ז' אדר – סעודת חברא קדישא
המנהג מקדמת דנא שאנשי ה"חברא קדישא" העוסקים בגמילות חסד של אמת קובעת להם יום בשנה המיועד להתאספות לתפילה ובקשה, צום ותשובה באמירת סליחות מיוחדים כשלאחר מכן עורכים בקשת סליחה מהנפטרים רח"ל שמא לא נהגו בהם כבוד כראוי. יום זה לא הי' קבוע במועד מסויים בכל הקהילות אך במרבית קהילות פולין והונגריה בחרו יום זה דוקא ביום פטירת משה רבינו ע"ה שהוא ז' באדר וכן הי' מנהג ירושלים עיה"ק.
ובערוב יום זה של צום ותפילות נהגו לקיים סעודה גדולה לכל אנשי הח"ק שאכלו מתוך אהבה ואחוה, ולמעמד זה הוזמן רב העיר וחכמי המקום, שהיו נושאים דברים בענינא דיומא, בשבח מעלתם של העוסקים בגמילות חסד של אמת, והוסיפו בענינים הצריכים תיקון בחברה קדושה זו. כך מתבאר במנהגי הקהילות שהתחילו כבר להתפשט לפני כמאתיים שנה משנת תק"ס וכתב בהקדמה שהעתיקו אנשי הח"ק מקובץ סליחות שיו"ל בק"ק בריסק דליטא, וע"ע בקונטרס הסליחות מהדורת הגרי"מ טולידאנו ונעתק בקובץ הסליחות שיו"ל ע"י הח"ק גחש"א הכללות בירושלים תרס"ה – ושיום זה הוא נקבע ליום ז' אדר לבני ציון היקרים עיה"ק ירושלים וכן העיד הגאון ר' שלמה אהרן וורטהיימר זצ"ל (בשנת התרצ"ד) בספרו שאלת שלמה ח"ב (סי' נ') וכן סיים שם ובלילה אשים סעודה לכל בני ה"חברא קדישא" כו', ע"ש. וכן הביא הגאון רבי יוסף הכהן שווארץ בספרו הדרת קודש (עמ' 18) וז"ל: ומנהג ישראל תורה הוא בכמה מקומות כמ"ש בס' אור לישרים שבכל שנה ושנה יום ז' אדר מתענים כל בני הח"ק ויחדיו יבאו כולם בלחית החיים להתפלל כו' ע"כ. וע"ע בספר גשר החיים ח"א (עמ' שנב שנג) שביאר ופירט סדר יום זה שנהגו במקומו ירושלים עיה"ק. וסיים שם "ובערב עושין סעודה גדולה בשביל כל החברים, ובסעודה דורשים ומחזקים זה את זה", ע"כ.
אמנם יש מי שכתב שנהגו רק לצום חצי יום ואח"כ עושין סעודה בו ביום, כך נכתב בתקנה משנת תקי"ב והובא בספר הדרת קודש הנ"ל עמ' כא וז"ל התקנה: בז' באדר מחוייבים כל בני החברא קדישא להתענות עד אחר זמן מנחה גדולה, מיד לאחר יציאת העם מביהכנ"ס שחרית ילכו כל בני הח"ק עם הרב האב"י נ"י לבית עלמין חדש וישן, ושם ידרוש הרב וישמיע לעם דברי כיבושין ממיתת משה רבינו ע"ה כי ה' הטובה עליו כו' ומחוייבין לעשות סעודה זו ביום כדי לחבב המצוה כו'. ע"כ. וע"ע בספר של ירושלים להרה"ג יהודה לייב הורנשטייין זצ"ל, שכך הביא מנהג הספרדים וכתב שלכולם יש סמך ושורש למנהג, ע"ש.
טעם שנקבע יום הח"ק וסעודתו לז' באדר
בספר הדרת קודש הנ"ל (עמ' 20) כתב טעם לזה, שהוא מפני שיום זה הוא יום פטירת משה רבינו ע"ה, והחי יתן אל לבו אם משה מת מי לא ימות? ע"ש.
וטעם נוסף מצינו לקביעת יום זה כמבואר בנכתב בהקדמה שהעתיקו אנשי ח"ק מקובץ סליחות שיו"ל בק"ק בריסק ליטא בשנת תק"ס הנ"ל כאשר נכתב בספר התקנות של הח"ק (שנוסדה ירושלים תרט"ז) בתקנה י"ג, וז"ל: "תקנה נכבדה אחת ליקרי דשכבי וליקרי דחיי אחת בשנה אשר האנשים המתעסקים בחברא קדישא וכו' יקדשו יום אחד בשנה ביום אשר לא יחול בשבת אשר יתענו תענית גמור ויתאספו כולם בבית כנסת אחד כו' ע"כ. וא"כ ידוע שז' באדר לעולם לא יחול בשבת ולכן קבעו לעשותו ביום זה, אף אמנם שבתקנה הנ"ל לא זכרו יום זה במפורש, וא"כ לפי טעם זה הי' אפשר גם לבחור ביום אחר שלא יחול לעולם בשבת.
ולפי"ז י"ל דאם הי' שנה מעוברת יש להמתין לז' באדר השני שהרי ידוע שז' אדר א' כן יכול לחול בשבת.
אמנם יש להעיר ממ"ש השו"ע הל' תעניות (סי' תק"פ ס"ב) בסופו שנהגו להתענות ביום ז' באדר יום פטירת משה רבינו ע"ה. ובמג"א (ס"ק ח') שם כתב להביא תשובות המהרי"ט סי' לא' שהמנהג להתענות באדר ראשון, ושכ"כ בתרומת הדשן סי' רצ"ד אע"ג שבגמ' מוכח שאותה שנה לא היתה מעוברת ח' ע"ש. ובספר ילקוט יהושע (דף ד' ע"ב) מייתי מאן דאמר שהיתה אותה שנה מעוברת ומת באדר ראשון וחד אמר שמת בג' בשבט ע"ש. וע"ע בשיורי כנה"ג שזכר ג"כ דברי מהרי מנלן (שכידוע שהוא מהרי"ט) ושכן הוא במהר"י ברונא ע"ש. וא"כ לפי"ז יוצא שצריך להתענות ולעשות כל ענין תח"ק והסעודה בז' אדר א' ולא באדר השני דאל"כ נפסיד ענין יום נשגב וגדול זה וכל עניניו וטעמיו, ולהנאמר לעיל לשיטתם מ"מ צריך לעשותו בז' אדר א' שהוא דוקא יום שלעולם לא יחול בו שבת וצ"ב.
טעם ונימוק נוסף ציין בספר מועדים לשמחה פי' ד' (עמ' קיז). והוא לפי שמשה רבנו ע"ה בכבודו ובעצמו הוכרח במעשיו להתעסק בקבורת המת, וכפי שהתורה מעידה בו (שמות י"ג י"ט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" ושנוי במשנה (סוטה ט:) "מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה", ומשולש בגמ' (שם יג.): ת"ר, בא וראה כמה חביבות מצוות על משה, שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה והוא התעסק במצוות. שנאמר (משלי י' ח') "חכם לב יקח מצות" ע"כ.
וגדולה מזו שנינו במס' סוטה (שם) מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, ומי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה כדכתיב ויקבור אותו בגי וגו' ולא ידע איש את קבורתו" ולפי שביום זה קברו הקב"ה לכן הוו אנשי הח"ק יום זה ליום נעלה, שהם דבקים במידותיו של הקב"ה, וכמו שאמרו חז"ל הדבק במצוותיו – מה הוא קובר מתים, כדכתיב "ויקבור אותו בגי" אף אתה כו', ע"ש.
ומענין טעם זה יש שציינו טעם נוסף ליום זה דוקא (הובא בהערה שם 25) היות שבנהוג שבעום כל בעלי אומניות אמתי הם שמחים? בשעה שמלאכתם מתברכת ואימתי הם עצבים? בשעה שמלאכתם מתמעטת, אבל חברא קדישא שבישראל, אעפ"י שאומנותם בעשיית חסד עם המתים ועם החיים שעושים צרכיהם באמונה, אין הם שמחים במלאכתם לעולם, ואימתי הם שמחים בשעה שמלאכתם פוסקת… ואי אתה מוצא שפסקה מלאכתם של עושי החסד עם המת אלא בז' באדר בלבד, שבו מת משה רבינו ולא נתעסקו עמו שום נברא, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ע"כ. לכן קבעו דוקא ביום המסמל מידה נעלה זו.
עוד טעם כתבו לרמוז מהא דמתני' (שקלים א' א') "באדר … ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות, ע"כ. ולפיכך מן הראוי שבני הח"ק בישראל יסדרו יום ז' באדר צרכי הרבים של גחש"א. ויוצאים לבית העלמין לפקח על הקברים ולבדוק המצבות לתקן את הטעון תיקון ולגדור את הצריך גדר כמבואר דבר זה בספר גשר החיים הנ"ל.
ועוד ענין ומעלה לצום ולהתפלל ביום זה כבר מבואר יוצא מזה שאמרו במגילת תענית לקבוע יום ז' אדר יום פטירת משה רבנו ע"ה. וכן נפסק בשו"ע סוף הל' תעניות סי' תק"פ ב"ב. ושם פתח בס"א וז"ל: ואלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם כו' ע"כ. ועי' במג"א שם (ס"ק ה') מה שכתב משם תשובת מהרי"ל ומ"ש לעיל, שזה דוקא באדר הראשון, ולפי"ז אין להמתין לז' באדר ב'.
וא"כ לפי"ז נמצאו למדים שיום פטירת משה רבינו ע"ה הוא יום מיוחד ונעלה ויום המסוגל לתפילה ובקשה ולצום לכל בית ישראל ולאו דוקא לאנשי הח"ק. וכן יש שביארו כן עפ"י דברי חז"ל במדרש (ויק"ר י"א ו') "ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר [שקדמו לפטירתו] הי' משה מבקש תפילה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל, והשבעי אמר לו הקב"ה: כי לא תעבור את הירדן ה זה" (דברים ג' כ"ז) אנו שזכינו לישב לפני ה' בהר הקודש בירושלים, מקום דמשה ואהרן לא זכו, על אחת כמה וכמה שנעשה יומו של משה יום תפילה ותחנונים, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' וישוב אלינו וירחמנו, ע"כ. אמנם ראיתי למ"ש ב' אוצר דינים ומנהגים (איזינשטיין- תרע"ז) מערכת ס' (ערך סעודות מצוה) שכתב בפשטות שבני החברא קדישא נהגו לעשות סעודה בט"ו כסלו אחרי שהתענו ואמרו סליחו והלכו לביה"ק כו' ע"כ. ומלבד שלא כתב מקור לזה כלל בפוסקים או מנהגי קהילות השונות. לפלא שכלל לא הזכיר כלל המנהג הרווח בכל תפוצות העולם לעשות כן בז' אדר.
טעמה וענינה של סעודה זו
כבר נתבאר לעיל ממ"ש בקובץ סליחות של הח"ק בריסק דליטא, שביארו הטעם הפשוט שהיו נוהגין לעשות הסעודה לכל הח"ק. לאחר שביאר והרחיב בסדר היום והסעודה וז"ל: וכל הראשי דגלים מכבדים ומשמשים לכל הקרואים בעת הסעודה כראוי לסעודת מצוה והוא חיזוק גדול לחברה, למען ילמדו ויזדרזו ויתחזקו להתעסק במצות קבורת מתים איש לאחיו יאמר חזק, וכו', ורמז לזה כתב בשם הגאון רשכבה"ג ר' ארי' ליב קאצלנבוגן זצ"ל בעל "ארי דבי עלאה" הוא במשנה ע"ה פ"ב (משנה ה') שאמרו לענין הסעודות שהיו עושין לעדים שבאו להעיד על קידוש החודש ושם אמרו וסעודות גדולות עושין להם כדי שיהיו רגילין לבא ע"כ. ונרמז זה זכר ג"כ בספר זיבולא בתרייתא (עמ' נג') בשם ר' זלמן בהר"ן זצ"ל טעם לסעודה זו משנה דר"ה הנ"ל.
וכעין זה כתב בספר הדרת קודש הנ"ל שע"י הסעודה מתחברים כל הח"ק יחד גדולים עם הקטנים וגדולה לגימה שמקרבת ומאחדת לבכות של הח"ק מרבים רעים וע"י זה מתקיים ומתחזק האהבה ואחוה ביניהם כמבואר בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת אבילות סי' רז' אות א')
עוד שם (עמ' 23) כתב טעם נוסף לסעודה זו ע"פ מה דאיתא במכילתא על הפסוק (שמות ט"ז י"ד) "ותעל שכבת הטל" – עלתה תפילין של אבותינו, שהיו שכובים כעפר על פני הארץ". נמצא שבזכות שוכני עפר זכו בנ"י ללחם אבירים שירד להם מן השמים, ולהזכיר גודל כח הצדיקים יותר במיתתם, שמתפללים בעד החיים והחיים נזונים בזכותם, עושים החברא קדישא, גומלי חסד של אמת עם המתים סעודה רבתי ביום שפסק המן מלירד.
ובספר הדרת קודש (שם חלק המכתבים עמ' 34) ביאר טעם נוסף לעשיית הסעודה והוא ע"פ מה שאמר שלמה המלך ע"ה – "טוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתה ויין והחי יתן אל לבו ע"כ. והוא משום דקיים חשש שלא למשוך לבו באכילה ושתיה של כדת של תורה, משא"כ בז' באדר וכן בשמחת שאז זמן פטירת משה רבנו ע"ה, א"כ בודאי זכור יזכור החי ויתן אל לבו דאם משה רבנו מת מי לא ימות, ע"כ. אין שימשוך משניהם ביין ורק יהא בגילו ברעדה.
והגאון ר' חיים אפרים בלאטי (רב בטרנאליט חר"ז) בספר חמידי אפרים (עה"ת פ' תרומה) ביאר ואף נתן טעם נוסף לעשיית הסעודה. דשם כתב לחקור בענין פרטי הסעודה והק' ב' קושיות האחת מדוע לא יעשו כן לכל הקהל, והשנית – למה לא היו מכבדים פני זקנים להושיבם בראש רק כקטן כגדול שם הוא יושב בחמץ אם רק הוקצב בשנה אחת להיות מבני החבורה?
וביאר שהרי עיקר יסוד מנהג התאספות הח"ק הוא כדי לקנות בית החיים להשגיח עליו ולקבור מתים רח"ל, תקנו לעשות סעודה שלא יהי' מהות ותכלית החברה לענין צער ועצב בלבד, וסימנא מילתא היא, שמצינו מנהג בכמה קהילות שבכל ערב יוה"כ קונים איזה משקה ומאפה ושותים ואומרים זל"ז "לחיים" והטעם כנ"ל כו', וע"ש. ולפי"ז מה שביאר מה דהק' שם, ושהוא להראות שאחרי מאה ועשרים שנה כולם שווים בין ע"ה ובין ת"ח בין עשיר ובין עני, ע"ש.
חובת ההקפדה המוטלת על הח"ק לעשות סעודה זו
כבר העיד תלמיד החתם סופר משמו על חובת ההקפדה על סעודה זו. הלא הוא רבי שמואל רייניטץ זצ"ל (בעל מחב"ס חק המצות, וערוגות הבושם) שפעם בשנת התקצ"א גזרו הרופאים שלא להתאסף באסיפה יחד, מחמת חולי כבר ששרר בעיר – (מחלת החולירע רח"ל) והיתה סכנה של התדבקות במחלה, ומשום כך חשבו גבאי הח"ק לבטל הסעודה שנערכה יחד ברוב עם, והחת"ס בשומעו על כך מיחה בהם ואמר, שאין הם רשאים לבטל את הסעודה בשום פנים ואופן. ע"כ.
וכן מצינו שהקפיד בזה מאוד המהרי"ל דיסקין מבריסק זצ"ל אפי' בזמנים קשים שלא הי' מה לאכול לאנשים בכל זאת לא הסכים לבטל סעודה זו, וכמו שמעיד תלמידו ה גאון ר' שלמה וורטהיימר בעל מח"ס שאלת שלמה הנ"ל) ששאלו פעם את המהרי"ל בזה, והשיב להם במעשה שהי' בעיר אחת ושם הי' מנהג לערוך סעודה גדולה במוצאי ז' אדר, ובאחת השנים היתה שם מחלה רח"ל אשר הי' אסור לאכול בשר, ובאו להגאון אב"ד שם ושאלהו אם להגיש בשר ? והשיב כי היות והמנהג בסעודת ח"ק להגיש בשר לא ימנעו גם עתה ממנהגם ויערכו השלחן בבשר מבושל ע"ש. ושם תלמידו סיים דדעת רבו (המהרי"ל) שנראה שהחמיר כ"כ היות והוא כנדר לדבר מצוה שאין לו התרה ע"כ.
יברר אי הוי סעודת מצוה
ועתה יש לדעת אי סעודה זו מיקרי סעו"מ לכל מילי או שמא מנהגיו בעלמא הוא ואינו נחשב לסעו"מ, אלא סעודת מרעים. והנה לאחר שהבאנו לעיל הטעמים לסעודה זו יש להוכיח מכ"פ מהטעם הראשון שאפשר שמוקי סעו"מ – שהרי עיקר טעמא שתיקנו הסעודה הוא שהוא חיזוק גדול לחברה למען ילמדו ויזדרזו ויתחזקו להתעסק במצות קבורת המתים, וכנ"ל בקובץ הליחות של ח"ק בריסק דליטא, ובפרט שסמך לזה רמזי ממשנה ר"ה פ"ב מ"ה – גבי עדות החודש שסעודות גדולות היו עושין להם כדי שיהיו רגילים לבא העדים ולהעיד. ועי' במ"ש באורך בענין סעודת ר"ח שהיא סעו"מ וגם מה שהיו עושין לעדים. צ"ל עכ"פ היכא דקדשו בי"ד החדש והו"ל יום זה ר"ח. ובגמ' (ר"ה (כג:) משמע דרק בשבת הוו עושין סעודות לפי שלא יכלו העדים לצאת עי' רש"י שם, אמנם ברמב"ם מבואר שהיו עושין להם סעודות תמיד ואלו הסעודות אינם של עיבור החודש. עי' בספר לב בנים (סי' יט' הערה לז'). שהביא זה ושם כתב בפשיטות שסעודות שהיו עושין להם אינם סעו"מ שעשו כן, רק כדי להרגילם שיבואו. וצ"ב.
ע"ש וא"כ מבואר יוצא שאפי' רק כדי סיבה קלה של ענין שירצו לבא לעשות מצוה להעיד עשו להם סעודות גדולות ושהם סעו"מ, כן יש לומר בנ"ד ואדרבא כאן שזו מצוה שרובא דאינשי לו ששים ושמחים לקיימה ואף בורחים ומפחדים ממנה על אחת כמה וכמה יש מקום לתקן ולעשות סעודה גדולה ברוב עם כדי למשוך עוד אנשים לחברה קדושה זו ושהיא תחשב לסעודת מצוה.
אמנם לשאר הטעמים שזכרנו לעיל אין כ"כ נראה להחליט סעודה זו לסעו"מ דהם רק רמזים ודברי מוסר נחמדים ואין בהם מקום להכריע באופן ההלכתי.
אך אמנם אפשר שע"י שנהגו לומר שם דברי תורה ודברי חיזוק בענין זה או על פטירת משה רבינו וענינו לזה וכמ"ש. הוי בצירוץ רמזים וטעמים הנ"ל כסעודת מצוה וכמ"ש בחו"י סי' ע' ובמהרש"ל ב"ק סי' ל"ז ועוד. ע"ש בחשיבות ד"ת בסעודה ובפרט שכאן אין הסעודה סיבת האסיפה אלא להפך מצאנו שכל היום היו צמים ומתענים ומתפללים ואומרים סדר סליחות מיוחד ומבקשים סליחה מהנפטרים וכו', וע"ז בערוב היום היו עושים סעודה ובודאי שי"ל שבזה כן יחשב לסעו"מ שהיא באה כביכול בגדר מצוה זו שהתאספו יחד לתפילה ותחנונים ובקשת מחילה מהנפטרים. וכן חיזוק לעתיד בענינים אלו.
ומתוך דברי מעט הפוסקים שזכרנו ומתוך תקנות הח"ק נראה שקראו לה סעודות מצוה, וכן ממעשה דמהרי"ל דיסקין מתבאר שהחשיבו בפשטות לסעו"מ ושהחמור עליהם גם על אכילת בשר וכפי שנהגו.
וכן מהא דסיים תלמידו וכתב שמהרי"ל החמיר בזה שהוא כנדר לדבר מצוה שאין לו התרה, כלומר שחזינן שזה נחשב לדבר מצוה ממש, וא"כ י"ל דהוא סעו"מ. וכן ראיתי שכתב בפשיטות בס' אוצר דינים ומנהגים (אייזענשטיין) שם שזה נחשב לסעודת מצוה וציין לכלבו סי' כ"ד ע"ש.
עשייתה בזמנים מיוחדים כמו ע"ש וג' שבועות ובנודר מסעודת רשות ובעה"פ.
בזה לא הארכנו שכבר כתבנו שנהגו לעשותה בז' באדר אבל עכ"פ ודאי אם קבעו לדחותה ולעשותה על זמן אחר גם אין ראוי לכתחילה שיעשו בזמנים מיוחדים ואסורים בסעודת מעין אלו עם אכילת בשר ושתיית יין. כמו מר"ח אב לשו"ע ולרמ"א אפשר גם מי"ז בתמוז, וכמבואר בס' תקנ"א. או בע"ש. עכ"פ למנהג בקמת מהקהילות להתענות רק חצי יום כנ"ל, ודאי שאין לקובעה אז, ולענ"ד אף בע"ש יהי' אסור לעשותה שהרי רק גומרים תעניתם לאחר זמן מנחה גדולה כמבואר ואז ודאי יש איסור לקבוע סעודה בע"ש שאינו רגיל בימות החול כמבואר בשו"ע סי' רמ"ט סעיף ב', ואף אי נימא שהיא סעו"מ ושלדעת הרמ"א קיל טפי וכמ"ש גבי סעודת ברית ופדיון זה רק בהם שקבוע זמנם עי' מג"א ומשנ"ב שם ופשוט. וכן נראה לענ"ד שאין לקבוע לעשות סעודה זו ולדחותה לזמן כמו ערב פסח שהוא זמן תענית בכורים שע"י שיעשו סעודה יאכלו הבכורים ומטעם הנ"ל שאין זה שייך הזמן זה, ובפרט עי' מ"ש בענין זה בכמה דוכתי ובעיקר בענין סעודת סיום מסכת שאין לדחותה לעשותה בזמן ע"פ כדי שלא יתענו הבכורים ופשוט.
ובענין הליכת אבל לסעודה זו
עי' ברמ"א יור"ד ס' שצ"א ס"ב ע"ש בזה שאפי' אי נימא שהיא סעו"מ אינו מותר אלא בתוך ביתו ושאינה סעודת של שמחה וזה אפי' תוך שבעה כמבואר בתרומת הדשן (סי' רנא) ועי' בנו"כ שם. ובמה שכתבנו באורך דזה בשאר סעו"מ. וכאן נראה דאדרבא סעודה זה עסוקה בעניני קבורה וכל עניניה וכמ"ש באחד טעמי הסעודה שהוא שאין בזה חשש שמא ימשך בשתיית יין שזה לכ' זמן פטירת משה רבינו. ואמרו אם משה רבנו מת מי לא ימות והוא מוסר ללבו של האדם והחי יתן אל לבו. אמנם נראה עכ"פ שזהו בביתו אבל לפי המבואר לעיל סעודה זו נהגו לעשותה "בבית החיים" וכיוצ"ב ולכן אין לו לצאת מביתו לסעודה זו.
