הלכות פורים

כ"ו שבט ה'תשע"ב

משנכנס אדר מרבין בשמחה.

עומדים אנו בפתח חודש אדר, חודש מלא שמחה לעם ישראל. בחג הפורים הבעל”ט אנו מצווים בקריאת מגילה, מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו. אנו נותנים סכום כסף, זכר למחצית השקל, וסועדים את לבנו בסעודת פורים כטוב לבנו ביין – עד דלא ידע.

לכבוד חג הפורים ריכזנו עבורכם הגולשים את כל הלכות פורים, דיני קריאת מגילה, זכר למחצית השקל, מתנות לאביונים ועוד, לנוחותכם המלאה.

דיני קריאת המגילה

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תרפ”ז סעיף א’): חייב אדם לקרות המגילה בלילה, ולחזור ולשנותה ביום [מבאר המשנה ברורה (ס”ק ב): זכר לנס שהיו צועקים בימי צרתם יום ולילה]. קריאה של לילה, זמנה כל הלילה, ושל יום, זמנה כל היום מהנץ החמה עד סוף היום, ואם קראה משעלה עמוד השחר, יצא.

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תרפ”ז סעיף ב’): מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה [מבאר המשנה ברורה (ס”ק ז): אף שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, ואפילו היתה תלמוד תורה של חבורה גדולה של מאה אנשים שלומדים באיזה בית, בכל זאת צריך לבטל ולילך לקרותה בציבור, משום ברב עם הדרת מלך. אך מי שמתפלל כל השנה בקביעות במנין המיוחד לו להתפלל שם, אינו צריך לילך לבית הכנסת], קל וחומר לשאר מצוות של תורה שכולם נדחים מפני מקרא מגילה, שאין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה.

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תרפט סעיף א): הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים.

כתב השולחן ערוך (סימן תרפ”ט סעיף ב’): אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו, והוא שישמע מפי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא, ויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים. ויש אומרים, אם האשה קוראה לעצמה מברכת “לשמוע מגילה”, שאינה חייבת בקריאה.

כתב השולחן ערוך (סימן תרפט סעיף ו): מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה.

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תר”צ סעיף א): קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור.

כתב השולחן ערוך (סימן תר”צ סעיף ג): צריך לקרותה כולה, ומתוך הכתב, ואם קראה בעל פה, לא יצא. וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפילו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא. אם השמיט תחלתה או סופה, אפילו מעוטה, לא יצא, ואפילו באמצעה דוקא שלא השמיט ענין שלם, אבל ביותר מחציה, אפילו הן כתובות, אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר, פסולה.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ סעיף ד): מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה, לא יקרא עם שליח ציבור, אלא שומע ושותק. וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן, ולכן אותן הפסוקים שקורין הקהל, צריך החזן לחזור ולקרותם מתוך מגילה כשרה.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ סעיף יד): הקורא את המגילה צריך שיכוין להוציא השומע, וצריך שיכוין השומע לצאת, ואם הקורא ש”צ מסתמא דעתו על כל השומעים, אפילו הם אחורי בית הכנסת.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ סעיף טו): צריך לומר עשרת בני המן ועשרת, הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד, ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא. ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחלת “חמש מאות איש ואת פרשנדתא כו'” עד “עשרת”.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ סעיף טז): צריך שיאמר “ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל שונאי ה’, ברוכים כל המאמינים בה'”, וצריך שיאמר “וגם חרבונה זכור לטוב”.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ סעיף יז): מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאיגרת, להראות הנס, וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך. יש שכתבו שנוהגים לומר ד’ פסוקים של גאולה בקול רם, היינו: “איש יהודי וגו'”, “ומרדכי יצא וגו'”, “ליהודים היתה אורה וגו'”, “כי מרדכי היהודי וגו'”, והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך “מחה תמחה את זכר עמלק” (דברים כה י”ט), “ושם רשעים ירקב” (משלי י ז), ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבית הכנסת, ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו.

כתב השולחן ערוך (סימן תר”צ סעיף י”ח): מגילה בי”ד ובט”ו צריך לחזור אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה, קורים אותם ביחיד. כשהיחיד קורא אותה בזמנה, צריך לברך עליה.

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תרצ”ב סעיף א): הקורא את המגילה מברך לפניה ג’ ברכות: “על מקרא מגילה” ו”שעשה נסים”, ו”שהחיינו”, וביום אינו חוזר ומברך “שהחיינו”, ויש אומרים שאף ביום מברך “שהחיינו”, וכן נוהגין בכל מדינות אלו. אחד יכול לברך והשני קורא. לאחריה נוהגין לברך “הרב את ריבנו וכו'”. אם לא בירך לא לפניה ולא לאחריה, יצא. נהגו לומר בלילה “אשר הניא”, אבל לא ביום, ואין לברך אחריה אלא בצבור.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצב סעיף ג): אע”פ שיצא כבר, מברך להוציא את אחר ידי חובתו.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצב סעיף ד): מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת, וצריך להמתין עד אחר שקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית, יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה, אבל אסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה, אפילו התענית קשה עליו.

דיני התפלה בפורים

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תרצ”ג סעיף א): אחר קריאת המגילה בערבית, אומר “ואתה קדוש”, ואם חל במוצאי שבת אומר “ויהי נועם” קודם “ואתה קדוש”.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ”ג סעיף ב): אומר “על הנסים” בלילה וביום. ואם לא אמרו, אין מחזירים אותו. ואין אומרים “על הנסים” רק ביום י”ד, אבל לא בט”ו.

כתב המשנה ברורה (ס”ק ו): שחרית משכימין לבית הכנסת. אין לחלוץ התפילין אף שהתפללו כבר עד אחר קריאת המגילה, דדרשינן “ויקר” אלו תפילין.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ”ג סעיף ג): אין קורין בו הלל [מבאר המשנה ברורה (ס”ק ז): שביציאת מצרים אומרים “הללו עבדי ה'” ולא עבדי פרעה, אבל כאן עדיין נשארו עבדי אחשורוש], ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים למנצח ואל ארך אפים.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ”ג סעיף ד): מוציאים ספר תורה וקורין בפרשת “ויבא עמלק”, ואף על פי שאין בה אלא ט’ פסוקים. קורין המגילה ואחר כך סדר קדושה.

דיני מתנות לאביונים וזכר למחצית השקל

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תרצ”ד סעיף א’): חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים. מבאר המשנה ברורה (ס”ק א’): בין איש ובין אשה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, צריך לתת ממה שנתנו לו. ממשיך המשנה ברורה (ס”ק ב’): מותר לתת מאכל או מעות, ואפילו שתי פרוטות, ששוה פרוטה חשובה מתנה, אבל לא פחות. אם החליף סעודתו בשל חבירו, יצא ידי מתנות, ועל כן עני המתפרנס מן הצדקה יתן שתי מתנות לשני אביונים, ויחזרו הם ויתנו לו. לכתחלה צריך ליתן לאביון דבר הראוי ליהנות ממנו בפורים, מאכל או מעות שיוכל להוציא בפורים. ממשיך המשנה ברורה (ס”ק ג’): שתי מתנות היא מעיקר הדין, אבל באמת מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים יתומים ואלמנות, ודומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהשיב לב נדכאים. שתי המתנות צריך ליתן משלו ולא משל מעשר, וההוספה שמוסיף יוכל ליתן משל מעשר.

ממשיך השו”ע: יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר, ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג’, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה, וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה. וכתב המשנה ברורה (ס”ק ה): זהו לדעת ר”ע מברטנורא, אבל התוי”ט כתב שהפוסקים חולקים וסוברים שמבן י”ג ולמעלה שהוא בכלל איש, חייב במחצית השקל. וה”אלי’ רבה” כתב שכל זה רק מדינא, אבל המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, וכן אשה מעוברת בעד ולדה. נאמר במשנה, כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, שוב אינו פוסק.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ”ד סעיף ב’, והמקור ב”מ ע”ח:): אין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. מבאר המשנה ברורה (ס”ק ו): היינו מעות שגבה אותן הגבאי לחלקם לעניים לסעודת פורים, אין יכול לשנותן לומר דיין בפחות, והמותר יפול לכיס של צדקה, אבל לוקחין עגלים לרוב בכל המעות, והמותר שלא יספיקו לאכול בפורים, ימכר ויפול לכיס של צדקה. כתב ב”י בשם הגהת אשרי, מעות שחשב בלבו לחלקם לעניים ביום פורים, אינו רשאי לשנותו, והטעם, שצדקה יש לו דין הקדש, וחייב לקיים מחשבתו אף שלא הוציא בשפתיו.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ”ד סעיף ג’): אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.

דיני סעודת פורים ומשלוח מנות

כתב השולחן ערוך (או”ח סימן תרצ”ה סעיף א’): מצוה להרבות בסעודת פורים, ובסעודה אחת יוצאים. סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו, ובכל זאת גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה. וכתב המשנה ברורה (ס”ק ג): ואפילו כשחל י”ד במוצאי שבת, ועשה סעודה חשובה בסעודה שלישית, בכל זאת צריך להרבות קצת בלילה לכבוד פורים, אך אינה סעודה כמו למחר, ששם צריך להרבות יותר. נכון ללבוש בגדי שבת גם כן מבערב וימצא אחר כן בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך ומטה מוצעת.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ”ה סעיף ב’): חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מבאר המשנה ברורה (ס”ק ד): זוהי מפלה ראשונה, שניטל נקמה רבה ממנו, ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי, שבירכו הקב”ה שעלה למעלה ראש. וקודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש”י על שתי הטובות, ועל כן אמרו חז”ל שלא יפסיק מלתן שבח על זה בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. יראה להיות זהיר בענין נטילת ידיים וברכת המוציא וברכת המזון, ויהיה שמחה של מצוה. עיין בפמ”ג שכתב שסעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר שצריך כונה על זה לשם מצוה.

ממשיך השו”ע: ויש אומרים שאינו צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי [וכתב המשנה ברורה (ס”ק ה’): וכן ראוי לעשות]. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

ממשיך השו”ע: אין להתענות בפורים, מלבד תענית חלום. ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה [ומבאר המשנה ברורה (ס”ק ח): זה שלא נהגו לעשותה בשחרית הוא משום שטרודים במשלוח מנות, ונמשכים בדרך כלל עד המנחה, ואסור להתחיל בסעודה קודם מנחה]. ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול, ורוב הסעודה צריכה להיות ביום. וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת, ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית, הרשות בידו. וכתב המשנה ברורה (ס”ק ט’): כתב “אלי’ רבה” בשם השל”ה, המשובח מי שעושה סעודה בשחרית. וכתב עוד שיקבץ אנשי ביתו וחביריו, שאי אפשר לשמוח כראוי ביחיד, ויהיה שמחה של דברי תורה.

ממשיך השו”ע: יש אומרים שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים [כתב המשנה ברורה (ס”ק י”א): בלילה הראשונה], זכר לזרעונים שאכל דניאל וחביריו בבבל. וכתב המשנה ברורה (ס”ק יב): וגם אסתר אכלה זרעונים, כדאמרינן פ”ק דמגילה, “וישנה לטוב”, שהאכילה זרעונין.

ממשיך השו”ע: טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר: ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתר ח’ ט”ז) ודרשינן: אורה, זו תורה. וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים, י”ד וט”ו, וכן נהגו.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצ”ה סעיף ג’): אומר “על הנסים” בברכת המזון בברכת הארץ, ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה, אומר “על הנסים”, שהולכים אחרי תחילת סעודה. וכתב המשנה ברורה (ס”ק טו): אם שכח לומר על הנסים, יש אומרים שמחזירים אותו, ויש אומרים שאין מחזירים אותו, וספק ברכות להקל, ודוקא בסעודה ראשונה שאוכל בו ביום, אבל בסעודה שניה שאוכל אחר המנחה שכבר אכל סעודה אחת ביום, שוב אין מחזירים אותו לכל הדעות, אלא כשמגיע ל”הרחמן”, יאמר: “הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו'”.

כתב השולחן ערוך (סימן תרצה סעיף ד): חייב לשלוח לחבירו שתי מתנות בשר או מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט’ י”ט). מבאר המשנה ברורה (ס”ק כ): מיני אוכלין – ולא בגדים ושאר דברים. ומשקה מותר ששתיה בכלל אכילה, וכן מספיק באחד אוכל ואחד משקה, וצריכים שיהיה אוכל מבושל ולא בשר חי, שמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע. וכתב המשנה ברורה (ס”ק יח): בשו”ת בנין ציון (סי’ מ”ד) נסתפק אם הביא בעצמו המנות ולא על ידי שליח אם יוצא, כיון שכתוב “ומשלוח” משמע שצריכים דוקא על ידי שליחות.

ממשיך השו”ע: ונותנים שתי מנות לאיש אחד [מבאר המשנה ברורה (ס”ק יט): בעניים הקפידו לתת לשני עניים, שהמצוה לחלק, משאין כן בעשיר שדי כשנותן לאחד], וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו. יש לשלוח מנות ביום ולא בלילה, ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא.

ממשיך השו”ע: אשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כמו איש [מבאר המשנה ברורה (ס”ק כ”ה): שכולן היו באותו הנס, וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים, וכתיב: “קימו וקיבלו היהודים וגו'” וגם נשים בכלל. וכתב המ”א, אפשר דוקא באלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים, ובכל זאת יש להחמיר], ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש, אבל לא להיפך, אבל במתנות לאביונים אין לחוש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים