סעודת נישואין
מתני' פסחים (דף מ"ט ע"א) ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור כו' ואם לאו יבטלנו בלבו, ע"כ. ובגמ' לכו"ע הויא סעו"מ וקריא ליה סעודה ראשונה. ופשוט הוא דהוה סעו"מ דאל"ה הי' צריך לחזור ולבטל החמץ ולא סגי ליה בביטול בלב אלא כעין מצוות אלו שהוזכרו במתני' והשוה לשחיטת פסחו ומילת בנו. ועוד שם תניא רבי שמעון אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי?, א"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל, ובת ת"ח לעם הארץ. דא"ר יוחנן בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה, דמשמע דבלא"ה הוי סעו"מ. וכן פשוט הוא בכמה דוכתי דהוי סעו"מ, ועי' ברשב"ם פסחים (דף קי"ג:) ד"ה בחבורת מצוה וז"ל: כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן ע"כ. וע"ע שם בתוס' ד"ה ואין כו'. דסעודת מצוה מיקרי בהכי, רק בת"ח ובת כהן לכהן, ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנים עיי"ש.
וכן מבואר להדיא ממ"ש רבינו יהונתן מלוניל במס' סנהדרין (ע.) שכתב לפרש דברי המשנה גבי בן סורר ומורה שאכל בחבורת מצוה, היינו סעו"מ כגון של חתן ומילה אע"ג שגנב הבשר והיין לאביו, ע"ש.
וכ"פ בשו"ע חאו"ח (סי' תמ"ד סעיף ז') וז"ל: ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בביתו כו' ואם לאו יבטלנו בלבו עכ"ל.
וכך מתבאר מלשון מרן השו"ע בסי' רמ"ט (ס"ב) שכתב שאסור לו לאדם לקבוע סעודה בע"ש כו'. ואפי' היא סעודת אירוסין כו'. ע"כ. משמע דבא לאשמועינן שאפי' בסעודה כזו של מצוה לכו"ע יאסר ע"ש הטעם ועי' בעז"ה לקמן מ"ש בענין סעודת אירוסין בע"ש וער"פ.
וכן הוא בשו"ע (או"ח סי' תט"ו ס"א) לענין עירוב.שכתב, אין מערבין עירובי תחומין, אלא לדבר מצוה כגון בית האבל או לבית משתה של נישואין עכ"ל. וכן כתב להדיא במהרי"ק (שורש קע"ט) שהוא סעו"מ בכל מקום. וכן הסכמת כל הפוסקים.
והנה כי כן יש לרמוז ממה שכתב השולחן ערוך (סי' ס"ד סעיף ד') וז"ל: אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה עכ"ל. ומדאמר שכופין אותו לעשות סעודה משמע דפשיט ליה להשו"ע שסעו"מ היא.
אמנם יש אכתי מקום להעיר אמאי מרן השו"ע לא נחית להזכיר דבר זה במפורש שיש לעשות סעודה ושהיא סעו"מ. וכמו שמצינו שכתב לענין ברית מילה ביו"ד (סי' רס"ה סעיף י"ב). ובפרט להרמ"א שמצינו שכתב בדוכתי טובא לענין שאר סוגי סעו"מ שכתב עליהן שיש לעשות סעודה או מנהג לעשות סעודה ושהוא סעו"מ, וכמ"ש שם לענין "שלום זכר" ושם סי' ש"ה לענין פדה"ב ובסי' רמ"ט ס"ב ועוד.
והנה בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"א סי' י"ז) ראיתי שנשאל בהא מילתא ע"י הגאון בעל "שלחן העזר" מדוע לא כתוב בשו"ע בסעודת נישואין שהיא סעו"מ, וכמו שכתוב לענין ברית מילה (יור"ד סי' רס"ה). והשיב דכיון שכתב בשו"ע (סי' ס"ה) שמצוה לשמח חתן וכלה ממילא ידעינן שהיא סעו"מ דאין לשמחם אלא בסעודה, וכמבואר במס' סוכה (דף כ"ה:) דאין שמחה אלא במקום סעודה, והוסיף שמבואר בלא"ה בכמה דוכתי דסעודת נישואין הוי סעו"מ וכגון בשו"ע או"ח (סי' תט"ו סעיף א'), שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שרוצה לילך לבית המשתה של נישואין. וכן בסי' תר"מ (סעיף ו') גבי פטור מסוכה הוא ושושביניו. וכן מסי' תמ"ד סעיף ח'), לענין חיוב ביעור חמץ כו'. וכ"ז כמו שכבר ביארו בתחילת דברינו.
סעודת נישואין אי הוי מהתורה או מדרבנן
הנה במהר"ם שיק (חאהע"ז סי' פ"ט) כתב דלכאורה הוי דאורייתא, שהוא מקרא מלא בפ' ויצא "ויאסף לבן אנשי מקומו ויעש משתה" וכיון דנכתב בקרא משמע דדינא הוא דהרי ברכת חתנים ילפינן בריש מס' כלה דהוא דאורייתא מלבן שנאמר "ויברכן את רבקה", אך כתב דאפשר דאין זה ראיה דהרי אמרינן במס' סנהדרין (דף מו') דאע"ג דכתיב קבורה בקרא איכא למימר דרך מנהגא, וכן הוכיח בעל ההפלאה במס' כתובות (דף י') בתוס' ד"ה אלמנה כו'. וכ"כ הרמב"ן עה"ת פ' ויצא (בראשית כ"ט – כ"ז) דמה שלמדו בירושלמי (מו"ק פ"א ה"י) מלבן שאין מערבין שמחה בשמחה ג"כ הוא סמך כו' וא"כ הוא רק מצוה מדרבנן. או בכלל תקנת ז' ימי משתה שהוא תקנת משה רבינו ע"ה כמ"ש הרמב"ן עה"ת שם. והוא בכלל שמחה וכמ"ש במס' סוכה (דף כח:) אין שמחה אלא במקום סעודה. וה"שלחן עזר" (ח"ב דף ס"ז) הביא מספר "חרדים" שכתב שסעודת נישואין, היא מצות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים. וכתב לפי"ז לתמוה על המהר"מ שיק שהעלים עיניו מדברי ספר ה"חרדים" הנזכר.
ועי' במהרי"ק (שורש קע"ח) שכתב שסעודת מצוה זו גדולה משאר סעודות המצוה ומשמע שהוא יותר קרוב לדאורייתא.
ובביאור הגר"א (סי' תר"מ סעיף ו') מתבאר מדבריו שסעודת נישואין היא מהתורה, דברמ"א כתב שסעודת ברית מילה וכן הסעודה שאוכלין אצל היולדת חייבים בסוכה. וע"ז כתב הגר"א. וז"ל: דלאו מצוה מדאורייתא היא שידחה סוכה כמו נישואין וג"כ אינו מחוייב בשמחה כמו הנישואין ועי' בגמ' שם עכ"ל. וכנראה שמקורו למד ג"כ מענין הנאמר אצל לבן וכמ"ש המהר"ם שיק בתחילת דבריו.
אמנם במהרי"ק הנ"ל והו"ד בב"י ובמג"א שם, כתב טעם החילוק בין נישואין לבין ברית מילה ועוד. דסעודת חתן היא מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ונקראת סעודת מצוה בכל מקום משא"כ סעודת ברית מילה לא הוי אלא מנהגא ע"ש. ועוד נראה לי להוכיח מהא דמבואר בתוס' מס' כתובות (דף מז.) ד"ה דמסר דמשכח"ל נישואין בלא סעודה, ובכה"ג יהי' מותר לעשות נישואין אף ביו"ט דאין בזה משום עירוב שמחה בשמחה. ובמהרש"א שם כתב, דבלא סעודה לא הוי שמחה אלא מדרבנן. ונישואין בסעודה הוה שמחה גמורה "מהתורה" וזה אסור ביו"ט מפאת אין מערבין שמחה בשמחה ע"כ. ומבואר יוצא שהבין שסעודת נישואין גורמת לשמחה מהתורה א"כ כ"ש דהיא עצמה נהפכת לסעו"מ מהתורה.
וכן דעת הפרמ"ג (או"ח סי' תמ"ד) דודאי הוי סעו"מ סעודת נשואין. רק שם עלה ונסתפק אם זה דוקא הסעודה ראשונה אחר החופה או כל ז' ימי משתה עי"ש. ועי' במאירי פסחים (מט.) שפירש הטעם על מה שאמרו בגמ' דגם סעודה שניה חשובה סעו"מ. "שכל שהוא נעשה לסעודת אירוסין מצוה היא". ע"ש.
אמנם עי' בשו"ת חו"י (סי' ע') שכתב וז"ל: וסעודות חתונה, בזמן הזה שערבה כל שמחה אין ענין לבוא לדיני ברכת שהשמחה במעונו ושבע ברכות דבגמ' (כתובות ח':) ובטור ושו"ע (אהע"ז סי' ס"א), רק סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אחר דהוא מנהג נתינת סבלונות בכל מדינות אלו והוא מעין קידושין כו'. עכ"ל. ומבואר יוצא שס"ל דבזמנו אין ענין של סעו"מ דסעודת נישואין שערבה כל שמחה. וצ"ע כל דבריו ממ"ש לעיל. וכן מטעמו הנזכר. והא א"כ נאמר הרי בכל סעו"מ שעיקר עשייתם היא על השמחה בגמר המצוה וכמו איהו גופיה בגדרי סעו"מ. וצ"ב.
זמנה של סעודת נישואין ביום או בלילה
מנהגנו פשוט לעשות סעודת נישואין בלילה ומקור לכך י"ל כמו שמצינו בסעודה הראשונה של נישואין שהי' בישראל כשנשא יצחק אבינו ע"ה את רבקה הי' בלילה, שהרי עבד אברהם בא לעת ערב ועד שעברו כל אלה הי' איזה שעות בלילה, וכן נישואי יעקב אבינו ע"ה הי' בלילה. כ"כ בספר מטעמים (ערך חתן אות קל"א – קל"ב) בשם ס' הרחב דבר. ועי' עוד שם (אות קל"ג) שהוסיף טעם לכך שמצינו במדרש שסעודת נשואי יעקב עם לאה היתה בלילה, עי"ש.
ועי' באחרונים שכתבו ללמוד מחתונה זו כמה ענינים. כמו זמן עשיית החופה, שצריך לעשותה בשעת המנחה וכמו שכתב בספר "יפה ללב" ח"ד (סי' ס"ד אות ח') דכן נהגו רובא דעלמא לעשות את החופה בשעת המנחה. וסמך לזה ממה דאיתא בדברי חז"ל בש"ס ובזוה"ק ובפרקי דר"א עה"פ ויצא יצחק לשוח בשדה דבעת תפילת מנחה היה דיצא יצחק להתפלל תפילת מנחה, וכיון דליצחק נזדמנה לו רבקה בת זוגו בשעת מנחה, שהיו נישואין ראשונים שכתוב בתורה להדיא לזכר עושין שמקדשין ונושאין בעת ההיא. ע"ש. וכ"כ בבית מאיר סי' ס"ב (הו"ד בפת"ש שם ס"ק י') שבמדינת פולין נהגו לעשות החופה בין מנחה למעריב סמוך ללילה. ובאשכנז באמצע היום ע"ש. וע"ע בשו"ת הב"ח (סי' קי"ט) דכתב כן שהמנהג לעשות החופה בין מנחה לערבית. אמנם כתב טעם אחר והוא משום פירסומא מילתא או משום שהכל ברא לכבודו שהוא בא לאסופי עם. ומ"ש שדעתו נוטה לעשות החופה בלילה ומקורו הערה ממס' כתובות (דף נו) כיון דסתם חופה לביאה קיימא. אורח ארעא קמ"ל דבלילה. ע"כ. ושכ"כ בביאור הגר"א (אה"ע סי' נ"ה אות יא) דמשמע מהירושלמי ריש כתובות דיש לעשותו בלילה שלא להרחיק החופה מן ביאת מצוה שלא תאסר בפתח פתוח, אמנם שם כתב שמדברי תלמוד בבלי דידן משמע שהיו עושין החופה ביום,ע"ש. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי תניינא (אהע"ז סי' מ"ז) שדן בזה. וכ"כ בשו"ת בית ישראל (אהע"ז סי' קנ"ו) להעיד שכמה צדיקים היו מדקדקין לעשות חופה לבנותיהם דוקא בלילה. ומיטעם קא טעמו ליה, דכיון שעושין החופה תחת השמים לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים. ובשעת מילוי הלבנה לסימן טוב דאשה היא דוגמת הלבנה מה טוב ומה נעים לעשותו בשעה שהכוכבים והלבנה זורחים עי"ש. ומכל אלין נלמד שעשו הסעודה ודאי בעיקרו של הלילה דגם למי שסובר שצריך לעשות החופה בין מנחה לערבית ודאי שזה נמשך עד לשקיעה ואח"כ חייבים להתפלל ערבית לפי שאוכלים סעודת מצוה גדולה וא"כ ודאי בלילה הוי מנהג לעשותו.
וע"ע בספר "אגרא דבי הילולי" (מערכה שלישית פ' בית מאיר ס"ק ו') שכתב, היות ומצות עונה של פו"ר מצוותה בלילה לכן עושין הסעודה ג"כ בלילה. ובשלחן העזר (סי' ט' סעיף א' ס"ק ט') ושם בסעיף ח' (ס"ק א') כתב דעפ"י רוב מתחילין בסעודת נישואין מבעוד יום וממשיכין אותו בלילה אבל אין מקפידין לעשותו גם ביום ובפרט לעת הצורך, ע"ש.
ועי' בדרכי משה (סי' ס"ד אות ג') שהביא בשם "המרדכי" שאין רגילין לעשות נישואין בלילה. והנה כי כן מצינו למ"ש "הרוקח" (סי' שנ"ג) שמנהג להוליך הכלה יום ו' כעלות השחר כי טוב הוא כי אז נכנס מזל נוגה ע"כ. ומבואר יוצא שעשו כן ביום. וכן מבואר במהרי"ל ובמהר"ם מינץ (סי' ק"ט) ע"ש.
ובנשואין של זיוג שני – כתב בשו"ת הב"ח (סי' קי"ט) שראוי לערוך סעודה באותו יום שנערכה החופה, והיינו אם נערכה החופה בשעות היום יש לערוך הסעודה בו ביום, ואם נערכה החופה בלילה ניתן לעשות הסעודה עד סוף היום שלמחרת, כדי שלא להכנס בספק ברכת נישואין בברכת המזון של הסעודה. (עי' סי' ס"ב סעיף ו'). אמנם בספר כרם שלמה כתוב שנוהגים לעשות החופה והסעודה בלילה.
האם בעינן לעשות סעודת נישואין בפת
והנה דבר זה לא הוזכר במפורש בשו"ע ונו"כ, אלא שנראה פשוט שודאי דינה צריך להיות בפת, וזה כ"ש משאר סעו"מ שכתבנו לעיל וכמו בסעודת ברית מילה שביארנו לעיל שודאי בעינן לעשותו בפת וכמ"ש בחכמת אדם (כלל קמ"ט סעיף כ"ד), דהמקמץ ואינו נותן רק קאווע או יי"ש ומיני מתיקה לא יפה עושה והגר"א מיחה בהם. וא"כ כ"ש סעודת נישואין שהיא גדולה יותר. ובפרט שראינו פוסקים שסוברים שמצוותה מהתורה עי' לעיל וכמו שהוכחנו מביאור הגר"א בסי' תר"מ, וכן כמ"ש במהרי"ק שסעודה זו היא גדולה משאר סעודות מצוה. וכ"כ בס' "אבני האפוד" ח"ב (סי' ס"ד ס"ק ד') משם ס' שבט שמעון דבעי סעודת נישואין בפת, וכתב דעתה חדשים מקרוב באו שעושין סעודה במאכלי חלב ועוגה עם קפה וזה שלא כדין ושלא כדת ע"ש. ולא פירש טעמו, וצ"ל דר"ל כמ"ש לעיל ופשוט.
ולגבי אכילת מזונות כזית עי' לעיל מ"ש בענין ברית מילה לצדד בזה, ובדברי הגר"ח נאה שדן בהכי ועוד שם.
חיובה בבשר ויין
והנה לכאורה נראה בפשטות שיש חיוב בבשר ויין. דהא קימ"ל אין שמחה אלא ובשר ויין גמ' חגיגה (ח':) וסנהדרין (ע:) ופסחים (קט). והרי ברור שיש דין שמחה בסעודת נישואין וא"כ חיובה איכא בהוא. וכן דעת המהר"ש (מהרש"ל שהביא דעתו בשל"ה ריש מס' שבת) המובא במג"א סי' רמ"ט (ס"ק ו') דהוא לעיכובא. ואם לא עושה כן מבטל מצוותו ובמג"א שם צידד כדעתו, וכן מצינו בגמ' מס' כתובות (דף ה'.) שעשו הסעודה על עוף שאמרו שמא ישחוט בן עוף ע"ש. וכן פסק בספר שלחן העזר ח"ב (דף פ"ח ע"ב) וכן מבואר בחוות יאיר (סי' ע'). ובמג"א סי' רמ"ט (ס"ק ו') שסעודת מצוה צריך להיות בבשר. וכך כ' בשו"ת שבט משמעון (חלק בית משתה אות ט"ו), שאין יוצא יד"ח במאכלי חלב, ועי' בספר יפה ללב (אהע"ז סי' ס"ד ס"ק י') שכתב שירבה בסעודה זו יותר מסעודת יו"ט ובזה זוכה לבנים זכרים ע"ש. וע"ע בס' מור וקציעה להגאון היעב"ץ ס"ס תרצ"ו שכתב שאין שמחה אלא בבשר בהמה ולא בעוף והוא מגמ' חגיגה (ח' סוע"א). וע"ע בחתם סופר בחידושיו למס' חולין (פב.) ומהר"י נאג'ר בספרו מועדי ה' (דף קלב ע"ד) וכן מוכח בס' לקט יושר (עמ' קנז) שכתב, ואין שמחה אא בבר ויין, ובשר עוף לא נקרא שמחה.ושכ"כ בשו"ת דבר משה אמריליו (חאו"ח סי' מ"ז) וכן הוא בס' נמוקי או" להגאון ממונקאטש (סי' תרצ"ה ס"ק ב') וע"ע בשו"ת דברי משה (סי' מ') ובבאר היטב (או"ח ס"ס תקכ"ט) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' ל"ג) בהערה שם.
ורק דאכתי יש להעיר מה אהני אכילת בשר, והא קימ"ל בגמ' פסחים דהשתא שחרב בית המקדש ואין בשר שלמים אין שמחה אלא ביין. וא"כ לשמחה זו מה עושה? ויש שכתבו שהכונה שאין שמחה בבשר בלא יין, אבל ודאי אין נראה כן.
בשו"ת מהר"ם שי"ק (אה"ע סי' פ"ט) כתב ליישב זה על הנכון והוא: דודאי גם היום טבע הבשר לשמח האדם וכדמוכח במס' סנהדרין (דף ע) גבי בן סורר ומורה ובזה כו"ע מודו. וא"כ מה שאמרו בגמ' בפסחים שבזמן הזה אין שמחה בבשר, פי' שמצד אחר כלומר מצד השכל וידיעת האדם הוא מעציבו כי כשיתן האדם אל לבו שהיינו מצווים על זה להקריב שלמי שמחה בשר אינו כי אם בשלמי שמחה ואיך נשוש ואין לנו ביהמ"ק ולא זבח, והיינו דוקא ביו"ט י"ל כנ"ל. אבל בשאר מקומות דהמצוה לאכול כדי לשמוח במצוה כו"ע מודו דאין שמחה אלא בבשר ויין, ע"ש.
אמנם עי' במהר"ם שיק (שם) שנשאל בהא מילתא אי איכא חיובה בבשר ויין, וכתב דבשו"ע (או"ח סי' תקנ"א סעיף י') מבואר דבסעודת מצוה, כגון סעודת ברית מילה, מצוה לאכול בשר, שהרי התירו לאכול בשר אפי' בערב תשעה באב, ועל כורחך דמצוה איכא לאכול בשר. אך כתב דמ"מ יש לדחות ראיה זו ולומר שאין זה חיובא אלא שהתירו לו לאכול אפי' בזמן ערב ת"ב. וטעמא דמילתא י"ל דהוי משום הידור מצוה, כיון דסעודת מצוה היא מהדרינן לה. ומצוה וכבוד איכא בבשר, אלא אין זה מטעם חיוב, אמנם מ"מ ע"ש למסקנא נראה שצידד כדעת המהר"ש שהובא במג"א הנ"ל שעכ"פ בסעודת נישואין וכל סעודה שקבעו לנו חז"ל לשמוח במצוה בעי בשר.
האם אפשר בבשר עוף או דוקא בשר בהמה– עי' בפסקי תשובה ח"ב (סי' קצ"ד) שכתב בשם האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור, שבחתונה צריך לאכול בשר בהמה דוקא ולא של עוף, וסמך וסעיד ממה שאמרו בגמ' חגיגה (ח:) וסנהדרין (ע:) ע"ש. ר"ל דבגמ' חגיגה שם אמרו שאין יוצאין ידי חובת שמחה ברגל רק בבשר בהמה ולא בשל בשר עופות. ובגמ' סנהדרין שם ר"ל שמבואר שאין בן סורר ומורה מתחייב אלא באכילת בשר בהמה שיש בה שמחה ולא בבשר עופות, וכך ביאר ביד רמה שם. (ע"ע ספר מועדים וזמנים ח"ז סי' קי"א בהערה אות ג' מ"ש בזה.)
ומי שהשעה דחוקה לו ואין לו די כדי לקנות בשר לסעודת הנישואין אלא א"כ יצטרך לבריות דאפשר שבזה ודאי נאמר לו עשה חתונתך חול ואל תצטרך לבריות ושיעשה כן במאכלי חלב וכ"ש הוא מסעודת שבת שעליה אמרו בגמ' (פסחים ושבת) עשה שבתך חול ואל כו'. כן נשאל המהר"ם שיק הנ"ל וביאר שאין זה מצד הדימוי לסעודת שבת כנ"ל כי סעודת נישואין עדיפא. והעלה שעכ"פ אין נראה שיצטרך לשאול על הפתחים אלא במצוות שעדיפות על נר חנוכה ומקרא מגילה.
ולענין הלכה נראה ודאי דבאחד שאין לו אפשרות כ"כ לקנות בשר יקנה בשר עופות והוא אפי' לכתחילה, שבאמת מנהג העולם שאין מקפידין בזה, וכמבואר בשו"ת חוות יאיר (סי' קע"ח) גבי סעודת יו"ט שכתב שעכ"פ מקיים בהם שמחת היו"ט לפי מנהג העולם דבמשתאות החשובות מפרנסין בעופות, וע"ע ביד אפרים ביור"ד (סי' א') שכתב דאף לכתחילה מקיים בעופות את שמחת יו"ט, וטעמו, דאכילת בשר אינו כ אם בשלמי שמחה אבל שמחת יו"ט בודאי איכא אף בבשר עוף כמבואר במס' ביצה גבי הזמנת יוני שובך, דאמרינן אתי למימנע משמחת יו"ט ע"ש. אך לכאורה ראיה זו יש לדחות דאפשר שהגמ' שם ביוני שובך איירי רק על תוספת שמחה כמו בדגים וכדו', כ"כ לדחות בספר שבילי דוד או"ח (סי' תקכ"ט) אמנם מ"מ כתב ליישב בזה מנהג העולם דיש לומר דלא ממעטינן בחגיגה שם אלא עופות קדשים, כגון חטאת דהוא עוף הדק משא"כ אווזים ותרנגולים י"ל דשפיר איכא ביה שמחה ע"ש. וה"ה לנ"ד ואוקי באתרין גבי סעודת נישואין.
ובמאירי מס' כתובות (דף ה') מבואר שהי' מנהג לאכול עוף בלילה של ביאה הראשונה לסימן טוב שירבו התרנגולים.
שאין ראוי לבזבז ממון רב בהוצאות על הסעודה
כך מתבאר במס' סוכה (דף מט:) על הפס' "והצנע לכת עם ה' אלהיך" זו הכנסת כלה לחופה, וברש"י פי' לסעוד במדה נאה ע"כ. ובצוואת רבינו יהודה חסיד (אות לב) מצאנו שכתב שלא יצודו צבי לחופה, כי צבי לחופה צרה יגיד, ופי' והמפרשים כוונתו, שצבי הוא דרך שרים ולא לבזבז ממון בחתונות שלא לעורר קנאה ושנאה ע"כ.
ועי' בס' חינא וחיסדא כתובות ח"א (דף עה) ובשו"ת תירוש ויצהר (סי' קי"ט)
האם צריך להחסיר מעט מהסעודה משום אבלות ירושלים
והנה אף שמצוה גדולה היא הסעודה עצמה של הנישואין צריך כשעורכים השולחנות שלא יתן כל התבשלין הראויין לסעודה האלא יסר מעט אפילו דבר קטן כגון כסא דהרסנא משום אבילות ירושלים. וזה מתבאר ממה שאמרו בגמ' ב"ב (דף ס:) עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט מאי היא? אמר רב פפא כסא דהרסנא ע"כ. (קערה של מאכל דגים מטוגנים בשמן וסולת-רש"י) וכל זה משום אבלות ירושלים כמבואר בגמ' לאורך ע"ש. וכן נפסק בשו"ע (סי' תק"ס ס"ב) וע"ע ט"ז שם (ס"ק ב') ושאר אחרונים. ובמג"א שם ס"ק ה שכן תיקנו שיניח מקום פנוי בקערה שבזה ירגישו שהיה ראוי ליתן עוד תבשיל אלא שנחסר אמנם באלי' רבה אות ה' ובפתחי עולם אות ב' ובמשנ"ב ס"ק ז' פליגי עליה וס"ל דכיון שנחסר מעט מהסעודה סגי בזה.
ולענין הלכה בין זה ובין זה, בזמננו כתבו האחרונים שאין נוהגים כלל בזה. עי' בס' שלחן גבוה שם ובס' חיי אדם (כלל קלז' ס"ב) ובספר ערוך השלחן שם (סעי' ו'). וטעמו שעכשיו אין אנו יודעים וקשה הציור לפנינו מהו המקום הפנוי. וכ"כ במקור חיים שם. דאין משגיחים עתה בזה מפני שבלא"ה הסעודה חסרה כמה מעדנים, וסיים ע"ז דיש להחמיר.
אך הגאון היעב"ץ מחה בזה בכל תוקף. עי' בסדורו בדיני ת"ב (חולי??? ו' אות ד') שהתמרמר על העולם שאין נזהרין בזה וז"ל: אהה מימי לא שמעתי ולא ראיתי מי ששם לב לזה, ממיעוט ההשגחה על דברי חז"ל עם היות כל דבריהם כגחלי אש, והוסיף שאנשים שלא נזהרו בזה הזיווג לא עלה יפה עכ"ל.
ועי' בסי' נטעי גבריאל (פרק ל"ט הערה ל"ג) שכתב ששמע זה עצה לכך מהגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל שישימו חתיכות נייר שנכתב עליו כל המאכלים שהוכנו לסעודה הנקרא בלשון לע"ז מעני"א (תפריט), ולא יתנו לסעודה כל המאכלים הנכתבים עליה, וזה היכר בשביל אבילות ירושלים, ע"כ.
סעודת נישואין של בת ת"ח לע"ה אי מיקרי סעו"מ ובת כהן לישראל ובת כהן לת"ח (ישראל)
בגמ' מס' פסחים (דף מט ע"א) תניא ר' שמעון אומר: כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה, כגון מאי? א"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל, ובת ת"ח לעם הארץ, דאמר ר"י בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה ע"כ.
וברש"י שם ד"ה בת כהן כתב וז"ל: צריכה להינשא לכהנים ולא לפגום משפחתה להינשא לישראל עכ"ל.
ומזה מבואר שעצם טעם הענין בהאי מימרא דר' יוחנן הוא משום פגם וירידת דרגה בענין היחוס של אחד מן הצדדים וע"כ ודאי אמרו על זה שאינה סעו"מ. וכן לפי"ז נצטרך לפרש כן גבי בת ת"ח לע"ה שהוא ירידת דרגה מערך היחוס והוי נפגם ולכן לא הוי סעו"מ. ואדרבא בזה נראה יותר לומר כן וכמו שביארה הגמ' שם (בסוף העמ') דלעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת"ח כו' וכן ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, וישיא בתו לת"ח משל לענבי הגפן כו', ע"כ. אך עדיין צריך לדעת מה דין נשואי בת כהן לישראל ת"ח. דהנה מדברי הרש"י הנ"ל משמע שאפי' בישראל ת"ח אין נחשב לסעו"מ היות ואכתי טעמא דפגם אית ביה. או דשמא י"ל דמ"מ ת"ח מעלתו גדולה עד מאד ואינו כ"כ פגם לבת כהן. וכמו שאמרו בגמ' שעדיף ממזר ת"ח מכהן גדול ע"ה. אבל עכ"פ אין כ"כ משמע כן מסתימת לשון הגמ' ופרש"י. אמנם מהמשך הגמ' שם בסמוך משמע דהוא א"ש הוי לסעו"מ דהקשו שם מדברי ר' יוחנן גופיה דאמר הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן כ"ש שתורה וכהונה כו', לא קשיא הא בת"ח הא בע"ה. ופרש"י (ד"ה ת"ח) וז"ל: שמחה הוא לו אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן ונענשים. עכ"ל. ומבואר יוצא שבת"ח ישראל אין הוא פגם לשבט ומשפחת הכהנים, וא"כ הוי סעו"מ, וע"ש.
וברשב"ם פסחים (דף קי"ג:) ד"ה בחבורת מצוה כתב וז"ל: כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן עכ"ל. ולכאורה יש להוכיח קצת מדבריו שהבין שבת כהן לכהן הוא בדוקא אפי' לת"ח ישראל, וע"ע בתוס' שם ד"ה ואין מיסב כו'. כתבו וז"ל: היינו סעודת מילה כו'. וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן כו' עכ"ל. וכן מדבריהם כך משמע מדלא פירשו כלל ענין זה ונראה שהוא בדוקא וטעמם צ"ל שהוא פגם למשפחת וייחוס הכהנים, וכפרש"י הנ"ל. וע"ע ברמב"ם בפ"ה מהל' דעות ה"ב ובכ"מ שם שכן נראה מרהיטות לשונם דלא פליגי בהאי מילתא (ועי' לקמן בעז"ה מה שנכתוב בזה).
ובשו"ע (סי' תט"ו סעיף א') כתב וז"ל: אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון שהי' רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נישואין כו', ובמג"א שם (ס"ק ) כתב דבת כהן לישראל ע"ה ובת ת"ח לע"ה לא הוי מצוה, וכן העתיקו במשנ"ב שם (ס"ק ב') וכתב דאינה סעודת מצוה. וציין לגמ' הנ"ל. ומשמע שהבין כן בגמ' פסחים הנ"ל כדביארנו לעיל שבזה א"ש מקרי סעו"מ דהרי מ"מ שבח הוא לכהן להשיא את בתו לת"ח. אולם עי' שם בפי' הבאר היטב (ס"ק א') שנזהר בזה וכתב וז"ל: אבל "בת כהן לישראל" או בת ת"ח לע"ה אינו מצוה, גמרא פסחים עכ"ל, ולא כתב כהמג"א בת כהן לישראל ע"ה. וכמו שדרכו בדר"כ להעתיק דברי המג"א ככתבם. ונראה שבזה לא ניחא ליה בפי' לומר כן. דהלא בגמ' לא מבואר ענין זה להדיא וכמ"ש לעיל. ולכן כתב בסופו לציין ל"גמרא פסחים", כלומר שזה רק המבואר בגמ' ותו לא. וצ"ב. והנה בשו"ע (אה"ע סי' ב' סעיף ח') כתב וז"ל: עם הארץ לא ישא כהנת כו' אבל ת"ח שנושא כהנת הרי זה נאה ומשובח תורה וכהונה במקום אחד עכ"ל. ומקורו טהור מגמ' פסחים הנ"ל. וא"כ ודאי צ"ל שהוא סעודת מצוה בכה"ג.
והנה בתשב"ץ ח"א (סוס"י קמ"ד) כתב על הגמ' הנ"ל דהיא סעודת מצוה כגון בת כהן לת"ח. וכנראה שזה הוה פשיט ליה, וכמ"ש דאין כאן ירידה מגדולתם ופגם למשפחת הכהן. וכ"נ פשוט.
לחתן עצמו הוא שעושים סעו"מ אפי' בבת ת"ח לע"ה
ודע דאפי' בנישואין של בת ת"ח לע"ה שאמרו עליה שאינה סעו"מ. כתבו האחרונים שמ"מ גבי החתן עצמו ודאי דנחשב לסעו"מ, עי' פר"ח בסי' תמ"ד (ס"ק ו') והובא בתוס' רע"א בפסחים (פ"ג אות י"ב), והוכיח כן מדתנן סתמא דמתני' פסחים (מט:) הנ"ל. ההולך לאכול סעודת אירוסין בערב פסח בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בביתו כו', מבטלו בלבו, וכ"כ במהר"ם שי"ק אה"ע (סי' פ"ט) ע"ש.
בת ע"ה לע"ה וכה"ג בשווים אי הוי סעו"מ
והנה לפי הטעם הנ"ל שהוכחנו מדברי הגמ' פסחים (מט:) דכל עיקר האיסור לבת כהן לקחת ישראל או בת ת"ח לע"ה הוא משום ירידה בדרגה ויחוס, א"כ משמע בשווין הן א"ש מיקרי סעו"מ דאין כאן שום עדיפות אחד על השני ולא ירידת דרגה ופגם, והוי כענבי הגפן בענבי הגפן כו'.
אלא שמהרמב"ם (פ"ה מהל' דעות הל' ב') מבואר שאפי' בשווין אין מקרי סעו"מ. וז"ל: ואין ראוי לו לאוכל אלא בסעודה של מצוה בלבד, כגון סעודת אירוסין ונישואין, והוא שיהי' תלמיד חכמים שנשא בת ת"ח כו' עכ"ל. ומבואר יוצא דהא לאו הכי לא מיקרי סעו"מ דהוא דוקא זכר שיהי' ת"ח שנשא בת ת"ח. ובשניהם ע"ה ודאי דלא הוי סעו"מ.
אלא שה"כסף משנה" שם כתב להכריח בפי' רבנו לא כך וז"ל: נראה שזהו על דרך המוסר דאילו בסוף אלו עוברין (מט:) לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי אר"י כגון בת כהן לישראל, ובת ת"ח לע"ה. דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדלותם אבל שווים שרי עכ"ל.
אולם בנמוקי מהרא"י כתב להשיג על דברי הכ"מ. וכתב ומה שתי' שדברי רבינו הוא מדברי המוסר קשה לפענ"ד אם אינה עבירה הוה סעו"מ, ואדרבא מצוה לאכול על סעו"מ. ולכן פי' דברי הרמב"ם בע"א. דמ"ש ר' יוחנן בגמ' כגון בת כהן כו'. פי' אפי' בת כהן לישראל או בת ת"ח לע"ה דאיכא עכ"פ חד צד ת"ח ולא הוה בסעודת ע"ה. ומכ"ש בת ע"ה לע"ה דהוה בכלל המיסב כו' ברכות (כג:) כו', ע"ש.
ועינא דשפיר חזי למ"ש בשו"ת חוות יאיר (סי' ע') בהא מילתא, דאם הם שווין ודאי אין לך מצוה וסעודות מצוה גדולה מזו, כמבואר בברכות עצמן "ששון ושמחה גילה ורינה כו'. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה", וכל הנהנה מסעודת חתן כו'. (ברכות ו:) והוא הוא הסעודה כי אין שמחה רק בבשר ויין כו', עכ"ל.
וכ"כ בס' חק יעקב (סי' תמ"ד), ובספר פסקי תשובה ח"ב (סי' קצ"ד) בהערות כתב להוכיח כן מסתימות לשון התוס' גיטין (ז.). ד"ה זימרא מנ"ל דאסור. שכתבו ושיר של מצות שרי. כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה ע"כ. ומדכתב סתם משמע אף בשווין. ובאהע"ז סי' ס"ה, אמרו מצוה לשמח חתן וכלה, וכן ע"ע רש"י חולין (דף צה:) שכתב סעודת הרשות הוי, פי' בת ת"ח לע"ה עכ"ל. משמע דבשווין הוי מצוה, ע"ש.
ועוד הוסיף בחו"י הנזכר שבזמנינו אין לנו ע"ה שדברו בו חכמים. ע"כ. וא"כ בלא"ה אפי' בשניהם ע"ה אתי שפיר דלאו ע"ה שעליהם אמרנו שמיקרי סעו"מ. ולפי"ז צ"ע אמאי עכ"פ אמרינן שנישואיי בת ת"ח לע"ה לא הוי סעו"מ. והא בזמננו אין לנו ע"ה שדברו בו חכמים, וי"ל דמ"מ איכא ירידת דרגה בחשיבות ויחוס הזיוג. וצ"ב.
ועי' במשנ"ב (סי' תט"ו ס"ק ב') שהביא דברי החוות יאיר הנ"ל וכתב שבזמן הזה אין לנו ע"ה אם לא שידוע שמזלזלים במצוות, אבל בלא"ה הוה סעו"מ, וכ"ש בבת ע"ה לע"ה דלכו"ע הוה סעו"מ, ע"ש. וחזינן מדברי הכהן הגדול שהניף והסיק כדברי הכ"מ והחק יעקב והחו"י. דבשווים שפיר מקרי סעו"מ. וכטעמא דלעיל וכן דעת ה"מחצית השקל" ושכן פסק בס' כף החיים שם (אות ה').
ובזה כן נראה דעת ה"לבוש" (מנהגים אות ל"ד) שכתב וז"ל: הנהנה מסעודת מצוה לשם מצוה ניצול מדינה של גיהינום כו'. ואלו הן סעודות מצוה כגון סעודת מילה וסעודת נישואין בת ת"ח לת"ח ובת כהן לכהן כו' עכ"ל. ומבואר מדבריו שסתם דוקא בכה"ג אבל בשווים שהם ע"ה אינו בכלל סעו"מ.
והנה במהר"מ שיק (אה"ז סי' פ"ט) רוח אחרת עימו. וכתב דבאמת יש חיוב ומצוה לעשות הסעודה והשמחה גם בנישואיי בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה והוא משום התקנה דבזה ודאי לא פלוג חכמים. רק צ"ל שאינה נקראת סעודת מצוה לענין שיהא מצוה לאחרים לילך ולהיות נטפל עמהן. ע"ש. ושכן כתב הפר"ח (סי' תמ"ד ס"ק י') דאף בנשואי בת ת"ח לע"ה הוה סעודת מצוה לחתן עצמו וכדתנן סתמא דמתני' פסחים (מט.) ההולך לאכול סעודת אירוסין בערב פסח בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בביתו כו' מבטלו בליבו. ולפי"ז ה"ה נימא בשניהם ע"ה שעיקר התקנה לעשות הסעודה היא חיוב ומצוה, ורק לא חייב להטפל עימהן, אבל בעכ"פ רצה להטפל עימהן ולשמחם, הוי עכ"פ סעו"מ.
נישואי בת כהן לבת ישראל אי הוי סעודת מצוה
והנה דבר זה לכאורה לא פורש כלל בגמ' פסחים (מט.) הנ"ל. אלא התם מיירי בבת כהן לישראל וכנ"ל. ולכאורה לפי' הטעמים שזכרנו לעיל בענין זה שלא יתחתנו בת כהן לישראל וכן בת ת"ח לע"ה הוא משום ירידת דרגה, וא"כ י"ל דכן הוא גבי כהן שמיוחס וחשוב ולוקח בת ישראל, אבל בגמ' לא מוזכר מזה כלל, אלא שברש"י במס' יבמות (דף פ"ד:) ד"ה מאי כשרה אין נראה כן שכתב וז"ל: דקימ"ל כהן, כל זמן שמוצא לישא בת כהן לא ישא בת ישראל דאמר בפסחים סעודת הרשות בת ישראל לכהן באלו עוברין (דף מט.) עכ"ל. ומדברי רש"י מבואר שכן כתוב בגמ' פסחים הנ"ל וזה אינו וכמ"ש. אלא שי"ל וכמ"ש שאפשר להבין כן מענין דברי הגמ' דלכאורה, מאי שנא שבשניהן ירידת דרגה הוא. ובריטב"א שם הק' וז"ל: וא"ת וכי אין בת ישראל כשרה לכהונה? וכבר פרש"י ז"ל שהיא כשרה מן המובחר, כדאמרינן בפסח ראשון (ר"ל פסחים מט.) סעודת הרשות בת ישראל לכהן, עכ"ל. והנה מדבריו חזינן שהרגיש בהא מילתא, וכי אין בת ישראל כשרה לכהונה, כלומר שאין בעיא להנשא לכהן. ולכן זכר לפרש"י הנ"ל שהביא הגמ' בפסחים הנ"ל שחזינן שבת ישראל לכהן הוי סעודת הרשות וא"כ אין זה מקרי כשרה לכשרה ע"ש. וגם על דברי הריטב"א יש להעיר כנ"ל שבגמ' פסחים לא מוזכר כלל בענין זה אלא בבת כהן לישראל. וצ"ב.
ובאמת עי' ברמב"ם בפרק כ"ו מהלכות איסורי ביאה (הל' ל"א) ובשו"ע (אה"ע סי' ב' סעיף ח') שלא הוזכר הדין כלל על כהן לישא כהנת לכתחילה אלא דין דכהנת תנשא לכהן או ת"ח. ואילו לדברי רש"י והריטב"א חזינן דדין הוא על הכהן. עי' בס' עינים למשפט שדייק כן מהרמב"ם. ונשאר בצ"ע. ועוד חזינן מהתם שלא הוזכר כלל בשו"ע וברמב"ם ענין זה אלא כתבו שע"ה לא ישא כהנת וכו'.
ובאמת דינא הכי שיש לחלק בין כהן לבת ישראל דשרי, בין בת כהן לישראל דאסור ואם עשו כן הוי סעודת הרשות, שבבת כהן לישראל יש להקפיד מפני שהבנים מתייחסים אחר אביהם שנאמר למשפחותם לבית אבותם ובני הכהנת נהפכים לישראלים וזהו כמו חילול זרעו של אהרן, אבל כהן הנושא בת ישראל, אדרבא בניו כהנים, והרי זה בבחינת מעלין בקדש ואין מורידין, ועוד שהאשה משמשת את בעלה, והנושא כהנת הרי זה משתמש בכהונה. כ"כ בספר שובע שמחות (פרק א' הערה י"ד) ע"ש.
ולפי"ז א"ש י"ל שלכן הגמ' בפסחים לא הזכירה כלל ענין של איסור נשואי כהן לבת ישראל ובדוקא הוא וזה דלא כרש"י והריטב"א שלמדו בגמ' פסחים הנ"ל שאיירי גם על כהן לבת ישראל. והנה שם הביא שמדברי שו"ת הלכות קטנות (סי' י"א) מוכח שעכ"פ גם בת ישראל לכהן אינה הוגנת לו מקרי. דהנה שם נשאל במה שהקפידו חז"ל שכהנת לא תינשא לישראל אם יש בו מזרע הכהונה, כגון שאבי אמו כהן מהו, והשיב, הי' מקום לומר וכי מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר, אבל יש לומר שמצא מין את מינו. ומיהו בכתובות (סב:) אמרינן, רבי, איעסק ליה לבריה בי רבי חייא [שרצה להשיא את בנו עם בתו של רב חייא], כי מטא למכתב כתובה נח נפשיה דרבותא, אמר רבי, ח"ו פסולא איכא, יתיבו ועיינו במשפחות, רבי אתי משפטיה בן אביטל, ורבי חייא, משמעי אחי דוד ע"ש. ונראה מכאן שגם בת ישראל לכהן נחשבת ללא הוגנת לו. ועוד יש ללמוד מדבריו היכא שיש בו מזרע הכהונה אפשר שעדיף טפי מישראל. שכתב "ומצא מין את מינו".
עכ"פ עי' בספר "לחיים בירושלים" שהביא בשם ס' "כרך משה" שכתב דדוקא בת כהן לישראל, אמרו או קוברה או קברתו, אבל לגבי בת ישראל לכהן אין להקפיד. וכ"כ בס' כבוד חכמים והו"ד בשו"ת יחו"ד ח"ה (עמ' רפ"ו). ואפשר שכונתם וחילוקם פשוט מהמבואר בגמ' פסחים הנ"ל דלא אמר התם דוקא בבת כהן לישראל, וע"ש שכתב ומ"מ אם הכהן ובת ישראל שומרים תורה ומצות והולכים בדרכי הישרים לא יאונה להם כל און ובודאי שהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, ויעלה זיווגם יפה ושאיש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם ע"כ. ומוכח מכך שבכה"ג הוי כן סעו"מ בכהן שנשא בת ישראל.
האם בעינן לומר שירות ותשבחות בשעת הסעודה
ומקור מהימן לנוהגים לזמר ולשבח בסעודת נישואין, הנה מעלתו וחובתו מיוסדת ממה שכתב המרדכי (סי' תתקט) בשם מהר"ם וז"ל: נשאל למהר"ם, האיך אוכלין בסעודת נשואין בת ת"ח לע"ה, והשיב לכן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה להללו על החסד שעשה עם האדם וחוה, לאפוקי שמחת מריעות או סעודת חנוכה שאוכלים אלו עם אלו עכ"ל. והנה ע"ע בהגהות מרדכי (שם) שכתב שסועדות שעושין בחנוכה הוו להו גם כן סעו"מ מפני שנהגו לומר שירות ותשבחות באותן סעודות ע"כ. וא"כ לפי"ז חזינן גודל מעלת השירות והתשבחות באותן סעודות ע"כ. וא"כ לפי"ז חזינן גודל מעלת השירות והתשבחות להקב"ה בשעת הסעודה ועד כדי כך שהיא יכולה להפוך סעודת רשות לסעו"מ. ואם לחשך אדם לומר דכל זה בעינן דוקא בסעודת רשות כזאת כמו בנישואי בת ת"ח לע"ה וכדו' אבל בנשואי בת ת"ח לת"ח ובת כהן לכהן וכו'. או אפי' היכא שהצדדים שווים (וכמ"ש לקמן בעז"ה). הוי סעו"מ גם ללא השירות והתשבחות. אף אתה אמור לו, משום ביוש נגעו בה, כלומר דבאמת אין צריך לשירות ותשבחות דממילא היא נחשבת לסעו"מ, אלא כדי שלא לבייש ולחלק בין נשואין לנשואין, כ"כ בס' שלחן העזר ח"ב ( דף ע"א ע"א) ועי' בס' חופת חתנים (סי' ח') שכתב שמנהג מקומו לומר פרקים מיוחדים שבתהילים בסעודה זו, ע"ש.
לעסוק ד"ת בסעודת מצוה זו
בגמ' מס' סנהדרין (דף קא.) אמר הקב"ה לתורה ביתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו אמרה לפני רבש"ע אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה נביאים וכתובים אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות. ומזה למדו המהרש"ל בשו"ת שלו (סי' פ"ה), ובשו"ת חו"י (סי' ע') שראוי שהשמחה תהי' מעורבת ובלולה בשמחת התורה. וע"ע בשו"ת מהר"י ברונא (סי' רל"א). וע"ע במהרש"א במס' ברכות בחידושי אגדה (דף ו' ע"ב) מה שכתב לבאר הגמ' שראוי לשמח חתן וכלה בקול הדבור הכולל ה' מיני קולות שאמרנו כמ"ש בי הילולי מילי, ור"ל לשמח בשמחה בדבור של מצוה להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום העולם והוא שסיים באומרו, "קול אומרים הודו את ה'" שקולות השמחה יהי' בשבח המקום ע"ש, וכ"כ בשו"ת אמרי חמודות על המועדים (סי' כ"ב) שמנהג "החתם סופר" ותלמידיו לומר ד"ת בכל חתונה, והיו משבחים את החתן והכלה והמשפחות והיתה זו שמחה העיקרית שלהם, ע"ש.
וגדולה מזו מצינו שיש שנהגו לדרוש בסעודת חתן וכלה. ושכן מצינו ראשונים וקדמונים שנהגו בעצמם כן. עי' בס' מגן אבות להרשב"ץ עמ"ס אבות (פ"ג מ"ד), על המשנה שלשה שאכלו על שלחן אחד. וז"ל: מכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברמה"ז, והוא מנהג קדום שנהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה, והראב"ד ז"ל כתב ב"איסור משהו שלו" כי הוא הי' נוהג כן לדרוש בסעודה, ומפני זה אמרו (בפרק ערבי פסחים), כי ת"ח שאינו מיסב בסעודת מצווה הוא כמנודה לשמים, מפני שהרי מנהגם לדבר ד"ת בסעודה, כדמצינו בש"ס והוא יותר נכון ממה שנשתנה המנהג היום לדרוש בבית הכנסת קודם הסעודה ונשאר מקום הסעודה לע"ה המנבלים את פיהם עכ"ל.
ובס' שולחן העזר (סי' ט' ס"ק י"ג) כתב בשם ס' "עמק המלך" שהיא סגולה לומר ד"ת בסעודת מצוה ע"ש. אמנם לענ"ד מדברי החו"י (סי' ע') מבואר שלא הי' המנהג כן, בזמן המהר"ם שכתב וז"ל: שהיתר בשירות ותשבחות או הדרוש בסעודת בר מצוה או הנשואין לפי דעתי לא הי' מנהג בימי מהר"ם כך מדאצטריך לשירות ותשבחות, עכ"ל.
דרשת החתן בסעודה
יש מקומות שנהגו שהחתן בעצמו דורש בד"ת, עי' בשו"ת חד וחלק (עמ' ק"כ) שהוסיף שנותנים לו במתנה מבית הכלה טלית מצויצת מטעם דנושא אשה מוחלין לו על כל עוונותיו ודומה לגר שנתגייר דהוי כקטן שנולד דמי. ומה שנאמר בילקוט פ' ויצא על הפס' ותן לי לחם לאכול ובגד ללבוש מעשה דאונקלוס הגר ונכנס לר"א כו'. ע"ש. ולכן לפי"ז שחזינן שהחתן מוחלין על כל עונותיו הוא דורש בד"ת ואחר שזוכה לד"ת שהוא בגדר לחם זוכה לשמלה שהוא טלית מצויצת ע"ש. ועוד טעם למנהג זה שהחתן ידרוש בסעודה, הוא להראות שהוא ת"ח ואינו בכלל הנותן בתו לע"ה כו'. ורמז לזה בתרגום יונתן פ' ואתחנן עה"פ "ושננתם לבניך" כו' ותהויין הגיין בהון במותביכון בבתיכון בזמן מיעסוקכון "בחיתונכון" ע"ש. ובתרגום יונתן פ' עקב עה"פ ולמדתם אותם וכו'. במתביכון בבתיכון עם "חיתונכון". ועי' בפי' יונתן שם בדרך הלצה מכאן סמך לדרשה בעת החתונה כמנהגנו. כ"כ בס' שלחן העזר (סי' ט' סעיף ב' ס"ק י"ב ובהערות דף קלח אות ה').
וכן הובא בספר מנהגים וורמיישא (עמ' מב') ובס' "שמחת הנפש" ח"ב (דף יז עב) וספר המטעמים, דחשוב כנשיא ומלך כמ"ש במדרש תלפיות ענף חו"כ, דנשיא הי' דורש ביום שנתמנה.
עמידת החתן בשעה שדורש
מקור לזה מבואר ברבנו בחיי פ' חיי שרה אות ג', וז"ל: ויקם אברהם וגו' וידבר אל בני חת". לימדנו הכתוב דרך ארץ כי המדבר ברבים צריך לעמוד וכן חזר למטה ויקם אברהם וידבר אתם לאמר. ונראה כי המנהג הי' כשידבר היחיד בפני רבים מדבר בעומד ובכלותו לדבר ישב במקומו, וכן עשה אברהם, דיבר מעומד ואמר גר ותושב אנכי עמכם ואח"כ ישב במקומו. וענו בני חת שמענו אדוני נשיא אלקים אתה. וכאשר רצה לדבר שנית עמד ודיבר, וע"כ הוצרך לחזור שנית ויקם אברהם עכ"ל. ואגב זה רמז לכאן שאמרנו שהחתן גם דומה לנשיא וא"כ יותר שייך בו דין זה שהרי ילפינן מאברהם שהי' נשיא שכל ענו בני חת שהרי ילפינן מאברהם שהי' נשיא שכך ענו בני חת לאחר שגמר לדבר- אדוני "נשיא" אלקים כו'.
טעם מנהג ישראל להפסיק החתן הדורש בסעו"מ
אמנם המנהג המקובל היום בקהילתנו שמפסיקין החתן כשמתחיל לדרוש בד"ת. והטעם לזה כתבו בס' דברי תורה (מונקאטש) ח"ז אות א', ובס' שלחן העזר ח"ב (דף ע"ב אות י"ב).
א. כדי שלא להראות שצריכים לדרשה שיחשב לסעו"מ (כמ"ש לעיל). כי באמת הוא ת"ח. ב. כדי שלא יתגאה שסעודתו הוי סעו"מ ע"י אמירת ד"ת אלא הוי סעו"מ ע"י שירות ותשבחות שעוסקים בסעודה זו. וזה היפך הסברא שזכרנו לעיל דאדרבא שצריך להראות עצמו שהוא ת"ח ואינו בכלל הנותן בתו לת"ח. אמנם אין זה סותר הסברא דלעיל אלא אדרבא הוא הסיבה והוא הטעם שלכן מפסיקים החתן בדרשתו, שבתחילה מתחיל בד"ת כי לא נאה לו שיחזיק עצמו לת"ח דאז בלא"ה הוי סעו"מ. אמנם המסובים המפסיקים אותו הוא כדי להראות לו ולכבדו כי אין צריך בד"ת שבלא"ה הוי סעו"מ כיון שהחתן הוא ת"ח, כך מתבאר ממש "מדברי ה"דברי תורה" שם, ע"ש.
ועוד טעם לזה ראיתי בס' "ויגד יעקב" הו"ד בס' שלחן העזר שם בהערות (דף קלח) דאמרו חז"ל ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה בטהרה והנה הדרוש שדורש ביום חופתו, הוא ממה שלמד עוד בימי בחורתו ועל כן מפסיקין אותו להורות לו דהתורה שלמד עד עתה אין לו חשיבות לעומת תורה שילמד עתה בטהרה. ע"ש.
אמנם היום לא נהגו כלל במנהג זה לעמוד ולדרוש בד"ת בלילה זה, אלא כולם רוקדים ומשמחים החתן והכלה. ובפרט לא ראינו שינהוג כן החתן לדרוש ביום זה. אמנם קשה מהנאמר לעיל, ועוד דמשנה ערוכה הוא בפ"ג מאבות שלשה שאכלו ולא אמרו ד"ת בסעודה כאלו אכלו מזבחי מתים כו'. ע"ש. ובס' סגולת ישראל (מערכת ס' אות ל') כתב ללמד על כן זכות וטעמו הואיל והיא סעודת מצוה אין חובה לומר בה ד"ת. וכתב ומה שאמרו בפרקי אבות פ"ג שלשה שאכלו ולא אמרו ד"ת כו'. מיירי בסעודת הרשות, אמנם ע"ש שהעלה בסופו דמ"מ אפי' בסעודת מצוה צריכים לומר ד"ת, וכ"כ הרשב"ץ במס' אבות שם, ושהוכיח כן מזוה"ק פ' תרומה (קנ"ד) ובפרשת עקב (דף רע"ג) ועוד, ע"ש.
על מי מוטל לעשות סעודת נישואין
והנה מגמ' מסכת כתובות (דף ב.) שאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים כו'. מבואר שהחתן צריך לטרוח ולהוציא הוצאות הסעודה וכן הוא שם (דף ד.) וברש"י שם ד"ה יהא. וכן שם (דף ה.) ע"ש. וכן ממסקנת הגמ' שם (ד.) אמר רב שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בי"ד יושבין אלא בשני וחמישי, אבל במקום שב"ד יושבין בכל יום אשה נשאת בכל יום והוא דטריח ליה" ע"ש. ומבואר דעיקר החיוב מוטל עליו.
וכ"כ בטור (סי' ס"ד) שהדין בזמננו. והעיקר שיהי' לו צרכי סעודה מוכן ואם אין לו מוכן לא ישא קודם ריבעי.
וכן מוכח להדיא ממ"ש הטור שם בשם ה"ר אפרים אי אמר חתנא לא טריחנא אלא כנסינא בלא סעודתא וקרובי הכלה בעו דלעיבד סעודתא כייפינן ליה. דלעיביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידיה ולדידה דקימ"ל עולה עמו ואינה יורדת. עכ"ל. ודברי ר' אפרים אלו הוזכרו ברא"ש (סי' ג') והר"ן ריש מס' כתובות (א: ד"ה והוא) וברב המגיד בפ"י מהל' אישות (הי"ד) וכתב שכן הי' דן הרי"ף ושכן דעת הרמב"ן (ג. ד"ה והא כעיין) וכן דעת הרשב"א (ג: ד"ה שקדו) והו"ד בב"י.
וכן פסק בשו"ע (סי' ס"ב סעי' ד). שאם החתן לא רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה, כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה. ע"כ, ובבאר היטב שם (ס"ק ז') כתב מיהו הכל לפי תואר הענין שאם יפזרו יותר מדאי ודאי אין לכוף. ואלמון שנשא בתולה וקורבי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף וכינור כמשפט הבנות הבתולות, והבעל מוחה שאינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמון אין הבעל יוכל לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עי' כנה"ג. ע"כ.
ומזה נלמד שה"ה לסעודת נישואין שיכולים לכופו אפי' הוא אלמון דמאי שנא ופשוט.
אי שייך מחילה מצד קרובי הכלה לחתן על חיוב סעודה
והנה מדברי הטור ושו"ע שמקורם מרבנו אפרים הנ"ל דמבואר להדיא מלשונו שכ"ז דוקא שקרובי הכלה "רוצים" ומשמע אם אין רוצים יכולים למחול. ובפתחי תשובה (ס"ק ז') כתב להביא דברי "המקנה" דכן לכאורה משמע דאם אין קרובי הכלה מקפידים מהני מחילה ואף שכתבנו לעיל (סע' א') דלא מהני מחילה משום שמחת עצמו. צ"ל דהכא מיירי לעשות סעודה לאחרים לפי כבודו וכבודה ואין זה ענין למחילת שמחתם עכ"ד. ואם הכלה מוחלת ומסתפקת בסעודה פשוטה ג"כ אינו חייב לעשות סעודה חשובה,
אם החתן והכלה שניהם מסכימים שלא לעשות סעודה כלל. לענ"ד לפי מ"ש לעיל מבואר שלא שייך למחול על עצם השמחה שהיא הסעודה שחייבים בה מדברי חז"ל. וכ"מ בריטב"א (כתובות ג.) שכתב שחייב לעשות סעודה כיון שהוא תקנת חכמים, ע"ש. וכן מוכח ממ"ש הרשב"א (כתובות ב.) ד"ה ועכשיו ע"ש. אמנם ברא"ה בחידושיו (כתובות ה.) פליגי וס"ל שפטור מלעשות סעודה ע"ש.
ועכ"פ בשו"ת מהר"ם שיק (סי' פ"ט) פסק כהרשב"א והריטב"א שכן חייב לעשות הסעודה בכה"ג. (עי' אוה"פ סי' ס"ד ס"ק חי) ובס' ברכת ה' שפסק שכן עיקר (ח"ד פ"ה הערה 2).
אי מערבין התחום לסעודת נישואין של בת כהן לע"ה
בשו"ע (סי' תט"ו הנ"ל) מבואר דאין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לסעודת נשואין כו'. ובמג"א שם כתב שבנשואי בת כהן לע"ה אין מערבין דלא מיקרי סעו"מ ע"ש. וכ"פ במשנ"ב שם. וא"כ בודאי שלא נעשה עירוב על כך. אלא שכבר כתבנו לעיל שיש אופנים שראינו בראשונים שכתבו כך שאפשר להפוך סעודת רשות לסעו"מ, וכמ"ש במהר"ם שע"י שירות ותשבחות לה' להללו על החסד שעשה עם אדם וחוה, לאפוקי שמחת מרעות כו', עי"ש. ושכן מבואר בהגהת מרדכי שם עי' לעיל. וא"כ מבואר שא"ש יחשב על ידי כך לסעו"מ. ואפשר לערב על כך, או גם כמו שהבאנו לעיל שיש שכתבו שצריך לעסוק בד"ת בסעודה וכמ"ש המהרש"ל בשו"ת שלו (סי' פ"ה) ובשו"ת חו"י (סי' עי') ושע"י יחשב ג"כ לסעו"מ. וא"כ אין לך מקום שאין לך בו ת"ח או רב שבא לשמחו או לקדשו, ועי"כ שלומד או דורש יחשב לסעו"מ. ולכן אפשר שיכול לערב, ובפרט שגבי שירות ותשבחות יכול לומר ואין הוא קשור לת"ח וא"כ יודע שיעשה כן מראש שהרי יכול לערב על כן שהוי סעו"מ. ולפי"ז לא ידעתי מה חכך בזה בס' לב בנים (סי' יט' אות ז'), שאפשר שע"ז לא יכול לערב דבעצם לא הוי סעו"מ אא"כ יעשו שם איזה פעולה לשווי סעו"מ. ע"כ. ואין בזה ממש, ומשום דמאי איכפ"ל מה עכשיו מיקרי כל עוד לא הי' הסעודה נחשב לרשות דלמעשה אם בידו לומר שירות ותשבחות מאי שנא משאר סעו"מ.
וכך ראיתי מפורש יוצא בדברי הרב כה"ח שם (אות ד') שכתב, ואם בנשואין של בת ת"ח לע"ה אומרים שירות ותשבחות הוי סעו"מ. ועוד כתב להסתמך מדברי החו"י (סי' ע) שכתב שבזמן הזה אין לנו ע"ה שדברו בו חז"ל כמו שאין ע"ה שאמרו בו ששה דברים בפ"ג דפסחים ע"ש.
בן סורר ומורה שאכל בסעודה זו
והנה לפי כל המבואר לעיל שבסעודת נשואין של ת"ח ודאי מיקרי סעו"מ. וסעודת נשואין אפשר שגם היא מהתורה כמבואר בריש דברינו לכמה פוסקים. בודאי מפטר בה. ואפי' אם היא סעודה מצוה דרבנן ג"כ יפטר דתנן במס' סנהדרין (דף ע' ע"א) אבל בדבר מצוה פטור ואפי' בתנחומי אבלים וה"ה לסעודת נשואין דלא יגרע סעודת תנחומי אבלים.
וכ"כ להדיא בחידושי רבינו יהונתן מלוניל סנהדרין שם לפרש דברי המשנה הנ"ל דאכל בחבורת מצוה. היינו סעודת מצוה כגון של חתן או מילה אע"ג שגנב הבשר והיין לאביו ע"ש. וכ"כ בס' דברי תורה (מונקאטאש) מהדורה ג' (אות מב') דבן סורר שאכל בסעודת נשואין של ת"ח דהוה בעצם סעו"מ ומפטר ע"ש.
ודע דזה ג"כ נאמר אם לא הי' של ת"ח אלא י"ל בפשיטות שאם אמרו שם שירות ותשבחות לה' וכיוצ"ב או ד"ת מעין המאורע, ג"כ יש להחשיבו לסעו"מ שיפטר בה הבן סורר ומורה וכמ"ש לעיל ובכמה דוכתי בהאי מילתא. וכן ה"ה לבת כהן לת"ח
.
ובשניהם שווים– כגון שניהם ע"ה. תליא במח' הרמב"ם פ"ה מהל' דעות הל' ב' שזכרונו לעיל שמשמע בדבריו שבשווים לא הוי סעו"מ וא"כ לא יפטר בה. וכך הבין נמוק"י מהראי' וכך פסק. אמנם לדעת הכסף משנה שם שפירש דברי הרמב"ם דאפי' בשווים מיקרי סעו"מ, א"ש יפטר בה הבן סורר ומורה. וכן הוא דעת החו"י סי' עי' שכ' שבשווים אין לך מצוה וסעודת מצוה גדולה מזה. וע"ע לעיל בענין זה מ"ש. ולפי"ז יהי' הדין בנדון דבן סורר ומורה.
וכן יש לצדד לדברי המהר"ם שיק (אהע"ז סי' פ"ט) שס"ל דבאמת בנשואי בת כהן לישראל ובת ת"ח לע"ה כן הוי סעו"מ, אלא שאין חיוב להיות נפבל עימהן, אתי שפיר אם הולך, אפשר שיהי' פטור זה הבסו"מ. אך כתב בס' לב בנים (שם) שיתכן דכיון שאין חיוב להיות נטפל להן לא נחשב לסעו"מ לאחרים אף אם באו. וכתב דכן משמע ממש"כ הפוסקים דאין מערבין לצורך נשואי בת ת"ח לע"ה ואם הוה מצוה אם יבא, אמאי אין מערבין. אך י"ל דכיון דהשתא ליכא מצוה אין מערבין אף שאם בא לשם יהא לו מצוה ונשאר בצ"ע בזה. אמנם עי' במ"ש לעיל בזה לענין ערוב שדעת הכה"ח שכן אפשר לערב בכה"ג שכן רוצים לומר שירות ותשבחות וחזינן שאפי' שאין זה עתה סעו"מ א"ש לעשות כן, וא"כ י"ל דה"ה לנ"ד אם יודע שיבא לשם אדם הוה סעו"מ, ורק דיקשה א"כ אמאי לא מערבין בנשואי בת ת"ח לע"ה אם יבא וכמ"ש, ויש לחלק.
ועוד ע"ש מש"כ דבכה"ג שיש שם אפי' בנ"א הגון או כ"ש ת"ח בלא"ה יש לפטור הבן סורר ומשום דמבואר במס' סנהדרין (ע:) דבן סורר אינו חייב אלא בחבורה שכולה סריקין, ע"ש.
בענין אי יש מצוה וחובה ללכת לסעודת נישואין ואי הוי בכלל מנודה כשלא הולך כשהוזמן
והנה כבר כתבנו לעיל (בריש הסימן) שלית מאן דפליג שסעודת נישואין הוא מצוה וכמבואר בגמ' מס' פסחים (מט.) ההולך לשחוט את פסחו כו' לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו כו'. וכן שם א"ר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי להנות ממנה, כגון מאי? א"ר כגון בת כהן לישראל כו'.
ובגמ' שם (דף קיג:) אמרו שבעה מנודין לשמים כו' אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, וברשב"ם ד"ה בחבורת מצוה. כתב, כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן וע"ע בתוס' שם. וכן מבואר דבר זה בספר חרדים להדיא (פ"ו אות יג') שכתב כי מצוה ללכת לבית המשתה של נשואין, וציין לדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' ערובין הל' ו') ושכן נפסק בשו"ע (סי' תט"ו סעיף א'), שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהי' רוצה לילך למשתה של נשואין, וע"ע רמב"ם הל' חמץ ומצה (פ"ג ה"ט") שכתב היוצא מביתו בערב פסח קודם שעת הביעור לעשות מצוה או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת נשואין כו', עכ"ל. וכמ"ש לעיל בריש דברינו שמבואר שהיא בגדר של מצוה וא"כ ודאי שיש לו לאדם לדאוג ללכת למצוה גדולה זו ובפרט לפי מש"כ לעיל שיש הסוברים שסעודת נשואין היא מצוה מהתורה, וכן ע"ע לעיל לכל מ"ש במקורות ויסודות למצוה גדולה זו של סעודת נשואין.
וכן מתבאר מהרמב"ם (פ"ה מהל' דעות הל' ב') הו"ד לעיל שכתב, שאין ראוי לו לת"ח לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין כו'. וסיים שם שהצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהם, וא"כ מיניה נלמד ברוב העם שאינם מוחזקים לחסידים וצדיקים אנשי מעשה, אין ראוי להם להימנע מסעודת מצוה בנישואין וכדו'. ובתשב"ץ ח"א (סוסי' קמ"ד) אחר שכתב שאסור לת"ח להרבות סעודתו בכל מקום. כתב: מיהו אם רצה החכם למנוע עצמו מכל סעודה שבעולם ואפי' של מצוה "אינו שבח לו" כל כך וכו', אלא שבח לת"ח שיסב בסעודה של מצוה כגון נישואין של בת כהן לת"ח וכיוצ"ב ע"ש.
אמנם עי' בשלחן העזר ח"ב (דף ע') שכ' שישנם חסידים ואנשי מעשה שגדרו על עצמם שלא לאכול בסעודת נישואין ושאר סעודות מפני שלא יכשלו במאכלות אסורות אבל אנשים שאינם מהוגנים, וכדי שלא לחלק בין סעודה לסעודה – אין אוכלים בשום מקום וכתב שיש להם על מה שיסמכו, ע"ש.
ואפשר עוד דהוי בכלל מה שאמרו בגמ' (ברכות ) וחסרון לא יכול להמנות זה שחבריו נמנו לדבר מצוה ולא הלך עמהם. ועי' ברש"י שם ובמ"ש לעיל גבי סעודת ברית מילה ממ"ש להוכיח מכך הגר"ח נאה, לענין חיוב השתתפות בסעודת מצוה, ומה שכתבנו עליו שם. ומ"מ איכא רמז לכאן.
והנה היכא שהוזמן אי יכול לסרב מלהגיע
ודבר זה יש לומר בפשטות דדינו כמו בסעודת מילה, וכמ"ש לעיל שם גבי ענין איסור הזמנה לסעודת מילה לדעת הרמ"ח א"כ ה"ה בסעודת נישואין ואדרבא שם כתבנו שחמירא טפי שהרי אין מקורה במנהג כמו בסעודת מילה אלא יש הסוברים שהיא אפי' מהתורה וכמבואר לעיל.
ושכן פשוט יוצא מדברי הרשב"ם מס' פסחים (קי"ג:) דאמרו שבעה מנודין לשמים וזה שאינו מיסב בחבורה של מצוה, ע"כ. וברשב"ם פי' וז"ל: "כגון" משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן עכ"ל. ומוכח שאין זה דוקא בסעודת ברית מילה אלא כתב להדיא סעודת נישואין. וכן צ"ל דה"ה לשאר סעו"מ ואפי' היכא שמקורם רק במנהג. כמו במילה, ומזה שכתב הרשב"ם "כגון" כלומר רק כתב דוגמא לכך ואה"נ כל סעו"מ הוי בכל מנודה לשמים אם אינו מיסב, וכמו שברמ"א בסי' רס"ה (סעיף י"ב) כתב ענין זה של חומרת הדבר לכל מי שאינו מיסב שהוי כמנודה לשמים די"ל דהוא לאו דוקא וכמ"ש לעיל (סעודת ברית מילה) ע"ש.
ושכן כתבנו לעיל להוכיח להדיא שכן דעת הרמ"א ממ"ש תלמידו הלבוש שם (בסופו) על דין זה שמי שאינו נהנה מסעו"מ, י"א דהוא מודה לשמים. וכתב ואלו הן סעודות מצוה כגון סעודת מילה ו"סעודת נשואין" וכו' ע"ש. ומוכח דלא חילק בהכי. וככל קבל דנא דלא כדברי הגאון בעל האגרות משה (חאו"ח ח"ב סי' צ"ה) שכתב להוכיח מדברי הרמ"א שכתב כן רק לענין מילה ולא בשאר סעודות מצוה וכמו נישואין, דמוכח מינה דשאני מילה משאר סעו"מ. והסיק שאין הנדוי משום גודל החיוב, דהרי כמה מצוות שאין עליהן נידוי כשעוברים עליהן, אלא הנידוי הוא משום כבוד מילה שזה אין בנשואין, ועי' לעיל לענין מילה שהבאנו דבריו, וכתבנו לדחותו ושאין נראה כן מדברי הפוסקים.
לכן לפי"ז נצטרך לומר שאסור לו לחתן ולכלה להזמין בפיהם אנשים לחתונתם דשמא לא יבאו אנשים מחמת שכחה וכדו', ויבאו לכלל נדוי. ולפי"ז תימה על מנהג העולם להזמין לסעודת נישואין ושאר סעודות מצוה כסעודת סיום מסכת ועוד.
אלא שלפי מה דמסקינן לעיל לענין סעודת ברית מילה דלית דין צריך בשש בהאי מילתא דאין הלכה כן, דהוי רק י"א שם בגמ' והוי פלוגתא בין הי"א שהוא ר' נתן כמבואר בגמ' מס' הוריות דף י"ג. והוא כאן חולק עם חכמים לשיטתם אין זה שלא מיסב בחבורה של מצוה בכלל הנדוי דהם ז' דברים אמרו דרק עליהם נאמר כן. והלכה כחכמים. ועוד שלכן נזהר הרמ"א בזה וכתב הוי "כמנודה" לשמים "בכף הדמיון וכמ"ש בספר זוכר הברית ועוד. ועוד עי' לעיל מ"ש שכל דין זה רק במקרים מסויימים, כיון שהוזמן ב' פעמים. או שרק החתן מזמין, או שמזמין לסעודה במפורש, אבל להזמין לברית או לחתונה ולא אומר לו בוא לסעודה לית לן בה ועוד כיוצ"ב קחנו משם.
טרוד בפרנסתו והוזמן
ומלבד מש"כ לעיל שאין דין צריך בשש, כתב בס' תל תלפיות פליטה הנשארת (כרך ב' עמ' כ"ב) בנדון החיוב להשתתף בסעודת נשואין, דתמוה לומר שהטילו שמתא על מי שאינו הולך לסעודת מצוה כשיש לו עסק נחוץ בבקשת פרנסתו וכדומה, והלא כמה דברים התירו משום דוחק הפרנסה. בודאי לא הטילו שמתא רק על מי שאינו הולך בלי סיבה מסויימת, אלא משום שהמצוה אינה נחשבת בעיניו ומבזה אותה, כדמשמע בשו"ע או"ח (סי' תקנ"א סעיף י') ברמ"א, לענין איסור אכילת בשר ושתיית יין החל מר"ח אב עד תשעה בו. שכתב דבסעודת מצוה אוכלים בשר ושותים יין כל השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם שלא להוסיף, ע"כ. ועתה אלמלא הכל בכלל נדוי. מדוע לא יהיו רשאין כולם לאכול בשר כיון שמוטל עליהם החיוב ליהנות מסעודת מצוה, אלא כתב מכאן, צ"ל שודאי כל מקום שיש לו סיבה אינו בכלל שמתא עי"ש.
אך ממ"ש להסיק כן מדברי הרמ"א הנ"ל. נראה דאינו ראיה, דהתם אמר הרמ"א אדרבא שלכן לא יזמין רק עשרה השייכים לאותה סעודה שלא יהי' מצב של מנודה. ועוד ודאי דשאני סיבה של טרוד בפרנסתו וכדו'. לבין הכא לענין אבלות של ביהמ"ק. דהם אמרו והם אמרו. הם אמרו שהוא סעו"מ ושאין לו להימנע ממנה בעיקר שמוזמן, והם אמרו שבזה אין ראוי לו לנהוג כן שזמן אבילות הוא.
אם אפשר להימנע כשיש שם עשרה בני אדם
והנה עי' לעיל בענין סעודת מילה מש"כ להביא בשם המהרש"ג ועוד, שאם הוו עשרה בנ"א אין הוא בכלל מנודה כשהוזמן. ושסייענו דבריו מלשון הרמ"א שכתב שנהגו לקרות עשרה אנשים כו'. ושע"ז הורה וכיון שכל עוד שהמוזמן הוא בכלל העשרה ואם ילך לו או הימנע מלילך לא יהי' מנין לסעו"מ הוי בכלל נידוי. וכ"כ בס' אורחות יושר (פ"כ) לדון לכף זכות את אלו שמוזמנים ולא הולכים על אף שיש שם אנשים מהוגנים וכתב די"ל דוקא שאין שם מנין בלעדו כו'. וראיה לזה שמהר"ש מלובלין הי' סנדק בערב שבת ולא רצה לילך לסעודה מאחר שהי' שם מנין בלעדו. ע"כ. והו"ד בס' יפה ללב ח"ג (סי' רס"ה ס"ק כב') וכתב ע"ז וכל זה דיינו, ואין אנו צריכים למ"ש הבאה"ט שיצוה לשמש שלא יקראהו תוך הקרואים. וכו' ע"כ. וכתב לדחות הראיה ממעשה מהר"ם מלובלין. שאפשר שנזהרו שלא להזמינו לסעודה ועוד משום אזהרת חז"ל שלא לקבוע סעודה בע"ש כל שיש מנין בסעודה רשאי להימנע, אבל מ"מ בעלמא אפשר אפי' יהי' מנין אינו רשאי להימנע ע"ש. והניף ידו שנית בס' יפה לב ח"ה (סי רס"ה ס"ק יט) להשיג על דברי הארחות יושר הנ"ל וכתב שמדברי השל"ה שבבאה"ט (סי' רמ"ט ס"ק ה') נראה שיש להקפיד אפי' יש שם מנין כו', ע"ש. ובשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' י"ט אות ג') כתב שהמעיין ישר יחזו פנימו כי מהשל"ה אין ראיה להקפיד אפי' יש שם מנין, ע"ש.
אם מבטלין ת"ת כדי להשתתף בסעודת נשואין
הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "ספר הזכרונות" (עמ' כט) כתב וז"ל: כל מי שאינו הולך לסעודת מילה הוי כמנודה כו' ונראה שכל זה דוקא כשאינו עוסק בתורה אז, אבל אם עוסק בתורה לא יהא אלא מצוה גדולה העוסק בתורה פטור מן המצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, וכן אם עוסק בעשיית איזה מצוה רשאי להימנע עכ"ל. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' י"ט אות א'-ב') שהרחיב היריעה בענין זה והסיק שם (אות ג') שהואיל ואפשר לסעו"מ שתתקיים ע"י אחרים תלמוד תורה קודם לסעו"מ. ומכ"ש כשיושב ועוסק בתורה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אמנם ע"ש (אות ד') מ"ש להקשות מיסודו של הגאון שו"ת שם אריה (חיור"ד סי' ס"ד) בענין גדר העוסק מצוה שיהי' פטור, היינו דוקא במצוות שבין אדם למקום, אבל באה לו מצוה שבין אדם לחברו כשעוסק בעשיית מצוה למקום לא מיפטר. ולפי"ז כתב שכן יצטרך ללכת הת"ח לסעו"מ. שהוא בן אדם לחברו. וע"ש שהאריך בזה, והביא ליישב זאת ע"פ יסוד המאירי מס' מו"ק (ט:) מ"ש שם בשם הראב"ד דבת"ת לא שייך דין העסוק במצוה כו'. והוכיח מעינינו שם שמשמע שאין כל חילוק בזה ולכן גם בעוסק במצוה של אדם למקום פטור ממצוה של אדם לחברו, ע"ש. והוסיף ובפרט לפי מש"כ התוס' במס' פסחים (קיד.) שכל הקפידא בזה דוקא שיש בנ"א מהוגנים כו', ושכן נפסק ברמ"א (סי' רס"ה סעיף י"ב). וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"א (סי' קמ"ד).
ובערוך השלחן שם (סעיף לז) כתב ובזמן הזה אין חשש להאי מלתא ומשום דבעוה"ר ע"פ רוב ימצאו שם גם בנ"א שאינם מהוגנים, ע"ש.
ובפרט למי מש"כ לעיל באורך לענין סעודת מילה שכל דין זה של ההזמנה וחיובה אין היא ברורה כלל להלכה ושהיא מותנה בהרבה סיגיים ותנאים כמבואר לעיל ע"ש. לכן נראה פשוט שאין לבטל ת"ת לילך לסעו"מ.
וע"ע בס' טיב קידושין (סי' ס"ה ס"ק ג') שכך פסק שאין מבטלים ת"ת לילך על משתה נשואין בפרט בזמן הזה שאינו דומה לדורות הקדמונים שכל דבריהם תורה ויר"ש. לא כן כשמתוועדין עם אנשים מרבים בשיחה ביטלה ודברים של הבל, א"כ אין לבטל ת"ת שהוא שקול כנגד כולם ע"כ.
אמנם ע"ש (באות ח') שהסיק שמ"מ אם רואה הת"ח שבהליכתו לשם יוכל לזכותם ע"י אמירת ד"ת, וגם ע"י נוכחותו ימנעו מקלקולים וליצנות, כדאי הדבר לבטל מלמודו וזכות הרבים תלוי בו, והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים ע"כ.
ובמהרש"ל ב"ק (סי' לז') כתב ובכל הני סעודות מצוה דשרינן, מ"מ לא ירבה בהם, שיבטל ח"ו למודו הקבוע לו לגמרי, אלא לפעמים לפחות אם אפשר להיות זולתו, והכל לפי העניין, ואיש ירא אלהים אשר בא לטהר יורו לו מן השמים דרך הישר בקו האמצעי עכ"ל עי"ש.
אם יודע שאין שם עשרה בנ"א אי חייב לילך
לכאורה מהאמור לעיל משמע שצריך לילך וכמ"ש ברמ"א (סי' רס"ה סי"ב) שנהגו לקחת עשרה בנ"א שהיא סעו"מ, והוי שאין מצוה יכולה להתקיים ע"י אחרים שמצוה לעשותה ולבטל תלמודו. וכן כ"כ להדיא בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' קכ"ה) ושבזה אם אינו הולך הוי בכלל מנודה לשמים. אמנם יש להקשות על זה והא אין נראה שע"י עשרה אנשים דוקא לעשות המצוה ואין זה לעיכובא וא"כ לא הוי בגדר א"א לעשותה ע"י אחרים וא"כ אמאי יבטל מלמודו. ועי' ביבי"א שם (אות ו') מ"ש ליישב ע"פ מ"ש המאירי מס' מו"ק (דף ט.) בהא דאמרינן שמצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אין לו לבטל ת"ת עליה, ואע"ג דקימ"ל בכתובות (יז.) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, שאני התם שאף הם א"א לעשותם ע"י אחרים לפי הראוי למצוה, שהכל צריכים להם להרבות כבוד עכ"ל. וה"נ המנין חשוב צורך הראוי למצוה. וזהו כבודה לעשות ברוב עם, ומ"מ כתב שאם יש להניח שנמצא מנין מלבדו. יכול להשתמט מללכת כיון שתורתו אומנתו ע"ש.
