פסקי דינים – איסור גניבת דעת – חלק א'

1. בנוסף לאיסור לגנוב ממון של אדם אחר ישנו איסור לגנוב את דעתו, כלומר להציג לחבר מצג שאינו נכון, שעלול לגרום לקבלת טובת הנאה כלשהי. הגמרא ((חולין דף צד ע"א.)) מביאה מספר דוגמאות שיש בהן איסור גניבת דעת, כגון: הנותן לגוי בשר חתוך וגיד הנשה עדיין נמצא בתוכו ואומר לגוי שהוציא ממנו את גיד הנשה ומחמת כן הגוי יכיר לו טובה ((ז"ל רש"י שם ד"ה משום דגונב דעתו "דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאוד שתקנה וטרח בה ליטול גידה… והוא לא נטלה ונמצא מחזיק לו טובה חנם". במקרה שהנותן אומר במפורש שהוציא את הגיד אסור לכל הדעות, אבל אם אינו אומר במפורש נחלקו הראשונים שם, עיין בתוספות חולין דף צד ע"ב ד"ה אמר אביי ובפסקי הרא"ש פ"ז סי' יח.)). המפציר בחבירו להתארח אצלו והוא איננו מתכוון באמת לארח אותו, אלא יודע שחבירו יסרב להתארח ((ז"ל רש"י ד"ה לא יסרהב "לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה, משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם, כסבור שמן הלב מסרהב לו כן". בעלונים הבאים נבאר מתי אפשר להזמין אנשים לחתונה, כשידוע שלא יגיעו.)). המפציר בחבירו לקבל ממנו מתנה ויודע שחבירו יסרב. הפותח חבית יין בפני אורח ונראה כאילו פותח במיוחד לכבודו, בשעה שהאמת היתה שהיה צריך לפתוח את החבית לצורך אחר ((ז"ל רש"י ד"ה ולא יפתח לו "לא יפתחנה לאורח הבא לו, מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חינם, כסבור זה הפסד גדול הפסיד על ידי, שהרי תישאר חבית זו חסרה". והיינו שיין בחבית פתוחה מתקלקל במהירות, והאורח חושב שהמארח הסכים להפסיד את כל חבית, כדי לכבד אותו ביין מחבית מלאה וסגורה, ובאמת לא הפסיד כלום, כיון שיש לו קונה העומד לקנות ממנו את כל שאר היין.)). בכל אלו, סיבת האיסור היא שמטעה את חבירו לחשוב שעושים לו טובה גדולה ויכיר טובה על כך.

2. מדוגמאות אלו ניתן ללמוד על מקרה השכיח בזמנינו, אדם שהוצרך לנסוע לעיר אחרת, שבדרך כלל לא מזדמן לו להגיע לעיר זו, ובמקרה שכינו מחתן בעיר זאת, כך שהזדמן לו להגיע לחתונה מבלי שיצטרך לנסוע במיוחד. אם לא היה נוסע במיוחד לחתונה, עליו לגלות לשכן שבמקרה הזדמן לאותה עיר. זאת משום שסביר שהשכן לא יעלה בדעתו שהגיע לעיר למטרה אחרת ויחשוב שטרח להגיע במיוחד. אבל אם החתונה מתקיימת במקום ששכיח שיצטרך להגיע לשם מחמת סיבות אחרות ((כן כתב בספר הערות מהגרי"ש אלישיב שליט"א חולין דף צד ע"א שאדם שגר בירושלים ונמצא באקראי בבני ברק, מותר לו להיכנס לחתונה שלא היה נוסע אליה במיוחד, מבלי לגלות לבעל השמחה שהגיע לבני ברק בגלל סיבה אחרת, כיון שמצוי שאנשים מירושלים מגיעים לבני ברק מפעם לפעם, ובעל השמחה אמור להבין מעצמו, שייתכן שהוא נמצא בבני ברק באקראי.)), או שהחתונה מתקיימת במדינה אחרת, שהשכן אמור להבין מעצמו שלא הגיע במיוחד לחתונה, אינו חייב לומר לו. וכן אם לא היה טורח כלל להגיע לחתונה, ובמקרה הוא גם היה חולה, אסור לו לומר שלא הגיע לחתונה מחמת מחלתו, בעוד שגם אם היה בריא לא היה מגיע ((טעם האיסור הוא, שבכל מעשה שאדם עושה מצד שתי סיבות וסיבה אחת היא העיקרית, אסור לו לומר את הסיבה האחרת, כאילו היא העיקרית. בדומה לדין המבואר בהערה 4 שאסור להראות שפותח את החבית לכבוד האורח, בעוד שפותח עבור סיבה אחרת. וכן מצינו לעניין איסור שקר, שאם אומרים סיבה שאינה עיקרית, הרי זה שקר, ואם כן כל שכן במקום שההוא יכיר טובה שיש בזה איסור גניבת דעת. עיין בגמ' יבמות דף סה ע"ב שמצווה לשנות מפני השלום והראיה מהפסוק (שמואל א פרק טז פסוק ב) "ויאמר שמואל איך אלך (למשוח את דוד למלך) ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי" ומסביר המהרש"א בחידושי אגדות שם, שאף שבאמת הלך לזבוח קרבן, מכל מקום, כיון שהמטרה העיקרית היתה למשוח את דוד, אסור לשקר ולומר מטרה אחרת, אם לא מפני השלום. וכן מובא בספר ברכי נפשי פרשת תולדות סיפור מהגרי"ש אלישיב שליט"א, שאחד ממקורביו הזמין אותו לאירוסין, והגרי"ש לא תכנן להיענות להזמנה. ביום האירוסין חלה הגרי"ש ורצו משפחתו לומר לבעל השמחה שהוא חולה ואינו יכול להשתתף, והגרי"ש מחה בהם שלא יאמרו כן, כיון שבכל אופן לא היה הולך.)).

3. נחלקו הראשונים אם איסור גניבת דעת הוא מן התורה או מדרבנן. לדעת רוב הראשונים האיסור הוא מן התורה ((כן כתבו בחידושי הריטב"א חולין דף צד ע"א ד"ה כדאמר שמואל בשם מקצת בעלי התוספות, ספר יראים מצוה קכד (בדפוס ישן – מצוה רנה) וסמ"ג לאוין קנה, שהאיסור הוא מן התורה ונלמד מהפסוק (ויקרא יט יא) "לא תגנובו". וז"ל היראים: "גונב דעת הבריות במידי דממון הוי בכלל ממון ועובר על לא תגנובו. כדתניא בתוספתא (ב"ק פ"ז הלכה ג) ומייתי לה בחולין בגיד הנשה ג' גנבים הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות, והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, מסרב בו לאכול ויודע בו שאינו אוכל. ואין לומר שאיסור גניבת דעת במידי דממון דרבנן, שהרי מצינו שנענש אבשלום עליו בסוטה פ"א (דף ט ע"ב) תנן לפי שגנב ג' גניבות לב אביו ולב בית דין ולב כל ישראל נתקעו בו ג' שבטים." המבי"ט חיבר ספר קרית ספר לפרש כל דין אם הוא מן התורה או מדרבנן, ושם בהלכות מכירה פרק יח כתב גם כן שהאיסור הוא מן התורה, אולם לא כתב מקור האיסור. גם הפרישה בסי' רכח סק"ה סובר שאיסור גניבת דעת הוא מן התורה, על כל פנים במקח וממכר.)), ואפילו אם מרמה גוי ((ז"ל היראים שם: "וחמור גונב דעת מגונב ממון ונפשות שהרי התירה תורה בעובדי כוכבים, גונב נפשות דכתיב גונב נפש מאחיו מבני ישראל ולא מבני עובדי כוכבים, ממון, אמרינן בב"ק בשור שנגח את הפרה ראה ויתר גוים התיר ממונן של כנענים לישראל, וגונב דעת אפילו של עובדי כוכבים אסור, שלא מצינו שהתירה תורה בעובדי כוכבים. ואף על גב דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (וגוי אינו בכלל 'עמיתו') לא קאי (המלה 'בעמיתו') אתגנובו, שהרי טעם ניגון מפסיקו (יש אתנחתא בתיבת 'תגנובו' ואתנחתא הוא טעם מפסיק) ומצינו פסוקי טעמים מן התורה כדאמרינן בנדרים פרק אין בין המודר הנאה (דף לז ע"ב) ושום שכל אלו פסוקי הטעמים. ואמר שמואל בפרק גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים. ושמואל במידי דממון מיירי". חלק מדברי היראים מובאים אף בחידושי הריטב"א ובסמ"ג שם. ומוכח שסברו שאף גניבת דעתו של גוי אסורה מן התורה, שהרי הוצרכו לומר שהמילה 'בעמיתו' בתורה אינה חוזרת על 'לא תגנובו'. ולכאורה לפי דבריהם נצטרך לומר שאף גניבת ממון של גוי אסורה מן התורה, שהרי 'בעמיתו' אינו חוזר על איסור גניבה. וכן כתב המהרש"ל בים של שלמה חולין פ"ז סי' יח. וכן כתב הגר"ח מוואלאזין בספר חוט המשולש סי' יז (עמוד 56) להסביר דעת הרמב"ם שסובר שגניבת ממון מגוי אסורה מן התורה. אמנם היראים עצמו כתב שגניבת ממון של גוי מותרת, ולומד כן מפסוק "ראה ויתר גוים", ואולי סובר שהטעם המפסיק (האתנחתא) בא ללמד רק על מקצת מה'לא תגנובו', שגניבת דעת אסורה בגוי, אבל גניבת ממון מותרת. ויש לעיין בדעת היראים שסובר שגניבת דעת חמורה מגניבת ממון ולכך אסורה אף בגוי, ואף על פי כן סובר שגניבת דעת אסורה מן התורה רק אם יש בה ריווח ממון. ואפשר שסובר שחומר גניבת דעת הוא מצד השקר ולא מצד הגזל, אלא שאם משקר מתוך חימוד ממון, הנאת הממון גוררת את האדם להשתקע בעבירה, ולכן היא חמורה יותר. בדומה למה שכתב רבינו יונה בשערי תשובה שער ג אות קפד "אמרו רבותינו ז"ל אסור לגנוב דעת הבריות. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה ונתחייבנו על גדרי האמת כי הוא מיסודי הנפש". יש לציין שבספר משנת ישראל עמוד שעה דייק מלשון השערי תשובה "חמור אצל חכמי ישראל" שגניבת דעת אסורה רק מדרבנן, אבל אין הראיה מוכרחת ואפשר לפרש דבריו שחכמי ישראל פירשו בתורה שגניבת דעת חמורה יותר.)), וכן פסקו למעשה חלק מפוסקי זמנינו ((הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"א סי' קנ"ט דן בענין בחורה שהיתה בעולה ורצתה להסתיר עובדא זו מהחתן, ומביא דברי הקרית ספר שגניבת דעת אסורה מן התורה. אמנם, בספר קהלות יעקב פסק שהאיסור מדרבנן, עיין בהערה הבאה.)). ויש ראשונים הסוברים שהאיסור הוא מדרבנן, ואפילו אם מרמה יהודי ((הסמ"ק במצוה סב באיסור גניבת ממון כותב "ויש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גניבת הדעת אסור, ואפילו דעתו של עכו"ם אסור". גם הב"ח בסי' רכח סק"ו כותב שהאיסור הוא מדרבנן וז"ל: "אבל הכא דגורם דמחזיק לו טובה בחינם אסור מדרבנן". הב"ח לא הביא את היראים, הסמ"ג והריטב"א שהובאו בהערה 7, ומסתמא לא ראה את דבריהם. בספר חרדים לכאורה סותר את עצמו, בפרק כט סעיף כ כשהוא מונה איסורים דאורייתא הוא כותב "אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעות הגוי, ואפילו בדברים" ומביא הוכחת היראים מאבשלום, וכן מביא דוגמאות: "היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, אין מפרכסין כלים ישנים כדי שיראו כחדשים… אין מוכרין בשר נבילה בכלל שחוטה אף על פי שהנבלה אצלו כשחוטה… לא יסרב בו לאכול כשיודע שאינו אוכל וכן כל כיוצא בו". ואילו בפרק מז סעיף לח כשהוא מונה לאוין דרבנן מונה שוב איסור זה "אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו עובד כוכבים". בספר קהילות יעקב יבמות סי' לח פסק שהאיסור הוא מדרבנן על פי דברי החרדים בפרק מז, וקשה שהרי בפרק כט כותב החרדים שהאיסור הוא מן התורה. ובספר משנת ישראל עמוד שעז מסביר שגניבת דעת באמצעות שקר אסורה מן התורה, אבל הסתרת מידע אסורה רק מדרבנן, אבל קשה שהחרדים עצמו כותב באחת הדוגמאות שאסור מן התורה שחייבים לגלות את המומין.)). יש מהאחרונים שכתבו שאף אם עצם האיסור הוא מן התורה, מכל מקום יש מקרים שהאיסור הוא רק מדרבנן וכדלהלן: יש סוברים שהאיסור מן התורה הוא רק אם מרמה במקח וממכר, אבל במתנה האיסור הוא מדרבנן ((כן כתב בספר 'קובץ' על הרמב"ם (מודפס עם הרמב"ם בסוף הספר) הלכות דעות פ"ב ה"ו וז"ל: "ונראה דאפילו לפי הסוברים דמן התורה היינו דווקא במכירה כגון שמוכר לו נבילה במקום שחוטה, דכיון דיהיב ממון ומטעהו שפיר מקרי גניבה, ויש לכללו תחת סוג גניבת ממון, אבל גבי מתנה דגם כן אסרינן גניבת דעת ודאי דאינו אלא מדרבנן". אמנם, החרדים (שהובא בהערה הקודמת) מביא באחת הדוגמאות שאסור מן התורה שלא להפציר באורח שיאכל אצלו, אף שאין בזה איסור רק מצד שהאורח יכיר טובה בחינם. גם היראים (שהובא בהערה 8) מזכיר דוגמאות אלו, ואינו מסייג שדברים אלו אסורים רק מדרבנן. ובספר 'קובץ' לא הביא כמקור שהאיסור הוא מן התורה רק את הריטב"א (שהובא בהערה 8), והריטב"א אינו מזכיר את כל הדוגמאות שיש איסור מצד הכרת הטוב, אבל אין הכרח שהריטב"א יחלוק על היראים. ונראה שיסוד חידושו של ה'קובץ' הוא על פי הדעה שמובאת בחידושי הרשב"א חולין דף צד ע"א שאין איסור גניבת דעת בגוי רק במכר ולא במתנה, וכדי להסביר את החילוק בין מכר למתנה לעניין גוי, חידש ה'קובץ' שבמכר אסור מן התורה ולכן אסור גם בגוי, אבל במתנה שאסור רק מדרבנן, מותר בגוי, ולפי זה אין הכרח לחלק בין מכר למתנה רק לפי דעה זו. עוד מדייק ה'קובץ' מלשון הרמב"ם שם, שאין איסור גניבת דעת במתנה בגוי, שלעניין מכר כתב שאסור למכור לנכרי, ולעניין הפצרה באורח כתב "לא יסרהב בחבירו", ומלשון 'חבירו' משמע שבא למעט גוי מאיסור זה. אמנם יש ליישב ראייתו, שלכך כתב הרמב"ם 'חבירו', כיון שהזכיר גם איסור פתיחת חבית (עיין הערה 4) ואדם שאינו חבר אמור להבין מעצמו שלא פתחו את החבית לכבודו. וכן המהרש"ל בים של שלמה חולין פ"ז סי' יט מפרש שהרמב"ם אוסר גניבת דעת בגוי אפילו במתנה, וה'קובץ' בעצמו מזכיר את המהרש"ל ותמה עליו. וה'קובץ' מסיים שלדינא כל גניבת דעת אסורה בגוי והרמב"ם כתב 'חבירו' רק בגלל שציטט לשון הגמרא. ואין הכרע בדבריו אם חזר בו מדיוקו בלשון הרמב"ם ואסור גם גניבת דעת במתנה בגוי, על כל פנים מדרבנן, או שלא כתב כן רק מפני הצנזור.)). ויש סוברים שהאיסור מן התורה הוא רק אם המטעה הרויח כסף מן האדם שהוטעה ((כן כתב השו"ע הרב בהלכות אונאה וגניבת דעת סעיף יא "אסור להטעותו (גוי) בין בשווי המקח בין בחשבון… וכן כל מרמה שבעולם אסורה במקח וממכר אפילו לנכרי כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח אף על פי שהוא נכרי שהרי זה מטעהו וגונב דעתו אם אינו מודיעו והרי זה כגונב ממנו ממון ואסור מן התורה". ובסעיף יב כתב "ואפילו לגנוב דעתו בדבר שלא יגיע לו הפסד לנכרי אסור מדברי סופרים, כגון למכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה, ואף לגנוב דעת הבריות בדברים אפילו במילה אחת של שפת חלקות או גניבת דעת או במעשה שמראה שעושה בשבילו ואינו עושה אסור מפני שמחזיקין לו טובה בחינם". ומשמע מדבריו שלא רק לגבי גוי יש חילוק אם מפסידו ממון, אם לאו, אלא אף לגבי יהודי, שהרי כתב באיסור גניבת דעת דרבנן "ואף לגנוב דעת הבריות", משמע שאותו איסור דרבנן קיים לגבי כל הבריות, הרי שאם אין הפסד ממון האיסור הוא רק מדרבנן. ונראה שהשו"ע הרב סובר שאיסור גניבת דעת בתורה בא לחדש שלא רק גניבה להוציא ממון מיד השני בכוח אסור, אלא אף אם מוציא ממון במרמה, וכאילו בהסכמת השני, אסור. אבל באמת כל גניבת דעת בתורה היא בעצם גניבת ממון. וכמו שכתב גם בהלכות גזילה סעיף ד שאם מטעה את הגוי בחשבון הרי זה כאילו גנב ממנו את החפץ שקנה, כיון שהגוי לא הסכים לתת את החפץ אלא על דעת שיקבל תשלום מלא. אמנם, כפי שכתבנו בהערה הקודמת מהיראים והחרדים משמע שיש איסור מן התורה אף בדברים שהאיסור הוא מצד הכרת הטוב. ואפילו לפי מה שכתב בחידושי הרשב"א (הובא בהערה הקודמת) שהאיסור למכור נבילה במקום שחוטה לגוי הוא רק במכר ולא במתנה, אפשר לפרש שבמכר אסור אפילו אם מוכר בזול, ולא רק במקום שיש הפסד ממון, בדומה למה שכתב הפרישה בסי' רכח סק"ה על דברי הטור שמדובר לגבי גוי, והסכים אתו בספר דברי חמודות, כמו שהובא לקמן הערה 19. וממילא יוצא שלא מצינו מקור לחלק בין אם המתאנה מפסיד ממון או אינו מפסיד. אמנם אם נדחה את הדיוק שדייקנו בדברי הרב ונאמר שהתכוון לחלק כן רק אצל גוי יוצא שהרב הלך בדרך הב"ח בסי' רכח סק"ז, אלא שהב"ח מתיר לגמרי חנופה בגוי והרב אוסר.)). ויש סוברים שהאיסור מן התורה הוא רק אם משקר או עושה פעולות המטעות, אבל הסתרת מידע אסורה רק מדרבנן ((כן כתב בספר קהילות יעקב יבמות סי' מד (לט) וז"ל "אפשר דאיסור זה דגניבת דעת (היינו כשאינו מרמה בפירוש, אלא שאינו מגלה את החסרונות) אינו אלא מדרבנן", ומביא מקור לחילוק זה מספר חרדים פרק מז (עיין הערה 10). ועל פי חידוש זה התיר הקהילות יעקב לבחור העומד בשידוכים שלא לגלות מום שיש בו, באופן שאם יגלה יתקשה מאוד למצוא שידוך. ונרחיב בנושא זה בעז"ה בעלון הבא.)).

4. בכלל איסור גניבת דעת מוטלת חובה על כל אדם שמוכר חפץ ויודע שיש בו פגם ((כן כתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יח ה"א וז"ל: "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם… היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח". וכן פסקו הטור והשו"ע בסי' רכח סעיף ו.)) שאינו מצוי ((שאם מצוי שמוכרים חפץ שיש בו פגם כזה מבלי לעורר את תשומת לב הקונה על כך, הקונה צריך להעלות בדעתו שאולי יש פגם זה ולשאול את המוכר. כגון אם מוכר דירה והיה בעבר פיצוץ בצנרת ותוקן, אין המוכר חייב לספר לקונה, כיון שבהרבה דירות היו פיצוצים בצנרת בעבר ואף מוכר לא מספר את זה. וכפי שהדין הוא בכל גניבת דעת, שאם השני היה אמור לחשוב מעצמו על אפשרות זו, אין איסור, וכמבואר בחולין דף צד ע"ב לעניין אדם שסבור שיצאו לקראתו כדי לכבדו, "והא קא מטעינן ליה, איהו הוא דקא מטעי נפשיה". ופירשו התוספות ד"ה אינהו "איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שלא לקראתו היו באים". וכן נפסק בשו"ע סי' רכח סעיף ו "ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה… אין צריך להודיעו". ולכן גם פסק החפץ חיים בסוף הלכות רכילות ציור השני אות ו שאם אדם יודע בחתן שאינו חכם בתורה אין לגלות למחותן "דאיהו דאפסיד אנפשיה דהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה שינסו את כח חכמתו וידיעתו".)), לגלות לקונה את הפגם. ואם לא גילה מיוזמתו, גם אם לא אמר שאין מום ((כן מדויק בלשון הרמב"ם שהובא בהערה 14. ולכאורה ההסבר הוא על פי מה שכתב בהלכות מכירה פרק טו ה"ו ומובא בשו"ע סי' רלב סעיף ז "כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום", וממילא כל שלא גילה את המום, הרי זה כאילו שיקר ואמר שאין שום מום. לגבי שאר דברים שיש איסור גניבת דעת, כגון לפתוח חבית יין בפני אורח, דעת רש"י בחולין דף צד ע"ב ד"ה אינהו שאין איסור רק אם משקר שפתח לכבוד האורח, אבל אם אינו משקר, אין איסור כיון שהצד השני אינו אמור להסיק מסקנות מבלי לשאול. ותוספות שם חולקים על רש"י וסוברים שכל דבר שהצד השני אינו אמור להבין מעצמו שמרמים אותו, יש איסור. וכן כתב בפסקי הרא"ש חולין פרק ז סי' יח "אבל בסתם לא, ואף על גב דלא אמר לו שבשבילו הוא פותחה איכא גניבת דעת", וכן פסק הטור בסי' רכח "אבל בסתם אסור כיון שחבירו סבור שפתחו בשבילו". ואפילו לדעת רבינו ששולח ירך חתוך לגוי מבלי לגלות שלא הוציא את גיד הנשה, אינו עושה איסור רק אם משקר ואומר לו שהוציא את הגיד, מכל מקום בשאר גניבת דעת מודה רבינו תם שיש איסור אפילו אם אינו משקר, שבגיד הנשה יש טעם מיוחד, וכפי שכתב בחידושי הר"ן שם, שגוי לא אמור לחשוב שהוציאו לו את הגיד, כיון שאין לו איסור לאכול גיד הנשה, ולכן אין איסור אלא אם שיקר. ואפשר שאפילו רש"י שסובר שאין איסור אלא אם משקר, אין זה אלא בגניבת דעת שכל האיסור הוא מצד הכרת הטוב, ולכן סובר רש"י שאין איסור אם אינו אומר כלום, אבל בגניבת דעת הנוגעת לממון מודה רש"י שיש איסור אפילו אם אינו משקר.)), עבר על איסור גניבת דעת, שהוא איסור מן התורה לדעת רוב הפוסקים ((דעת הפוסקים הסוברים שיש איסור מן התורה הובאו בהערה 8. אמנם, בהערה 13 כתבנו שלדעת הקהילות יעקב אין איסור מן התורה אם שותק ולא מגלה, אבל מדברי הראשונים וספר חרדים לא משמע כן.)). איסור זה קיים גם במקרים שאין איסור אונאת ממון, וכגון שהמום אינו מוריד מהערך ((כן פסק החפץ חיים בהלכות רכילות פרק ט הלכה י ובבאר מים חיים שם ס"ק כו שאפילו אם אין הבדל במחיר אסור. ולכן כתב שמותר להודיע לקונה שהמוכר מרמה אותו ומוכר לו עם מום, אף כשאין הבדל במחיר, או שהמוכר מפתה את הקונה על סחורתו "כי היא מין סחורה פלונית שמפורסמת בעולם למין חשוב והוא יודע שהוא שקר".)), או שמכר במחיר זול ((כן כתב בפרישה סי' רכח סק"ו ובסמ"ע סק"ז, שהרי תרמית כזו שאין בה גזל ממון דומה לשאר הדוגמאות שאין הפסד ממון, אלא הכרת טוב בחינם וכדומה. אמנם, הלבוש כתב שהאיסור הוא אפילו אם האונאה פחות משתות, וכן כתב בשו"ת הריב"ש סי' תג, וניתן אולי לדייק שאם אין אונאה כלל מותר. אבל בספר דברי חמודות על פסקי הרא"ש חולין פ"ז הלכה יח אות פ, הסכים לדעת הסמ"ע, וכתב שאף הלבוש מודה שאפילו אם אין אונאה כלל אסור. ייתכן לומר, שבמקרה זה שמוכר חפץ פגום במחיר זול, עובר על איסור גניבת דעת מצד שתי סיבות, על שאינו מגלה את המום ומוכר דבר שיתכן שהקונה לא היה מעוניין בו (וכמו שמצינו בגמ' ב"ב דף צב שיש אנשים הקונים רק שור המיועד לחרישה, שאף שהמחיר שווה לשור הראוי לשחיטה), ועל שמציג לקונה כאילו מוכר לו בזול ועושה לו טובה והקונה לא ידע לעולם מהפגם ויכיר לו טובה בחינם.)), וכן אף אם אין דין 'מקח טעות', וכגון שלא נהוג לבטל מקח במקרה כזה ((יש מקרים שאנשים אינם דורשים ביטול מקח, מצד הטרחא הכרוכה בכך, אבל לכתחילה הם מקפידים שלא לקבל סחורה כזו. וכן כתב בספר קהילות יעקב יבמות סי' לט (מד) וז"ל: "הנה בחו"מ סי' רכ"ח סעיף ו' מבואר דאסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקח צריך להודיע ללוקח, והיינו אפילו מום כזה שאינו מבטל המקח, דמכל מקום גניבת דעת איכא, עיין שם בסמ"ע". וכוונתו לסמ"ע שהבאנו בהערה 19 שהאיסור הוא אפילו כשאין הבדל במחיר. אמנם, יש להשיב על הראיה, שייתכן שאנשים יקפידו שלא לקבל חפץ פגום אפילו במחיר זול, אבל מנלן שבמום קל שאנשים לא מקפידים לבטל מקח, אף על פי כן יהיה איסור לכתחילה.)). ואפילו אם נתן מתנה שיש בה מום שאינו עתיד להתגלות, חייב לגלות, כדי שלא יכירו לו טובה יותר מהמגיע לו ((כיון שהמקבל יכיר טובה לנותן יותר מאשר מגיע לו.)).

5. גניבת דעת מותרת בלימוד התורה ((בתוספתא ב"ק פ"ז הלכה ג (הובא לעיל בהערה 1) איתא "שבעה גנבים הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות… אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב, זוכה לעצמו, שנאמר (משלי י ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו', סוף שנתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו". על פי דברי התוספתא פסק הש"ך בסי' רצב ס"ק לה שמותר לתלמיד חכם להשתמש בספר שהופקד אצלו, אפילו אם ברור לו שהמפקיד מקפיד שלא ישתמש בו, וכתב שאף הרמ"א סובר כן. וכן פסק בביאור הגר"א שם ס"ק מו "אבל בידוע שמקפיד אסור, מיהו במקום ביטול תורה מותר בכל ענין". ועיין בספר חסדי דוד על התוספתא כתב שהגירסא הנכונה בתוספתא היא "המגנב (כלומר הגונב) מאחר חבר שלא היה רוצה ללמדו וזה היה חריף וגנב ממנו בלא דעתו והולך זה ושונה פרקו, אף על פי שנקרא גנב, שהרי גנב מרבו בלא ידיעתו, שהוא היה רוצה למנוע דבר, שפיר קעביד". עוד מקור נוסף לדין זה הוא בספר הזוהר הקד' סוף פרשת יתרו אות תקסו "לא תגנוב, אי לאו דפסקא טעמא הוה אסיר אפילו למיגנב דעתא דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה". והיינו שיש אתנחתא מתחת למילת 'תגנוב' בעשרת הדברות, ומזה  לומדים שיש יוצא מן הכלל, והוא למיגנב דעת רבו בתורה. בספר תתן אמת ליעקב פרק ה סי' פז מביא בשם פירוש זיו הזוהר "דהיינו שגונב דעת רבו שילמוד עמו איזו שעה יותר מהזמן הקצוב לו". ומביא גם בשם ספר שערי זהר שמפרש על פי זה את הגמ' חגיגה דף יג ע"א שרב יוסף ידע מעשה מרכבה וסבי דפומבדיתא (שהם רב יהודה ורב עינא כמבואר בסנהדרין דף יז ע"ב) ידעו מעשה בראשית, והם ביקשו מרב יוסף ללמד אותם מעשה מרכבה, ורב יוסף אמר להם שקודם ילמדו אותו מעשה בראשית, וכך עשו. וכשבקשו מרב יוסף ללמדם מעשה מרכבה אמר להם שאסור. הרי שרב יוסף גנב דעתם כדי שילמדו אותו מעשה בראשית.)). כגון: לשאול שאלה מחכם ולהציג כאילו השאלה היא למעשה, אף שהמטרה היא לצורך לימוד התורה בלבד ((בספר תתן אמת ליעקב פ"ה סי' כח מביא בשם ספר בית יחזקאל ראיה לדין זה מהירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט (אבל לא מצאתי את הראיה).)). או לשלוח שאלה בכתב לחכם, ולחתום בשמו של אדם חשוב, כדי שהחכם יואיל לטרוח ולהשיב לו ((בספר תתן אמת ליעקב בהוספות לפ"ב סי' יב כתב ששאל שאלה זו להגרי"י פישר והשיב לו שמותר, אבל לא יכתוב במפורש שפלוני שולח, מצד איסור שקר, אלא יכתוב השם בלבד, כדי שישתמע שפלוני שולח. וצריך עיון על כך שמחמיר באיסור שקר יותר מאשר מאיסור גניבת דעת. לכאורה, אם התירו 'גניבת דעת' משום לימוד התורה, התירו גם איסור שקר, וכן מוכח ממה שהתירו (עיין בהערה הקודמת) לשקר ששואל שאלה שנוגעת למעשה, או לומר שלא הבין את השיעור. ואולי סובר הגרי"י פישר שגם במקרים אלו אין לומר שקר מפורש, אלא מלים שישתמעו כך, אבל סובלים גם כוונה אחרת שאיננה שקר. ולכאורה יש להביא ראיה לכך מיעקב אבינו ע"ה שגנב דעתו של יצחק אביו כדי לקבל את הברכות, ובהכרח לומר שבמקרה זה לא היה איסור גניבת דעת,  ואף על פי כן מפרש רש"י (בראשית כז יט) שהמלים "אנכי עשו בכורך" לא היו שקר, שכוונת יעקב היתה אנכי המביא לך ועשו הוא הבכור, הרי שגם במקרה שגניבת דעת מותרת, מכל מקום אסור לומר שקר ברור. עוד אפשר ליישב דעת הגרי"י פישר, שלא החמיר רק במקרה שניתן להשיג את המטרה מבלי לכתוב שקר מפורש, אבל אם אי אפשר מבלי לשקר, מותר גם לשקר.)). או להזיז את השעון אחורה כדי שהרב המוסר שיעור יחשוב שהוא עדיין יכול להמשיך את השיעור ((בספר תתן אמת ליעקב פ"ה סי' פז מביא בשם פירוש זיו הזוהר שמפרש את הזוהר הקד' שמובא בהערה 22 "דהיינו שגונב דעת רבו שילמוד עמו איזו שעה יותר מהזמן הקצוב לו", ומביא שם מספר בית רבי שכך נהג בעל התניא כשלמד עם בנו של המגיד ממעזריטש, שהיה מסבב את השעון אחורה, כדי ללמוד עמו שעות נוספות.)). או שאומר לרב שלא הבין, כדי שהרב יחזור ויסביר לו, אף שבאמת הבין, אלא שהוא רוצה לחדד יותר ((בספר אוצר יד החיים אות תקט למד דין זה מהזוהר הקד' שמובא בהערה 22.)). וכן מותר להתחבאות בחדרו של אדם גדול כדי ללמוד מהנהגתו, או לשמוע שיעור שלא נותנים לו להיכנס ((כן כתב בזוהר הקד' שמובא בהערה 22 "אי לאו דפסקא טעמא הוה אסיר אפילו למגנב… דעתא דחכם לאסתכלא ביה". וכן מצינו בגמ' ברכות דף סב ע"א על רבי עקיבא ובן עזאי ורב כהנא שהסתתרו במקומות שלא הרשו להם להיכנס, בטענה ש"תורה היא וללמוד אני צריך", אלא שבזוהר הקד' משמע, שאם אינו מתכוון ללמוד תורה עובר על איסור גניבה, ובגמ' משמע שהאיסור הוא מצד עזות פנים. והטעם שכניסה זו מוגדרת כגניבת דעת, נראה לכאורה, מצד שהחכם סבור שאין מי שרואה אותו ומחוסר ידיעתו יוצא שהוא עושה מעשים צנועים בפני אדם אחר, ולכן מוגדר מעשה זה כהסתרת מידע והטעיה. בדומה לדין זה כתב בספר ממון כשר (דף 105) שמותר לתלמיד ליכנס לשיעור, אפילו אם הוא לא מורשה ליכנס. ובספר תתן אמת ליעקב שם הביא בשם ספר זהרי הש"ס שמסביר על פי היתר זה את הגמ' בסנהדרין דף יא ע"א שהיה תלמיד אחד שלא הוזמן לישב לצורך עיבור השנה, ונכנס ללא רשות, ושמואל הקטן לקח את האשמה על עצמו, כדי שלא לבייש את התלמיד, והצדיק את מעשיו בטענה "ללמוד הלכה עשיתי", והיינו שלא עבר על איסור גניבת דעת בכך שנכנס ללא רשות, כיון שהמטרתו היתה ללמוד תורה. (יש להדגיש שכמובן הנהלת ישיבה יכולה לקבוע לטובת הכלל באיזה שיעור ילמד כל בחור, ואסור לבחורים לעשות אחרת על דעת עצמם.))).

6. האמור בדין 5 הוא לעניין גניבת דעת בלימוד עצמו, אבל גניבת דעת כדי להשיג אמצעים שדרכם יוכל ללמוד תורה, אסורה בהחלט, ועלול לפעמים להיות בה איסור גניבת ממון ממש. כגון: שישיבה תדווח לתורמים כאילו לומדים בה יותר תלמידים, כדי לקבל מהם תרומות יותר גדולות ((פשוט שלא הותרה גניבה אלא בלימוד עצמו, וכן נראה מהפוסקים שיובאו להלן שאין להתיר שקר וגניבת דעת, ואפילו לא גוזמאות כדי לקבל כסף לצורך הלימוד. בספר תתן אמת ליעקב פ"ה סי' פד מביא בשם ספר דרך עץ החיים שהגרש"ז אויערבאך נשאל אם מותר לישיבה להגזים בשבח הישיבה, שלומדים בה גאונים ועילויים, וכן במספר תלמידים, וסיפר להם שרבו הגאון ר' איסר זלמן מלצר סירב לחתום על מכתב תמיכה לישיבה, כיון שכתבו בו גוזמאות. ורק לאחר שהחתימו על המכתב עוד גדולים הסכים להצטרף, בטענה שלדעתו כבר חתמו תלמידי חכמים גדולים ממנו וחתימתו אינה מוסיפה כלום. אבל לולא טעם זה סבר הגרא"ז מלצר שהיה אסור לחתום.)). או לדווח למשרד ממשלתי דיווח שאינו מדויק ((כן פסק בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' כט שאסור לישיבה לדווח לממשלה על יותר תלמידים ממה שלומדים בה באמת, אם הממשלה נותנת תקציב לפי מספר התלמידים, ובין האיסורים שיש בכך מונה האגרות משה איסור גניבת דעת, וז"ל: "כל שכן שאסור לשקר במספר התלמידים וכדומה, שלבד שהוא איסור גזל הרי איכא בזה גם איסורים הגדולים של אמירת שקרים וכזבים וגניבת דעת, וגם חלול השם ובזיון התורה ולומדיה. ואין בזה שום הוראת היתר בעולם. וכמו שהקב"ה שונא גזל בעולה כן הקדוש ברוך הוא שונא בתמיכת התורה ולומדיה על ידי גזל. ואיכא בזה גם משום רודף את גדולי התורה ותלמידיהם הנזהרים ביותר משמץ גזל וכדומה." וכן פסק שם בסי' ל כשדן אם מותר להשיג לפני מבחני הגמר את השאלות של המבחנים "שגם בשביל לימוד תורה אסור לגנוב".)). או לשלוח לנדיב שני מתרימים פעם אחר פעם, מבלי לגלות שהם מתרימים עבור אותה ישיבה, כדי לקבל תרומה כפולה ((כן מביא בספר תתן אמת ליעקב פ"ה סי' פ על הגרש"ז אויערבאך שאסר לעשות כן, מצד איסור גניבת דעת.)). או להציג לנדיב כאילו מתרימים עבור מטרה יותר חשובה ((בספר צדקה ומשפט פ"ז הערה ה כתב שאסור לומר שמתרים עבור מטרה יותר חשובה, כיון שמשנה מצדקה שמיועד למטרה חשובה למטרה פחות חשובה. ומוסיף שאפילו אם אומר מטרה שאיננה יותר חשובה באמת מכל מקום אסור, משום משנה מצדקה לצדקה. אבל בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיט מסתפק אם מותר לאדם המתרים עבור תלמיד חכם הנמצא במצוקה לומר שהוא אוסף עבור הכנסת כלה. ודן באריכות אם יש בכך חיסרון משום משנה מצדקה לצדקה.)). או להוסיף כרטיסי הגרלה שלא נמכרו או שנמכרו לאחר המועד שנקבע, בתוך ההגרלה וכדומה ((כן פסק בספר פתחי חושן ח"ד פרק טו הערה כב וטעמו שאם מכניסים עוד כרטיסים מקטינים את הסיכוי של הקונים הראשונים. ואף אם המוסד לא התחייב למכור מספר מסוים של כרטיסים בלבד, עם כל זה דעת הקונים שיכניסו רק את כרטיסים שנמכרו. אמנם, בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' עו דן להתיר לקנות כרטיסי הגרלה מכספי מעשר, בטענה שכיון שלא ידוע מראש כמה כרטיסים ימכרו ואת גובה הסיכוי לזכות, הקונה אינו מתבסס על חישוב פיננסי, אלא עיקר מטרתו היא תמיכה במוסד וההגרלה היא תמריץ בלבד. ולפי דבריו לא מסתבר שיהיה בזה איסור גניבת דעת, כיון שלא פוגעים במטרה העיקרית לתרום לצדקה. ולמעשה נראה לכאורה שהשאלה מהי המטרה העיקרית של קונה הכרטיס תלויה בסכום ששולם על הכרטיס וכן בערך של הזכייה בהגרלה.)). אמנם, במקרה שעשיר אינו נותן צדקה לפי השיעור שהוא חייב לתת, מותר לגנוב דעתו כדי להכריח אותו לתת כפי שחייב על פי הדין ((כמו שמצינו שמותר לאדם לבקש מחתנו ללמוד עם בנו ולהבטיח לשלם לו, ובסוף לא לשלם, אם היה מוטל על חתנו ללמוד עם בנו ולא היה עושה כן, כמו שמביא במרדכי סנהדרין סי' תשד בשם מהר"ם ונפסק ברמ"א חו"מ סי' פא סעיף א. וכן מצינו עוד דוגמאות בשו"ע חו"מ סי' רסד סעיף ז, בגמ' יבמות דף קו ע"א לעניין חליצה נראה שמותר לעשות כן לכתחילה וכן כתב בסידור רבי יעקב עמדין הלכות מילה דין ז שאם המוהל מסרב למול ילד שאין בידי ההורים כסף לשלם לו, מבטיחים לו תשלום ולא משלמים. ואפילו אם אחד מרמה את השני כדי שיעשה מצווה מן המובחר, אין איסור גניבת דעת כמו שהוכיח בספר תתן אמת ליעקב פ"ה סי' צג והסכים הגרי"י פישר לדבריו. אמנם, צריך עיון אם מותר לגבאי צדקה לעשות כן, כשמטרתו אינה לזכות את הגביר במצוות צדקה, אלא כדי לקבל תרומה והוא עושה כן בדרך ערמה.)).