שאלה:
דייר שיצא מביתו לשבת שכח את דוד הבוילר דלוק, כתוצאה מלחץ החום הדוד התפוצץ ושיטפונות המים גרמו לשכנים נזק כספי רב כתוצאה מהרטיבויות בקירות ובחשמל. השכנים תובעים את הדייר ששכח לכבות את הבוילר לשלם את הנזקים שנגרמו מכך.
תשובה:
הדייר פטור על הנזק, וכדלהלן: לשיטות הסוברים שמים המחלחלים דינם כ'בור', הדייר ששכח לכבות את הבוילר פטור על הנזק בוודאות, משום שבור פטור על כלים. גם לשיטות הסוברים שמים המחלחלים דינם כ'אש', נראה שבנידון דידן הדייר פטור, מאחר שהנזק נגרם מחמת שכחה. בנוסף לכך, אם מלכתחילה הדוד היה תקין, עם תרמוסטט שהיה אמור לכבות אותו אוטומטית, הרי הדייר מוגדר כאדם ששמר על ממונו, ופטור אם הזיק.
מקורות:
גדר אדם המזיק כשהנזק הגיע מכוח אחר
בגמ' סנהדרין דף עז ע"ב "אמר רב פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב". והטעם מבואר כיון שהאבן נופלת בחזרה לצד מכוח זריקת הזורק וממילא עדיין מעורב כוחו גם בנפילה וחייב. ומדייקים התוספות שם בע"א ד"ה סוף חמה שדווקא אם הצרור נפלה בשיפוע חייב, אבל אם הצרור נפלה ישר כלפי מטה בלי שיפוע לצדדים, פטור, כיון שהנפילה היא רק מכוח הכבידה ואין כוחו של הזורק מעורב בה. והקשו הרי מבואר בב"ק דף ו ע"א שאדם שמניח אבנו, סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה חייב משום אש, ורבי יוחנן סובר בב"ק דף כב ע"א ש'אישו משום חיציו', והיינו שהמזיק באמצעות אש שהדליק מוגדר כאדם שהזיק בידים, יוצא שאף המניח אבן בראש הגג דינו כמזיק בידים, אף שאין כוחו מעורב בנפילה, ואם כן למה בזורק צרור ונפלה ישר למטה הזורק פטור. עוד הקשו שבחולין דף לא ע"א אמרו נפלה סכין מידו ושחטה שחיטתו פסולה, הרי שנפילה אינה מוגדרת כמעשה בידים, שהרי אם השחיטה נעשתה בידים הרי היא כשירה. ותירצו בתירוץ הראשון שהסוגיא בסנהדרין ובחולין הם רק לפי ריש לקיש שסובר 'אישו משום ממונו', והיינו שאם האש הלך בכוח הרוח אין זה נחשב כמעשה בידים של המדליק את האש, וכן גם אבן שנפל מראש הגג אינו נחשב לנזק בידים, ולכן הצרור שנפלה ישר למטה וכן הסכין שנפל אינם נחשבים למעשה בידים. אבל לרבי יוחנן שסובר 'אישו משום חיציו' גם הצרור שנפלה ישר למטה וגם הסכין שנפל נחשבים למעשה בידים.
בחידושי הגר"ח הלכות שכנים פרק יא ה"א מוכיח שהרמב"ם חולק על התירוץ הראשון בתוספות, שהרי פסק בהלכות נזקי ממון פרק י"ד הלכה טו 'אישו משום חיציו', ומאידך פסק בהלכות רוצח פ"ג הלכה יג שהזורק אבן חייב רק אם הלכה לצדדים, וכן כתב בהלכה יב "הזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה חייב מיתת בית דין, שמכוחו היא באה". הרי שאף לסוברים 'אישו משום חיציו' צריך שהאבן תבוא מכוחו. וכן כתב החזון איש בב"ק סי' ב אות א על תירוץ הראשון של התוספות שדוחק להעמיד את כל אותם סוגיות כמאן דאמר 'אישו משום ממונו' ושלא כפי ההלכה.
לא בכל אש חידש רבי יוחנן 'אישו משום חיציו'
עוד תירצו התוספות תירוץ אחר שאף רבי יוחנן מודה ב'אבנו, סכינו ומשאו' שהניחם בראש גגו, שאינו חייב משום 'חיציו', אלא משום 'ממונו', כיון שהם נופלים מכוח אחר. ולכן אף רבי יוחנן מודה שאם האבן נפלה ישר למטה וכן בסכין שנפל ושחט שאינו נחשב לכוחו של האדם ולמעשה שלו. ומבאר החזון איש שם אות ב בדעת התוספות שיש חילוק בין אש ממש ל'אבנו, סכינו ומשאו', שאש נחשב למעשה בידים, כיון שהאש מטבעו מתפשט, אלא שהרוח מסייעת שהאש ילך למרחוק, לכן נחשב למעשה בידים לרבי יוחנן וחייב אף על רציחה. מה שאין כן 'אבנו, סכינו ומשאו', שללא הרוח היו נשארים שם, נמצא שהנזק הוא רק מכוח הרוח ולכן אינו חייב אלא בנזיקין משום 'ממונו'. אמנם לשון התוספות הוא: "ואש שהזיקה ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב", ומשמע שאף אש ממש אינו נחשב למעשה בידים לרבי יוחנן אלא לעניין נזיקין, אולם החזון איש מגיה "ואבנו סכינו" במקום "ואש", וסובר בדעת התוספות שאין חילוק באש בין רציחה לנזיקין, אלא החילוק הוא בין אש ממש לבין 'אבנו, סכינו ומשאו'. שוב חזר בו החזון איש שם וחידש שאף באש עצמו יש חילוק, שאם הרוח הוליך את האש מיד כשסילק המדליק את ידו, מתייחס גם כוח הרוח למעשה המדליק וחייב משום 'חיציו'. אבל אם בתחילה הלך האש לכיוון אחד ולאחר מכן שינה הרוח את כיוון האש, אין הליכת האש באמצעות הרוח החדשה מתייחסת לכוח האדם, כיון ששני הכוחות לא עבדו יחד, אלא בזה אחר זה, ואינו חייב אלא בניזיקין משום 'ממונו'. ואם כן אין צורך להגיה בתוספות, אלא דברי התוספות אמורים ברוח חדשה ששינתה את כיוון האש.
פיצוץ הדוד אינו מתייחס למעשה האדם
בנידון דידן שהדליק בוילר ורתיחת המים גרמו שהדוד יתפוצץ והמים ישפכו במקום אחר, אפשר שאינו נקרא שעשה פעולה במים, כיון שפעולתו עשה בהדלקת הבוילר שהיא כהדלקת אש, וממנו נוצר כוח אחר שהוא רתיחת המים שגרם לפיצוץ הדוד ושפיכת המים לעבר בתי השכנים. וממילא אין כוח המים מצטרף למעשה הראשון של הדלקת הדוד.
עוד אפשר לומר לפי מה שאמרו בגמ' ב"מ דף קיז ע"א שמים שמחלחלים בתקרת חברו אם נספגים המים ואחר כך נופלים הרי זה כאילו הכוח הראשון הפסיק, ובלשון הגמ' 'תמו מיא' ואינם נחשבים כחיצים שלו לחייבו. וכאן חלק ניכר מהמים נספגו בכותל עד שנזלו לדירת השכנים ולכן אין לחייבו מטעם אדם המזיק.
עוד יש לדון לפי מה שכתבו התוספות בב"ק דף כב ע"ב ד"ה חציו "ואומר ר"י דלמ"ד אשו משום חיציו הוא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה וקרוב לודאי היזק כעין חיציו", הרי שכדי לקרותו אדם המזיק צריך שיהיה ברור שהנזק יגיע. ואם כן יש לדון, שכיון בכל בוילר יש תרמוסטט שאמור לכבות אותו לאחר שהמים מגיעים לחום הרצוי, אם כן אינו ברור שיגיע ההיזק, ולכן אינו 'חיציו'. ואף אם התברר למפרע שהתרמוסטט לא היה תקין מלכתחילה, והיה קרוב לודאי שהדוד יתפוצץ, מכל מקום יתכן שאין להחשיבו כקרוב לודאי, כיון שבשעת הדלקת הבוילר לא ידעו שיש בעיה בתרמוסטט. [וכעין מה שדנו הפוסקים בפסיק רישא למפרע אם נידון כפסיק רישא, עיין ביאור הלכה סימן שטז ד"ה ולכן.]
עד כאן ביארנו שהדייר ששכח לכבות את הבוילר אין לו דין מזיק בידים, עתה נדון אם יש לנזק זה דין 'אש' או דין 'בור'.
קיר רעוע שנפל דינו כ'בור' או כ'אש' – דעת התוספות
בב"ק ו ע"ב "רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם, (אם בית דין ראו שהכותל והאילן עומדים ליפול ודרשו מהבעלים ו-) נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו בתוך הזמן והזיקו פטור, לאחר הזמן חייב, היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל היינו בור". בתוספות שם, בע"א ד"ה היינו בור ביארו מה שאמרו בגמ' היינו בור שמדובר גם אם הכותל והאילן הזיקו בשעת נפילה חייב מדין בור. ובהמשך דבריהם כתבו "ודומה לבור כמו לאש שמאש חלוק שאין כח אחר מעורב בו, ומבור חלוק שאין תחילת עשייתו לנזק, אלא לכך דימה לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור". ונחלקו האחרונים בדעת התוספות האם חייב מטעם אש אן מטעם בור. בספר קהילות יעקב סוף סי' ד מבאר כוונת התוספות שבשעת נפילה חייב גם מטעם אש וגם מטעם בור, ונפקא מינה שחייב גם על טמון (שאש פטור) וגם על כלים (שבור פטור), והגמ' שנקטה בור משום אחר נפילה שחייב רק משום בור. אבל בספר פלפולא חריפתא על פסקי הרא"ש שם אות ת כתב בדעת התוספות שחייב רק מטעם בור. וכן כתב בספר אבן האזל הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה יט שלדעת התוספות חייב רק משום בור.
בביאור דעת הרא"ש שקיר שנפל דינו כ'בור'
בפסקי הרא"ש שם סי' א כתב וז"ל: "אם נפלו אחר הזמן והזיקו בשעת נפילה, נראה דיש להם דין בור, ולא דמי לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן, דהנך נעשו בור על ידי כח אחרים, אבל כותל ואילן מחמת ריעותא נפלו מעצמן כי ראו שלא היו יכולים לעמוד יותר, והזהירו בית דין הבעלים להפילו. ואם משום דהולכין ומזיקין, מה שאין כן בבור, לא גריעי מחמת זה וכל שכן שיש לחייבו יותר, מידי דהוה אקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה לרשות הרבים והזיקה, ואי משום דאין תחילת עשייתן לנזק שור יוכיח".
דברי הרא"ש תמוהים במה שכתב שיש לדמות לבור, ואף על גב שהולך ומזיק עדיין בור הוא וחמור מבור שהרי הולך ומזיק. אדרבה נלמד מאש שדומה יותר לאש כיון שהולך ומזיק, ומה שאין כח אחר מעורב בו כל שכן שיהיה חייב. בספר נחלת דוד סי' ?? מבאר שטעם שכותל ואילן שנפלו בשעת נפילה הוא בור ולא אש, משום שאש הולך ומזיק ומשיג את הניזק במקום שהוא, מה שאין כן בור הוא תקלה במקום מסוים. וכותל ואילן גם בשעת הנפילה אינם הולכים למקום אחר אלא נופלים במקומם, וכל השטח הסמוך לכותל הוא כבור גדול.
באבן האזל (שם) הקשה על דבריו הרי אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו מקום הנפילה הוא גם שטח מסוים, שהרי אין רוח מצויה יכולה להוליכם למרחקים, אלא להפילם מהגג, וגם בהם נאמר שהשטח הסמוך לגג הוא בור גדול.
הקהילות יעקב מבאר את דברי הנחלת דוד, ש'אבנו סכינו ומשאו' אינם נופלים מכח עצמם אלא הרוח מביאה אותם לרשות הרבים, ואינו דומה לכותל ואילן שמחמת עצמם נופלים, וממילא מחמת עצמם תופסים את כל השטח סביבם שהכל יהיה בור אחד גדול. ביאור דבריו נראה, שהרי גם אש פעמים ניתן לקבוע גבולות עד היכן יכולה האש להתפשט, וכי נאמר שכל שטח האש הוא בור גדול, אלא כיון שהרוח מוליכה את האש חשוב כאש, מה שאין כן בכותל ואילן שנפלו שאינם הולכים על ידי כוח אחר, אלא מחמת עצמם נופלים, וגם ניתן לקבוע את השטח שהם עלולים ליפול, בזה אומרים שהוא בור גדול ואינו אש שהולך ומזיק.
הפלפולא חריפתא באות א מתרץ שכל תקלה יש לדמותה לבור, אפילו שיש לה דמיון גם לשאר מזיקים. (כיון שאם מדמים לבור יהיה לה גם את כל דיני בור שפטור על כלים וכדומה, למרות שיש לדמותו גם לשאר מזיקים).
הקהילות יעקב תירץ שדעת הרא"ש היא כמו שכתב הרשב"א שכוח אחר מעורב בו הוא סיבה לחייב ולא סיבה לפטור, לכן כותל ואילן שהזיקו בדרך הילוכן והזיקו בדרך נפילה ואין כוח אחר מעורב בהם, אין בהם את החומרא של אש.
האבן האזל שם מבאר דברי הרא"ש על פי דברי רבנו ישעיה שהובאו בשיטה מקובצת שם וז"ל: "וקשה אמאי לא דייק אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש. ויש לומר דלא דמי לאש, דאש מיד שנעשה הוא נזקק לשומרו ולהעלות בדעתו שיזיק על ידי רוח מצויה, וכן באבנו סכינו ומשאו דמדמי לעיל לאש, אבל כותל ואילן ליכא למימר הכי דבשעת נטיעה ובנין לא היה לו להעלות בדעתו שיפלו לזמן מרובה". ומבאר האבן האזל שחיוב של אש הוא על עשיית המזיק ולא על הבעלות על האש, לכן רק אש שהבעיר בעצמו חייב אבל אש שקנה מחברו פטור על האש כיון שלא יצר את המזיק, ובכותל ואילן למרות שעתה עומדים ליפול והתרו בו כיון שהוא לא יצר את הנזק אינו חייב. כל זה כתב בדעת הרא"ש, אבל לדינא מוכיח האבן האזל שם שבאש חייב גם אם לא הבעיר את האש, אלא נפלה אש לרשותו וקנה אותה חייב על נזקיה. ומסקנתו שאם הזיקו הכותל והאילן בשעת נפילה חייב מדין אש.
ועל נידון זה האם חיוב אש הוא רק כשהוא מבעיר את האש ולא כשהוא ממונו, או גם כשהוא ממונו ולא הבעיר חייב, עיין באמרי משה סימן כט אות כב שהוכיח שחיוב אש הוא מדין מבעיר ולא משום שהוא ממונו, ורק בבור חייבים משום שהוא ממונו. וכן בברכת שמואל ב"ק סי' י אות ב מבאר הטעם של כותל ואילן שאינו אש משום שחיוב אש הוא דוקא אם מבעיר וחיוב בור הוא אם פשע על ממונו. ועיין עוד בקונטרס השיעורים שיעור יג שהאריך בזה.
האם בקיר שנפל חייבים על כלים
בספר דברי גאונים כלל נא אות טז (הובא בקהילות יעקב שם) מביא בשם ספר חסד לאברהם (תאומים) חו"מ סי' נג שכותל ואילן שהזיקו בשעת נפילה דינו כאש וחייבים אפילו על נזקי כלים, ומה שכתבו התוספות והרא"ש שחייב מדין בור הוא לומר שגם חיוב בור יש בו וחייב אף על טמון.
אבל הסמ"ע בסי' תטז סק"ב מבאר שחיוב כותל ואילן שהזיקו בשעת נפילה חייב מדין בור, ועל זה הביא את דברי הרא"ש שכתב כן. ומדבריו נראה שהבין ברא"ש שחייב רק משום בור ולא משום אש ושלא כדברי החסד לאברהם.
קרקע שהוזק מהקיר שנפל דינו ככלים
בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' כא כתב שחיוב כותל ואילן בשעת נפילה הוא מטעם בור ופטור בכלים, והביא את דברי הירושלמי שקרקעות נקראים כלים, ולכן אם הוזקו קרקע בבור בעל הבור פטור, ומצאנו אפשרות שקרקע יוזק בבור, אם כותל ואילן שנפלו והזיקו את הקרקע, כיון שגם דרך נפילה נקרא בור לכן פטור גם על היזק הקרקע.
דין מים שחלחלו והזיקו קירות
נמצא שבכותל ואילן שנפלו בשעת נפילה יש מחלוקת בדעת הראשונים אם חיובו מטעם אש ובור או רק משום בור. ובמים שמחלחלים ומזיקים את הקירות לדעות שבכותל ואילן הוא חיוב של אש גם מים הוא חיוב של אש, כיון שהולך ומזיק וממילא חייבים גם על קירות. ולסוברים שהוא מטעם בור אם נאמר כביאור הנחלת דוד שכותל ואילן מכח עצמם נופלים ומזיקים במקום נפילתם, לכאורה מים שמתפשטים והולכים דומים לאש, ולא נאמר שהוא בור גדול, ואם כן חייבים על קירות. אבל לדברי הקהילות יעקב שמבאר בדעת הרא"ש שסובר כטעם הרשב"א שכוח אחר מעורב הוא חומרא, וכל שאין בו כח אחר מעורב אין דינו כאש, וכן לדברי האבן האזל והברכת שמואל שאין חייבים על אש כשהוא לא הבעיר אותו, אם כן מים שמחלחלים מכוח עצמם דינם כבור ולא כאש, ואין חייבים על נזק בקירות כיון שאף קרקע דינו ככלים, וכמו שכתב האמרי יושר.
מממונו שהזיק מכח שכחה
גם לסוברים שהשופך מים והם הזיקו חייבים מדין אש, יש לדון בנידון דידן ששכחו ולא כיבו את הבוילר, אם שכחה נקרא פושע. בגמ' ב"ק דף כו ע"ב "אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב, לענין ארבעה דברים פטור. ובביאור הגר"א סי' תטו סק"ב מבאר שרק בשעת נפילה אם שכח חייב, משום שבשעת נפילה הוא אדם המזיק וחייב על שכחה, אבל אם הזיק אחר שנפל, שכל חיובו הוא משום בור, אינו חייב על כריית בור זה, כיון שכרהו על ידי שכחה ושכחה דומה לרוח שאינה מצויה. נמצא לפי דבריו, אדם ששכח והזיק אם הזיק בגופו חייב, ואם שכחתו גרמה שממונו יזיק פטור. וכיון שביארנו לעיל שאם שכח לכבות את הבוילר והזיקו המים, אינו חייב משום מזיק בידים, אלא משום ממונו המזיק, וכיון שהנזק נוצר ע"י שכחה פטור.
בוילר תקין – דינו כשמר על ממנו
יש להעיר עוד שכיון שיש תרמוסטט לכל בוילר שגורם שאם יתחמם יותר מהראוי ייכבה הבוילר, אם כן כשיש תרמוסטט נקרא ששמר על ממונו, ואם התקלקל התרמוסטט, הרי הוא פטור על כך, כמו בחפר בור וכיסה את הבור כראוי והתליע הכיסוי שמבואר בב"ק דף נב ע"א שפטור. ואין אומרים שצריך ללכת כל פעם ולבדוק את הכיסוי אם התליע. והטעם שמועיל כיסוי אפילו שיכול להתליע וליפול הכיסוי מבואר שם בדף נה ע"ב "ארבעה דברים מיעטה התורה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל". והיינו שאין חיוב לסתום את הבור, אלא מספיק שיכסנו כדי להיפטר, אפילו אם עלול להתליע אחר כך.
