי' נראה שס"ל דשרי וכמ"ש ברדב"ז הובא לעיל. דמ"ש שם דברי הערוך השלחן שדייק מהרמב"ם (ספ"ה) לאסור בכל סעודה, לא נראה שע"ז רצה לסמוך, חדא דכבר כתבנו לעיל שאין ראייתו מוכרחת כלל בדברי הרמב"ם. והשנית דכבר פי' הרדב"ז ברמב"ם דשרי. (וכתב לציין מקור בס' שם טוב פ"ו ה"ו, ובנשמת ישראל סי' י"ט פ"ב ואינו תח"י כעת).

 

האם מותר לעשות סעודת חנוכת הבית בערב שבת (וערב פסח)

עי' שו"ע (או"ח סי' רמ"ט ס"ב) וברמ"א שם, וכבר מילתי אמורה בהאי מילתא בכמה דוכתי, דלדעת מרן ודאי שאין כלל לעשות חנוכת הבית בערב שבת אפי' שזה בא"י והוי סעו"מ לכו"ע ואפי' ביאמרו שם ד"ת, דאפי' סעודת אירוסין אסר, א"כ ק"ו סעודת חנוכת הבית יאסר. ושכן צ"ל להרמ"א שם דה"ה לכאן, דלא יעשו בערב שבת, ומשום דכל מה שהתיר הרמ"א בסעו"מ כגון ברית מילה ופדיון הבן, הני מילי שזמנו קבוע משא"כ בזה אפשר שידחהו ליום א', על אף שכבר כתבנו לעיל שיש מקום לומר שיעשה מיד כמו שכתבנו לדייק מדברי הרד"ק דבאכילתו הראשונה כשנכנס לביתו החדש, וכן עוד דיוקים מדברי הזוה"ק – אין נראה שיהי' מותר לעשותו בערב שבת,  והטעם שמא לא יהי' תאב לאכול סעודת שבת שהיא דאורייתא ומאידך סעודת חינוך הבית אינו אלא מנהג. אך מ"מ נראה שודאי אם יש לו זמן יאמר המזמורים והמשניות שאומרים בדרך כלל בחנוכת הבית יחד עם עשרה בני אדם ולכל הפחות ג' בני אדם, שזה מעלה לחנוך ביתו בתורה ומצוות ולהוציא המזיקים וכמ"ש ובארנו לעיל ואח"כ במוצש"ק יעשה הסעודה (ולגבי עשייתה בשבת, עי' מ"ש בעז"ה לקמן) וכ"פ בס' תענית בכורים (פ"י סי' ג') דאין לעשות הסעודה זו בערב שבת וערב יו"ט אפי' שהוה סעו"מ מ"מ אין זמנה קבוע להיום.

 

יברר האם מותר לעשות סעודת חנוכת בית ביו"ט ובשבת או במועד

בס' "מנחת פיתים" להגר"מ אריק בהגהותיו על השו"ע (א"ח סי' תקמ"ו ס"ד) נראה דחכך בדבר וז"ל: צ"ע אם מותר לעשות חנוכת הבית ביו"ט? ועי' מו"ק (דף ט') דמשמע קצת דאסור ויש לחלק בין חינוך בית המקדש לשאר סעודת חינוך בתים עכ"ל. והובא דבריו ג"כ ב"שדי חמד" (מערכת חוה"מ אות כג) ותו לא הוסיף על דבריו לפשוט לן ספקו. ובפשטות ר"ל דמגמ' מו"ק שם מבואר דעשו חנוכת המקדש קודם הרגל כדי שלא לערב שמחה בשמחה משמע שברגל אסור, וע"ז דחה דיש לחלק בין חינוך ביהמ"ק לשאר חינוך בתים, דהיינו שלא שייך לומר ששמחת חינוך ביהמ"ק שייך בחינוך הבית וממילא אין כאן משום עירוב שמחה וכך נראה פשוט.

 

ועוד סברא פשוטה היא להתיר – דאם סעודת ברית מילה ופדה"ב שיש בהם שמחה ובכ"ז מותר לעשותם ברגל ואפי' אינם בזמנם, וזה משום דלא חשיב עירוב שמחה בשמחה כי אם סעודת נישואין, כמבואר בב"י (סי' תקמ"ו) בשם התוס', ובמג"א (ס"ק ה') וא"ר (אות ה') ובס' מחזיק ברכה (אות י"א) והו"ד ב"כף החיים" (סי' תקמ"ו אות ט"ז) ושכן הסיק להדיא שם (אות י"ט) לענין חנוכת הבית דשרי וע"ע משנ"ב (סי' תקנ"ו ס"ק י"א) ובס' בס' מאור ישראל (ח"א עמ' שא)  וב"שדי חמד" (אסיפת דינים מערכת ביהכנ"ס אות מ"ה) מה שהעלה גבי חינוך בית הכנסת ביו"ט שאין בזה משום עירוב שמחה בשמחה דאין שם אכילה ושתיה, שעדיף לעשותה ביו"ט. ע"ש. ודוק מינה לנ"ד ואוקי באתרין דהכא ודאי אין חיוב לסעודה של שמחה ועדיין צ"ע דכן מצינו אכילה ושתיה בזה. ועוד מאי שנא משאר חינוכים או כל גדר מצוה שעושים סעודה וכ"ש בהאי, ועוד מצינו שמדמים זה לחנוכת המזבח.

 

הזמין אורחים לסעודת חנוכת בית ביו"ט האם יקיימנה

 

ופשוט שבאופן שכבר הזמין אורחים ברגל לעשות חינוך הבית דיעשנה לכתחילה ולית ביה בית מיחוש כלל, דגדול כבוד הבריות, ופשוט הוא. וזה נלמד מהא דכתב המהר"מ אריק בהגהותיו על המג"א שם (ס"ק ה') שכתב שבעיו"ט לא נהגו לישא כלל, וטעמו שאסור לעשות סעודת נישואין בלילה הראשונה ושאין לשנות המנהג, וע"ז כתב לעי' בשו"ת שואל ומשיב (מה"ג – ח"א סי' ק"ד) דבשעת הדחק וכבר הזמינו הקרואים יש להתיר משום דגדול כבוד הבריות, עכ"ל. וא"כ כ"ש להכא דלית ביה כלל ענין של שמחה וכמבואר. וטרחתי להעתיק הדברים הנ"ל משום שראיתי קצת מחברים (ס' הבית סי' כ"ב וס' לב בנים) שטעו בדבריו וכתבו ענין שכבר קרא לאורחים קאי על חינוך הבית, ולא לזכר מזה כלל אלא שזה קאי על דברי המג"א גבי סעודת נישואין במועד ולא צריכנא להאי רק מ"מ כתבנו כן שגם אי נימא שעדיין מסתפק המהר"מ אריק בחינוך הבית ברגל דהא לית ביה בית מיחוש כלל וכמבואר, וכן למ"ש לקמן.

 

ולפי"ז ודאי שיכול לעשות חנוכת הבית לכתחילה בחול המועד ולית בזה משום עירוב שמחה בשמחה, דאם ביו"ט שרי כ"ש בחוה"מ. וכ"פ בס' שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פ' ס"ח סכ"ט).

 

אך אכתי נראה שאפ"ה אין ראוי שיעשנה בשבת ויו"ט והוא מב' טעמים, האחד, מצינו בשו"ת "תורה לשמה" (סי' תפ"ד) דנשאל אם יכול לעשות הסעודה בחול, או דילמא צריך לעשותה בשבת או ביו"ט דוקא. והשיב דעדיף לעשותה בחול מאם יעשנה בשבת, כדי שיהי' ניכר סעודת החינוך בפני עצמו ולא יתערב זה בסעודת שבת וכל טעם הסעודה הוא, שעושה זה לכבדו יתברך שזיכהו בחסד ולפרסם טובו וחסדו יתברך עכ"ל.

 

והשנית, כמבואר בשו"ת "לבושי מרדכי" (חאו"ח סי' ק"א) שדן בדבר גמר בנית בית חדש בימים בין ר"ח אב לט' אב, לענין ברכת שהחיינו כמבואר בשו"ע (סי' רכ"ג) שבבנה בית חדש צריך לברך שהחיינו דאפי' למתירים בשבת קודש לברך, אפשר שהי' מקום לברך, אבל קשה לעשות מעשה בהתחלת דירה בשבת קדש דלא ליתי לידי איזה איסור שבת, כרגיל בהתחלה להביא דברים וחפצים כידוע עכת"ד. וא"כ מבואר שזה מצד דאתי לידי חילול שבת לא טוב לעשותו בשבת קודש.

 

אך עכ"פ נראה דנפ"מ איכא בטעמיהם באופן שירצה לעשות בשבת ולהוסיף תבשיל נוסף מיוחד לכבוד סעודת חינוך הבית. שלדעת "הלבוש מרדכי" לא מהני דהא אכתי איכא חשש חילול שבת. ומשא"כ לדעת "התורה לשמה" אפשר דיכול לעשות כן לכתחילה.

 

ויסוד לדבר זה מצינו בכמה דוכתי וכגון בשבת ראש חדש שצריך להוסיף תבשיל מיוחד בשביל סעודת ר"ח, וכן הוא בסעודת פורים בשבת (ויעוי' מ"ש בזה לעיל גבי סעודת ברית מילה). וקצת צ"ע אמאי לא זכר מזה "התורה לשמה", ואפשר שענין זה הוא בדיעבד דהא מ"מ אם יכול לעשותו בחול ומייחס כל הסעודה לחנוכת הבית דאיכא פרסום טפי, שפיר טפי.

 

איברא דודאי בהיכא שכבר הזמין הקרואים לא ישיב פניהם ריקם ויעשה הסעודה ביו"ט ובשבת דגדול כבוד הבריות כנ"ל. ורק שישתדל להוסיף תבשיל נוסף ומאכל מיוחד לכבוד סעודה זו. וכן יזהר שלא יבא לידי חילול שבת. וגם הלום ראיתי להגאון בעל האבני נזר (יו"ד סי' שפ"ד אות ט') שכתב להתיר לעשותו בשבת וראיתו מדברי המג"א (הנ"ל) דהביא מס' באר שבע (סי' ע') דבחו"ל אין מצוה לחינוך הבית, ומשו"ה יעשנה בשבת דיש בה מצוה, וא"כ חזינן דלא חש כלל לב' הטעמים שכתבנו לעיל דיש עדיפות שלא יעשנה בשבת.

 

ואנכי החוזה למ"ש "השדי חמד" אסיפת דינים (מערכת ביהכנ"ס אות מ"ה) גבי חינוך ביהכנ"ס ביו"ט, דכתב דאין בזה משום עירוב שמחה בשמחה ואף כשיש שמחה רבה בחינוכו, משום דלא אמרו אין מערבין שמחה בשמחה, אלא בשמחה של אכילה ושתיה כו' אבל שמחה דמצוה שאפשר לשתיהן יחד שאין קצבה לשמחה מוטב לערב זו בזו כדי שיתגדל כח השמחה כדרך הדברים המצורפים, ועוד דמגלגלין זכות ליום זכאי כמ"ש כל זה הר' מוהר"ש יפה (בפ' פקודי – סי' נב' סי"ב) וע"ש עוד מ"ש בשמו, והסיק דודאי נכון לחנכו בחג, עכת"ד. ומדבריו נילף שלא חש כלל להא דכתבנו לעיל בשם הפסוקים שדנו אם נכון כ"כ לעשותו בשבת ויו"ט מטעם חשש חילול שבת כמבואר בשו"ת לבושי מרדכי הנ"ל. ואפשר דמ"מ יש לחלק בן חנוכת בית לחנוכת ביהכנ"ס, דהתם לא כ"כ שכיח טעם של חשש של חילול שבת שטעמו שבתחילה מעביר חפצים ודברים. וע"ע בס' "יוסף אומץ" (דיני ניחושים וסימנא מילתא) שכתב דיש נוהגים לחנוך בשבת.

 

שכר בית חדש או ישן ושואל ביתו האם צריך לעשות חנוכת הבית

בירושלמי מתני' סוטה (פ"ח הל' ד') "ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו" כו'. אחד הבונה בית חדש ואחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שנותן לו במתנה עכ"ל. וע"ש בילפותא של הירושלמי (ובקרבן העדה שם ת"ל האיש).

 

ובמישור כל דברי הירושלמי הנ"ל מתבאר דדוקא בבנה בית או שירש או מתנה וכיוצ"ב אבל לא בשכירות, ושאלה, דע"ז לא חוזרים מהמלחמה. וכן מתבאר מדברי הבבלי מס' סוטה (דף מג.) עי"ש. ושכן נפסק ברמב"ם (פ"ז מהל' מלכים ה"ה) וז"ל: אחד הבונה בית לישיבתו כו', ואחד הלוקח, ואחד כשנותן לו במתנה או היורש הרי זה חוזר, עכ"ל.

 

זאת ועוד אחרת מצינו בירושלמי שם וז"ל: הקדים לו שכרו כמי שחנכו עכ"ל. "ובקרבן העדה" כתב וז"ל: בנה בית והשכירו לאחרים והקדים לו שכרו הרי זה כמי שחנכו משעת קבלת השכירות עכ"ל. נתן לו שכרו לאחר י"ב חדש כמי שלא חנכו. (ופי' קרבן העדה – כלומר אפי' השכירו לי"ב חדש ועברו הי"ב חדש ונתן לו שכרו לא חשבינן ימי החינוך אלא מעת קבלת השכר ולא משעת השכירות) וכן נפסק ברמב"ם שם (הל' י"ב). ומכל זה מבואר דהמשכיר הוא זה שחונך עי"ז שמקבל השכירות ואין לשוכר שום שייכות לעצם ענין חינוך הבית שעליו נימא שיהי' חוזר מהמלחמה. ושכן נרמז מדברי השאילתות הנ"ל דאיירי בבנה בית חדש ואפי' בקנה הבית כולו ולא כתב ענין שואל ושוכר (עי' בס' הבית שכ"כ לדייק מהנ"ל).

 

אמנם מצינו מנהג רבים שחונכים ביתם השכור או השאול לזמן מה, ומקור למנהג זה מבואר כבר בסו"ס "ימצא חיים" להגר"ח פלאג'י, שכתב שנוהגים שאפי' מי ששכר בית, אומר סדר חנוכת הבית. ע"כ. ובפשטות עיקר טעמו דע"י לימוד וחינוך הבית לתורה ומצוות מסלק המזיקין ומוציא רוח הטומאה ומה לי אי קונה או שוכר או שואל. ושכן מתבאר להדיא בקונטרס "היחיאלי" (בית האדם עמ' ה') שכתב שהלימוד של חינוך הבית מועיל הרבה לשמירה והצלחה ולא רק לבונה בית ולקונה בית מועיל, אלא ה"ה לכל שוכר בית שבהיכנסו לדור בו ילמוד סדר תיקון הבית, ואז ירויח רווח גדול בכל מילי דמיטב כו'. והלימוד הזה של השוכר בית ודר שם אינו צריך להיות כ"כ בפומבי ובאושא מילתא כבונה בית וכקונה בית, אלא בהצנע לכת עם אלוקיך וקורא לעשרה ת"ח או אנשים מהוגנים יראי ה' ללמוד סדר תיקון בבית ולהנאותם מסעודת מצוה כו' עכת"ד. וע"ז צ"ל דה"ה לשואל בית, דמאי שנא. ע"ע בסי' גאולי כהונה (מערכת ח' אות ט').

 

ואכתי איכא לעיוני באופן שכבר בעל הדירה עשה כדין וכדת הסדר של לימוד ותיקון הבית ע"י סעודת מצוה כמתבאר, אי בעי בכ"ז לעשות שוב השוכר או השואל ממנו, דודאי לא מבעיא בשכר מגוי או אדם רשע או ע"ה, שיש לעשות שוב ואפי' אם עשה אותו אדם רשע החנוכת הבית אין לו לסמוך ע"ז, אבל באדם ירא שמים צ"ע אי בעי לעשות שוב ובאופן שיעשה שוב האם הוה סעו"מ, וצ"ב.

 

בהצטרף לגור עם חבירו בבית האם צריך לעשות חנוכת בית

 

והנה בהצטרף לגור עם חבירו בבית חדש לאחר שחבירו כבר נכנס לפניו ועשה חנוכת הבית כדת וכדין, אין נראה כלל שצריך לעשות שוב, דאין החיוב על הגברא אלא על הבית וכמבואר לעיל שהעיקר שלא ישלוט בבית מזיקין ורוח טומאה והרי חבירו הוציאן. אמנם עי' לקמן מ"ש דאפ"ה יש לו לעשות חינוך הבית וסעודה והוי סעו"מ.

 

בית השותפין

 

יש לעיין בבית שקנו יחד ב' אנשים אי הוי סעו"מ כשחונכים?

 

ואבוא היום אל העין לבאר דין שותפין לענין מצות חינוך הבית ואי הוי מחוזרי המלחמה? והנה ברמב"ם (הל' מלכים פ"ז הל' ו') כתב וז"ל: וכן כרם של שני שותפין "אין חוזרין עליו" עכ"ל. ו"בכסף משנה" שם תמה על הרמב"ם שלא זכר ענין של שותפין לענין בנה בית שאין חוזרין עליו וילמוד מדין כרם של ב' שותפין כשם שלמד דין הגוזל כרם מדין הגוזל בית, וכתב די"ל דכרם של ב' שותפין אין חוזרים עליה טעמא איכא בהו, דכל חד וחד לא קרינן ביה כרמו המיוחד לו, כלומר שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה, אבל בית של ב' שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו (עי"ש עוד מה שתי' בענין אחר), ועכ"פ מדבריו מבואר שבבית של ב' שותפין חוזרין מהמלחמה ולכן מקרי סעו"מ כשיחנכו ביתם.

 

אמנם עי' ב"לחם משנה" שם מה שכתב להשיג על דברי הכ"מ, דבירושלמי פ' משוח מלחמה (הל' ו') לא משמע הכי גבי שומרת יבם לחמשה אחים כו', עי"ש. וכתב למסקנא שאין לחלק בין בית לכרם, ולכן גם בבית של שותפין אינו חוזר כמו בכרם ולכן שותפין העושין חינוך בית אין מיקרי סעו"מ. ולענין הלכה נראה כדעת הכסף משנה דכך הכריעו האחרונים שם כדעת הכ"מ, עי' הגהות "עמק המלך" (שם) שכתב להוסיף בטעמו דבבית אפשר לשותף אחד לכוף חבירו למפלג ובאין בו דין חלוקה ע"י גוד או איגוד משא"כ בכרם דשניהם שותפין לפירות היוצא ממנו. וע"ע בס' כתר המלך שהכריע כהכסף משנה וכן הוא בהגהת "מים חיים" שם שדחה בשתי ידים דברי הלח"מ והכריע כהכ"מ. ולכן גם בבית של ב' שותפין נראה שצריכים לעשות חנוכת הבית כדת וכדין ויעשו סעודה והיא נקראת סעו"מ.

 

ולפי"ז הי' נראה דגם בקנה מהשותף לאחר זמן שכבר הראשון גר בו וכבר עשה חנוכת הבית, הוא מחוזר המלחמה, ולכן יש לו לחנוך ביתו שוב ומקרי סעו"מ (ודלא כמ"ש לעיל בפשטות שאין צריך לזה דכ"ז כתבתי בתר טעמא).

 

בית פחות מד' על ד' אמות[5] אי מקרי סעו"מ כשיחנכו, דין מרפסת, בית שער

 

ובזה הדבר ברור שאין צריך לחנכו דהא הוא כלל אינו מחוזרי המלחמה. כמבואר להדיא בירושלמי סוטה (פ"ח הל' ד') וז"ל: יכול הבונה בית שער ואכסדרה ומרפסת יהא חוזר ת"ל בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינן בית דירה יצא בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, דתני בית שאין בו ד"א על ד"א פטור מן המעקה ומן המזוזה ומן העירוב, ואינו טובל למעשרות כו'. והנודר מן הבית מותר לישב בו. עכ"ל (ועי בפ' קרבן העדה שם בכ"ז). ומבואר להדיא מדברי הירושלמי הנ"ל שאין לו שם בית כלל ולכן אינו מחוזרי המלחמה (ולכן אין לעשות שם חינוך הבית ואם עשה, אין זה כלל סעו"מ) ושכן נפסק האי מילתא ברמב"ם שם (פ"ז ה"ה) שבית שאין בו ד"א על ד"א אינו חוזר. ובכסף משנה שם כתב מקרו מגמ' (סוכה ג'.) דבית זה פטור ממזוזה ומעקה, ואין חוזרין עליו.

 

שיעור ד"א על ד"א בשביל מצות חינוך הבית יש לדעת שיעורו לכו"ע.

 

דהנה מצינו לענין מזוזה ומעקה שמתחייבים בכך – הוא ד"א על ד"א. וכתבו הפוסקים שיעורו דהוא 1.92 מ' מרובע (=75.6 אינטש). כ"כ בס' שיעורי המצוות (לפי מרן החזו"א זצ"ל) ממרן הגאון מסטייפלא זצ"ל (אות ל') לגבי מזוזה ורק כתב שנכון לקבוע בלי ברכה [ורק מ 2.32 מ' (=91.3אינטש) מרובע יקבע בברכה] ועי' בס' שיעורי תורה להגר"ח נאה (סי' ג' סעיף ל"ח) ובס' שיעור מקוה (עמ' קס"א וקפ"ג) הסכים להנ"ל. ורק פליגי ביש בו 1.96 מ' (=77.16 אינטש) מרובע קובע בברכה, עיי"ש. ולכן יש להסתפק איך להחשיבו לנ"ד גבי חוזר כעורכי המלחמה אי בשיעור של קביעת מזוזה בלא ברכה שהוא לכו"ע 1.92 מ' או דוקא בענין שיעור של קביעתה וברכתה ג"כ שאז מורה לכו"ע שיש בו שם בית ממש שבעינן ברכה על קביעתה ונראה ראשון עיקר.

 

ואיכא לעיוני בליכא בו ד' אמות, אלא כדי לרבע ד"א על ד"א, אי חוזר עליה מעורכי המלחמה? עי' ברלנ"ח ז"ל (סי' ק"י) שכתב שהוא מחוזרי המלחמה ובכנסת הגדולה (בהגהותיו על הרמב"ם הנ"ל) כתב להביא דבריו, וז"ל: ויראה שלדברי הרא"ש (הובא בכסף משנה הל' מזוזה פ"ו ה"ב) שפליג הרמב"ם ז"ל במזוזה וסובר דבעינן ד"א על ד"א ה"ה הכא עכ"ל.

 

וא"כ בזה באנו למח' הרמב"ם והרא"ש שלדעת הרמב"ם שפיר צריך לחנכו ויעשה סעודה ומקרי סעו"מ, ולרא"ש אין לו לעשות ולא מקרי סעו"מ כשעושה בכל זאת.

 

ולענין הלכה בזה, עי' בשו"ע (יור"ד סי' רפ"ו סי"ג) דפסק להדיא כהרמב"ם דבכה"ג חייב במזוזה. ולגבי הברכה – עי' בש"ך שם (ס"ק כ"ג) שכתב שיקבענו בלא ברכה וזאת משום שמצינו דדברי הרא"ש והרי"ו דפליגי הרמב"ם בזה. ע"ש. אבל עכ"פ מבואר דפסק כהרמב"ם ולכן יש לעשות חנוכת הבית גם באין בו ד"א על ד"א אלא כדי לרבע בו ד"א. ויש מי שכתב (ס' תורת השמחה פי"ד) שלכו"ע אפשר שיש לעשות חנוכת בית והוא ע"פ מ"ש בס' ערוך השלחן (חו"מ סי' תכ"ז ס"א) דאף שיש מח' לענין מזוזה (רמב"ם, רא"ש, רי"ו) מיהו למעשה יהי' חייב, דהוי ספק סכנה וחמירא סכתנתא מאיסורא, ע"כ. וכתב שי"ל שחנוכת הבית דומה בענין זה טפי למעקה מטעם הנזכר שהוא מגרש המזיקין וכו' ושלכן לכו"ע יעשה חנוכת הבית עכ"ד.

 

ויש להשיב על דבריו דגם במזוזה מצינו ענין זה ששומרת על הבית מהמזיקין וכדו'. עי' גמ' שבת (כג:) ובשו"ע (יו"ד סי' רפ"א ס"א) שכתב שצריך להזהר בה מאד וכל הזהיר יאריכו ימיו וימי בניו. ע"כ. ובטור שם כתב שמכלל הן אתה שומע לאו, וע"ש. וע"ע בזוה"ק פ' ואתחנן באורך ואכמ"ל. וא"כ יש לדמותו ג"כ למזוזה ומאי חזית דמדמה למעקה ולא למזוזה.

 

ועוד לענ"ד נראה, שאין הטעם זה יגרום לעשות הסעודה לסעו"מ, אלא דהי' אפשר דבהיות טוב אל תיקרא רע ויעשה תיקון לביתו ואפי' בלא סעודה דרק צריך לדבריו לסלק המזיקין, ואני אומר שאפי' זה לא צריך ואין כאן בית מיחוש ומשום דודאי דמבנה שאין עליו שם בית אין מקום לומר שישלטו בו המזיקין וכדו' וכן בענינים שזכרנו לעיל לא נאמרו אלא על דין בית ופשוט הוא.

 

נחרב ביתו ובונהו מחדש האם עושה חנוכת הבית

 

מתני' סוטה (דף מג'.) "ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" וגו'. אחד הבונה בית תבן וכו' ר' יהודה אומר אף הבונה בית על מוכנו לא הי' חוזר, וברש"י שם ד"ה על מכונו, פי' סתרו ובנאו במדה ראשונה אינו חוזר דלאו חדש הוא[6] הואיל ולא חידש להוסיף עליו, אפי' אצלו אינו חדש וגרע מלוקח ויורש עכ"ל. ולדברי רבי יהודה ודאי מתבאר שאין הוא מחוזרי המלחמה ושלכן י"ל דלא יעשה חנוכת הבית ושאין זה מצוה.

 

אמנם יש לדעת אי פסקינן הלכה כוותיה אי לאו – דבמתני' ובגמ' שם לא מצינו לו חולק להדיא, אך בתוספתא (שם פ"ז מ"י) קתני נפל ביתו ובנאו הר"ז חוזר, רבי יהודה אומר אם חידש בו דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר. ובפי' המשניות להרמב"ם כתב להדיא שאין הלכה כר' יהודה, עיי"ש. וכוונתו שבא לפסוק כת"ק דר"י (כ"כ האחרונים שם) וכ"כ במאירי (סוטה מג. ד"ה עד כאן) שאין הלכה כר' יהודה. וכן מוכח מדברי "האגודה" (סוטה לב') שצדיק עתק מתני' דסוטה (מג.) והשמיט הא דאמר ר' יהודה שאף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר, ע"ש. וזה משום שבעי לפסוק כת"ק דר"י.

 

ואין להביא ראיה מהר"ן בנדרים (דף מ"ז ד"ה קונם) דס"ל כת"ק כר"י, מהא דאומר קונם לבית זה שאני נכנס, אם נפל הבית אע"פ שחזר ובנאו במקומו במדתו הראשונה מותר לכנס בו "דכיון דנפל אזדא". ע"ש. וא"כ מבואר דכ"ז דלא כר"י דאי כוותיה לכאורה הי' אסור להכנס שם דאין זה בגדר בית חדש שחוזר עליו מהמלחמה. זה אינו דהתם איכא טעמא אחרינא ושאני נדר ובזה מודה ר' יהודה שיכול להיכנס בו דלא גרע מבית אחר ישן ואין זה אותו בית גבי הנדר (עי' בשו"ת בצל החכמה" ח"ד סי' מט').

 

שוב אשוב לדברי הרמב"ם בפי' המשניות שפסק דאין הלכה כר"י, ותופס כת"ק הנזכר בתוספתא הנ"ל ובהלכותיו לא זכר מזה כלל, אך מצינו מה דפסק (בפ"ז מהל' מלכים הל' ח') וז"ל: המחזיר את גרושתו והמארס אשה אסורה לו כו' אינו חוזר עכ"ל.

 

ו"במשנה למלך" שם כתב גבי מכר ביתו וחזר וקנאו שחוזר ולא דמי למחזיר גרושתו עי"ש הטעם. ואח"כ כתב לדמות דין זה לנפל ביתו ובנאו שג"כ לכאורה חוזר. וכתב לסייע מהא דפסק הרמב"ם דלא כר"י שס"ל שאינו חוזר ורק כתב שיש לחלק בין נפל בית וחזר ובנאו לבין מכרו וחזר וקנאו.

 

וכתב עוד להעיר על הרמב"ם שפסק דלא כר"י וז"ל: ולא ידעתי מנ"ל דת"ק חולק בזה. ובגמ' (מד.) הביאו על דברי ר"י הללו תנא אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ואם לא הי' הלכה כר"י לא הוי מפרשי דבריו. ובירושלמי (ה"ז) שקלו וטרו אם סדו בסיד כו' וכ"ז אליבא דר"י, ובירושלמי (ה"ד) אמרינן אשר בנה, פרט לשנפל וחזר ובנאו א"ר יוסי זאת אומרת המחזיר את גרושתו לא הי' חוזר עכ"ל.

 

ונוראות נפלאתי על מ"ש להקשות בדברי הרמב"ם דלא ידע מאן דפליג אדר"י, איך אשתמטיה מינה תופסתא ערוכה (סוטה פ"ז מ"י) הנ"ל דת"ק פליג הר"י, ושו"מ שכן הקשה על דבריו הגאון החיד"א בשו"ת "חיים שאל" ח"א (סי' פ"א) ושהוסיף להקשות על כל דבריו שם, ושדחה כל ראיותיו אחת אל אחת והעלה שגם הבונה בית על מכונו חוזר מהמלחמה וכדעת הרמב"ם. עין שם ותרווה צמאונך. וכן העולה שבקנה ומכר ביתו אינו מחוזר המלחמה ולכן י"ל דבהא, לכו"ע אין לו לחנוך ביתו.

 

איברא דראיתי להגרי"ח בס' בין איש חי (ש"א פ' ראה הל' ז') שכתב וז"ל: לאו דוקא בנה בית שלם דהיינו החצר וכל חדריו ועליותיו אלא אפי' בנה בחצר שהי' לו מכבר חדרים ועליות חדשים שהוא שמח בהם – יעשה כן לקנות בגדר חדש ולברך שהחיינו ויכון על בנין חדש, "אך אין צריך לעשות חינוך בסעודה". עכ"ל. והנראה מזה דהגאון הנ"ל לכאורה לא שת לבו לכל הנזכר האמור דבאופן שחידש דבר אפי' לר' יהודה חוזר מהמלחמה, וא"כ ודאי דכן יש לו לעשות סעודה לחינוך הבית ודוחק גדול לומר שאיהו ס"ל דאין ענין בין חוזר מהמלחמה לבין מצות חינוך.

 

ולענ"ד יש לבאר בכוונתו כך, דהנה ודאי איהו ס"ל שצריך כן לעשות חנוכת הבית עם סעודה כשבונה בית חדש ושנקראת סעו"מ וכמ"ש להדיא שם הל' ו'. או אפי' בנפל ביתו וחזר ובנאו שעושה חינוך לבית עם סעו"מ וכמ"ש איהו בשו"ת "תורה לשמה" (סי' תפ"ד) ושדייק כן מדברי השאילתות דרב אחאי גאון. עי"ש. אלא ודאי י"ל דשאני מוסיף חדר לבית הקיים לבין בונה בית חדש, או בנפל ובנאו מחדש שיש התחדשות על עצם כל הבית שע"ז ודאי הוא מחוזרי המלחמה משא"כ במוסיף חדר על בית קיים שאין השמחה כבונה בית חדש מנ"ל שהוא מחוזרי המלחמה. (וזה דלא כמו שראיתי למי שלא ירד לכוונתו הברורה עי' ס' ה"בית" סי' כ"ב סעיף ג').

 

והנה מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד למ"ש הגאון הנ"ל בשו"ת "תורה לשמה" (שם) להביא דברי השאלות דרב אחאי גאון פ' בראשית (שזכרנו לעיל) דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא כו' כאינש דבנה ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבדיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי כו', עכ"ל. ומהא כתב לדייק שסעודת חנוך הבית לאו דוקא בקנה בית כולו אלא גם בבונהו, ע"כ.

 

וחזינן מדבריו דלא בעי למיסף דבר חדש על בנייתו הראשונה, דהוא שם נשאל על נחרב חדרו ובנהו מחדש אי צריך לעשות סעודת חינוך הבית או דלמא דוקא אם קנה החדר מחדש. ושע"ז השיב כנזכר, וא"כ מבואר דס"ל כת"ק דר' יהודה. ועוד חזינן מדבריו שדוקא בבונה הבית מחדש ואפי' על מכונו עושה סעודת חינוך בית אבל לא בהוסיף חדר וכיו"ב על הבית הישן וכמ"ש לבאר דבריו בספרו בן איש חי, דאל"כ יסתרו דבריו אהדדי (אפי' דמצינו דיש שכתבו שאין זה אותו מחבר, עי' יבי"א ח"ט). ורק דאכתי יש להעיר בדבריו אמאי לא זכר מכל הנ"ל מקור לענין זה כמבואר בגמ' ובפוסקים שזכרנו לעיל והלך לחפש דיוק במקור שאול וצ"ע.

 

הזמנת ת"ח עניים לסעודת חנוכת הבית

יש להזמין ת"ח עניים לסעודת חינוך הבית שעושה וע"י זכות התורה זוכה כי יהי' נכון לעד לעולם. עי' בסדר חנוכת הבית שתיקן הגר"ח פלאג'י (בסוף ס' "ימצא חיים") שכתב וז"ל: והעיקר להביא ת"ח עניים, ובזה זוכה כי מהנה אותם ועושה צדקה עם עמלי תורה, ועליו נאמר אשרי בונה ביתו בצדק וע"י זכות התורה זוכה כי יהי' נכון לעד לעולם.

 

ובספר "ערכי יהושע" הנדמ"ח (מערכת ח' אות כ"א) כתב דמדברי הזוה"ק (ויקרא דף ג' ע"ב) שזכרנו לעיל, יש סמך להמנהג שמזמינים עניים לסעודת חנוכת הבית, ומי שחונך ביתו בסעודה לעניים דומה לחונך ביתו בקרבן לה'. עי"ש. ובודאי דאיהו ס"ל דעדיף עניים ת"ח כמבואר בגר"ח פלאג'י, רק שמ"מ כשלא מגיע ידו לקחתם ודאי שעדיף עני אפי' ע"ה מאדם עשיר ות"ח כנלע"ד.

 

ואיברא דיש לדון גופו של הלכה זו אי שרי כלל להזמין הת"ח העניים או העניים לסעודת מצוה זו דהא בגמ' פסחים (קי"ג:) איתא בשם "יש אומרים" דמי שאינו מיסב בחבורה של מצוה הוי מנודה לשמים. עי' רשב"ם שם שכתב כגון סעודת ברית מילה וכו', ע"כ. וע"ע בתוס' שם, ושכן לכאורה ראינו שחשש לזה ברמ"א יור"ד (סי' רס"ו סי"ב), ועי' שם בפתחי תשובה מה שלמד מדין זה. אמנם כבר מילתי אמורה בהא מילתא בכמה דוכתי שלדעת השו"ע אין בית מיחוש בזה כלל ועיקר ושאין הלכה כאותם י"א בגמ', דיחיד ורבים נינהו. ועוד הארכנו בזה בנתינת ראיות שגם הרמ"א רק כתב זה בשביל למיחש למילתא ולא מעיקרא דדינא ושלא בכל מקום אמר כן ואכמ"ל. עי' לעיל בענין ברית מילה מה שהארכנו בזה ודו"ק.

 

מנהג להביא יין לסעודת ת"ח

 

והנה יש שנהגו להביא יין בסעודה הזאת שהוא במקום נסכים, וכמו שאומר בש"ס כל הממלא גרונם של ת"ח יין בעוה"ז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נסכים ע"ג המזבח, ועוד כדי לברך ברכת המזון על כוס של יין. (סדר חנוכת הבית עמ' י"ב).

 

עשיית סעודת חנוכת הבית בימי בין המצרים

בשו"ת דברי סופרים (סי' מ"ז) הורה שפשוט שאין לעשות חנוכת הבית בבין המצרים וגם לא מסמנא מילתא – ואולי כדאי לחכות עד שיעבור כל חודש מנחם אב (עי' מג"א סי' תקנ"א ס"ק ב') וע"ע שו"ת בית מרדכי (סי' ל') שאין לעשות חנוה"ב בימי ספירה וא"כ י"ל דכ"ש לנ"ד. (עי' ס' הבית ס"ק כ"ה- כ"ד).

 

ובשו"ת "לבושי מרדכי" (או"ח סי' ק"א) נשאל אודות מי שנגמר ביתו הצריך לו מאד בימים שבין ר"ח לט"ב אי רשאי לקבוע דירתו בימים הנ"ל עי' מש"כ בזה. ולאחר זה כתב וע"ד סעודת חינוך בית הנהוג לענ"ד דודאי אסור דהוה בכלל ממעטין בשמחה, ולא עדיף מסעודת אירוסין דאסור אם כי דהוה קצת מצוה, משא"כ חנוך הבית לא מצינו ביה לעשות סעודה רק בס' אחרונים נמצא איזה סמך לזה כו'. וא"כ הוה כגמר מצוה ועושים סעודה כמו בכל גמר מצוה וכמו סיום מסכת, כמ"ש במג"א (סי' תקנ"א ס"ק ל"ג). ועי"ש ב"יד אפרים" דסעודת בר מצוה שאינה בזמנה אין לעשות בימים אלו משום בשר תאוה, ונראה משום אכילת בשר אסור, ובנידון זה דליכא מצוה לענ"ד גם הסעודה בלא בשר אין לעשות אם לא בגמר בנין בית המדרש כו' על כן לענ"ד להמתין בסעודה זו עד אחר ימים הנ"ל. עכת"ד.

 

ויש להעיר על דבריו שפסק כן, חדא, דאיהו כתב שהוה סעו"מ כמו בכל גמר מצוה ושיסוד לזה כתבנו בכמה דוכתי שיש לו מקור במס' ב"ב (דף קכב:) ובר"ן שם ועוד, שעושין סעודה בגמר מצוה ושכן מוכח מגמ' (שבת קי"ט) מהא דאביי דאמר עבידנא יומא טבא לצורבא מרבנן דשלים מסכתא. ועוד מקורות רבים ושאיהו דימה זה לסיום מסכת. וא"כ ודאי דהוי סעו"מ גמורה כמו בכל סעודה שעושין בגמר מצוה ושיש לזה מקור בהררי קדש ולפלא שכתב אח"כ שאין זה מצוה ודבריו נראין כמגומגמים. ועוד שבלא"ה כבר כתבנו מקורות נאמנים לכך שיש מצוה בחינוך הבית ושע"ז כתבו הרבה מהפסוקים ראשונים ואחרונים שיש לעשות סעודה והוא סעו"מ ואכמ"ל. ולא שת ליבו הגאון הנ"ל לכל אלו.

 

ועוד מ"ש לדקדק (מהיד אפרים) מענין בר מצוה שלא בזמנה שאין לעשות סעודה בימים אלו משום אכילת בשר תאוה, ומשא"כ בנ"ד. גם זה אינו נכון כמבואר. ועוד שמי יאמר דהתם התירו רק לעשות הסעודה והשמחה עצמה בשאר מאכלים. ולא זו בלבד אלא עוד יש לדעת אמאי החמיר כך והא איהו נשאל שם שמי שנגמר ביתו הצריך לו מאד בימים אלו, ובזה מלבד ההיתר שביארנו לעיל נלענ"ד שיש להוסיף היתר בכה"ג די"ל כיון שנגמר ביתו בימים אלו וצריך ליכנס שהרי צריך לו מאד הוי כעין אירס אשה בע"ש דשרי לעשות הסעודה בע"ש, כמבואר במג"א בסי' רמ"ט (ס"ק ה') וכ"ש בנ"ד דפחות חמור מקביעת בסעודה בערב שבת (ועוד שאפשר שהוי כזמנו קבוע).

 

ובכלל יש לדעת אי כונתו להחמיר דוקא בימים אלו כלומר בין ר"ח לט"ב שכן הי' אופן שאלתו שם או דילמא איירי באופן כללי כלומר על ימי בין המצרים. וצ"ב.

 

ולכך נראה לענ"ד דלא מבעיא שבכה"ג יכול לעשות סעודת חינוך הבית בימי בין המצרים ואפי' בין ר"ח אב לט' בו ג"כ שרי, ובפרט באופן שרק אז נגמר ביתו וצריך לו מאד שיוכל לחנוך ביתו בתורה ובתפלה ובשבח להשי"ת ולעשות בו סעודה ובפרט כמ"ש לעיל באורך ענין חיוב לעשות חינוך הבית כשנכנס לדירה מדברי הזוה"ק ועוד. וכן מפני טעם המזיקין ורוח הטומאה השורה בבית כל זמן שלא עושה כן. וכן מחמת שהוי כסעו"מ גמורה כמו כל סעודה של גמר מצוה. ושכן ראיתי שפסק בס' מקור חיים הנדמ"ח (קיצור פסקי הלכות סי' תקנ"ב סעיף י') שמתיר לחנוך ביתו אפי' בשבוע שחל בו ט' באב.

 

ובענין שכירות דירה שנגמר בימים הנ"ל ודאי דשרי וכמבואר וכ"ש הוא, ובזה ג"כ מיקל בשו"ת לבושי מרדכי שם בסופו וז"ל: לענ"ד אין בו משום מו"מ של שמחה וגם כי בכל מו"מ שלנו אין נזהרין בזה"ז כמ"ש בט"ז ובאחרונים עי'  בס' חיי אדם (כלל קל"ג סי' י') וגם לפ"ד יש בזה הפסד רב פשיטא לענ"ד שמותר עכ"ל.[7]

 

תם ונשלם שבח לבורא עולם

---