בס"ד
ראיתי לדייק מהא דפסק מרן הש"ע (או"ח שכ,יז) ע"פ דברי המשנה (שבת קמג) ספוג שיש לו בית אחיזה מותר לקנח בו. ופירש הראב"ד ואפע"פ שוודאי יבוא לידי סחיטה מותר כיוון שהוא כמריק מצלוחית (דלא כהרמב"ם שפירש שאינו ודאי שיבוא לידי סחיטה ואינו פ"ר). ונראה דה"ה למגב עם סמרטוט ריצפה בראשו, והסמרטוט ספוג במים (או שרוצה לקנח בו מים וכו'), שהרי גוף המגב הוי בית אחיזה. ואע"פ שוודאי יבוא לידי סחיטה איכא לטעמו של הראב"ד שהוא כמריק מצלוחית. ולכאורה שייך גם בנ"ד ומותר אפילו לקנח בחוזק (ואה"נ אולי שייך גם לטעמו של הרמב"ם שאינו וודאי שיבוא לידי סחיטה ולא שנא מסמרטוט שיש לו בית אחיזה כלל) ואי משום מלבן ליכא דהא אינו דרך נקיון אלא דרך לכלוך גבי הסמרטוט וכמו שכתבו בזה הפוסקים (וכש"כ בשאר משקים שנשפכו, דלרוב הפוס' לא שייך כיבוס אלא במים).
והאם הוא דיוק נכון?
תשובה:
א. אף אם נאמר שלדעת הראב"ד אין בזה משום סחיטה מכל מקום יש בזה איסור של הדחת הרצפה המבואר בשו"ע סי' שלז, ולכן אין להקל בזה אף לדעת הראב"ד.
ב. אף לדעת הראב"ד יש מקום לאסור, א. כיון שהדרך להניח מים על גבי הסמרטוט קודם שמתחילים לנגב, ואז יש בזה איסור של כיבוס שהמים מנקים את הסמרטוט, ב. קודם הניגוב הדרך לסחוט את הסמרטוט או כדי שיהיה פחות מים, או כדי להשתמש עם המים, הרי יש בזה משום איסור סחיטה לכל הדיעות, ג. כמו כן הדרך ללחוץ על הסמרטוט בשעת הניגוב, ולכן יש בזה משום סחיטה אף על פי שעושה זאת על ידי המגב, וכמבואר בט"ז (שם ס"ק יב) והובא גם במשנ"ב (ס"ק נה), ושכל דברי הראב"ד באופן שאין כוונתו לצורך זה אלא שזה רק דרך של "פסיק רישא", ולכן אף לדעת הראב"ד אין להקל בזה.
ג. בדעת השו"ע אין זה ברור אם פסק כהראב"ד או כהרמב"ם, והפוסקים הביאו בין את דעת הרמב"ם ובין את דעת הראב"ד בזה, לכן בוודאי שאין להקל בזה בכל ענין, [אמנם במקום צורך גדול כגון בבתי חולים ובתי אבות שחייבים שיהיה היגיינה ואי אפשר בלא זה, יש להקל על ידי נכרי דווקא, ולא על ידי ישראל אף במקום צורך גדול, ולכתחילה יאמרו לו שיעשה זאת בלי סחבה, ואם יעשה מעצמו עם סחבה לא חייבים לגעור בו, אולם בבית ישראל רגיל אין להרשות לו לעשות כן עם סחבה].
מקורות:
עי' שו"ע או"ח סי' שלז ס"ג שאין מדיחין ואין סכין את הבית אפילו הוא מרוצף, וע"ש במשנ"ב ס"ק יז שכתב שכאשר מנקים את הרצפה עם סמרטוט יש בזה איסור של כיבוס, ונראה כוונתו אע"פ שלכאורה טענת השואל כאן צודקת שזה דרך לכלוך, אולם יתכן שכוונתו שלוקחים את הסמרטוט ומניחים עליה מים ולוחצים על ידי המגב או היד על הסמרטוט כדי שיצאו מימיו וינקו, והגם שלגבי הסמרטוט יש בזה דרך לכלוך, אולם לגבי המים רוצים בהוצאת המים דווקא, אולם לשונו קצת צ"ב לפי זה שכתב שהוא משום שנחשב כיבוס, והרי ודאי שאין בזה כיבוס, וכנראה כוונתו על התחלת הבאת המים על גבי הסמרטוט קודם שמנגבים בו את הרצפה שאז יש בזה משום כיבוס שהרי מנקה על ידי המים את הסמרטוט ואז אינו דרך לכלוך כמובן, או יתכן שסובר המשנ"ב שהעיקר כדעת רש"י והרמב"ם שאוסרים בספוג שיש בו בית אחיזה אם עושה כן בחוזקה, מלבד מה שכתבנו גם בטעם השני בגוף התשובה.
לגבי אמירה לנכרי בזה, כיון שנתבאר שיש בכיבוד הבית על ידי סמרטוט איסור תורה לכל הדיעות ובפרט כאשר הנכרי עושה זאת שמוציא ומכניס את המים מהסמרטוט וכל עיסוקו בזה בדרך של נקיון, וא"כ אסור לומר לו לעשות כן בשבת, ואם עושה מעצמו כיון שעושה כן לצורך ישראל צריך לגעור בו, אולם במקום שהוא משום היגיינה והדבר מוכרח, כיון שיש שם חולים ומבואר בגמ' (נדרים מ.) והובא להלכה ברמב"ן (תורת האדם) והביאו הבית יוסף (יו"ד סי' שלה בתחילת הסימן) וראה שם בשו"ע סעיף ח, ומאחר ומבואר בגמרא "ולפי שכיבדו ורבצו לפניו חיה" מבואר שזה חיוב לכבד ולרבץ את המקום של החולה שבלא זה עלול להכביד עליו חוליו, ואמנם וודאי שאסור לעשות כן בשבת על ידי ישראל כיון שאין הדבר ריפויו, אולם על ידי נכרי נראה שפיר שיש להקל בזה, שהו"ל מקום צורך גדול וחולי, שהותר אמירה לעכו"ם, אולם בבית ישראל רגיל יש להקפיד שלא יעשה כן, ואם אמר לו מלפני כן שינקה ולא אמר לו עם סחבה כיון שאפשר לעשות בלי סחבה המיקל אין למחות בידו כמו שמבואר בכף החיים (סי' שלז ס"ק כא) ע"ש, ומדברי הפוסקים (מהריק"ש ברכ"י ועוד) שהביא שם הכה"ח תשובה למה שכתב להתיר בשו"ת תפילה למשה (לר"מ לוי ח"א סי' מד) להתיר ניקוי הכלים בספוג שיש לו בית אחיזה וע"ש בדבריו ולא שת ליבו לד' הפוסקים הנ"ל שמוכח מדבריהם שכל שעוסק בניקוי אין זה נחשב דרך לכלוך, ועיקר פלפולו שם להסיע דברי הרמב"ם והרמב"ן שהחמירו בספוג משום שמחמירים גם בשאר משקין אין להם כדי סמיכה, ויש להאריך ולא עת האסף.
