לתרומות לחץ כאן

פרשת בא – חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים

פרשת בא – יציאת מצרים

 

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (יג, ח).

"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים";

– במחשבה, בדיבור, או במעשה?

 

(א) איך מקיימים הלכה זו בפועל?

בהגדה של פסח אנו אומרים: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

הלכה זו מקורה במשנה בפסחים דף קטז,ב: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

והשאלה המתבקשת היא, איך מקיימים את החיוב הזה הלכה למעשה? האם אמנם אין צורך לקיימו אלא במחשבה בעלמא?

ואמנם ברמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ז, מבואר שחיוב זה מתקיים על ידי עשיית מעשה, כלומר ארבעה כוסות והסיבה, שהם מעשים שבהם ניכרת היציאה לחירות של האדם עצמו.

אבל נדמה שלא מצינו חידוש זה בדברי שאר הראשונים, ובפשטות דין ד' כוסות והסיבה הריהם חיובים נפרדים. ואם כך, עדיין השאלה דורשת בירור.

(ב) הוספת הגמרא: צריך שיאמר "ואותנו הוציא משם"

בגמרא על המשנה שם, נאמר כך: אמר רבא, צריך שיאמר "ואותנו הוציא משם".

ופירש רשב"ם: צריך שיאמר פסוק זה; "ואותנו הוציא משם", שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם, שאף אותנו גאל הקב"ה. עכ"ל.

ונשאלת השאלה, מה בא רבא להוסיף על עיקר דין המשנה, ולמה הביא פסוק אחר מהפסוק שהובא במשנה?

(ג) הנוסח שבהגדה של פסח לגבי הלכה זו

בהגדה של פסח תקיקנו חכמים לומר: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר; "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".    ולא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר; "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו". לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו. ע"כ.

וצריך ביאור ענין הכפלות בהגדה, שהרי כבר אמרו שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ומה הוסיפו באמירת ולא את אבותינו בלבד גאל וכו'.

ועוד יש להעיר למה בסיפא הביא בעל ההגדה פסוק אחר מברישא, ואם רצה להביא שני מקורות לדבר אחד, למה לא הביאם זה אחר זה בסמיכות, אלא הפסיק ביניהם.

(ד) לשון הרמב"ם בהלכה זו, ושינוי הנוסח שבהגדת הרמב"ם

והנה כתב הרמב"ם בפרק ז מהלכות חמץ ומצה הלכה ו: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנא' "ואותנו הוציא משם" וכו'. ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. עכ"ל.

ולשונו צריך ביאור, מה בא להוסיף במקור השני שהביא, מהכתוב וזכרת וגו', יותר מן המקור הראשון שהביא בתחילת דבריו, מהכתוב ואותנו וגו'.

ובנוסח ההגדה של הרמב"ם כתב: ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל, אלא אף אותנו גאל, שנא' "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו". ע"כ.

והנה כאן הביא רק מקור אחד, שלא כנוסח המצוי בהגדות שלנו.

(ה) נוסח ההגדה של פסח מסודר באופן של פירוט כל הלכה מהלכות ההגדה, ואחר כך קיומה בפועל

ובטרם נכריע בסוגיא, יש להקדים הקדמה קצרה:  כשנתבונן בסדר הכללי של ההגדה של פסח, נמצא שמחבר ההגדה סידר את כל נוסח ההגדה במתכונת קבועה: תחילה הביא את ההלכה המחייבת את אמירת אותו חלק מחלקי ההגדה, ואח"כ הביא את עצם האמירה שיש לומר כדי לקיים אותה הלכה מהלכות ההגדה.

שכן בתחילת ההגדה, (לאחר שהביא את שאלת מה נשתנה ואת עיקר התשובה; עבדים היינו), מתחיל לפרט הלכות סיפור יציאת מצרים; מי צריך לספר, [ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר וכו'], וכמה צריך לספר, [וכל המרבה לספר וכו'], (ועל שני הלכות הללו מביא מעשה רב על החכמים שהיו מסובים בבני ברק, כסמך להלכות הללו), ואימתי צריך לספר, [דרשא דבן זומא – בלילות], ואיך צריך לספר, [כנגד ארבעה בנים וכו'], ומאימתי מתחיל זמן הסיפור, [יכול מראש חדש וכו'], ורק אחר שהביא כל הלכות הסיפור, מתחיל נוסח עצם הסיפור שיש לאומרו כדי לקיים הלכות הסיפור הללו. [מתחילה עובדי ע"ז וכו'].

וכשמסיים את נוסח הסיפור, מביא הלכה נוספת, שמלבד סיפור יציאת מצרים יש להזכיר גם מצוות הלילה וטעמיהן, [רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים הללו וכו'], ואח"כ מביא הנוסח של טעמי המצוות הללו שיש לאומרו כדי לקיים דינו של ר"ג. [פסח שהיו אבותינו וכו'].

וגם בסוף ההגדה מביא הלכה נוספת של הודאה והלל, [לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וכו'], ואח"כ מביא נוסח ההלל שיש לאומרו כדי לקיים הלכה זו. [הללויה הללו עבדי ה' וכו'].

ובטעם הדבר שכך סידר בעל ההגדה לומר גם את ההלכות עצמן, ולא רק את הנוסח שיש לאומרו כדי לקיים ההלכות, [שלא מצינו כן בשאר מצוות, שיתקנו להזכיר הלכותיהן בשעת קיומן], יש לומר שהוא על מנת שיתקיים הדין ששנו בתוספתא פסחים פ"י ה"ח: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין תלמידו וכו'. ע"כ. ולכן סידרו שיעסוק בהלכות הסיפור, ובסיפור עצמו.

(ו) ההלכה שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מתקיימת בפועל על ידי אמירת הפסוק "ואותנו הוציא משם"

ולפי זה יש לומר, שכך הוא גם סדר הלכה זו, שבתחילה סידר בעל ההגדה את עצם ההלכה שחייב אדם לראות את עצמו וכו', ובנוסח ההגדה שלנו, הביא לזה גם את מקור ההלכה כמו שנזכר במשנה, מהפסוק "בעבור זה עשה ה' לי" וגו', שמפסוק זה מוכח שאדם חייב לומר שה' עשה גם לי בעצמי, ולא רק לאבותי.  ואח"כ הביא את הנוסח שיש לאומרו כדי לקיים הלכה זו, והיינו: לא את אבותינו בלבד וכו', שבאמירה זו אדם רואה את עצמו כאילו הוא יצא, והמקור שהובא על זה מהפסוק "ואותנו" וגו' – אין מטרתו לפרש את מקור ההלכה, אלא זהו המקור בתורה לעצם העובדה שאמנם גם אותנו הוציא משם (ולא רק את אבותינו), וזוהי חלק מהאמירה שאנו אומרים כדי לקיים את ההלכה הזו.

ובזה נבין את דברי רבא בגמרא בפסחים שם; שצריך שיאמר "ואותנו הוציא משם". וכפירוש רשב"ם שהובא לעיל: צריך שיאמר פסוק זה "ואותנו הוציא משם", שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם, שאף אותנו גאל הקב"ה, עכ"ל, שהביאור בזה הוא שאין כוונת רבא להוסיף על החיוב המבואר במשנה, אלא כוונתו לפרש איך מקיימים בפועל את החיוב שנזכר במשנה. שעל מנת לקיימו, צריך שיאמר את הפסוק ואותנו וכו', כי באמירת פסוק זה גופא הריהו רואה את עצמו כאילו הוא יצא, שהרי זהו תוכן הפסוק, וממילא בזה הוא מקיים את חיובו.

ולכן בנוסח ההגדה של הרמב"ם הביא את הפסוק הזה – "ואותנו" וגו', שהוא העיקר לענין חובת ההגדה, כי באמירתו מתקיים דין הגמרא שצריך שיאמר ואותנו וגו' כדי לקיים החיוב לראות את עצמו וכו'.

וגם בהלכותיו הביא הרמב"ם פסוק זה שיש לאומרו כדי לקיים את החיוב, (ואף שלדעת הרמב"ם החיוב מתקיים בד' כוסות ובהסיבה, כמו שהובא לעיל, מכל מקום אין זו סתירה, כי יש לומר שלדעתו תיקנו חכמים שיראה את עצמו כך גם באמירה – כלומר בהגדה שבה מקיים סיפור יציאת מצרים, וגם במעשה – כלומר בארבעה כוסות ובהסיבה), ומה שהביא הרמב"ם שם גם את הכתוב "וזכרת" וגו', הוא בתור מקור לעצם החיוב. (במקום הפסוק בעבור זה וגו' שנזכר במשנה כמקור לעצם החיוב. אך צריך עיון למה שינה הרמב"ם מן המשנה ובחר להביא פסוק אחר).

(ז) סימוכין לביאור זה, ממה שמבואר בהגדה, שבעקבות אמירת פסוק זה, אנו חייבים להודות ולהלל

סימוכין למה שביארנו, אנו מוצאים בהגדה עצמה, כאשר מיד אחר מאמר זה בהגדה, סידר בעל ההגדה את המאמר "לפיכך אנחנו חייבים להודות" וכו', ופירש בפירוש המיוחס לרשב"ם (וכן בארחות חיים ובאבודרהם): אחר שאנו כאילו יצאנו ממצרים, עלינו חובה לומר שירה כמו שאמרו אבותינו. עכ"ל.

והנה זה ברור שהחיוב לראות את עצמו כאילו הוא יצא, הרי אינו סיבה כלל לחייבו באמירת שירה, אלא רק עצם העובדה שאמנם הוא כאילו יצא, [כלומר מה שאמנם הוא מקיים את חיובו ורואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים], הרי זוהי הסיבה לחייבו באמירת שירה כמו שאמרו אבותינו, כי הרי גם הוא יצא כמו שיצאו אבותינו.

ומכאן ראיה שאמנם המאמר "לא את אבותינו בלבד" וכו', והמקור שהובא על זה מהפסוק "ואותנו" וגו', הרי אין זה המשך ההלכה המחייבת את האדם לראות עצמו כאילו יצא, כי אם כן לא מובן ההמשך של "לפיכך אנחנו חייבים להודות", שכן רק משום שישנה הלכה כזו שחייב אדם לראות עצמו כאילו יצא, האם מכך מתבקש שנאמר שירה? אלא בהכרח נמצאנו למדים שהמאמר והפסוק הנ"ל הם כבר מעשה הקיום בפועל של ההלכה, כלומר שבאמירה זו אנו אמנם רואים עצמינו בפועל כאילו אנו יצאנו ממצרים, וממילא – לפיכך אנחנו חייבים להודות ולומר שירה, כמו שאמרו אבותינו.

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. בהקשר לשאלת כבודו למה שינה הרמב"ם מהפסוק שהביאה המשנה, התשובה לכך במדרש תנאים, שם המקור לפסק הרמב"ם.
    ומה שבחר את המדרש נגד המשנה, מכיון ששם מבואר יותר. ועוד ש"אותנו" כולל את כולם לעומת "עשה לי".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *