שאלה:
האם יש דין "כבוש כמבושל" גם בבשר אדם ?
כלומר- אדם שהכניס את אצבעו לחומץ, או לכל משקה אחר שנאמר בו דין כבוש כמבושל, והרי בשר אדם אסור (יש אומרים בעשה ויש אומרים בלאו) אם המשקה הוא של היתר, האם הוא כעת נאסר מדין כבוש כמבושל.
וכן אצבע שפירשה מן האדם ואסורה מצד איבר מן החי, והכניסוה לתוך חומץ , או כל משקה אחר, האם האצבע אוסרת את המשקה מדין כבוש כמבושל.
תשובה:
א. איסור בשר אדם נחלקו בזה הראשונים אם הוא אסור משום איסור "עשה" או שמא איסורו הוא מדרבנן בלבד, אך למעט דעה אחת בראשונים אין מי שסובר שאיסורו בלאו, והכרעת הפוסקים שאיסורו הוא איסור עשה מן התורה ואין להקל בזה.
ב. כאשר האדם הוא חי, אין הכנסת אצבעו לתבשיל אוסרת אותו אפילו כשהתבשיל רותח, וכן אין הדבר אוסר מדין כבוש כמבושל בהכנסה לחומץ וכיוצא בזה.
ג. כאשר החלק מהאדם פירש ממנו ואינו חלק מן האדם נחלקו הפוסקים אם אוסר את התבשיל, ודעת רוב הפוסקים נראה שאוסר את התבשיל, בין בבישול ובין בכבישה.
מקורות:
בעיקר איסור בשר אדם האריכו בזה הפוסקים, והכרעת הרמ"א (יו"ד סי' עט ס"א) שאיסורו מן התורה משום איסור עשה, וכתב הפמ"ג (מש"ז סק"ג) שאין להקל ולצרף לס"ס את הסוברים שאיסורו מדרבנן, ועי' דרכי תשובה (ס"ק טו) מפי סופרים וספרים בזה, ודעת הרא"ה שאיסורו איסור לאו כמו בהמה טמאה עי' שטמ"ק (כתובות ס. ד"ה וכתב הרא"ה וד"ה אלא ודאי), והפוסקים לא הביאו דעה זו (עי' ד"מ וב"ח ופר"ת שם).
דין פליטה בדבר חי נחלקו בזה רבותינו האחרונים, ודעת החת"ס ודעימי' שבע"ח פולט אף בעודו בחיים, כמ"ש בשו"ת שלו (יו"ד סי' צד, ומה שהביא שם שהיה מעשה עם גאון מופלא מדובר על בעל ההפלאה, שהורה כן, כמ"ש בשו"ת ר"ע הילדסהיימר ח"א יו"ד סי' קנח בדברי השואל שם), ויעוי' בשו"ת רבי עזריאל הילדהיימר (שם) הביא דעת השואל (ר"ש הכהן) שדעתו כדעת החת"ס וכן רע"ה עצמו סיים שם שיש לחוש להחמיר כדעת החת"ס, וכן דעת הרב פעלים (ח"ג יו"ד סי' ד) שיש להחמיר כדעת החת"ס.
ולעומת זאת יש מהאחרונים שכתבו שחי אינו מפליט כמ"ש בפ"ת סי' קד סק"ג בשם עיקרי הד"ט, וכן דעת בעל הגור אריה יהודה (לרי"א תאומים, ח"א יו"ד סי' צח) שהביא ראיה מדין של חבית עם דגים טמאים וטהורים שאין איסור במה שהדגים הטמאים החיים נמצאים יחד, וכן נוטה מהרי"א אסאד (שו"ת יו"ד סי' קנד), וכן כתב מהרש"ק (שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק ח"א סי' קנה והביא שם דעת הגוא"י כן) וכתב שם ששמע שבעל החוו"ד "שחק על זה לאסור בלוע מן החי", נוטה [ובראית הגוא"י עי' בית יצחק (לר"י דאנציג, ח"א קו"א סי' סה ד"ה ויש דף לא טו"ב) שכתב לדחות כיון שלפי דברי הנו"ב יש חילוק בין כבוש לבין מבושל לגבי פליטה ע"ש והו"ה לגבי פליטה מחי, ודברי החת"ס הינם בדבר רותח, ובשו"ת רע"ה הנ"ל כתב לדחות שכאשר הדגים במים שלהם לכו"ע אין בהם דין פליטה כיון שזה חיותם ע"ש בטעמו], ועוד האריכו בזה רבות האחרונים, עי' שד"ח (מערכת הב' אות קיא, ופאת השדה סי' טו) ע"ש, ובשו"ת פרי יצחק (סי' כא) שפלפל רבות בדברי הגור אריה יהודה, ובעולת יצחק שם, וע"ע בדעת תורה (למהרש"ם יו"ד סי' נב סק"א) ואין כאן מקומו.
אולם לגבי אצבע אדם מבואר בדברי הפוסקים שאין מקום להחמיר, וכמ"ש בלחם הפנים (יו"ד סי' פז ס"ק כו) לגבי מי שתחב אצבעו עם עין בהמה מיובשת לתוך חלב רותח שהתיר את החלב מאחר והעין היתה מיובשת, ולא כתב לאסור משום האצבע, והביאו החיד"א (שם בשיו"ב סק"א) ובזבחי צדק (שם ס"ק סד), והטעם נראה משום שיסוד האיסור של טעם כעיקר לומדים ממשרת בנזיר או מגיעולי נכרים, ואיסור ציר ורוטב מ'הטמאים' לאסור צירן ורוטבן, וכבר כתבו הפוסקים שאיסור שלא נכלל בזה אין בזה דין של צירן ורוטבן, והו"ה לגבי טעם כעיקר, וכאן שהוא איסור עשה, ואינו בכלל איסורי אכילה של מאכלות אסורות, אין מקור לאיסור טעם וציר בו, ולכאורה יש לומר שנחלקו בזה הפוסקים שבספר בית הילל על סי' עט (סק"א) שהאריך בתחילה במחלוקת הראשונים אם בשר אדם אסור או מותר, וכתב שם בשם ספר תורת האשם (פי' בעל התוס' יו"ט לספר תורת חטאת של הרמ"א), שהיה מעשה בקרקא שנפל תינוק ליורה שבישלו שם דבש ומת ואסרו את הדבש משום שבשר אדם אסור מן התורה, וכתב שם בעל הבית הלל שאין לאסור מצד בשר אדם כיון שלשיטת התוס' והרשב"א כל זמן שלא פירש מהאדם אין בו איסור, ואינו אלא טעם בשר והטעם שיש לאסור משום שמת שם ומת אסור בהנאה ואוסר בכל שהוא, [אמנם בסי' קג סק"ב) כתב לתמוה מצד אחר על פסק זה כיון שמבואר בשו"ע שם שבשר בדבש פוגם את הדבש, וא"כ נחשב לנטל"פ ומדוע ייאסר אפילו אם אסור בהנאה, ולכן כתב שרק אם נפל לשכר יש לאסור] ומשמע מפשטות לשונו שם שאם היה אסור מן התורה משום טעם יש לאסור אותו, אולם הפר"ח (קונטרס אחרון לסי' עט) הביא דבריו וכתב שם שהרי לשיטתו בשר אדם מותר ו"אם כן כל שכן שיש להתיר פליטתו" והוא כפי שנתבאר.
שוב ראיתי שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים מפורשת, שהנה דעת הנו"ב (מהדו"ת או"ח סי' סו) שחלב טמא אין בו דין של טעם כעיקר משום שאינו אלא איסור עשה, שאיסורי נזיר וגיעולי נכרים הם איסורים שיש בהם מלקות, וממילא שלדבריו הוא הדין באיסור בשר אדם שהכרעת הפוסקים שהוא באיסור עשה שאין בו דין טע"כ, אולם הבאר יצחק (יו"ד סי' יג) פלפל רבות בדבריו וכתב שאף בדבר שאין בו איסור מלקות יש בו דין טעם כעיקר [ועיקר הוכחתו הוא ממה שאמרו שאדם יוצא יד"ח מצה על ידי דין טעם כעיקר, ואם רק באיסור מלקות אמרו כן איך יוצא יד"ח מצוה שאינה שייכת לדין של מלקות ע"ש, ועי' שו"ת אבנ"ז או"ח סי' שנט שגם העיר בזה וע"ש במש"כ ליישב], ובשו"ת אבנ"ז (שם) כתב שדעת כל הפוסקים שלא כדעת הנו"ב וכתב שם "ויותר הנו"ב לבדו".
ועיין שו"ת אבני צדק (יו"ד סי' לט) ובקהלות יעקב (חולין סי' ה') שכתבו להוכיח שאין דין פליטה בדבר חי מזה שלא שמענו מעולם שיש לאסור אדם שהכניס אצבע לתבשיל, והמנהג שלא חששו לזה מעולם מוכיח שאין בע"ח מפליט ומבליע בעודו חי, אולם לפי מה שנתבאר אין ראיה מאצבע אדם שאין בו איסור פליטה לשאר בע"ח שהתורה אסרה בהם טעם כעיקר, וצירן ורוטבן שוב ראיתי שכבר זכה בזה בשו"ת באר דוד (לרד"ש פרנקל, סי' כא).
