היתר ממזרות – גדרי נאמנות האשה לומר גירשתני

כ"ד שבט ה'תשע"ב

אב”ד ורב הראשי דק”ק אמשטרדם

אב”ד ביה”ד הרבני דאגודת הרבנים ארה”ב

שאלה:

באשה שנישאה בחפו”ק בארץ, ולה שני ילדים, נסעו לארה”ב נוא יארק עם בעלה. אח”כ בשנת תש”ל התחתנה בנוא יארק עם בעל שני והיה להם ילד אחד וחזרה לארץ, אין להם שום ניירת, לא תעודת ג”פ שאומרת שנאבדה, וכן נאבד התעודה מבעלה הראשון, גם אין שום ניירת מנישואיה השניים, אלא נולד להם ילד שעומד להתחתן, ויש עליו חשש ממזרות. האשה התחילה וטוענת עכשיו גירשתני בעלי בשנת תשכ”ט, והבעל מודה לה ואומר גירשתי אשתי בשנת תשכ”ט (בגט). א”א למצוא העדים או הגט או רב המסדר הגט. בזמן שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בשנת תש”ל , בעלה הראשון לא רק היה גר בעיר, אלא היה ממשיך לבקר אצלה לקחת הילדים מדירה שלה, ואף פעם לא מחה הבעל, ולא סיפר למשפחתו שהיא א”א – אלא אדרבא אמר שהתגרשו כדמו”י. אדרבא היה קול – בעיר שהתגרשו, ויש עדויות שהיה קול בין חבריו וחברותיה שהתגרשו כדמו”י.

השאלה אם האשה נאמנת לומר גירשתני והבעל מודה לה ואינו מכחישה, ופשטה לפני 42 שנה ידה וקבלה קדושין מאחר ובעלה היה בעיר ולא מחה ושתק, והמשיך לבקר ילדיו בדירתה גם אחר הקדושין, ויש עדויות שהיה קול בעיר בין חבריהם ומשפחתם כבר אז לפני 42 שנה שהם התגרשו זמ”ז בגט כדמו”י.

ואם נאמינם אז, הילד מנישואיה השניים מותר לבוא בקהל, ומכ”מ ליתר שאת ולחומרא ולוודא כשרות הילד לפחות אליבא דשיטה ר”ת בתוס’ גיטין (לג.) נעשה גט – המהרש”ם, דהיינו הבעל הראשון ימסור גט חדש עכשיו לשליח להביאו לאשתו באר”י, ולפני מסירת הגט לאשה יבטלנה בפני אחד, דאפקעינהו רבנן קידושין מיניה, ונמצא בן מבעלה השני מותר לבוא בקהל.

תשובה:

ביאור נאמנות האשה כשאומרת גרשתני

איתא בגמרא (גטין פט:) דאמר רב הונא א”א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב המנונא, דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיזה ומעיזה עכ”ל.

וכן נפסק בשו”ע (אהע”ז סימן י”ז ס”ב). והרמב”ם בפ”ד ובפט”ז מאישות ס”ל דחזקה זו אלימתא כ”כ דמותרת לזה שנתקדשה לו וכן מותרת להנשא בגלל חזקה זו, וכמ”ש ברמ”א (ס”ב) בשם הרמב”ם וי”א וס”ל דלכל דבר נאמנת ע”כ.

ונשאלת השאלה במה נאמנת כ”כ, הלא איכא חזקת א”א, ואין ב’ עדים שמוציאים אותה מחזקתה, ומה נאמנות האשה, הא אין דבר שבערוה פחות משניים ?

וכנראה דמבואר בגמרא דאף דאין כאן ב’ עדים שמוציאים מחזקת א”א, מכ”מ חזקה אאמ”פ בפני בעלה אלימתא כ”כ ונאמנת.

ולכאורה משמע בגמרא דדוקא אם הבעל מכחישה ואמר דלא היה גט, אז אם היא אומרת גירשתני, בזה יש נאמנות של  אאמ”פ.

וכן איתא להדיא ברמב”ם (גירושין פי”ב ה”ד) וז”ל באה היא ובעלה היא אומרת גירשתני ואבד גיטי והוא אומר לא גירשתיך אע”פ שהוחזקה אשתו ה”ז נאמנת, חזקה אאמפב”ב ע”כ

הרי להדיא דווקא אם הבעל מכחישה, אז אם מתעקשת ואומרת גירשתני נאמנת חזקה אאמ”פ. וא”כ בנ”ד דהבעל מסכים לדבריה דאכן היה גט ונאבד להם, א”כ אין כאן נאמנות של אאמ”פ, ואיך נוציאה מחזקת א”א ?

ואף שבסימן י”ז ס”ב החלקת מחוקק מסתפק להלכה, מכ”מ הבית שמואל שם אוסר ופוסק דאינה נאמנת אם אין הבעל מכחישה , ומאידך גיסא השלשה האחרונים (עזרת נשים, בית מאיר, באר היטב) פסקינן דוודאי נאמנת, דאם הבעל מסייע לה ואינו מכחישה אז הוי רגליים לדבר שאומרת אמת, ובוודאי נאמנת.

וצ”ע כוונתו של הבית מאיר – דהא היכא שהבעל מסייע אין כח לדיבורים של האשה, דלא אמרינן אין אשה מעיזה פניה דהבעל מסייע, ואז אין נאמנות של אאמ”פ, ובמה היא נאמנת ?

וכתב הרא”ש בשילהי מס’ נדרים (פי”א ס”ח) וז”ל ועוד נ”ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא, דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה, אבל וודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גירשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור אשת איש כל ימיה עכ”ל הרא”ש.

ומשמע אליבא דברא”ש, שזה כעין חזקה שאינה משקרת, מפני חומר ענין איסור אשת איש ובניה ממזרים, ומשום זה לבד נאמנת מעיקרא דדינא, וכשבעלה מכחישה אז יש ריעותא בחזקה שאינה משקרת מפני חומר א”א וממזרים, ואז מכ”מ חכמים האמינו אותה מפני חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

ולפי”ז נראה שתיכף ומיד כשאשה טוענת גירשתני בעלי, אפילו לפני שבעלה טוען שום דבר, נאמנת מדינא.

ובאמת כך מסביר הערוה”ש (אהע”ז סי’ י”ז סק”ג) דאשה הטוענת שזינתה או מאיס עלי אינה נאמנת, דמבקשת שיכופו בעלה לתת גט ותינשא בהיתר, אבל בנ”ד שטוענת גירשתני, ומותרת אני לאחר, אז אם היא משקרת הרי היא באיסור א”א כל ימיה ובניה ממזרים ואין אשה חשודה לעשות כן  עכ”ל  הערוה”ש.

וכן כשאמרה מת בעלי אינה נאמנת דאולי תולה באומדנא או בדדמי לה או עפ”י השמועה, ואין כוונתה להנשא באיסור, אבל באומרת גירשתני אם משקרת משקרת לגמרי ותהיה באיסור א”א כל ימיה ותעשה בניה ממזרים, ואין שום בת ישראל חשודה בזה  עכ”ל  הערוה”ש.

הרי ברור לן שזה עיקר הנאמנות של האשה, וכתב שם בסוגריים בערוך השולחן וז”ל וזה כוונת הרא”ש שם עכ”ל.

ומוסיף עוד הערוה”ש שם דאם אומרת גירשתני יבררו בי”ד האמת ויכירו וידעו האמת, ואם נמצא שמשקרת אין בדבריה כלום, ואם בכל זאת אי אפשר לברר כגון שמתו העדים או הלכו למדינת הים וכו’ קים להו לרבנן דאין אשה מעיזה פניה ונאמנת  עכ”ל  הערוה”ש.

נמצא שעיקר נאמנותה היא מפני שאין אשה חשודה לשקר בזה שתהיה באיסור א”א כל ימיה ובניה ממזרים ותיתפס כשקרנית שבי”ד וודאי יברר הדבר, ובאם אי אפשר לברר אז נאמנת כאשר בעלה מכחישה דאין אשה מעיזה פניה.

ובאמת כך פסק הבית מאיר בספרו הובא בפת”ת (י”ז סק”ז) וז”ל וכן מסיק לדינא בספר בית מאיר דמיד שהתחילה היא לומר בפניו גירשתני כבר הותרה ושוב אינו מזיק הודאתו ע”כ

וכן פסק הבאר היטב (י”ז סק”ב) וז”ל ע”כ נ”ל היכא דהיא התחילה להעיז פניה נאמנת אף שמסייע אח”כ או שותק עכ”ל.

וזה ממש נ”ד דהיא התחילה להעיז והבעל מסייע דאליבא דב”מ באה”ט וערוה”ש נאמנת, ודבר זה מבוסס על הרא”ש הנ”ל.

חזקה אין אשה מעיזה פניה כשאין הבעל מכחישה – ואין ריעוותא שלא היה קול

והאמת דברמב”ם עצמו לא ברור מה כוונתו, דיש קצת סתירה בדבריו.

דהנה מהרמב”ם משמע (אישות פ”ד הי”ב) דנאמנת להנשא בחזקה זו אף שהבעל אינו מכחישה, וז”ל א”א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה עכ”ל.

וכן משמע מהרמב”ם (אישות פט”ז הלכה כ”ו – כ”ז) וז”ל האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני וכו’ והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל אינו נותן לה תוספת וכו’.

אמר לה הבעל כך היה גירשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכו’, מתוך שיכול לומר לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת נאמן עכ”ל.

הרי בהדיא שבאומר הבעל גירשתיך נאמן וחייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, אבל לעצם דין הגט נאמן, אף שאינו מכחישה.

ונראה משני ההלכות האלו ברמב”ם דנאמנת האשה אף בלא הכחשת הבעל, והוא כמ”ש הרא”ש (שילהי נדרים) הנ”ל דיש נאמנות בסיסית, שחזקה שלא תשקר לחיות באיסור א”א כל ימיה ולהעשות בניה ממזרים, ולכן בלא הכחשת הבעל היא נאמנת בגירשתני.

אמנם הרמב”ם בהל’ גירושין (פי”ב הלכה ד’-ה’) אינו משמע כן, דכתב וז”ל באה היא ובעלה היא אומרת גירשתני ואבד גיטי והוא אומר לא גירשתיך וכו’, הרי זו נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. אמר הבעל גירשתי את אשתי אינו נאמן וכו’, ואפילו הודית לו שגירשה אינו נאמן עכ”ל.

הרי משמע דדווקא אם הבעל מכחישה אז אין אשה מעיזה פניה ונאמנת, אבל כששניהם מודים מעיזה ומעיזה, ואינה נאמנת, והוי כמו הגמרא בגיטין (סד:) וה”מ היכא דליכא דקא מסייע לה אבל היכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ע”כ ובעל ג”כ נקרא מסייע לה, ואם אינו מכחישה ומודה לדבריה, אינה נאמנת ומעיזה.

וכדי ליישב הרמב”ם ולאסוקי ולאוקמא שמעתתא אליבא דהילכתא מחדש הערוה”ש (סק”ה) יסוד והסבר חדש בסוגיא, וז”ל שם, ולי נראה להכריע דוודאי אם באו שניהם מעיר אחרת ואמרו שגירשה שם נאמנים, אף כשהתחיל הוא, דהטעם שאינו נאמן הוא משום דגט קלא אית ליה ע”כ. פירושו, כלומר כל פעם שהבעל או האשה אומרים גירשתני היה צריך להיות קול בעיר דנתגרשה (ב”ב קלד: רשב”ם ותוס’ שם), ואף דעבידי אינשי דמגרשי בצנעא (כתובות כג.) ואטו כל דמגרש בבי דינא מגרש (ערכין כג.), מכ”מ רוב פעמים מגרשין בבי”ד כדי לפרסם הגט ואית לה קלא (ערוה”ש אהע”ז קנ”ב ס”ד ע”ש). ולכן אם אין קול הוי ריעותא קצת.

וממשיך הערוה”ש (י”ז סק”ה) וז”ל וזה לא שייך אלא כששניהם היו בעיר ולא שמענו קול גירושין, לכן אין נאמנים לקולא (להנשא) רק לחומרא (להצריך גט משני) וחוששין כל החששות שכתב הרמב”ם, מפני שהוא מילתא דתמיה עכ”ל.

פירושו, כלומר הריעותא כשאומרים שניהם נתגרשנו, הוא מפני שזה דבר תמוה שהזוג התגרש ואין קול בעיר שנתגרשו, אבל הריעותא הזה שייך רק כששניהם היו בעיר ונתגרשו בעיר, ואז חסרון קול-גירושין הוי חסרון וריעותא בנאמנות בהצהרה, ואז רק נאמנים אם יש בנוסף חזקה אין אשה מעיזה פניה, דהיינו הבעל מכחישה, ומטעם אין אשה מעיזה פניה חוזרת נאמנותה אף שאין קול-גירושין בעיר. וכן בנ”ד אם יש קול-גירושין בעיר נאמנת אף כשאין הבעל מכחישה, מפני שאין כאן מילתא דתמיה.

וממשיך הערוה”ש וז”ל אבל בבאו מעיר אחרת ושניהם מודים שנתגרשו, אע”פ שהוחזקה עד כה לאיש ואשתו, למה לא נאמינם עכ”ל.

פירושו, כלומר אם באו מעיר אחרת אז אין תמיה בכך שאין קול-גירושין עליהם, מפני שאין קול-גירושין הולך מעיר לעיר, ומשום שאין חסרון וריעותא בנאמנותם בבאו מעיר אחרת, אז נאמנים, וכמ”ש הערוה”ש ולמה לא נאמינם, כלומר, יש להם ובפרט לאשה הנאמנות העיקרית, דחזקה אינה משקרת להיות כל ימיה באיסור א”א ובניה ממזקים, ולכן נאמנת.

ולפי”ז, כמו שכתב הערוה”ש כאשר באו מעיר אחרת יש לה נאמנות, דאינה משקרת להיות באיסור א”א כל ימיה ובניה ממזרים, שאין שום חסרון וריעותא בזה שאין קול-גירושין, כמו כן נראה פשוט, שאפילו היו שניהם בעיר, ויש קול-גירושין, אז ג”כ וודאי נאמנים, דלמה לא נאמינם, דסוף סוף אם יש קול-גירושין אז אין פה דבר תמיה דהם ג”כ אומרים דנתגרשו, ונאמנת בחזקה דאין אשה משקרת להיות באיסור א”א ובניה ממזרים, כמ”ש הרא”ש שילהי נדרים הנ”ל, וכמ”ש בס’ בית מאיר ודעימיה, ובערוה”ש.

וממשיך הערוה”ש וז”ל רק באשה כשהיא אומרת גירשתני והוא מכחישה נאמנת מפני חזקה שאין אשה מעיזה פניה, ולכן נאמנת אף כשלא באו מעיר אחרת, ולפי”ז בכה”ג כשאינו מכחישה אף שהיא התחילה מכ”מ כיון דמילתא דתמיה היא (אם היו בעיר) ולא שמענו קול-גירושין, אי אפשר להאמינה לקולא עכ”ל.

ונראה לפענ”ד ברור כחמה מהערוה”ש דאם יש קול-גירושין ושמענו קול גירושין, אפילו אם היו בעיר שנעשה הגט, נאמנים, דאין פה מילתא דתמיה, דהם אומרים דנתגרשו וגם יש קול-גירושין, ואז היא נאמנת כמ”ש דאינה משקרת להיות באיסור א”א כל ימיה ובניה ממזרים וכמ”ש הרא”ש הנ”ל.

ולבסוף מסיים הערוה”ש וז”ל והרמב”ם בפט”ז מאישות י”ל דמיירי כשבאו מעיר אחרת עכ”ל.

פירושו, כלומר הרמב”ם פט”ז מאישות משמע דנאמנת אפילו כשאין הבעל מכחישה, מיירי שבאו מעיר אחרת, ולכן אין זה דבר-תמיה שאין קול-גירושין אע”פ שאומרת גירשתני, והיא נאמנת דחזקה אין אשה משקרת להיות כל ימיה באיסור א”א ובניה ממזרים.

אבל הרמב”ם בגירושין פי”ב משמע דאם הבעל אינו מכחישה אז אין נאמנת, מיירי שהיו בעיר שנתגרשו, ואין קול-גירושין, והוי דבר-תמיה דאין קלא בעיר שנתגרשה, ולכן אינה נאמנת, אבל אם הבעל מכחישה נאמנת דאין אשה מעיזה פניה  בפני בעלה, וזהו התירוץ וההסבר ברמב”ם לפי הערוה”ש.

אמנם יש לציין שאף אם לא נתרץ הרמב”ם באופן זו (דהערוך השולחן כותב שם סי’ י”ז סק”ו בסוגריים וז”ל בסימן קנ”ב בארנו דלא ס”ל לרמב”ם טעמא דקול ע”ש עכ”ל) – מכ”מ היסוד והחידוש הזה נשאר סברת ופסקו של הערוך השולחן הלכה למעשה.

וכן פוסק הערוך השולחן (סק”ה) וכותב עליו בזה”ל ולי נראה להכריע ע”כ.

וכן פוסק הערוך השולחן (סק”ו) וז”ל וזה הדין עצמו גם בקבלה קדושין מאחר אם קודם לזה אמר הבעל גירשתיך אינה נאמנת וכו’, ולפי דברינו גם בזה צריך לחלק בין שהיו שניהם בעיר לבין שבאו מעיר אחרת וכמ”ש ע”כ ומסיים הערוך השולחן שם וז”ל נראה לי עכ”ל.

הרי דס”ל להערוך השולחן דאם באו מעיר אחרת ואין דבר-תמיה בזה שאין קול-גירושין נאמנת, וכן ס”ל מאותו הסברא, דאפילו אם היו שניהם בעיר שנתגרשו ואין דבר-תמיה מפני שיש קול-גירושין, אז ג”כ נאמנת, ואפילו בשניהם הבעל מודה ואינו מכחישה, ונאמנת מטעם של הרא”ש הנ”ל, כן לפענ”ד.

ולפי”ז יוצא לנו דבר מחודש ובעצם זה הפסק של העזרת נשים, ספר בית מאיר, והבאר היטב, דאם הבעל מודה לה ואינו מכחישה אז נאמנת, ובפרט בהיו בעיר שנתגרשו ויש קול-גירושין כנ”ד, דאין זה נקרא דבר-תמיה, ונאמנותה כמ”ש הרא”ש הנ”ל דבת ישראל אינה חשודה על כך דמשקרת להיות באיסור א”א כל ימיה ובניה ממזרים.

ולכן בנ”ד שהבעל היה בעיר לפני 42 שנה כשנתקדשה מקרי בפניו, וכפסקו של הרא”ש הובא בערוה”ש להלכה (י”ז סק”ט), ואחרי שנתגרשו הבעל היה מבקר ילדיו אצלה בביתה החדשה והיה גר בעיר ולא הכחישה, ופסק הבית שמואל (י”ז סק”ו) וז”ל אבל המקבלת קדושין כשבעלה בעיר, אף אם נומר דמה שקבלה שלא בפני בעלה לאו כלום הוא, מכ”מ כשבא בעלה והיא מחזקת בקדושין ואומרת נתגרשה ממנו, למה לא תהיה נאמנת, דהא ידעה בשעת קבלת קדושין שבעלה יבוא מיד לביתה ותכרח להעיז בפניו עכ”ל הב”ש.

ובנ”ד הבעל המשיך לפני ואחרי קידושיה לבוא לביתה לבקר הילדים ולא הכחישה, אפילו לא למשפחתו, דאף משפחתו ואחרים העידו בבי”ד דהיה קלא דנתגרשו והוא לא הכחיש, ונאמנת כפסקו של הערוך השולחן (י”ז סק”ט).

ובענין פריצותא דנשי בזמה”ז דאינם נאמנים (רמ”א י”ז ב’) עיין בערוה”ש (י”ז י”ז) דכתבו כמה גדולים דכשיש אמתלא המוכיח דנתגרשה אז נאמנת בזמה”ז.

ובנ”ד יש קול, יש משפחה יש סביבה שהתפלל אצל האדמו”ר מברצ’ר, והיה קול דנתגרשו בגט,   וכן הביה”ד גבה עדות מכמה וכמה אנשים שהם כשרים להעיד שהיה לפני 42 שנה לפני שהתחתנה קול-גירושין בעיר שהאשה נתגרשה בגט ושהיא גרושה כדמו”י, וזה היה אז דבר ידוע בעיר אע”פ שאין לנו עדות מאף אחד שהיה בשעת הגט או ראה הגט או התעודת מעבב”ד של הגירושין. וכן מדברי הבעל והאשה ומתיאורם ניכרת שמדברים דברי אמת, והבעל תיאר תהליך הגט, אז בוודאי יש להאמינה בטענת גירשתני. (וליתר שאת גם כן נסדר “גט-מהרשם” לחומרא, לוודא שנתגרשו למפרע.)  כנלפענ”ד.

יש לציין שפס”ד זה נתקבל ב”ה בביה”ד הרבני באר”י והיתירו הבן לישא כדמו”י.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים