לתרומות לחץ כאן

סעודת פירות ט"ו בשבט וסעודה לאחריה

סעודת פירות ט"ו בשבט וסעודה לאחריה

מנהג קדמון הי' ביום ט"ו בשבט שהיו אנשים רבים עורכים בביתם סעודה גדולה ובעיקר רצופה וצרופה בפירות מתוקים וחשובים ממינים וסוגים שונים אשר לא ראי זה כראי זה והצד השוה שבהן שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורבים הקפידו שלא לפחות משלושים סוגים של פירות שהם מחולקים לג' מחנות. האחד – עשר מיני פירות שאין בהם קליפה לא מבפנים ולא מבחוץ. השני – עשר מיני פירות שיש להן קליפה מבפנים, דגרעיני הפרי אינו נאכל. והשלישי – עשר מיני פירות שיש להם קליפה בפנים. מקור לזה נמצא בס' חמדת הימים ח"ב (שובבי"ם פ"ג) והוסיף שם שלא יפחות מי"ב מיני פירות כנגד י"ב צירופי הוי"ה. ע"כ. ובשם האריז"ל הביאו (הו"ד במאמר המנהגים ממהר"ם חאגיז נספח בסוף ספר ברכת אליהו) לאכול ט"ו מיני פירות, חמישה מיני פירות שאין להם קליפה לא מבפנים ולא מבחוץ, חמישה מיני פירות שיש להם קליפה מבפנים, וחמישה מיני פירות שיש להם קליפה מבחוץ, וכן הצריך לברך על ריח האתרוג ע"ש.

 

וראיה לסתור ממ"ש בספר כתבי תלמידי האריז"ל (עניני ט"ו בשבט) שהמנהג הי' שיהי' מונח לפניו י"ב מיני פירות ובעיקר משבעת המינים, ע"ש. וא"כ אין זה כמ"ש המהר"ם חאגיז בשם האר"י מנהג הנזכר שהצריך ל' מיני פירות וכמבואר, וצ"ב.

 

ומכאן תשובה מוצאת למ"ש בספר מועדים לשמחה ח"ג (עמ' ט"ו). שבקבלת האריז"ל ובכתבי גוריו אין זכר לט"ו בשבט וגם לא למנהג אכילת פירות בו. ע"כ. והכא חזינן להדיא שכן כתבו והזכירו בכתבי תלמידי האריז"ל וכן העיד תלמידי מהר"ם חאגיז כנ"ל ומ"ש להוכיח כן ממ"ש תלמיד האר"י ז"ל רבי נתן שפירא המדבר בספרו "טוב הארץ", על מעלות פירות א"י כו', ולא הזכיר מנהג זה אף ברמז לאכול בט"ו בשבט ע"ש. אינה ראיה, דלא איירי התם כלל מענין המנהגים אלא רק בשבח פירות ארץ ישראל.

 

מקור המנהג

מקור ראשון מצאנו למנהג זה שהי' נפוץ וקיים ביותר אצל מנהג האשכנזים, וכמו שהעיד רבי יששכר ן' שופאן (מחכמי מרוקו שהתיישב עה"ק צפת) בספרו תיקון יששכר (דף סב) וז"ל: שבט יום ט"ו בו ר"ה לאילנות, לכן אין נופלים בו נפילת אפים בתפילה ולא מתענין בו. והאשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום כו'. עכ"ל. והו"ד בכנה"ג (סי' קל"א- הגב"י) ובמג"א בסי' קל"א באו"ח (ס"ק ט"ז) ע"ש. ובאלי'ה רבה (ס"ק י"ד) ובפרי חדש (שם ס"ק ו'), וכן מצינו בספר מנהגים ביהדות אשכנזית שנדפס בשנת ש"נ בווניציאה ע"י ר' שמעון בן יהודה הלוי גנצבורג ושם כתב בלשון אשכנז וזהו תרגומו, חמשה עשר בשבט אין אומרים תחינה בשחרית כו' ונוהגים לאכול כל מיני פירות, כי הוא ראש השנה לאילנות עכ"ל.

 

אמנם עם השנים מנהג זה נתפשט בכל הארצות ובכל העדות ובעיקר נתפס חזק אצל הספרדים וכמ"ש הגאון ר' יעקב רקח (שנת תר"ל) בפירושו "פתח הסמדר" שהודפס על ספר "פרי עץ הדר". ושם כתב ונתפסו ע"ז ביותר אנשי ספרד עד שכמעט נשתכח שיסודתו מנהג אשכנזי. עכ"ל. עד כדי כך שמצינו בספר "אדני פז" להגאון רבי אפרים זנוויל מאלטונה (אב"ד ק"ק המבורג שנת רת"צ), שכתב לאחר שהביא דברי המג"א הנ"ל בשם התיקון יששכר, וז"ל: ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה… ע"כ. ועי' בלוח ארץ ישראל (לונץ חודש שבט) שכתב להביא דברי המג"א הנזכר שהביא כן כן נגו האשכנזים וכתב: ואיני יודע למה תלה המנהג באשכנזים. דומה שהספרדים מדקדקים במנהג זה יותר."בט"ו בשבט ילמדו הספרדים בישיבותיהם כמעט כל הלילה ויהדרו לאכול מכל מיני פרות הנמצאים בעיר ולפני כל אכילת כל פרי ואחריה ילמדו לימודים מיוחדים מלוקטים מתנ"ך וזוהר וגם יתפללו וישוררו תפילות ופזמונים מיוחדים וכו'. ע"כ.

 

הא לך עדותו של איש ירושלים חוקר המנהגים הוותיק התייר המפורסם רבי יעקב ספיר, בספר מסעותיו "אבן הספיר" באיגרתו וז"ל: אשתעה לכם על אודות היום הזה יום ט"ו בשבט, ואספרה סדר היום הזה ומנהגו שהחזיקו בו אחינו הספרדים בתורכיה כאשר ידעתם, והבבלים הוסיפו עליו במדה גדושה, בדבר הזה נתחלפה השיטה, כדברי המג"א בשם "תיקון יששכר" שלא נמצא מקור לדין זה לא בפוסקים ולא במקובלים, והנה האשכנזים עזבו המנהג והספרדים אספהו והוסיפו עוד כהנה וכהנה. ויביאו לו גם יין גם לחם רב וגם מנחה מפרי האדמה וירק עשב, ונעשה יו"ט, ורבים יחשבו שהוא יום הדין עפ"י מ"ש במשנה שהוא ר"ה לאילנות, שהוא לענין מעשר שנה, אבל לא לאכול ולא לדין כי בעצרת דנין על הפירות עכ"ל. ומבואר יוצר שחקר ואיזן מקור המנהג. ושהי' אבל האשכנזים ועזבוהו ושתפסהו הספרדים ביתר שאת ויתר עוז ועוד הוסיפו בו מנהגים ומאכלים כמבואר.

 

עוד התייחסות ליום אכילת פירות בט"ו בשבט נמצא במקורות רבים והם בספר מקור חיים סי' תרפ"ד (לבעל החוות יאיר) ושם בת"ד וז"ל: וראיתי מנהג ותיקין שמברכין על כל פירות אילן הנמצאות בט"ו בשבט ע"כ. וכן הוא בפירוש "מעגלי צדק" על המחזור הגדול ושם הוסיף שראוי שכל אחד יקנה מעט מכל פרי שימצא אז להיות על שולחנו, ע"כ.

 

וכן בספר מועד לכל חי (סי' ל' אות ז') להגאון רבי חיים פלאג'י אב"ד איזמיר, הזכיר מנהג עירו בזה בהרחבה, וז"ל: ליל ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל מיני פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו, וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה כו'. וסיים שם: כמו שכתב כ"ז בני הגדול (ר' אברהם) בספרו "והוכיח אברהם" ושם הביא משם "ברכת אליהו" דהעיקר הוא ט"ו פירות וכו' ע"ש. וע"ע בספר מועדים לשמחה (סי' א') שהאריך להביא ולצטט כל עדה ומנהגה על אופניה, ע"ש.

 

וע"ע בספר "שבט מוסר" לרבי אליהו הכהן (תע"ב) שכתב בצוואתו לבניו פרק ט"ז, וז"ל: בני הוה זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא" עכ"ל. ובסידור "בית יעקב" להגאון רבי יעקב עמדין כתב וז"ל: ונהגו להרבות בפירות ולומר שירות ותשבחות והוא תיקון גדול בעולמות העליונים" ע"כ.

 

וכן מצינו שכן נהג החת"ס וכמ"ש בספר "מנהגי החתם סופר" (עמ' קנ"א) וז"ל: ובט"ו בשבט באו על שולחנו כל מיני פירות וב"לבוש" (סי' קל"א) כתב דט"ו בשבט הוא "יום שמחה" ע"ש.

 

ללבוש בגדי שבת ויו"ט

וכן מצינו שנהגו ללבוש בגדי שבת בשעת סעודת הפירות בט"ו בשבט. עי' בספר צמח צדיק (לט"ו בשבט ד"ה אמר) להרה"ק מויזניץ חתנו של הרה"ק מרוזין, שהעיד שכמה צדיקים היו רגילים ללבוש בגדי שבת בט"ו בשבט ומשום שהוא ראש השנה "כי האדם עץ השדה". ור"ל שכמו שהוא ר"ה לאילנות הוא גם ר"ה לאדם, שהיות ואדם נמשל לאילן ולכן גם לו נחשב ליו"ט וכמו שמצינו למ"ש המקובל הק' מהר"ח הכהן זצ"ל מארם צובא תלמיד מהרח"ו בספרו טור ברקת (סי' תקע"ב ס"ק ג) בביאור הענין שנקרא ר"ה לאילנות ולא ר"ה לאילן, שהוא לאשמועינן שהוא ר"ה לכל איש ישראל כי האדם מכונה אילן שנאמר "כי האדם עץ השדה", ע"כ. ועי' בקובץ תפארת ישראל (גליון ז' עמ' 4) וכן הוא בס' זיו המנהגים (שבט – אות ז').

 

ועי' בספר "שדי היער" (פ"ב הל' ג') ובמה שהעיר שם על מנהג זה מספר חסידים (אות תרט"ו) שכתב דרק ביום שיש בו שני תוספות – קרבן מוסף ואיסור מלאכה – צריך לכבדו בבגדים שכתבו בהם לכבוד ולתפארת ע"כ נמצא א"כ שבט"ו בשבט אף שהוא ר"ה לאילנות, היות ומ"מ אין בו שני תוספות אלו אין צריך לכבדו בבגדים, וכתב דיש שהן נהגו כן ביום ר"ה שלנו וכמו שאמרו שהוא ר"ה כי האדם עץ השדה ובר"ה צריך ללבוש בגדים מיוחדים ואפי' יותר משבת וא"כ הכא הבו דלא להוסיף עליה ולבשו רק בגדי שבת. ע"ש. ויש שמצינו שנהגו ללבוש "קיטל" כמו בר"ה, וכמו שמתבאר בס' אמת ליעקב (ט"ו בשבט תרכ"ז) שכך אמר הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זצ"ל: "אצל כמה צדיקים הי' מנהג ללבוש בגדי לבן (קיטל) כמו בראש השנה, אך אומר אני, כל אחד לפי מנהגו, יעזור השי"ת שכבר מהיום תחל שנה טובה". עכ"ל. וע"ע בליקוטי מהרי"ח (מרמרוש-סיגט ח"ג קטו ב) שכתב היו צדיקים שלובשים בגדי יום טוב בט"ו בשבט, כי הוא ראש השנה לאילנות והאדם עץ השדה. ע"כ.

 

טעם לאכילת פירות בט"ו בשבט

ומטעם כל הפוסקים הנ"ל מבואר דהוא משום שכתוב במשנה (ר"ה ב.) וכדברי בית הלל שט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות וכ"פ הטוש"ע יור"ד סי' של"א (סעי' נז' וסעיף קנה') ע"ש. ואשר על כן ראוי לברך כל פרי האדמה היוצא ממנה ולכוון בה הכוונות הראויות, ולתקנן ולברכם שנזכה כל השנה לברכה ולשפע ולפירות יפים וטובים לרוב.

 

וע"מ בספר מנהגים והליכות של הספרדים בשאלוניקי (עמ' 237-242) בענין זה, ושם אמרו דבר אגדה שהיו נשארים עד שעה מאוחרת כדי להראות המלאך שמכה על ראשו של כל צמח ואומר לו גדל כי מקובל בין יהודי שאלוניקי שהמלאך יורד לעולם בליל זה וחותך חיים לכל צמח. ע"ש. וראיתי יש שאומרים ש"אילן" בגמטריא "מלאך" רמז לזה שאמרו חכמים אין לך כל עשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה עליו ואומר לו "גדל", וזהו ר"ה שביום זה בא השרף לאילנות ומתחילה פריחתן וגדילתן. ולכן באמת מה טוב ומה נעים לברך על כל סוגי הפירות ולכוון הכוונות בהם לתקנם ושעי"ז יזכו הצמחים לחיים ארוכים וטובים למען נוכל ליהנות מהם. ובעלי הרמז רמזו "עץ פרי" בגמטריא "שפע" כלומר ע"י ברכת בורא פרי העץ שאנו מברכים על הפירות ואכילתם רוצים אנו לדבק ולקבל ממנו השפע העליון היורד ביום זה אל האילנות כמאמר חז"ל שביום זה בא השרף לאילנות וכנ"ל (ועי' בשבילי הלכה עמ' קמ"ו).

 

וע"ע בספר אדני פז (דף יא) שנתן טעם לזה כדי שיזכרו ע"י שהוא ר"ה לאילנות ויתפללו עליהם שיתברכו הפירות (וזה כמ"ש לעיל) וכמ"ש כיוצא בזה במס' ר"ה (טז.): מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שבעצרת זמן פירות האילן כו' ע"ש. ושם כתב די"ל שפירות האילן מיתדני גם בט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות ויומא דדינא דפירות הוא כו' ע"ש. אמנם עי' בס' ילקו"י (מועדים – עמ' רצ"ז הערה ב') שהעיר על דבריו וכתב שאין זה מוכרח שהרי בגמ' מס' ר"ה (טז.) מבואר שאין יום הדין של פירות האילן אלא בעצרת. ומה שנקבע בט"ו בשבט ר"ה לאילנות הוא מפני שאז יצאו רוב גשמי שנה כמ"ש בגמ' (ר"ה יב.) ופרש"י שכבר עברו רוב ימות והשרף עולה באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ע"ש. ובאמת שכן העיר כבר הגר"ח נאה ז"ל בספרו שנות חיים (במוק"ח סי' ל"א אות א') וכתב שהמוני העם טועים וחושבים שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות וכו' וזה אינו כו' ע"ש. וכ"כ בערוך השלחן (סי' רכה סעי' ה'): מצוה לטעום מכל פרי חדש והטעם פשוט, כדי ליתן שבח מכל פרי חדש וליתן שבח והודיה להשי"ת שמחדש הפירות משנה לשנה כדי ליהנות בהם בני אדם, ע"כ.

 

וע"ע למ"ש הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע בספרו פרי צדיק (ח"ב עמ' מא) שבחודש זה זמן התיקון לאכילה שיהי' לקדושה, ולכן אוכלים מפרי האילן ומברכים עליהם לתקן אכילת פירות שיהי' בקדושה ע"כ.

 

רמז מן התורה לאכילת פירות בט"ו בשבט

בספר וילקט יוסף (שנה ט"ו קונטרס י' סי' צ"ג) כתב: הנה ראיתי שמקפידים לאכלם ביום הט"ו, סימנא מילתא הוא "אך בחמישה עשר באספכם את תבואת הארץ" ובודאי גם בזה נאמר מנהג ישראל תורה הוא. וע"ש שהעיר שיותר ראוי לאכלם בליל התקדש החג ר"ה לאילנות ע"ד סימנא שעושין בליל ר"ה, והרי לדעת מהר"ם מרוטנברג בתשובה (סי' ה') ומובא במרדכי (פרק א' דר"ה) דשווי להדדי והסימנא מילתא בזה למען ימתיקו מגדים את תנובתם בכוח הברכות שמברכין עליהם, ע"ש.

 

עוד טעם ראיתי למ"ש בס' להורות נתן (מועדים – עניני ט"ו בשבט אות א'), והוא ע"פ מה שמובא בשם הה"ק מוה"ר מענדל מרימנוב זצ"ל הא דמברכין בפסח "ברכת הטל" ובשמיני עצרת "ברכת הגשם" – כי הטל והגשם אינם רוצים לרדת לעולם הזה, מחשש שרשעים ישתמשו בהן שלא כהוגן [וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"י) שהשמש והירח לא נפקי עד דמחו להו, ופרש"י שחשו לכבוד המקום על בנ"א שמשתחווים לשמש וירח, עי"ש] וע"כ מברכין לטל ולגשם שלא ישתמשו בהן שלא כהוגן, כדרך שמברכין למי שיוצא לדרך שיגיע למחוז חפצו להצלחה עכ"ד. והנה כמו כן י"ל כי הפירות אינן רוצים ליגדל פן יהנו מהם רשעים. וע"כ בראש השנה לאילנות שאז הוא זמן החנטה לתחילת גידולם מברכין עליהם ברכת הנהנין להראות שצדיקים יהנו מהם וישבחו להשי"ת על בריאתם, כו'. ועי' בתנא דבי אליהו זוטא (פ"ג): אין פירות באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם. הרי שדרכי בני אדם משפעים על הפירות וכשמברכין עליהם להקב"ה ובנ"א משיבין דרכיהם, הרי זה נותן כח בפירות ליגדל ע"כ.

 

טעם נוסף לאכילת פירות בט"ו בשבט, כתב בספר המטעמים כי על פי רוב חל יום זה בפ' בשלח שסיום הסדר מסיים במחיית עמלק, וט"ו בשבט הוא בשנה פשוטה ל' יום קודם הפורים, לרמז שמיום שחרב ביהמ"ק וניטל הטהרה, ניטל ג"כ את הטעם והריח, ואת השמן שבפירות כדאיתא בדברי חז"ל, וכשיעבור רוח הטומאה מן הארץ ויתגלה הטהרה ממילא יחזור אז הטעם והריח והפירות כמו שהי', ע"ש.

 

טעם הספרים הקדושים

בספר "זית רענן" על הילק"ש מבואר שאף שיום ט"ו בשבט הוא מימי השובבי"ם מ"מ אין להתענות בו כי הוא ר"ה לפירות האילן, ובתיקון המעשר אשר יעשה היום על הפירות בו נעשה תיקון גדול, ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר שירות ותשבחות אליהם והוא תיקון נפלא בנגלה ובנסתר, ומקורו ממ"ש בירושלמי סוף מס' קידושין (פ' עשרה יוחסין) וז"ל: "ישמעו ענוים וישמחו" אמר רבי איבון, עתיד אדם לתת דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל, ר' אלעזר הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ. וטעם הדבר שכשם שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן, מפני שע"י הברכה גורם להמשיך שפע עליון ע"י כח הברכות, והשר הממונה על אותו הפרי הוא מתמלא משפע זה כדי לגדל הפרי שנית ולכן הנהנה בלא ברכה גזלן הוי כו'. (וע"ש סמך לזה מדברי הזוה"ק פרשת שמות דף ט"ז) והוא גם למי שרואה פירות ומגדים ומצטמק ורע לו ולא אכל, ומנע טוב מבעלם ולא בירך עליהם, אשר הכח הממונה עליהם בטל וריק מצדו משפע עליון הבא ע"י הברכה כו'. וע"כ מטעם זה ר' אלעזר הוה מצמצם בפריטי למיכל בהון כל מיני פירות חדשים, להרבות ברכות ולעשות התיקון תיכף ומיד, ושלא להחמיץ המצות, ולתיקון הדבר יאתה לנו בעצם היום הזה לאכול כל מיני פירות ולברך עלייהו בכוונה זו, כי חביבה מצוה בשעתה כו', עכ"ל.

 

וא"כ מבואר יוצא להדיא ענין וטעם ותיקון גדול מאד באכילת הפירות וברכתם ביום ט"ו בשבט,[1] ועוד טעם נאה מצינו להגאון הצדיק רבי ליבלי איגר (מתלמידי השרף מקאצק) נכד הגרע"א זצ"ל, כתב בספרו תורת אמת וז"ל: טעם שנוהגין לאכול פירות בט"ו בשבט, שע"י שאדם מתהנה ממה שברא הקב"ה בעולמו ומשבח ומקלס להשי"ת יגיע מזה תענוג להשי"ת כדכתיב "כל פעל ה' למענהו לשבח ולקלסו כו', ולזאת בהגיע ט"ו בשבט שבו נותן מחדש השרף באילנות ומגדל פירות, שהוא ג"כ לצורכי אדם, אך בכל זה אין הדבר בהכרח שכל אדם יאכל פרי העץ, לזאת מנהג ישראל לאכול פירות ביום זה לשבח ולקלס להשי"ת על העבר על הפירות שגדלו אשתקד ובכח זה נתחדש הכח והשרף באילנות שיוציאו פריים בטוב טעם הפירות ושמנן, ויעלו ויפריחו פירות טובים ושמנים ומתוקים לצרכי האדם.

 

וסמך לזה כתב הגאון ר' יצחק מייזלר ז"ל בספרו "תולדות יצחק" – מהפסוק בתהלים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה', היינו כי י"ה שבט היינו ט"ו בשבט נועד לישראל להודות לשם ה' בברכות ע"ש.

 

רמז נוסף לאכילת פירות בט"ו בשבט מצינו להרה"ק ר' יהושע מדז'ינקוב בספרו עטרת יהושע, שסמך למ"ש (בתהלים א') "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו". על פלגי מים – רמז לחמישה עשר בשבט, כי חודש שבט הוא במזל דלי, ודלי הוא מים, כדכתיב (במדבר כ"ד ז') יזל מים מדליו, וחמישה עשר בשבט הוא בפלג ובחצי חודש שבט, הרי כי פלגי מים הוא חמישה עשר בשבט, "אשר פריו יתן בעתו" – אשר בעת זו נותנים פירות על השלחן ע"כ.

 

עשיית סעודה ממש לאחר אכילת פירות

הנה אף שדבר זה לא מצינו להדיא בפוסקים הקדמונים שיש לעשות סעודה, מ"מ מצינו במנהגי מהרי"ל (הל' טבת שבט אדר אות ב') שבתוך דבריו שם כתב: "ומשמחין בו סעודה". וכ"כ במנהגי וורמיישא (לרי"ל קירכום מנהגי שבט) שכ' בתו"ד וז"ל: ואוכלין ושותין ושמחים בט"ו בשבט. ע"כ. אמנם במשך הדורות ראינו שנתפס כן אצל גדולים מכמה קהילות ועדות שונות, וכמו שהעיד ר' יעקב ספיר בספרו אבן ספיר (שם) לאחר שהרחיב בסדר עשיית ואכילת פירות ט"ו בשבט שהי' מתארח בבית הגביר ר' יחזקאל יהודה ברלכותה. וסיים שם וז"ל: ואח"כ מברכים על היין קידושא רבא ונוטלים לידים "ואוכלים סעודה שלימה" איש איש כברכתו ובכוונה רצויה ע"כ. וכן מצינו בעוד הרבה קהילות שנהגו כן.

 

מנהג עשיית הסעודה בקרב רבנים ואדמורי"ם

וכן נהג הגאון ר' חיים אליעזר שפירא בעל המנחת אליעזר, לערוך סעודה, והובא מנהגו בספר דרכי חיים ושלום (אות תתלא -לבדוק מקור קכ"א?). ושם מבואר שהי' מביא הפירות לאחר שהי' עושה הסעודה. (ועי' לקמן מ"ש להעיר בזה) ע"כ. ועוד מצינו שנהג לערוך סעודה גדולה הגאון ר' חיים הלברשטאם מצאנז זצ"ל. בעל הדברי חיים והובא בספר אוצר החיים (עמ' שיא). והי' אומר: "שמט"ו בשבט עד שבועות הוא יו"ט כל ט"ו יום" (כלומר ר"ח אדר, פורים, ר"ח ניסן, פסח, ר"ח אייר, פסח שני, ר"ח סיון, שבועות) ע"כ. אף שמצינו שנכדו הרה"ק ר' חנה מקאלאשיץ זצ"ל לא נהג לעשות סעודה ברבים בט"ו בשבט כזקנו. וכשנשאל על כך ענה, שגם סעודת ר"ח לא הי' רגיל לעשות, כי כל ימיו (בימות החול) הוא מלא בעוגמת נפש ומחוסר מנוחה מרוב צרות ישראל, על כן קשה לו לערוך שלחן, ורק סעודת ר"ח שינה את טעמו והוא מתאמץ לערוך שלחנו כך הובא בס' דברי חנה (ח"ב עמ' ק"ס) מפי הרה"ק מפשעווארסק זצ"ל. ובודאי שאין ללמוד ממה שנהג שאין זה סיבה כלל לבטל הלכה הפסוקה וברורה בשו"ע וכמו שכבר כתבנו בזה בענייני סעודת ר"ח וראוי לעשות כן ביתר שאת ויתר שמחה. ואפשר שמ"מ לא היה רגיל לעשות ברבים כמנהג האדמורי"ם וכמר זקנו אבל לעצמו ודאי הקפיד ע"כ. וע"ע בס' מנהגי קמרנא (אות תקמ"א) וכן עוד מצינו הרבה גדולי האדמורי"ם שהיו עורכים סעודות גדולות, וכמו האדמו"ר מרוז'ין הקודם וכל שלשלת רוז'ין שמרו על יום זה וערכו השולחנות לכבודו של יום, עי' ס' תהלה לדוד (עמ' רעח). וכן הרה"ק רבי יעקב מהוסיאטין זצ"ל כמובא בס' אהלי יעקב, והרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב, ושנהג לדבר בד"ת בסעודה בעינן מוסר הנלמד מיום זה. וע"ע בספר מועדים לשמחה (שבט – סי' א') שהביא עוד הרבה מנהגי האדמור"ים שנהגו כן.

 

טעם שנוהגים לעשות סעודה בט"ו בשבט ולא בט"ו באב

והנה לאחר שראינו שכן נהגו בהרבה קהילות לערוך סעודה בט"ו בשבט, יש להעיר אמאי לא עושים סעודה ג"כ בט"ו באב דאדרבא בגמ' מס' תענית (דף כו:) מבואר שהי' נחשב ליום טוב. דאמרו לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, כו' ע"ש.

 

בספר ליקוטים תלפיות להרה"ג מאיר לייבוש זצ"ל אב"ד טורקא, הביא משם הרה"ק רבי אברהם מסדיגורא שביאר הענין כן: דהבדל יש בין שני הימים אלו, כהבדל בין שחנוכה לפורים, בחנוכה אין מצוה בסעודה ואילו פורים אחת ממצוותיו הוא סעודה, והענין הוא – דבחנוכה עיקר הגזירה היתה על טוהר נשמות ישראל כמו שגזרה מלכות יון "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל (ב"ר ב' ג') אולם על גופותיהם לא היתה גזירה כלל, ולכן כשנצלו מאותה גזירה, קבעו עיקר זכירת הנס להודות ולהלל מאחר שהגזירה היתה רוחנית בעיקרה, משא"כ בפורים שעיקר הגזירה היתה על גופות ישראל "להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש", ולכן כשניצלו קבעוהו ליום משתה ושמחה, שיש בו שמחת הגוף.

 

והוסיף טעם וענין בזה וכתב, בט"ו באב הוא הכנה לימים הנוראים ר"ה ויוה"כ, כמאמר חז"ל תענית (כו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, ומשום כן גזרו בו להוסיף ללמוד בלילות כמבואר שם (לא.) ולכן לא תקנו סעודה, כי עיקרו הכנה לימי הרחמים, ואילו ט"ו בשבט – הוא הכנה לפורים ולפסח שבהם היתה ישועה לגופות ישראל, ולכן נהגו בו להרבות בסעודה, ע"ש.

 

וכנראה דצדיק עתק וביאר דברי אביו, הלא הוא הסבא קדישא מרוז'ין הו"ד בספר תהלה לדוד (עמ' רע"ח) שג"כ הק' כן מדוע לא עושים ג"כ בט"ו באב שהם ג"כ ימים טובים לישראל, ואמר שט"ו באב הוא הכתר לימי הדין והתשובה, ואילו בט"ו בשבט הוא הכתר לימי הגאולה והשמחה ועל כן נוהגים לשמוח ביום זה, ע"כ. ובס' הליקוטים הנ"ל כתב שסיים את דבריו לחזק יסוד זה מגמ' מס' ר"ה (דף יא.) שמצינו מח' אם בתשרי נברא העולם או בניסן, שתשרי הוא בחינת דין, וניסן הוא בחינת חסד, ובחמשה עשר בשבט מתחיל להתגלות הארה מניסן שהוא בחינת חסד, עכת"ד.

 

יברר אי מיקרי סעודת מצוה לכל מילי

והנה אף אמנם שלא נמצא ענין ומקור לעשיית סעודה בט"ו בשבט אלא רק  בעיקר בפירות וכמו שנתבאר לעיל, וכל מ"ש הוא רק מנהג שהי' ובעיקר בחצרות האדמורי"ם, ולא נכתב בפוסקים (מלבד ממה שראינו למהרי"ף ומנהגי וורמשייא כנזכר) וכמו שראיתי שהעיר לנכון בספר עצי היער בפ"ב הל' ד' ובהערה שם ע"ש.

 

אמנם לענ"ד יש איתי מקום לחזק מקורם ומנהגם ושאפשר שאף הוי סעודת מצוה. דראשית כל, עצם מעלת יום זה מוכח מתוכו ממתני' מס' (ר"ה ב.) ששנינו באחד בשבט ר"ה לאילנות דברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו, ונפסק כדברי בית הלל, עי' רמב"ם (פ"ה מהל' תרו"מ הי"א ופ"א מהל' מע"ש ורבעי ה"ב) וכן בשו"ע או"ח (סי' תקע"ב סעי' ג'), וכן ביור"ד (סי' שלא סעי' נז') שפסקו שט"ו בשבט הוא בחמשה עשר בו כדברי ב"ה.

 

הוכחה לכך שאין נופלים אפיים בט"ו ולא במנחה שלפניו וכמו בר"ח

וכן מצינו שאין אומרים תחינה ונפילת אפים ביום זה כמ"ש בשו"ע סי' קל"א סעיף ו'. וכן שם בנו"כ, ובעיקר במג"א שזכר להגאון יששכר שוסאן בס' תיקון ישככר הנ"ל. וכ"פ בס' המנהגים לרבי אייזיק טירנא ז"ל לבוש שם (אות ה'). וכן הגאון ר' יעקב מליסא בס' דרך החיים הל' נפילת אפיים (אות י') וע"ע בס' המנהגים למהר"מ מרוטנברג (עמ' 4) שכתב שאין אומרים תחינה בבוקר של ט"ו בשבט, ע"ש. ודע דבכל יום שאין בו נפילת אפיים אין אומרים בו תחנונים כ"כ בס' כנסת הגדולה (שם הגהב"י) ע"ש. וגדולה מזו מצאנו שדימהו והשווהו לראש חדש שגם במנחה שלפניו אין אומרים בו תחנון וכמו שפסקו השו"ע ושאר פוסקים, אמנם עי' בס' עולת תמיד (אות כ') ובערוך השלחן (הל' י"ב) ובס' פתח הסמדר (אות ג') לר' יעקב רקח ז"ל, שביארו דעת מרן השו"ע שכן אומרים, אך רוב האחרונים הבינו כמ"ש בתחילה שאין אומרים גם במנחה שלפניו עי' פר"ח שם (ס"ק ו') ועוד, ואכמ"ל. ע"כ. וכל זה זכרתי לעניין נלמד לענין נדון דידן שמעלת יום זה והשפעתו אינה נופלת כ"כ בחשיבותה מראש חדש, כלומר שהיא כעין יו"ט שמשפיע על מנחה שלפניו בקדושתו וכמו שאמרו לענין ר"ח ושבת ועוד. וא"כ בודאי שבמידה מסוימת כעין יו"ט הוא ויום שמחה הוא וכמ"ש להדיא ה"לבוש" שם והו"ד לעיל. ועל אף שלא זכרו הפוסקים לעשות בו סעודה, מ"מ י"ל דהעושה סעודה ביום מיוחד זה אפשר שיחשב קצת מעצם היום לסעודת מצוה.

 

 זאת ועוד י"ל דכן ראוי לנהוג ולעשות סעודה, דמצינו בראשונים כמלאכים חומרת היום ושמחתו, ראשון לציון הנה הנם. בשו"ת הריצב"א הו"ד בהגהות מימוניות פ"א מהל' שופר שאין להתענות ביום ט"ו בשבט וציבור שגזרו תעניות שני וחמישי ושני ואירע אחד מהם בט"ו בשבט, דוחין תענית זה עד שבת הבאה שלא מצינו תענית בראש השנה, ועוד כיון שבמשנה מס' ר"ה (ד.) שנויים ארבעה ראשי שנים ביחד דומים הם ג"כ זה לזה לענין זה שכולם שוין שלא להתענות בהן ע"כ. וכן הוא במרדכי (ראש השנה סי' תש"א) ובשו"ת מהר"מ מרוטנברג (דפוס פראג סי' ה') ובתשב"ץ קטן (ס"ו ק"י) ובשו"ת רבנו גרשום מאור הגולה (סי' י"ד), ועוד, וכן העלה להלכה על שולחנו הטהור מרן השו"ע סי' תקע"ב סעי' ג' וז"ל: ציבור שבקשו לגדור תענית בה"ב ופגע בתענית, ט"ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה, כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות ע"כ. וכ"פ בס' תיקון יששכר הנ"ל, וחזינן מכך ג"כ עיצומו וקדושתו וחיוב שמחתו מעצם שלא התירו להתענות בו, וא"כ מצינו שיש בכך ענין לאכול שלא יתענה בו אף אמנם שלצאת י"ח אינו חייב לעשות סעודה אך מ"מ בצירוף הנאמר לעיל א"ש יש מקום לעשות סעודה על כן.

 

ואם אחרת יקח לו אמינא דמקור וסמך גדול יש לנוהגים לעשות כן. שהרי לעיל הסקנו מדברי הפוסקים שיש מצוה לאכול מכל מיני פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ושכן נהגו העולם, ושתיקון גדול איכא בכך כמבואר לעיל, וא"כ אפשר שעל מצוה זו נהגו לעשות הסעודה שהיא באה לפרסם המצוה וכמבואר דבר זה במרדכי יבמות (אות קכ"ז) ובמהרי"ט הל' פדיון הבן. וביש"ש (ב"ק פ"ז סי' ל"ז) ועוד עי' מ"ש בזה להאריך בסעודת פדיון הבן ועוד כמה דוכתי. ושע"ז ודאי שייך לעשות סעודה לפרסם ענין מעלתו וגודל ברכה בכוונה ואכילת פירות האילן שהם ר"ה לאילנות שבהם נגזר חיותם וטיבם כל השנה ועוד ענינים רבים וגדולים. וא"כ אפשר שבזה יחשב לסעו"מ בצירוף הנזכר.

 

ועוד נראה דיש בזה פרק לסעודת מצוה, וטעם נכון לעשייתה, הוו ע"פ מ"ש בס' "להורות נתן" (מועדים) עניני ט"ו בשבט (אות ב') לבאר אמאי נקרא יום זה יו"ט עד כדי שלא אומרים בו תחנון. וכתב ע"פ מה שכתב בס' בני יששכר, שבט"ו בשבט יש להתפלל על אתרוג כשר ויפה, שאז מתחילה החנטה וא"כ יום זה הוא התחלת המצוה והתחלת המצוה הוי יו"ט. וכמו שאמרו בגמ' ב"ב (קכא:) יום ט"ו באב הוי יו"ט משום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה, ופירש רבנו גרשום שם דבשעה שהיו עסוקין לכרות עצי מערכה היו מתבטלין בת"ת, אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יו"ט שמכאן ואילך היו עוסקין בתורה. וכ"כ רבנו גרשום בתענית (לא.). הרי דהתחלת מצוה הוי יו"ט, ע"כ. וע"ע מ"ש לעיל לאורך בענין התחלת מצוה וגומרה שע"ז יש מקורות רבים לעשות סעודה והוי סעודת מצוה, ולפי"ז א"ש הכא בזמן התחלת חנטת האתרוג הוי כיו"ט לענין התחלת מצוה. אך אמנם יש להעיר בזה שאינו התחלת מצוה ממש אלא הכשר להכנת מצוה,  ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן, ונראה דכ' כן רק ע"ד הדרש ותו לא.

 

עשיית הסעודה בעשרה

ולכן לפי"ז נראה לומר שעדיף לעשותה לפחות בעשרה בני אדם שרק ע"י כך מתפרסם טפי וכמ"ש המהרי"ל הנ"ל לענין סעודת פדיון הבן. ועי' לעיל ענין סעודת פדיון הבן בעשרה מה שכתבנו בזה ובעוד כמה דוכתי (ודו"ק).

 

נראה דיש לעשות  עיקר הסעודה לאחר אכילת הפירות

אמנם יש להעיר דלפי"ז יש לעשות סעודת הפירות וברכתם לאחר בציעת הפת שאז איכא פרסום טפי וכמ"ש המהרי"ל שם לענין פדיון, עי' באר הגולה סי' ש"ה. אבל מ"מ לעשות סעודה ואח"כ אכילת פירות אין נראה שיחשב לסעו"מ, וכמ"ש בכמה דוכתי שצריך לעשות בד"כ המצוה ואח"כ הסעודה שבאה "על שמחת ועשיית סיום המצוה שע"ז עושה סעודה ושהיא סעו"מ וכמו שמבואר בשו"ת חוות יאיר (סי' ע') ועוד.

 

ומכאן יש להעיר על מנהג הגאון ר' חיים אליעזר בעל המנחת אליעזר שהובא מנהגו בספר דרכי חיים ושלום (אות תתל"א) הנ"ל שהי' עורך סעודה ורק לאחר מכן היה אוכל פירות ט"ו בשבט. לפי"ז אין יחשב לו הדבר לסעו"מ וצ"ב.

 

יש לומר דברי תורה בשעת הסעודה שיחשב סעודת מצוה ודאי

ובשביל שיחשב עוד יותר לסעודת מצוה – נראה דיש לומר ד"ת בסעודה מאין המאורע והוא על ענין מצות אכילת פירות ותיקונם וענינם הגדול וכדו'. וכמו שכתבו הפסוקים ביש"ש הנ"ל שכ"כ לענין בר מצוה שלא בזמנו שמ"מ ע"י אמירת ד"ת ושירות לה' מעין המאורע הופך לסעו"מ וכן בחנוכת בית ועוד. וכבר הארכנו לבאר דבריו בכמה דוכתי ובעיקר בסעודת בר מצוה וחנוכת בית ע"ש. וע"ע שו"ת חוות יאיר (סי' ע') ועוד. ושכן באמת מצינו שנהגו הרבה מגדולי האדמורי"ם הנ"ל  נהגו לומר ד"ת מעין המאורע ודברי חיזוק הנלמדים מענין "כי האדם עץ השדה". עי' בספר מועדים לשמחה (סי' א') שקיבצם ואספם.

 

ולענ"ד עוד יש לומר דאפי' את"ל שכל הנאמר לעיל אינו מחשיבו לסעודת מצוה, אך אמנם עכ"פ נחשיבו ל"קצת" סעו"מ וכמ"ש הרמ"א (סי' תע"ר ס"ב) לענין סעודות בחנוכה, שבסעודות שמרבים בהם שהם "קצת" סעודת מצוה ושלכן נהגו להרבות בהם בשבחות ומזמורים לה' ואז נחשב לסעו"מ. ועי' דרכי משה שם ובאורך הענין והבנתו של הרמ"א שכתב "קצת" סעו"מ. ומקורו על הנכון מה שכתבנו בעניין סעודות בחנוכה ותמצא נחת. ומ"מ דוק מיניה לנדון דידן ואוקי באתרין ואתי שפיר י"ל כן (ודו"ק).

 

ועוד יש מקום לצרף דברי קודשו של השל"ה והו"ד במשנ"ב סו"ס ק"ע (ס"ק מה) במה שהאריך להזהיר מריבוי אכילה ושתיה אלא יאכל וישתה רק להעמיד ולהברות את גופו מזומן לעבודת הנפש ובזה כל סעודותיו הוין סעודת מצוה ע"ש. וא"כ ה"ה לנ"ד כשעושה וחושב כן הוי סעו"מ בפרט בצירוף כל הנ"ל.

 

עשיית סעודה בערב שבת וערב יו"ט

ומ"מ בע"ש ויו"ט נראה עכ"פ שיש להחמיר לא לעשות הסעודה וכמ"ש בשאר דוכתי דזמן חמור הוא לעשות סעודה ובפרט לדעת מרן השו"ע סי' רמ"ט ס"ב. שנראה מדבריו שאסר כל סעו"מ. ואף לדברי הרמ"א שם שהקל בסעודת מילה ופדיון הבן שהגיע זמנו, הוא מהטעמים שכתבנו שם שמקורם גדול מנדון דידן, ושלכן אפי' באינם בזמנם כתבו הרבה פוסקים לעשותם ג"כ בע"ש ומשום חומרת עשיית המצוה שא"א לדחותה וכמו מילה שהיא בכרת וכן בפדיון שמשהה ה"עשה" של פדיון. עי' לעיל בענין סעודת ברית ופדיון אריכות דברים בזה. אך מ"מ נראה דאם רוצה לא יאבד מצוותה ויעשנה רק על פירות האילן וכנהוג או מ"מ יקדים בבוקרו של שחר לעשותו וכמבואר בהל' פורים (סי' תרצ"ה) ובמשנ"ב סי' רמ"ט שם. ובזה לא יהי' שבע ולא אתי למניעת עצמו מאכילת שבת לתאבון.

 

ולענין שאר מילי אי נחשבת לסעו"מ וכמו שנדר שלא לאכול מסעודת הרשות וכדו'. נראה שאפשר שבצירוף כל התנאים דלעיל ובפרט שאומר ד"ת יחשב לסעו"מ כמו לענין חנוכה. דעכ"פ יש סיבה לסעודה שמצות אכילת פירות גורם לסיבת הסעודה וכמ"ש בפסקי תשובה (ח"ב סי' קצ"ד) בהערה שם בביאור יסוד דין זה וכמבואר בשו"ת חו"י (סי' ע') ואין זה כסתם סעודה בלא סיבה שאומר שם ד"ת שבזה יש לפקפק אי כל מיקרי סעו"מ.

 

השלמות: לעיין בס' פרדס אליעזר בכל עניני הטעמים של המנהגים ועוד….

 


 

[1]וע"ע בספר זכר דבר הספרדי (מאמר ג' פרק צ"ז) וז"ל: איכו השתא דיפה אמרי ז"ל לקדושי יום ט"ו בשבט הנקרא ר"ה לאילנות כו'. ומורי ז"ל הי' אומר לכוון באכילת פירותיהן לתיקון חטא אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן ואשרי אנוש יעשה זאת ויזכור כי זכות ר"ה לאילנות עמד לנו בימי המן, וכשהפיל פור הוא הגורל מחודש לחודש, כמו שכתוב בתרגום שני וז"ל: בשבט לא על מן בגלל די ביה הוא ריש ירחא שעתא לאילנא, ע"כ. ואע"ג דדבריו כמ"ש דלא הלכתא מ"מ למדנו שזכות ר"ה הזה הועיל שלא נברר בו לאבדו בו את עם ישראל בחדש שבט ע"ש. ובאמת כן הבאנו לעיל שכן כתב האריז"ל והובא בדרכי המהר"ם חאגיז תלמידו ע"ש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *