פרשת בא, כוחה של מסירות נפש

א' שבט ה'תשע"ב

“ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן…דברו אל כל עדת ישראל…ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית” (שמות י”ב, א-ג)

“ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי” (יחזקאל ט”ז, ו’)

“חיי בדם פסח חיי בדם מילה” (שמות רבה י”ט, ה’)

 

חכמינו ז”ל למדו שהזכות שעמדה לישראל בגאולתם היתה זכות מצות הפסח וזכות מצות המילה, ועל כך נאמר בפסוק ביחזקאל: “בדמיך חיי”. מה היתה המעלה הגדולה של שתי מצוות אלו? יתרה מזו עלינו להבין, הלא במדרשים אחרים (ויק”ר ל”ב, ה) נאמר שבזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו שמם ולשונם, היו גדורים מעריות ולא דיברו לשון הרע? א”כ מה היה הצורך להוסיף את מצוות הפסח והמילה?

מבאר ה“כלי יקר” שאותם ארבע מצוות ששמרו ישראל לא היו אלא בשב ואל תעשה, כלומר בצורה פסיבית שמרו על יחודם ואחדותם ((ראה במאמרנו לפרשת שמות שהארכנו בנושא זה.)) . ואכן בזכות שמירת מצוות אלו זכו להיגאל כעם,   אולם עדיין היו שקועים בתוך מ”ט שערי טומאת מצרים, ועתה לקראת מכת בכורות ש’המשחית’ הלך והרג את כל בכורי מצרים היו צריכים לקיים מצווה באופן אקטיבי שתגן עליהם מפני המשחית שלא יכנס לבתיהם (כדברי הגמרא סוטה כ”א. שמצוה מגינה בשעה שעוסק בה). רק זכות עצומה של מסירות נפש יכלה לעמוד להם להינצל מהמוות שהשתולל במצרים. ואכן שתי המצוות פסח ומילה שקיימו ישראל היו מתוך מסירות נפש עצומה. שכן הטלה היה אליל של מצרים, א”כ נתאר לעצמינו את כעסו הגדול של המצרי בראותו את ה’אלהים’ שלו מובל לשחיטה בידי היהודי שזה לא מכבר היה עבדו. ואף על פי כן מסרו ישראל נפשם ועשו את מצות ה’. זכות זו היא זו שהגנה עליהם בזמן מכת בכורות. ועל כך אומר הפסוק: “ואראך מתבוססת בדמיך”, דהיינו דם הפסח ודם המילה, “ואומר לך” שבזכות אותו דם “חיי”…

***

מה הפירוש “מתבוססת”?

אמר הגאון ר’ מרדכי מן זצ”ל בשם הגאון ר’ לייב פיין זצ”ל ((הובא בהגדה של פסח “לאור הנר”.)) שהמילה מתבוססת היא מלשון בסיס. מסירות נפשו של היהודי היא זו שביססה אותו במצרים והצילה אותו מידיו של ה’משחית’. והיא זו שגם מבססת כל יהודי בחייו הפרטיים.

כל חיינו בעולם הזה מבוססים על ניסיונות שהקב”ה שולח לנו, וכל התקדמות קטנה מצידנו הרי היא בבחינת מסירות נפש.

פעמים שאדם נדרש למסור את עצמו לעבודת ה’ ולמצוא פינה שקטה בתוך עול הטרדות הניתך עליו. כל קושי ותלאה העוברים על האדם אינם אלא ניסיונות הנשלחים אליו משמים, בידיעה ברורה שכיון שניסיון זה נשלח דוקא אליו, הרי שבוודאי יוכל לעמוד בו בגבורה. ואכן כל התגברות ועמידה בנסיון הרי היא בבחינת מסירות נפש ועל כך נאמר “בדמייך חיי”.

***

סיפר אחד מהרבנים החשובים בבני ברק שליט”א, בהיותם ילדים קטנים ובשעות אחר הצהריים היה אביו הגאון הולך לבית המדרש ללמוד, ואימו היתה הולכת לעבודתה. היתה מגיעה אשה צעירה לשמור על הילדים הקטנים. אותה אשה לא זכתה לחבוק בן או בת בזרועותיה. והנה יום אחד שמעה על פרופסור גדול שיתכן שיוכל לסייע בידה מבחינה רפואית להיפקד. מיד קבעה תור לביקור אצל אותו רופא.  התור הראשון שהיה פנוי היה לעוד שלושה חודשים.

אותם שלושה חודשים עברו עליה בצפייה דרוכה, וכשהגיע היום המיוחל אחזה בה התרגשות גדולה.

אולם, לפתע נזכרה שלא הודיעה מראש לאשתו של הרב על פגישתה, ומעתה יצטרך הרב לוותר על לימודו ולהישאר לשמור על הילדים, במקומה.

מאבק אדיר החל להתחולל בקרבה האם לוותר על הפגישה עם הרופא הגדול ולדחותה או שמא לא…בסופו של דבר החליטה לוותר על פגישה עם הרופא וללכת לשמור על הילדים הקטנים על מנת שלא יזדקק הרב לוותר על לימודו בבית המדרש…

והנה ארע דבר פלא:

כעבור עשרה חודשים נולד לאותה אשה בנה יחידה….

בזמן יותר מאוחר נפגשה האשה עם אותו רופא, אך הבן היחיד שנולד לה ועתה הינו בעל משפחה מפוארה של בני תורה, היה אותו בן שהתעברה ממנו  בתוך אותו חודש של המעשה הנ”ל…


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *