ראיתי בספר דברי יוסף להגר"י כהן זצ"ל אב"ד ירושלים עמוד סב –סג דן בענין זה, באשה שאמרה לכשר נבעלתי אם יכולה לחזור בה מדבריה. נראה שהיה פשוט לו שודאי יכולה לחזור בה מדבריה, ורק דן שם האם יכולה לחזור בה גם כשאמרה בביה"ד.
אולם נראה כי יש לעיין בזה הרבה אם בכלל נאמנת לבטל את דבריה הראשונים.
א. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קיא שנשאל בפנויה שילדה ואמרה מכשר נבעלתי, ואח"כ חזרה ואמרה מחייבי כריתות נבעלתי, אם נאמנת לבטל דבריה הראשונים. והשיב, כי בודאי אינה נאמנת לבטל דבריה הראשונים ואינה נאמנת לעשותה אפילו ספק ממזר. אולם המעיין היטב בדבריו יראה, כי העיקר הוא משום שכבר הוחזקה בתה בכשרות, תו אינה נאמנת לפוסלה. משא"כ בנד"ד שעדיין לא הוחזקו ילדיה בכשרות יתכן שיכולה לבטל דבריה הראשונים.
ולהיפך, אפשר לדקדק קצת מדבריו שאם לא הוחזקה בכשרות יכולה לבטל דבריה הראשונים, שהרי בתחילה כתב שהיה סבור לומר שאף שאינה נאמנת לעשותה ממזרת ודאית, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והו"ל ספק ממזר. ושוב כתב דכיון שכבר הוחזקה בכשרות אינה נאמנת כלל. משמע שבלי טעם זה היתה נאמנת לבטל דבריה הראשונים וממילא נשאר הספק. אך אין בזה הכרח מדבריו, וצ"ע.
אלא שכתב שם עוד, "וראיה לדברינו ממ"ש הר"ן בשם הרא"ה בפ"ב דכתובות גבי הא דאמרינן התם האשה שאמרה אשת איש כו' כתב הר"ן בשם הרא"ה אם אומרת מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום אמתלא כו' ע"ש". וכוונתו לטעם שכתב שם הר"ן (כתובות ט,ב) דלאו כל כמיניה לחוב לאחרים ולהפקיע עצמה מבעלה. וא"כ ה"ה בזה שאמרה לכשר נבעלתי, תו אינה נאמנת לחוב לאחרים ולומר מבודה הייתי.
אלא שלפי"ז קשה, בעגונה, עד שאמר מת בעלך יכול לחזור בו אח"כ מעדותו כדמשמע בראשונים שבועות לב,ב שהובא בסמוך, וכן דעת הר"ן עצמו, ולדברי העבה"ג האיך יכול לחזור בו הרי אינו יכול לחוב לאחרים, וכאן הוא בא לאסור את האשה.
אכן הרבה מהאחרונים תמהו על דברי הרא"ה אלו, ועי' בנוב"י שהאריך בדבריו (מהד"ק סי' ס'), וביאר, דכוונתו כיון שאמרה נתקדשתי לפלוני הרי שיש לאותו פלוני זכות ממון, ומש"ה לאו כל כמיניה לחוב לאחרים ולהפסידן, ובשו"ת אור שמח ח"ב סי' לג ביאר על דרך זו באופן קצת שונה, כי עצם זה שזו אשתו הוה זכות שלו ולכן אינה נאמנת להפקיע זכויותיו, אבל ודאי שלענין איסורין שפיר נאמנת לחזור באמתלא. וא"כ לדבריו פשוט שאין כל סתירה בדברי הר"ן, ולפי"ז ודאי שבנד"ד לא שייך דברי הרא"ה ושפיר נאמנת לבטל דבריה הראשונים.
אך על העבודת הגרשוני קשה מעד אחד בעגונה. ואפשר, דכוונתו כיון שכבר הוחזקה בכשרות נחשב שבא לחוב לאחרים ואינה נאמנת. אבל אם עדיין לא הוחזקה בכשרות וכמו בעגונה, גם לשיטתו יכול לחזור בה, שהרי סוף סוף רק על פיו היה מקום להתירה, וקודם שהתירוה חזר בו. וא"כ לפי"ז ה"ה בנד"ד כיון שעדיין לא הוחזקו בכשרות יכולה לבטל דבריה הראשונים כיון שלא נחשב שבאה לחוב לאחרים.
ובלא"ה עי' באוצה"פ סו"ס מז סעיף יט ס"ק כ' אות א' שכבר הובאו כמה וכמה אחרונים שהסיקו שלא לחשוש לדברי הרא"ה אלו, ומהם גם בעבודת הגרשוני עצמו בסי' מו, מאחר שכל הפוסקים חולקים על סברתו. וגם בחידושי הרא"ה עצמו הביא סברא זו רק כמסתפק בדבר. וגם המחמירים לחשוש לדברי הרא"ה נראה דהיינו רק להחמיר באיסור חמור כאשת איש, אבל להקל באיסור ממזר על סמך דברי הרא"ה שכולם חולקים ע"ז לא מצינו, אע"פ דהוה איסור דרבנן. א"כ לדינא בנד"ד נראה שאין יסוד להתיר ע"פ דברי הרא"ה אם משום שרבים חולקים ע"ז אם משום שהרא"ה לא מדבר בכעין נד"ד כמבואר.
ב. והנה, בחלקת מחוקק סי' יז סקי"ז בדין עד מפי עד בעגונה שכתב "אך יש להסתפק אם יכול לומר העד הראשון שקר העדתי לך וכו" והביא מהר"ן בתשובה מז דכיון שההגדה היתה חוץ לבי"ד נאמן לחזור בו. וכן הובא בב"ש שם.
והר"ן הביא שם ראיה מהתוספתא הובא בירושלמי (כתובות פ"ב ה"ג) "העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחיוב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו נאמנים אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנים, הרי שכללו כאן כל מיני עדויות אפילו אותן שאינן צריכין שיהיו נעשין בב"ד שהרי שנינו בין לאסור בין להתיר ואפ"ה אמרינן שאע"פ שהעידו בב"ד כל שלא נחקרה עדותן עדיין יכולין לומר מבדין אנו לפי שאין העדים מדקדקים עד שעת גמר עדותן בב"ד, וזו היא ראיה שאין עליה תשובה". ועי' בש"ש ש"ו פרק יג – יד שהאריך דברי הר"ן אלו.
וכן נראה מדברי הריטב"א בשבועות לב,ב. אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לבי"ד. דהיינו שאמר לה מת בעלך, וכשהביאתו לבי"ד כפר ואמר לא מת. ופי' רש"י שהעד פטור מקרבן "לפי שהיא יכולה לילך לב"ד ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה כו' והיא עצמה נאמנת".
וכתב הריטב"א: "ונראה מלשונו ז"ל דבבית דין ראשון אין מתירין אותה לינשא כיון שהכחישה העד שתלתה בו, וכן כתב הרמב"ן ז"ל שקיבל דין זה דכל שתולה דין זה באחר כגון זו וכגון עד מפי עד ובא אותו העד ומכחישו אין זה שנתלה בו נאמן".
אלא שתמה על פירוש רש"י: "כיון שהעד נאמן יותר ממנה היאך תלך לבית דין אחר ותאמר מת בעלי שתנשא, דא"כ שלא כדין תנשא שהרי הכחישה העד ואינה נאמנת כלל, שאפילו היא נאמנת שכך אמר לה חוץ לבית דין אינו מועיל כיון שכבר כפר בבית דין שהוא מקום העדות שכן הדין בכל עדות דעלמא". ועיי"ש מה שתירץ.
עכ"פ מבואר מדבריו שבמקום שהכחיש הראשון דבריו מה שאמר בשמו העד השני, אין השני נאמן כלל, אפילו אם אמת הוא שאמר לו הראשון כך. שהרי כתב הריטב"א שאפילו אם תלך לבי"ד אחר ע"פ הדין א"א להתיר לה אע"פ שאין הם יודעים כלל שהכחישה הראשון. והיא הרי יודעת שהאמת אתה שכך אמר לה העד, אפ"ה אין מקום להתיר לה. ופשוט שאין לזה ביאור אא"כ נאמר שס"ל להריטב"א כמש"כ הר"ן דכיון שלא אמר בתחילה בבי"ד יכול לחזור בו מעדותו.
(ואפשר שרש"י יסבור כשיטת הב"י שנביא בסמוך שאינו נאמן לחזור בו ומש"ה, כל זמן שאנו יודעים שהוא מכחישה ודאי הוא נאמן יותר כמש"כ הרמב"ן בכתובות הנ"ל וכמו שפלוני חכם טיהר לי הכתם, ושאלו לאותו חכם והכחיש, שאנו אומרים הוא נאמן שמעולם לא התיר לה. אבל אם נדע האמת שאמר לה העד כך. ודאי יש לנו להתירה שאינו נאמן לחזור בו וכשיטת הב"י. ולכן אם תלך לבי"ד אחר שלא ידע שהוא הכחישה נאמנת להתיר עצמה).
ג. אולם בשו"ת בית יוסף (דיני מסל"ת סי' ד') כתב: "ועוד נ"ל דהא דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד אם אמרו מבודין היינו נאמנים, היינו דוקא בשאר עדיות שאע"פ שהגיד העד עדותו בפני כמה בני אדם אין ב"ד דנין באותו עדות עד שישמעו אותו מפיהם. ומש"ה כל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד אין כאן עדות כלל הילכך יכולים לומר מבודין אנו".
"אבל עדות אשה כיון שהוא משונה משאר עדויות דעד מפי עד כשר בו ואין ב"ד צריכין לשמוע העדות מפי העד הראשון כיון שיצא העדות מפיו בפני עד אחד כבר הגיד ואין לבית דין צורך בו כלל, דבעד השומע מפיו סגי להו הילכך בשעה שיצא העדות מפיו בפני העד השני הוי כשאר עדויות שנחקרה עדותן בבי"ד דמשום דאין הבי"ד צריכים עוד לשמוע מפיהם אינם יכולים לחזור בהם. הילכך כל שבא עד והעיד בב"ד ששמע מפי פלוני שנהרג פלוני או שמת".
עוד הוסיף "אעפ"י שהעד הראשון חזר בו קודם שנחקור עדות שום אחד מהם בב"ד אין חוששין לו וסומכים על דברי העד המעיד ששמע כך מפיו". עכ"ל. הובא דבריו בקונטרס עגונות סי' קנט. (ובסי' רצח הביא שם מתשובת הר"ן הנ"ל שיכול לחזור בו והוא נאמן).
וכן משמע בשו"ת רבי אליהו מזרחי סו"ס כד שכל מקום שאין צריך דרישה וחקירה, אין העד יכול לחזור בו אע"פ שלא נחקרה עדותו בבי"ד עיי"ש.
ואפשר שכן הוא גם דעת הריא"ז הובא בשלטי גיבורים יבמות מב,ב "ואפילו אמר לה עד אחד (שמת) הולכת לב"ד ומתרת עצמה ע"פ אותו העד שהעיד לה ואע"פ שהעד כופר אח"כ עדותו לב"ד ואומר שאינו יודע לה עדות כמבואר בפרק שבועת העדות". ודייק הגרע"א בתשובה קמא קיג דהיינו דוקא שהוא מכחיש את האשה, אבל אם הוא חוזר בעדותו אינו יכול, דאינו חוזר ומגיד.
ובד"ה אמנם אחרי ביאר הגרע"א שיטתו: "ודברי הריא"ז י"ל כך דס"ל דמיד שאמר כן חוץ לב"ד כיון דנאמן בעדותו הדין דאינו חוזר ומגיד כדהיה ס"ל להר"ן בתחילה, אלא דקודם שהתירוה אף דבהגדה שניה אין שם עדות עלה ואינו חוזר ומגיד, מ"מ נאמן לסתור דבריו הראשונים מדין מיגו דהיה יכול לומר לא אמרתי לה כן דבזה בודאי היה נאמן כדין כל מכחיש קודם שהתירוה". עיי"ש עוד.
וא"כ לדבריו בעצם אינו יכול לחזור בו אחר שהעיד אפילו חוץ לבי"ד, אלא שבסתם יכול לחזור בו במיגו שיכול להכחישה ונאמן כמש"כ הרמב"ן הנ"ל. אבל בנד"ד שיש שני עדים המעידים על מה שאמרה בתחילה, זאת אומרת שאינה יכולה להכחיש ולומר שלא אמרה כן, ודאי אינה נאמנת לחזור בה, במיגו שהיתה מכחשת אותם דהוה מיגו נגד עדים.
ד. אמנם לכאורה יש לחלק, שגם הב"י שסובר שאינו נאמן לחזור בו, הוא רק משום שעד מפי עד כשר והו"ל דין עדות א"כ הוה כמי שנחקרה עדותו בבי"ד אפילו חוץ לביה"ד. אבל בדברים שאין לנו ענין שנאמר כנחקרה עדותו בבי"ד, גם להב"י יוכל לחזור בו.
ונמצא שלשיטת הב"י האם בנד"ד יכולה האשה לחזור בה מדבריה הראשונים תלוי במחלוקת האחרונים אם אמירת האשה לכשר נבעלתי יש לזה דין עדות או לא. שיטת הנוב"י קמא סי' ז' והש"ש ש"ד פכ"ב שיש לזה דין עדות, ועיי"ש שדייק דברי המשנה "זו עדות שהאשה כשרה בה". אולם דעת הבית מאיר סי' ד' סכ"ו שאין בזה דין עדות ולכן נאמנת גם ברמיזה. וא"כ לשיטתם שאין כאן דין עדות, אפשר שגם לשיטת הב"י יכולה לחזור בה מדבריה. אבל לשיטת הנוב"י והש"ש שיש לה דין עדות אין לחלק כיון שי"ל דהוה כמי שנחקרה עדותה חוץ לביה"ד ואינה יכולה לחזור בה.
ועוד נראה, דמה שסובר הר"ן שאין לנו לסמוך על דבריה בראשונה, היינו משום שנאמן אדם לחזור בו מדבריו כל זמן שלא אמר אותם בבי"ד. ולכן יכולה לחזור בה.
ואפילו אם נאמר כי עדיין לא העידה בבי"ד משום שאמרה את דבריה שם רק בפני דיין אחד, מ"מ ודאי שאינה צריכה להעיד שוב בפני בי"ד כדי לחזור בה, אלא כל זמן שחוזרת בה, אין לעדותה שהעידה בתחילה כל משמעות.
ה. אמנם נראה, שגם לשיטת הר"ן והריטב"א מה שאדם יכול לחזור בו כל זמן שלא העיד בבי"ד היינו דוקא בדבר שנאמן להעיד, זאת אומרת ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת בעצם שניהם נאמנים להעיד את עדותם. ולכן אם אמר חוץ לבי"ד מת, יכול לחזור בו אח"כ ולומר לא מת. וכן כיוצא בזה.
אבל אם העיד חוץ לבי"ד דבר שהוא נאמן בו, כגון בנד"ד שהעידה האשה עדות שעל פיו יש בידינו להתירן לקהל הרי היא נאמנת. בזה י"ל שאין היא נאמנת לחזור בה משום שאין לה נאמנות לפסול. ולכן אע"פ שחזרה בה בבי"ד כיון שאין לה נאמנות לפסול אינה יכולה לחזור בה.
אלא שי"ל, ע"פ המבואר ביבמות קיז,ב שעד א' בהכחשה אינו נאמן להתיר עגונה הוא רק משום שעדיין לא התירוה, אבל לאחר שהתירוה להנשא שוב אינו נאמן כיון שהראשון שהעיד הרי הוא כשנים, אבל בלא הטעם הזה הוא נאמן להכחיש וגם הוא עצמו נאמן לחזור בו משום שעדיין אין כאן "הרי הוא כשנים".
ולכאורה יש להביא לזה קצת ראיה מדין יכיר, במקום שאמר האב זה בני, תו אינו נאמן לומר אח"כ שאינו בנו. וביאר הרשב"א (ב"ב קכז) הטעם, "אבל לאחר הודאתו שוב אינו נאמן שלא נתנה לו התורה הבחנה אחר הבחנה". וכיון שלא נתנה לו התורה שוב הבחנה, כבר אין לו נאמנות של יכיר. ויש לתמוה מה בכך שאין לו נאמנות של יכיר, הרי כיון שבתחילה לא אמר כן בפני בי"ד, למה שלא יוכל לחזור בו כדין כל דבר שאומר חוץ לבי"ד שיכול לחזור בו.
אלא ודאי שלעולם יכול לחזור בו ממה שאמר חוץ לבי"ד, אבל רק בדבר שהוא נאמן בו, ויש רק חסרון של חוזר וטוען, ובזה כיון שבתחילה לא אמר בבי"ד, יכול לחזור בו. אבל בדבר שאינו נאמן בו, אינו יכול לחזור בו ולבטל את דבריו הראשונים.
וראיה לדברינו מצאתי בשו"ת חמדת שלמה אבה"ע סי' נו אות ב': "ולענ"ד נראה ליישב דע"כ לא נסתפקו חכמי פרובינצה לומר דהאב (שאמר קידשתי את בתי אינו יכול לחזור בו) אינו נאמן באמתלא לא מטעמא שכתב הגאון הנ"ל, משום שכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, כי עיינתי במוהרי"ן לב שם ולא נזכר שם דבר זה".
"רק מטעם כיון שהאב נאמן כשני עדים מש"ה י"ל דאינו נאמן באמתלא עיי"ש. וי"ל דכוונתם הוא כיון דקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ואפ"ה האמינה התורה לאב, וא"כ אלים נאמנותו כשני עדים ומש"ה י"ל דשוב אינו נאמן לומר אמתלא דלאוסרה הימנה רחמנא ולא להתירה, דהא אלו אמר נתגרשה בתי לא היה נאמן להוציאה מחזקת אשת איש וכ"כ הר"ן שם, ה"נ דאינו נאמן לומר אמתלא. ולפי"ז לק"מ מנדה דנאמנת לומר אמתלא כיון דרחמנא הימניה אף להתיר מוספרה לה". עכ"ל.
א"כ נמצא דלפי"ז כיון שהתורה נתנה נאמנות לאב לאסור ולא נתנה לו נאמנות להתיר, א"כ לאחר שאסר את בתו, תו אינו נאמן לחזור בו, אע"פ שאינו רוצה עכשיו שנאמנות להתיר, אלא רק רוצה לבטל את דבריו הראשונים, בזה ג"כ ודאי אינו נאמן, כיון שעצם החזרה גם צריכה נאמנות, ואם אין לו נאמנות להתיר אינו יכול גם לחזור בו.
ונמצא, בנד"ד שהאשה שאמירת האשה בתחילה היה להכשיר ובזה היא נאמנת, תו אינה יכולה לבטל את דבריה, כי אם ע"י ביטול דבריה בעצם היא פוסלת את ילדיה לזה אין לה נאמנות.
וכן מצאתי בחלקת יואב חיו"ד סי' י' ד"ה אבל לק"מ וז"ל: "אבל לק"מ, דדוקא בנאמנות האב דהתורה לא האמינתו רק לאסור את בתו ולומר קדשתיה, אבל מה שחזר לומר לא קידשתי בזה הוא כאחד המכחיש לאב דודאי האב נאמן נגד אחר. ע"כ שפיר אינו מועיל חזרתו. אבל באיסורין דע"א נאמן הן להתיר הן לאסור היכא דליכא חזקה, ע"כ שפיר מועיל חזרתה, דחזרתה הוי כאילו אחד הכחיש להע"א דבאיסורין לא אמרינן כ"מ שהאמינה וכמש"כ התשב"ץ ח"א סימן סו דזה טעם ע"כ שפיר יכול לחזור באמתלא דחזרתו הוי כמו הכחשה, וכן בעד באיסורין".
"ובזה מתורץ מה שהביא בש"ש שם ראיה מש"ס דב"ב דבבית המכס נאמן לחזור באמתלא. ולמש"כ אתי שפיר, דשם האמינה התורה לומר זה בני וגם אינו בני, וכיון שיש לו נאמנות על שתיהן מתורת אב" עכ"ל. והדברים ברורים.
ו. ועוד נראה, כי בנד"ד אפשר שאין באפשרותה לחזור בה ממה שהעידה בתחילה בפני שני עדים, ע"פ מש"כ החזו"א אבה"ע סי' כ' ס"ק יט, שהביא קושיית האחרונים בדברי הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין שהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק, האיך אפשר להלקות על פיו, הרי אפשר שאח"כ יחזור מעדותו. והש"ש בש""ו ביאר, כי באמת רק אם הוחזק על פיו לוקה אבל סתם בהעיד ועדיין לא הוחזק על פיו אינו לוקה, ולאחר שיוחזק כבר תו אינו נאמן לחזור בו.
ובחזו"א שם תמה עליו שלא מצינו שיעור לאפשרות חזרת העד ל' יום. ולכן ביאר החזו"א לפי דרכו וז"ל: "אלא נראה דע"א דנאמן מן הדין בין שהעיד לפני ב"ד שאינו יכול לחזור, בין שהעיד שלא בב"ד דיכול לחזור בו, מ"מ כל שלא חזר אין חוששין שיחזור, ולוקין על ידו. ונראה דכל שלא חזר ולקו על ידו אם יאמר מבודה אני בין שנותן אמתלא בין בלא אמתלא רשע הוא שהרי לקו על ידו, וזה מקרי נגמר עדותו ואינו יכול לחזור, והלכך, כל שהלך לו והיה לו לחוש שיצא תקלה מעדותו כגון כהעיד להתיר או בהעיד לאסור שהיה לו לחוש שיענישו העובר שלא כדין אינו יכול לחזור (ומיהו אפשר דאין לו לחוש שיעברו ויעשו את האיסור, וצ"ע)".
וא"כ מבואר בדבריו דכל שהבין העד שיש השלכה מעשית בדבריו הרי זה כנגמר עדותו ותו אינו יכול לחזור בו. ואף שסיים החזו"א "ומיהו אפשר דאין לו לחוש שיעברו ויעשו את האיסור, וצ"ע". מ"מ בנד"ד ודאי ידעה האשה לשם מה היא באה, ואם כי היא לא מבינה איזה מדבריה משפיעים לכאן או לכאן, אבל ודאי ידעה היטב באופן כללי כי היא באה להעיד את עדותה ועל פי עדותה יקבע גורל ילדיה, א"כ ודאי שלסברת החזו"א הוה כנגמר עדותו ותו אינו יכול לחזור בו.
ז. ואח"כ מצאתי בשו"ת מהר"ם חביב אבה"ע סי' יא שנשאל באשה שהיה דיימא שנבעלה מחתנה, ואמרה לכשר נבעלתי, ושוב אח"כ חזרה בתשובה והודתה כי נבעלה גם לחתנה. ונשאל גם האם יכולה לחזור בה אחר שאמרה לכשר נבעלתי משום שלא אמרה כן בבי"ד.
ובסוף דבריו כתב שם וז"ל: "כתב שם מרן בב"י בשם נמוק"י דאמר על זה שהוא בכור וחזר ואמר על אחר שהוא בכור אינו נאמן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואפי' תכ"ד ע"כ. ואם על הממון החמור מהני מאי דאמר חוץ לבי"ד שזה בכור ומוציאין ממון ע"ז ואין אנו חוששין אם חזר בו כ"ש לענין יוחסין דמהני מאי דאמרה חוץ לב"ד דלאיש פלוני כשר נבעלתי ואין לחוש במה שחזרה ואמרה דנבעלה לחתנה או שהולד הוא מחתנה דכיון שהגידה שוב אינה חוזרת, באופן דבהא סלקינן ובהא נחתינן דיש להתיר לשתוקי זה שישא בת ישראל".
הרי מפורש בדבריו שאינה יכולה לחזור בה. וקצת נראה שטעמו הוא, משום שדבריה לכשר נבעלתי הוה כעדות, וכיון שהגידה אינה חוזרת ומגידה וכמו שהבאנו לעיל אות ג' בשם הב"י.
ח. כנזכר בפתיחה, ישנה נקודה נוספת בנד"ד, אשה זו כבר נקראה לביה"ד בענין זה לפני הרבה שנים, ולא נמצא כל היתר. וככל הנראה אמרה שם כי בת זו נולדה מאותו פסול, ולכן לא התירוה להנשא. אולם לאחרונה כשעלה שוב הנושא לא נמצא התיק בביה"ד, וכי כל מה שידוע על ההתנהלות בביה"ד הוא עפ"י דברי האשה.
אולם גם אם אכן אמרה כן בעבר, עדיין י"ל כי היא נאמנת בזה שאמרה להכשיר. שהרי בעבר כשנשאלה ממי התעברה ואמרה מפלוני הפסול, אינה נאמנת כלל, ואם בלי דבריה היה דינו ספק ממזר, אינה נאמנת לפוסלו כמבואר בסי' ד' סעיף כו. וא"כ כל מה שאמרנו כי אשה אינה נאמנת לחזור בה מדבריה הוא רק באופן שכשאמרה היתה נאמנת, ולכן אינה יכולה לחזור. אבל אם כשאמרה לא היתה נאמנת כלל, כמי שלא אמרה כלום דמי.
וכיוצא בזה ראיתי בשו"ת אגרות משה אבה"ע ג' סי' ח': "יצא לנו שבעובדא זו שנתברר ודאי שנתעברה בבת זו ערך ששה חדשים קודם שניסת לאחי בעלה, שמכל העולם היתה כשרה רק אם זינתה מאחי בעלה זה היתה ממזרת ואף אם היו שם עוד איזה קרובים מחיי"כ הוא מיעוט קטן טובא, שיש טעם גדול להתירה אף אם לא היתה אומרת ברי, וכ"ש שאומרת ברי שאף בלא רוב ובלא חזקה נאמנת מטעם המ"מ ואיפסק זה ברמב"ם ובש"ע. ומה שאמרה תחלה שהיא מאחי בעלה הא אינו כלום אף בלא אמתלא, שלכן מה שאמרה שהיא מנכרי נאמנת".
