בענין אתרוג בלי פיטם

רבני בית ההוראה
כ"ד שבט ה'תשע"ב

הרב יעקב שמשון בהר”ר משה שפירא

יש כמה סיבות להדר ליטול אתרוג עם פיטם, והנני פורטם:

א: יש סוברים שכשר רק אם לא היה מעולם ממש ואין אצלינו אתרוגים כאלו:

יש טוענים שמה שהרא”ש הכשיר אתרוגים ללא פיטם היינו דוקא שלא היה להם מעולם כלשונו, ובאתרוגים היום אין אתרוג שלא היה לו מעולם, אלא שיש רבים שנופל מהם הפיטם בקטנותם. [וצ”ל שהיה זן של אתרוגים שהיו גדלים בלי פיטם מתחילה ונכחד.] ע’ שו”ת שבט הלוי ח”א קעז שהובאה טענת הגר”מ ברנדסדורפר לפסול והגר”ש ואזנר כתב לו “בודאי לפום רהיטת ההלכה הצדק עם כת”ר דהא לשון הרמ”א מהרא”ש אם לא היה לו דד מעולם וכן מוכח לכאורה בתשובת מבי”ט ח”ב סי’ מט וכו’ איברא יש לי ללמד זכות על המקילים בזה וכו’.” וע”ע בשו”ת קנה בושם (ח”ב כח-כט). וכן שמעתי מכמה אנשים נאמנים שהם הביאו להגרח”פ שיינברג אתרוג ללא פיטם לשאול על איזה ענין ואמר להם שהאתרוג פסול כי אין בו פיטם. וכ”כ הגרח”פ שיינברג במכתבו לספר לקיחה תמה (הובא ביבקש תורה על ארבעת המינים סי’ ח). וכ”כ בהל’ חג בחג פ”ד הע’ 34. [וע”ע תשובות והנהגות ח”ג סי’ קפא אות ה, ושם ציין למועדים וזמנים ח”ו סב. וע”ע תשובות והנהגות ח”ד קנה (ושם הוסיף להזהיר מפיטם קלוש שלא מחובר כ”כ ועומד ליפול).] אמנם ידוע שהחזו”א הכשיר אתרוג שנפל הפיטם מעצמו בדרך גידולו וכן דעת הגרשז”א והגריש”א וכן מורים רוב הרבנים וכן המנהג בהרבה קהילות. ומ”מ יש עדיפות באתרוג ללא חשש. ואוסיף לבאר בזה להלן.

ב: דעת הכפו”ת שאם יש באילן אתרוגים עם פיטם השאר פסולים:

בספר כפות תמרים (למהר”ם חביב) בסוכה לד: (ד”ה ניטלה פטמתו) כתב “ויש אילן דמקצת האתרוגים שלו יש להם פטמת ומקצתן אין להם מתחילת ברייתן, ובהנך היה נראה שהם פסולים כיון דיש באילן זה אתרוג עם פטמת זה שגדל בלי פטמת פסול, ומתוך לשון אחר שהביא מרן סי’ תרמח יש להכשירן, וצ”ע לדינא.” ובהע’ שם הובא מספר בית השואבה שהוכיח מהמבי”ט (ח”ג מט) להכשיר דאל”כ מה הועיל הסימן שנתן המבי”ט, ובכף החיים (תרמח נד) דחה הראיה ומ”מ כתב דאפשר שיש להקל מטעם ס”ס. [וע’ שעה”צ תרמח לז]. ובספר חיים וברכה (רנד) כתב שקשה לעמוד על הסימן שלא היה לו מעולם וגם יש לחוש לספק של הכפו”ת ולכן יש להדר לכתחילה ליקח אתרוג עם פיטם. [וביבקש תורה על ד’ מינים סו”ס ח הביא בשם תורת ד’ מינים בשם האדמו”ר מסאטמר שדברי הכפו”ת נאמרו רק בזמנם שלא היה מצוי באילן אחד שחלק עם פיטם וחלק בלי. ולענ”ד צע”ג מהיכי תיתי לחלק בזה, ומהיכי תיתי לומר שנשתנתה המציאות בלי שום הכרח.]

ג: חשש מתי נפל הפיטם:

אומרים בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א שכל ההיתר דנפל הפיטם היינו דווקא אם נפל בשלב מוקדם. וע’ הליכות שלמה פ”י ס”ק כח והע’ 69 שדעת הגרשז”א להכשיר אף אם נפל שלא בתחילת הגידול כל זן לפי דרכו. ומ”מ אם נפל לאחר שהוא כבר פרי שלם וגמור צ”ע אם להכשירו. עכ”ד. ((וע”ע שם (הע’ 70) שכתבו בשם הגרשז”א ד”לכתחילה ודאי יש הידור בפיטם, אם אין לחוש להרכבה.”))  והשתא אם נוטלים אתרוג בלי פיטם נצטרך לסמוך שלא נפל בשלב מאוחר להגריש”א, ואף להגרשז”א יש לחוש שנפל אחר הזמן שרגיל ליפול בזן זה, או אחר גמר גידולו. (וגם צריך לסמוך על בדיקה שלא נפל הפיטם אחר קטיפתו, ואינו גלאט כ”כ.) [ואגב אעיר שאף הנוטל אתרוג בלי פיטם צריך לבדוק מקום הפיטם אם יש גומא, ואם אינו יודע לבדוק בעצמו יראה לבקי.]

ד: דעת הגר”א שההיתר תלוי במח’ ראשונים:

בספר הררי קדם הובא מביאור הגר”א בסי’ תרמח ס”ז על מש”כ הרמ”א שדוקא ניטלה פסול ולא אם לא היה לו מעולם, שכתב שם הגר”א “דלהכי קאמר ניטלה, וכדעת הרמב”ם ביו”ד סי’ נ’ ס”ב.” עכ”ד. ושם ביו”ד מובאת מחלוקת בין הרמב”ם לרשב”א לענין טריפה אם מה שכתוב בו שאם ניטל טריפה אם ה”ה אם לא היה מעולם. וכתב שם הרמ”א “ובהפסד מרובה יש לסמוך אמכשירין”. וכתב בהררי קדם שהגר”א מפרש שלא התיר הרמ”א באתרוג שלא היה לו מעולם אלא בשעת הדחק, כמו ביו”ד, ולכן סיים הרמ”א “וכן הם רוב האתרוגים שמביאים במדינות אלו” לומר שקשה למצוא אתרוג עם פיטם ולכן יש להקל. ולפ”ז אם אפשר למצוא אתרוג עם פיטם אין להקל. עכ”ד ההרי קדם. ובאמת ביאורו ברמ”א דחוק מאד, שהרמ”א באו”ח לא הביא דיעה שפסול, וכתב בסתם שכשר. [ומש”כ שכן רוב האתרוגים ר”ל שכשתמצא אתרוג בלי פיטם אין לחוש שמא היה לו פיטם ונפל ((ואין מזה סתירה למה שכתבתי לעיל לחוש לזה, דלא באתי לומר שיש בזה חיוב והוי ספק דאו’ אלא רק לומר שיותר מהודר עם פיטם.)) ] וגם מפרשי השו”ע והמ”ב לא כתבו דיש לחוש לכתחילה. ולכן נראה שהרמ”א סובר שאין לדמות בזה אתרוג לטריפה. והשתא יל”ע בד’ הגר”א אם ר”ל שכאן כו”ע סוברים כד’ הרמב”ם, והביא מהרמב”ם לראיה לשונית שמצאנו שלשון ניטל מתפרש דוקא שהיה וניטל, או שלהגר”א תלוי במח’ [ודלא כהרמ”א], ולכאורה מזה שהמ”ב לא הביא שהגר”א מחמיר בזה לכתחילה יש להוכיח שהוא מפרש את דברי הגר”א דכאן אין מח’, אמנם מלשון הגר”א שכתב “וכדעת הרמב”ם” ולא “וכמש”כ הרמב”ם” נראה לכאורה שגם כאן תלוי במח’. וייתכן שמה שהמ”ב לא הביא דעת הגר”א זה משום שביו”ד סי’ נ’ על מש”כ בשו”ע שם שיש מכשירין כתב הגר”א (בסק”י) עבה”ג. ובבה”ג שם כתב בשם תה”ד ואו”ה שקי”ל כהמתירין. ומשמע שגם הגר”א ס”ל כן. ויוצא שלדעת הרמ”א מותר לכו”ע, ולדעת הגר”א אף אם נימא שההיתר אינו מוסכם מ”מ הוא עצמו נוקט לעיקר כהמקילין. ומ”מ נלענ”ד שבצירוף הטעמים שכתבתי לעיל יש לצרף גם דעת הרשב”א אליבא דהגר”א שלא ליטול אתרוג בלי פיטם.

תוספת בירור בענין אם כשר דוקא בלא היה לו מעולם:

הבאתי לעיל דעות אם אתרוג שהיה לו פיטם ונפל באמצע גידולו הוי כלא היה לו מעולם, ואבוא לבאר יותר. הנה לשון הרא”ש (סוכה פ”ג סי’ יז) “אבל יש אתרוג שלא היה לו פיטמא מעולם ואינו נפסל בכך.” וז”ל המכתם “כלומר שלא היה להם מתחילת ברייתם”. וז”ל הרמ”א (תרמח ז) “אבל אם לא היה לו דד מעולם כשר.” ומלשונות אלו משמע שאם היה ונפל פסול אף אם נפל בתחילת גידולם. ובקנה בושם ח”ב כח הובאו עוד כמה ראשונים שמשמע כן מלשונם.

אמנם השבלי הלקט סי’ שס כ’ “עוד אני אומר דדוקא באתרוגים שאין דרכן בכך להתייבש וליפול הפרח שלהן בחוטמן פסולין אם ניטלה הפיטמא אבל באתרוגין שדרכן בכך כשרים לדברי הכל ולא חסר הוא.” ובקנה בושם ובהל’ חג בחג כתבו דאין לפרש דברי הרא”ש (ושאר הראשונים) והרמ”א נגד משמעות לשונם מכח דברי השבה”ל אלא י”ל שחולקים, והרמ”א פסק כהרא”ש. ואף שדברי הרא”ש (ושאר הראשונים) אינם סותרים בהכרח לדברי השבה”ל די”ל שיש בזה ב’ היתירים א’ שלא היה מעולם וא’ שדרכו ליפול, אמנם מזה ששאר הראשונים מבלעדי השבה”ל לא הזכירו היתר זה דדרכן בכך (ואף אלו שנחתו לחלק לא חילקו אלא בין לא היה מעולם להיה וניטל) משמע דלא ס”ל לחלק בזה, וכן בשו”ע ומפרשיו לא הובא היתר זה אף שהדבר מצוי. [וקצת יש לדחות אם נאמר שבזמנם לא היה מצוי אתרוגים שהיה דרכן ליפול.] ((ועוד כתב שם הקנה בשם לדחות הראיה מהשבה”ל דהוא מיירי בשושנתא ולא בדד, אמנם צ”ע דאם זה שכך הדרך זו סיבה לא לפסול לכאורה זה יועיל גם לדד (כמש”כ ביבקש תורה).))

וביבקש תורה על ד’ מינים סי’ ח רצה להוכיח מהרמב”ן והריטב”א והמאירי כדעת השבה”ל, ועפ”ז רצה לפרש כן גם בדברי הרא”ש והרמ”א. ולענ”ד א”א כלל להוכיח מהרמב”ן, ואבאר דברי, דהנה הרמב”ן (בהשגותיו על הל’ לולב להראב”ד) הביא מח’ בירו’ אם הפסול דניטלה פיטמתו היינו שושנתו או פיקה, ואח”כ הביא דיעה שפיקה המוזכר בירו’ היינו המקום העגול שבולט ויוצא מחוטמו של אתרוג והוא מקום השושנה. [ר”ל שיש מבארים לשון ‘פיקה’ שבירו’ דהיינו מה שנקרא בלשונינו שושנתא.] וע”ז הק’ הרמב”ן דא”כ למ”ד השני בירו’ שסובר דהיינו שושנתו ע”כ צ”ל דר”ל הפרח עצמו, [והיינו שבתחילת גידול הפרי צומח פרח ממש, ולפ”ז יש מ”ד שאם נפל הפרח פסול], ולא עלה על דעת מעולם שיפסל האתרוג בשביל הנץ לפי שהוא נושר מעצמו ואין הפרח נמצא באתרוגין אלא בקוטנן. והשתא לפי מה שביארתי את ד’ הרמב”ן אין שום ראיה לנפל הפיטמא, דהרמב”ן מיירי בנפל הפרח שזה נופל בכל האתרוגים ולכן אין לומר שזה חלק מהפרי כלל, משא”כ בפיטמא שיש אתרוגים שהיא נשארת.

ועתה אבוא לדון בדברי הריטב”א דהנה הריטב”א (בסוכה לה: ד”ה ניטלה פיטמתו) כתב כעין דברי הרמב”ן הנ”ל, אלא שכתב “רובן של אתרוגין נופלים מהם אותם פרחים מיד”, ובפשטות כונתו ג”כ לפרח ממש, אך צ”ע שכתב “רובן”, ואולי כיון שכתב “מיד” דר”ל בתחילת בגידול ממש לכן כתב רובן. ומ”מ לכאורה יש ללמוד מדבריו דסגי בכך שהדרך של הרוב ליפול בשביל שלא יפסול, ולפ”ז י”ל דאם ברוב האתרוגים נופל הפיטם יהיה כשר לדעתו. אך לכאורה יש לדייק מלשון הריטב”א שדוקא אם הדרך שנופל מיד כשר, והיינו בתחילת הגידול ויל”ע לפ”ז באיזה שלב מדובר, ואיך המציאות בפיטמים. ומ”מ נלענ”ד דאין להוכיח מדברי הריטב”א לדידן, דהריטב”א לא בא לומר שהדבר שכתוב עליו במשנה שאם ניטל פסול היינו דוקא אם ניטל אחר גמר גידולו, [ובפרט אם רובן ניטלים לפני כן], שזה דוחק להעמיד את המשנה באוקימתא שלא נזכרה בגמ’, אלא שהוא בא להוכיח שלא ע”ז דיברה המשנה. ואדרבה מוכח מדבריו שא”א לפרש את המשנה שמש”כ ניטלה פיטמתו מיירי בדבר שדרכו ליפול בתחילה ולהעמיד שהמשנה מיירי שלא נפל מעצמו, דא”כ אין ראיה שהמשנה לא מיירי בפרח. אבל בפיטם שאנו פוסקים כהשיטות שע”ז נאמר במשנה שאם ניטל פסול א”א לעשות אוקימתא דהיינו דוקא אם ניטל בסוף הגידול, שזה מיעוט המקרים. ובזה יש לדחות גם את הראיה מהרמב”ן (דלעיל) אף אם לא נאמר כדברינו לעיל. [ולכאורה י”ל דבזמן המשנה לא היה מצוי שנופל הפיטם מעצמו אבל אחרי שנהיה הרגילות כן י”ל דכיון שכך הרוב כשר להריטב”א, אמנם אף אם המציאות כן אין הכרח שהריטב”א מכשיר די”ל דכיון שפעם לא היו רובם נופלים אין ראיה מזה שהיום נופל שאינו חלק מהאתרוג די”ל דנופל משום חולשת האילנות.]

ועוד טען שם היבקש תורה ראיה להתיר ממש”כ המבי”ט שאם יש גומא זה סימן שלא היה לו מעולם, וחזינן שגם בנפל הפיטם מעצמו שיש גומא. וכתב די”ל שנשתנה טבע האתרוגים גם בזה אך זה דוחק. ולענ”ד י”ל דכיון שבזמנם רוב האתרוגים היו בלי פיטם מעולם כמש”כ הרמ”א, אם יש גומא אפשר לסמוך על הרוב שלא היה לו מעולם, אבל בלי לבדוק אם יש גומא א”א לסמוך על רוב כיון דכאשר אפשר לברר אין לסמוך על רוב, וכשאין גומא מסתמא פסול.

ומה שהוכיח שם היבקש תורה ממש”כ התה”ד (צט) שחיסרון שנתהוה בשעת הגידול נקרא “מתחילת ברייתו” ורצה ללמוד מזה דמש”כ הפוסקים שלא היה לו מתחילת ברייתו היינו אף אם היה לו ונפל אח”כ, לענ”ד אין ראיה כלל, דאפשר לומר שנעשה בתחילת ברייתו על דבר שנעשה בשלב הראשוני, אבל א”א לומר שלא היה לו מתחילת ברייתו אם בתחילה היה, ועכ”פ לא מסתבר לכתוב כן בסתם אם הכוונה גם על מה שהיה לו ונפל אח”כ ומדוע לא כתבו שניטל בתחילת ברייתו וכדומה. ועוד דאין בזה דחייה למה שדייקו מלשון הרא”ש והרמ”א שכתבו “לא היה לו מעולם“.

ומה שטען היבקש תורה שקשה לומר שנשתנתה מציאות האתרוגים – הנה מצאנו שינוי, שבפוסקים מבואר שהדד של הפיטם הינו עץ, ובאתרוגים דידן אינם עץ אלא חלק מבשר האתרוג. (ע’ רמ”א תרמח ז שקורא לדד עץ, וע’ הליכות שלמה פ”י יט ובדבר הלכה שם כט.)

[ואגב אעיר שהיבקש תורה (ח”ז יז) כתב להעדיף אתרוג עם בלעטלך בלי פיטם מאתרוג עם פיטם, והסתמך על מש”כ התה”ד (צט) בתחילה לפסול אתרוג עם בלעטלך, וסיים בצ”ע. וכתב שכ”כ הרדב”ז והא”ר ועוד. אמנם באמת לא הניח התה”ד בצ”ע אלא בלעטלך הבולטים ומורגשים במשמוש היד, אבל באינם גבוהים (שהתיר הרמ”א) לא דיבר ע”ז התה”ד כלום. וכן הא”ר (תרמח סקכ”ה) כתב שלתה”ד מותר אף בגבוהים, וע”ז כתב את דברי הרדב”ז, וסיים דיש להחמיר בדאפשר. אבל בלא גבוהים מותר לכו”ע. וכן בח”א (קנא) משמע שכל ענין חזזית היינו בגבוהים, וכתב היתר אף לגבוהים וע”ז סיים להחמיר. וע”ע במ”ב (תרמח סק”נ) שהחמיר לכתחילה דוקא בגבוהים. וכמדומה שבארחות רבינו מובא שהסטייפלר העדיף גידול נאה עם בלעטל שאינו בולט.]

2 תגובות

  • מאת אודיה:

    עדין לא הסברת לי…

    למה כשאתרוג בלי פיטם אינו כשר???

  • מאת הרב מאיר יצחק וינד:

    לדעת המחמירים אתרוג כזה נחשב שאינו שלם, ופסול משום”חסר”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים