תינוק אנאנצפלוס (THE ANENCEPHALETIC BABY)

ט' טבת ה'תשע"ב

בס”ד                                                                      

הדברים נכתבו רק כמראה מקומות מתוך הקונטרס “הפג בהלכה” ואין לסמוך עליהם בשום אופן למעשה.

בכל שאלה למעשה יש לפנות למורה הוראה מובהק.

המעוניין לתרום או לקחת חסות עבור הוצאת הספר בתחום זה

יפנה ללוי יצחק בניאל

052-7134424

 

 


 

סקירה רפואית

הפירוש המילולי למושג אנאנצפלוס הוא “חסר מוח”. מדובר בתינוק בעל חסר מולד של חלקים עיקריים של המוח ועצמות הגולגולת, הנובע מפגם התפתחותי חמור בחודש הראשון להריון. החסר הוא נרחב, אך לא מוחלט ויש דרגות שונות של שאריות מוחיות וגרמיות. בחלק מיילודים אלו יש גם מומים חמורים באיברים אחרים ((א. שטיינברג אינצקלופדיה רפואית הלכתית ח”ג ערך ילוד, מהדורה תשס”ו עמ’ 858.)) .

מדובר בפגם המפריע לסגירת עמוד השדרה או להתפתחות המוח. פגם זה מתרחש בשלב מוקדם מאד של התפתחות העובר בשלב שעמוד השדרה נוצר ממשטח אשר מתקפל והופך למבנה צינורי. בשלב כזה אם הצינור לא נסגר לכל אורכו נותר חלק ממוח השדרה (או המוח) מחוץ לעמוד השדרה (מיננגוצלה) או שהמוח לא מתפתח (אנאנצפלוס) ((פרופ’ מוטי שוחט מתוך Genopedia, ערך  NTDמומים פתוחים בתעלת העצבים המרכזית.

עוד כתב שם שטיפול בויטמין מסוג “חומצה פולית” לפני הכניסה להריון ובשבועות הראשונים שלו הפחית את סיכון ההישנות ב 70% מהסיכון המקורי. לפיכך הומלץ לנשים בסיכון (לאחר הריון עם עובר פגוע), ליטול כדור אחד של 5 מ”ג חומצה פולית לפחות 8 שבועות לפני הכניסה להריון ובמשך 2-3 החודשים הראשונים להריון. גם לנשים באוכלוסיה הכללית ללא סיכון מוגבר ידוע, מומלץ ליטול חומצה פולית אך אין צורך בריכוז גבוה ( די ב- 0.4 מ”ג ליממה))) .

ליילודים חסרי מוח אין בכלל תפקוד של קליפת המוח, והם מתפקדים רק באמצעות גזע המוח. אי לכך, נוטים להניח כיום, שאין יילודים אלו מודעים לחווית כאב, ויש להם רק תגובות רפלקסוריות מגזע המוח לגירויים מכאיבים ((א. שטיינברג אינצקלופדיה רפואית הלכתית ח”ג ערך ילוד. יש לשים לב שזו רק השערה כיום ואין הנחה זו ברורה.)) .

בשנים 1999-2000 השכיחות למום זה בין יהודים בישראל היתה 0.1 לכל 1000 לידות. לפי סקרים שונים, בין 91%-100 מהילודים חסרי המוח הנולדים חיים, מתים בתוך השבוע הראשון לאחר הלידה. משך החיים הארוך ביותר של ילוד חסר מוח, כשהאבחנה היא ודאית, הוא שני חודשים. אמנם דווחו יילודים כאלו שחיו 14 חודשים, אך לא ברור אם אמנם האבחנה הייתה מדוייקת. כמו כן יש להדגיש שמספרים אלו מתייחסים למצב הנוכחי, שלפיו אין מעניקים ליילודים אלו טיפול תקיף, ויש להניח שניתן להאריך את חייהם בעזרת טיפול נמרץ ((שם.)) .

הגדרת השאלה

יש לדון מהי הגדרתו ההלכתית של תינוק זה באופן שנולד בחודש התשיעי וכלו לו חודשיו. האם דינו כחי אלא שהוא בעל מום שעתיד למות והרי הוא טריפה, או שמא כיון שודאי ימות ונולד פגום כ”כ, אינו נחשב ולד כלל והרי הוא נפל.

שאלה זו נוגעת לכמה נידונים: א. מום זה ניתן לאבחן בבדיקת אולטרא סאונד במהלך ההריון, א”כ יש לדון האם מותר לאשה להפיל וולד זה?

ב. האם כשהוא נולד, מותר לקחת ממנו איברים לצורך תינוקות אחרים, או שחובה להחיותו?

ג. האם מותר או חובה לחלל שבת לצורך הצלתו?

ד. במידה ותינוק זה נולד ראשון, האם הוא פוטר את הבא אחריו מפדיון הבן. שהרי פסק הרמב”ם (פי”א מבכורים הי”ד): “כל נפל שאימו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אימו טמאה לידה…הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות”, ולגבי תינוק זה יש לדון האם נחשב ולד שאימו טמאה לידה או שמא אינו נחשב כלל ולד?

סוגיית הגמ’ והגדרת טריפה או ולד שאינו ראוי לברית נשמה

במשנה בנדה (דף כ”א ע”א) נאמר: “המפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמשים, אם יש עימהם דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה, ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד”.

במשנה מבואר שאשה שהפילה צורות שאינן נראות כוולד כגון דגים וחגבים אינה טמאה טומאת לידה ולכן רק אם יצא דם מלבד החתיכה שהפילה, טמאה טומאת נדה בלבד. ואם לאו אינה טמאה כלל. ולגבי המפלת צורת חיה בהמה ועוף נחלקו ר”מ וחכמים אם צורות אלו נחשבות כוולד שאימו טמאה לידה או לא.

מחלוקת זו חוזרת על עצמה גם בהמשך הסוגיה (דף כ”ג ע”ב) לגבי תינוק הנולד אחר אותו ולד, האם נפטר מפדיון בכור או שמא כיון שצורות אלו לא נחשבים כוולד כלל אינן פוטרות את הבא אחריהן מפדיון בכור. לר”מ צורות אלו נחשבות לוולד ופוטרות את הבא אחריהן מפדיון בכור. ולחכמים אינו נחשב ולד והבא אחריהן נחשב בכור וחייב בפדיון.

בהמשך הסוגיה שם (דף כ”ג ע”ב) “אמר רבא ושטו נקוב אימו טמאה, ושטו אטום אימו טהורה”. פירש רש”י: ושטו נקוב אימו טמאה – קסבר טריפה חיה. ושטו אטום – סתום. רש”י מבאר שהחילוק בין ולד שושטו נקוב לושטו אטום הוא בהגדרתו ההלכתית. ושטו נקוב נחשב טריפה כלומר שהוא ולד גמור אלא שהוא בעל מום שעתיד למות תוך י”ב חודש ולכן הדין שהוא מטמא את אימו בטומאת לידה. אולם ושטו אטום אינו נחשב ולד כלל ולכן גם אימו אינה טמאה טומאת לידה.

מדברי רש”י למדנו שוולד המוגדר טריפה נחשב ולד ומטמא את אימו בטומאת לידה, אלא שרש”י הוסיף שרבא סבר שטריפה חיה ולכן אימו אינה טמאה, משמע מדבריו שלסוברים שטריפה מתה אימו אינה טמאה.

אולם הראשונים בסוגיה (רמבן, ר”ן, רשב”א) חלקו על דברי רש”י וביארו שגם אם נסבור שטריפה מתה, וכך באמת ההלכה שטריפה מתה, עדיין יטמא את אימו טומאת לידה, כיון שהדין תלוי בהגדרת הוולד בלבד: אם נחשב טריפה אימו טמאה כיון שסוף סוף הוא נחשב בריית נשמה. אך אם הולד אינו מוגדר כ”נפש” ואינו בריית נשמה אינו מטמא את אימו בטומאת לידה. עפ”ז כל אחד מהראשונים ביאר בדרכו את החילוק בין ושטו נקוב לבין ושטו אטום:

הרמב”ן כתב: “לפיכך נראה לי שכל הנולד בטריפות ודאי אימו טמאה היא, ואפילו היה טריפותו בתחילת ברייתו שהרי ראוי הוא לחיות י”ב חודש (-כלומר עד י”ב חודש)…ושטו אטום אימו טהורה שאין זה בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים“.

הרשב”א בחידושים ובתוה”ב (ב”ז ש”ו דף כ”ז.) כתב: “אמר רבא ושטו נקוב אימו טמאה לידה כלומר שזה ראוי היה לבריית נשמה אלא שמא ניקב ושטו לאחר מיכן וכל שראוי מעיקרא לברית נשמה אימו טמאה לידה. ואי נמי ניקב מתחילתה והרי זה מתחילת תולדתו טריפה וטריפה אינה חיה, מ”מ ראוי הוא לברית נשמה וראוי לחיות פחות מעט מי”ב חודש. ושטו אטום כלומר שלא נברא לו אלא חצי הוושט אימו טהורה לידה לפי שאין זה ראוי לברית נשמה” עכ”ל.

הרשב”א כתב שתי סברות לכך שטריפה מטמא את אימו טומאת לידה: א. טריפה היה ראוי לבריאת נשמה אלא שניקב אח”כ ולכן נחשב ולד. ב. אפילו בטריפה מתחילת בריתו עדיין נחשב ברית נשמה משום שראוי לחיות פחות מעט מי”ב חודש. סברה זו כתב גם הרמב”ן כמצוטט לעיל.

צורות נוספות של ולד שאינו נחשב ברית נשמה

בהמשך הסוגיה מביאה הגמרא צורות נוספות של נפלים שאינם מוגדרים כברית נשמה ((הבאנו רק את הצורות הנוגעות לנידון דידן, ועיי”ש בגמרא שדנה על צורות נוספות שחלקן נחשבות ברית נשמה וחלקן לא: אפקתא דדיקלא (שהדקל למטה יחיד ומתפצל מלמעלה כך היו ידיו וגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה-רש”י), פניו טוחות, פניו ממוסמסות, בעל ב’ שדראות וב’ גבין, דמות לילית, דמות נחש.)) :

 

א. גופו אטום

נדה (דף כ”ג ע”ב) ת”ר המפלת גוף אטום אין אימו טמאה לידה. ואיזהו גוף אטום? רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות. וכמה ינטל מן החי וימות? רבי זכאי אומר עד הארכובה. רבי ינאי אומר עד לנקביו. ר’ יוחנן אומר משום ר’ יוסי בן יהושע עד מקום טבורו.

רש”י ביאר שגוף אטום פירושו חתוך. ושלוש שיטות הן עד כמה נחתך בשביל שלא לטמאות את אימו. או עד הארכובה או עד נקביו או עד טבורו. והגמ’ מבארת שאם נחתך עד הארכובה נחשב טריפה ואם נחתך עד טבורו ודאי חשיב נבלה ואם נחתך עד נקבי נחלקו הדעות אם נחשב נבילה. ומדברי הגמ’ עולה שלכל הדעות אם הולד מוגדר כנבלה אינו מטמא את אימו טומאת לידה. והטעם הוא משום שאינו נחשב ברית נשמה אלא מוגדר כבר כמת ((רש”י לשיטתו ביאר שהדעה הראשונה (ר’ זכאי) סוברת שטריפה אינה חיה ולכן אינו מטמא את אימו טומאת לידה. אבל שאר הראשונים שהסבירו את הגמ’ באופן שהגוף אטום ללא חיתוך איברים ולא מדובר שבאמת הגוף היה חתוך הסבירו שזו רק דוגמה עד כמה אינו נחשב ולד לגבי מצב שאין לו חיתוך איברים עיי”ש.)) .

אולם שאר הראשונים (רמב”ן, ר”ן, רשב”א) ביארו שגוף אטום אין הכוונה שנחתכו איבריו אלא שנולד עם גוף אטום ללא חיתוך איברים.

ב. אטום הראש – גולגולתו אטומה

שם (דף כ”ד ע”א) אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה, אבל מלמעלה למטה אפילו כל דהו טהורה. וכן אמר רב גידל אמר ר’ יוחנן המפלת את שגולגלתו אטומה אמו טהורה. ופירש רש”י: “מלמעלה – שנחתך מגולגלתו. אטומה – חסרה”. מדברי הגמ’ עולה שתינוק שנחסר מגולגלתו אפילו מעט כבר אינו נחשב ולד ואימו אינה  נטמאית טומאת לידה. ועיין בספר ערוך לנר (נדה דף כ”ד ע”א) שכתב שהגדרת גולגלתו אטומה היא דוקא באופן שנחסר גם הקרום שבגולגולת ולא רק עצם הגולגלת ולמד כן מדברי התוס’ חולין (דף מ”ב ע”ב ד”ה אמר רב יהודה).

מפשטות הגמ’ עולה שלא רק אם נחסרה כל הגולגלת, אלא אפילו אם נחסר רק מעט מהגולגולת והקרום, כבר הוא בהגדרת גולגלתו אטומה. וכן כתב בפשיטות בשו”ת חכם צבי (סי’ ע”ז) ((עיין עוד בערוך השלחן (יו”ד סי’ קצ”ד סעיפים ל”ו-ל”ז).)) .

 

 

ההגדרה ההלכתית של תינוק אנאנצפלוס

לפי סוגיה זו יש לדון מהי הגדרתו ההלכתית של תינוק אנאנצפלוס, ויש לפנינו ג’ צדדים:

א. האם נידון כטריפה וממילא אסור להמיתו וחובה לחלל עליו שבת אפילו במלאכות דאורייתא כמבואר בשו”ע (או”ח סי’ שכ”ט סעיף ד’ ובביאור הלכה ד”ה אלא) ומטמא את אימו בטומאת לידה וממילא גם פוטר את הבא אחריו מפדיון בכור.

ב. או דלמא נחשב לנפל שמחד גיסא, מותר להורגו ואסור לחלל עליו שבת, אולם לאידך גיסא, מטמא את אימו טומאת לידה והבא אחריו פטור מפדיון בכור ((וכבר מצינו הגדרה של נפל גם לתינוק בן תשעה כמבואר ברש”י סנהדרין (דף פ”ד ע”ב ד”ה אפילו נפלים): “אפילו נפלים כגון בן תשעה וראשו אטום או שיש לו שני גבי דלא חיי”. (אמנם אטום הראש גם אינו מטמא את אימו טומאת לידה).)) .

ג. או שמא תינוק זה גרע דינו מדין נפל ואינו נחשב ברית נשמה ואף אינו מטמא את אימו בטומאת לידה, והבא אחריו חייב בפדיון הבן עם ברכה.

 

מצאנו שנחלקו בזה הדעות:

 

א.דעת הגר”י זילברשטיין שליט”א

בספר נשמת אברהם (חו”מ סי’ תכ”ה 23 מהדורא מורחבת עמ’ קס”ג) הביא את דברי הגר”י זילברשטיין שמסר בשיעורו לרופאים וז”ל: “שנינו במסכת נדה כ”ד ע”א אמר רב גידל אמר ר’ יוחנן המפלת את שגולגלתו אטומה (רש”י: חסרה), אמו טהורה. וכן פסק הרמב”ם הלכ’ איסו”ב (פ”י ה”י”א): “נברא ושט שלו אטום וכו’ או שהיתה גולגלתו אטומה וכו’ כל נפל מאלו אינו ולד ואין אימו טמאה לידה”. ובהלכות בכורים (פי”א הי”ד) כתב הרמב”ם: וכן הבא אחר נפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו וכו’ וכל נפל שאין אמו טמאה לידה וכו’ הבא אחריו בכור וחייב לפדות”. אם כן מסתבר שאינו בכלל “נפש” ואין איסור על הריגתו מאחר ואינו מסוגל לחיות ואין חייו חיים. ונראה שאפילו כשחסר רק חלק מהגולגולת דינו כחסר כולה, עיין בגמרא שם. וכ”כ החכם צבי סי’ ע”ז. ומסתבר שאין איסור להרוג עובר כזה משום שאינו ולד והרי הוא כנבלה” עכ”ל.

יש להדגיש שהגר”י זילברשטיין שליט”א כתב דברים אלו בנוגע לשאלה האם מותר לאשה לבצע הפלה כדי למנוע ממנה סבל נפשי וחשש דיכאון. אולם מתוך דבריו עולה שהתייחס לתינוק אנאנצפלוס כנבלה ואינו ראוי לברית נשמה. ולפי הבנה זו יצא שאסור לחלל עליו שבת באיסורים דאורייתא. ((לגבי איסור דרבנן של טלטול יש לדון אם להתיר מדין צער בעלי חיים – עיין נשמת אברהם הלכ’ שבת סי’ ש”ל סעיף ח’ בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל שמש”כ בגמ’ שבן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו היינו בתינוק השוכב כאבן ללא תנועה ובכי, אבל ברור שאם הוא בוכה מותר לטלטלו ק”ו מצער בעלי חיים.)) וכן אם נולד ראשון, הבא אחריו יהיה חייב בפדיון הבן בברכה.

ולפי הבנה זו יצא שיהיה מותר גם לתרום את איבריו להצלת תינוק יהודי שנמצא לפנינו. ובאמת כך מובא בקובץ “אסיא” (סז-סח) שהגר”י זילברשטיין נשאל מהד”ר אלי י’ שוסהיים האם מותר להציע לאשה ללדת אתה עוברה ולאחר קביעת מותו לתרום את אברי התינוק להצלת תינוקות הזקוקים לאיברים אלו? ועל כך השיב וז”ל: “במקרים של הריון מסוג זה שברור ואין כל ספק שהעובר כלל לא יחיה, מותר להציע לאשה ללדת את עוברה ולתרום את אבריו להצלת ילד יהודי הנמצא לפנינו, דלא עדיף מבן ח’ חודשים שמבואר במסכת שבת (דף קל”ה): “בן ח’ הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו…אבל אימו שוחה ומניקתו מפני הסכנה”. ופרש”י: “מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי”. הרי שבן ח’ נחשב כאבן, ומסתבר דה”ה ילוד שאין לו כל סיכוי לחיות בגלל חסרון מוח שגרוע מבן ח’. ולכן מותר לתרום אבריו להצלת תינוק יהודי הנמצא לפנינו” עכ”ל.

על קביעה ודאית זו שוולד זה נחשב אטום הראש והוא בגדר נבלה, יש לתמוה מדברי הב”י בסי’ קצ”ד סעיף ג’ (עמוד קמ”ו במהדורת מכון ירושלים) שהביא את דברי הרשב”א בתוה”ב (ב”ז ש”ו דף כ”ז ע”ב): “מיהו כל הני דכתבינן היינו לדינא דגמרא דבקיאין טפי, אבל אנן דלא בקיאין אסכימו מקצת רבוותא דבכולהו אמו טמאה לידה ואפילו ביש לו ב’ גבין וב’ שדראות נמי מטמאינן להו לחומרא…” וכתב עליו הב”י: “ומשמע דהסכמה זו דרבוותא לא אפניו טוחות ואיש לו ב’ גבין וב’ שדראות בלחוד קיימא אלא גם לגולגלתו אטומה או גוף אטום קאי…” וכן הביא מהראב”ד בספר בעלי הנפש: “וכל הנך דאמרינן בגמרא…אטום אמו טהורה…וגולגולתו אטומה בכולן טמאה י”ד יום לפי שאין בקיאין בצורות הללו”.

מבואר בדבריהם שכיום אין אנו בקיאים בהגדרת אטום הראש ולפיכך יש לטמאות את אימו טומאת לידה. וא”כ ק”ו לעניין להחיותו שיהיו צריכים להחיותו?

אמנם, הראב”ד שם סיים: “מיהו בגוף אטום אדם יכול לעמוד עליו שאם אין לו צורת איברים והוא ניכר שלא נחתכו ממנו איבריו שלא שכך היה שלם אין אימו טמאה לידה…” מבואר שישנם דברים שאפשר לאבחן בבירור. וא”כ אולי לגבי תינוק אנאנצפלוס שהדבר ידוע שחסר לו חלקים מהמוח א”כ יש להגדירו בבירור כאטום הראש ובמיוחד שאינו יכול לחיות, אך עדיין נקודה זו צ”ע.

עוד יש להוסיף ולהדגיש שבספר “ברכת בנים” (פרק י”ב סעיף י”ג הערה כ”ח) כתב ע”פ דברי הגר”י זילברשטיין שליט”א שמ”מ בהיות העובר בבטן אימו אין ודאות מוחלטת כשמש בצהרים שהעובר חסר גולגולת (שכן אין להסתמך על בדיקות הרופאים כדבר ברור לחלוטין). והחת”ס ביו”ד סי’ קנ”ה פסק שדברי הרופאים כספק הם חשובים, ולכן כתב שם לעניין אשה שאבחנו אצלה תינוק אנאנצפלוס, אם אין חשש שהעובר יגרום נזק לאשה אין לספר לה על כך. ואם נודע לה הדבר וקיים חשש לסבל נפשי ולדיכאון יש להיוועץ עם כמה מומחים זה שלא בפני זה, ואחר כך יוועצו יחד, ואם יגיעו למסקנה שלעובר חסרה הגולגולת או חלק ממנה ולא יחיה כלל אין איסור לזרז את הלידה ולגרום שהעובר יצא טרם עת.

עוד יש להעיר מדברי הרמב”ן והרשב”א (שהובאו לעיל) שהבדילו בין ושטו נקוב לאטום הושט, שמי שושטו נקוב ראוי לחיות קצת פחות מי”ב חודש ואילו ושטו אטום אינו ראוי לברית נשמה.

א”כ יש לדון לגבי תינוק אנאנצפלוס שלפי סקרים בין 91%-100 מתים בתוך השבוע הראשון ומיעוט שבמיעוט נמצאו שחיו שני חודשים. א”כ לכאורה ולד זה אינו עונה להגדרת הרשב”א שחי קצת פחות מי”ב חודש, ובאמת יש לדון שאינו טריפה אלא פחות מזה.

ב. דעת הגרש”ז אויערבך זצ”ל

בספר “נשמת אברהם” (או”ח סי’ ש”ל סעיף ח’) הביא את דעת הגרש”ז אויערבך זצ”ל. ולפי האמור שם נראה שהבחין בין הריגת עובר אנאנצפלוס בהיותו בבטן אימו לבין תינוק זה שיצא לאויר העולם, וז”ל: “וכתב לי הגרש”ז אויערבך (זצ”ל), נלענ”ד דבשעה שהוא רק עובר, הואיל ואינו ראוי לבריית נשמה וגם לאחר שנולד אין אימו טמאה לידה משום דלאו ולד הוא, לכן אפשר דשפיר מותר להרגו ולהימנע מלהיות עמל וילד שקר, אולם לאחר שכבר נולד וגם כלו לו חודשיו, מסתבר כמו”ש בתשובה מאהבה” עכ”ל. והוסיף שם: “ואמר לי הגאון (זצ”ל) שאם כלו לו חודשיו, מותר לחלל עליו את השבת גם באיסורי תורה. מאידך אם יש דום לב או הפסקת נשימה, אין חייבים לבצע החייאה” עכ”ל. ובמהדורה המורחבת שנת תש”ס הוסיף: “ולשאלתי אם מותר לקחת ממנו אבר להשתלה, אמר לי הגרש”ז זצ”ל שאסור לקחת ממנו שום אבר להשתלה כל זמן שהוא נושם או ליבו פועם” עכ”ל.

מה שציין לשו”ת תשובה מאהבה, כוונתו למה שנשאל שם (בסי’ נ”ג, הובא בפתחי תשובה יו”ד סי’ קצ”ד סעיף ג’) לגבי אשה שילדה זכר בשינויים גדולים, דמות אדם ודמות חיה להנה, אם מותר להמית הולד פן יהיה לפוקה ולמכשול. ומורה אחד צידד להתיר לסבב לו מיתה, מפני שאמרו חכמים שכל שאינו מצורת אדם אינו ולד, ועוד כמה טעמים. וה’תשובה מאהבה’ חלק עליו וכתב ארבעה טעמים להחיותו ולאסור לסובב לו מיתה דהוי בכלל שפיכות דמים:

א. בתחילה כתב שיש לדון שתינוק זה אינו נפל והלא רוב ולדות של קיימא הן, וכ”ש ולד זה שנגמרו סימניו, וא”כ אף אם חי רק יום אחד אינו נחשב נפל.

ב. עוד הוסיף שאפילו אם ידוע  שנולד קודם ט’ חודשים, אע”פ שאין נהרגים על הריגתו מדיני אדם, מ”מ חייב בדיני שמים. וכ”ש אם נדון אותו כטריפה שאסור להורגו כמבואר בסנהדרין דף ע”ח ע”א לעניין גוסס.

אולם טענה זו שגם ההורג נפל חייב בדיני שמים צ”ע, שהרי גמ’ מפורשת היא בשבת דף קל”ה: “בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו”. ועיין במנחת חינוך (מצווה ל”ד) שכתב שאף שגוי מתחייב על הריגת עוברין, מ”מ אינו מתחייב על הריגת נפל “כי נפל הוי בשר בעלמא כמבואר בשבת דמחתך בשר בעלמא וה”ל כאבן”.

ג. אין אנו בקיאים בכל הצורות המובאות בש”ס שאין אימו טמאה לידה, כמ”ש הראב”ד בבעלי הנפש והרמב”ן והרשב”א בתוה”ב, והטור והשו”ע החמירו בכל אלו שאימו טמאה לידה מחמת חסרון בקיאותנו וא”כ כ”ש לעניין שפיכות דמים שיהיה אסור לסובב לו מיתה.

ד. גם אם אינו נחשב ולד, מ”מ אחר שנולד יש איסור לצערו מדין צער בעלי חיים, וכבר פסק הרמ”א באו”ח סי’ רכ”ג סעיף ו’ שאין אומרים תבלה ותחדש על בגדים הנעשים מעורות דא”כ יהיו צריכים להמית בהמה אחרת וכתיב רחמיו על כל מעשיו. ואמרו על האר”י ז”ל שלא הרג שום בריה מעולם אפילו כינה, ואיך יעלה על הדעת לשלוח יד בילוד אשה אף שהוא בצורת בהמה.

נמצא שהגרש”ז אויערבך זצ”ל בהתייחסו לאנאנצפלוס חילק בין היותו עובר שאז מותר להפילו, לבין אם כבר נולד אחר שכלו לו חודשיו שאז אסור להמיתו וחובה לחלל עליו שבת אפילו באיסורים דאורייתא.

אלא, שלא הבנו דבריו שכן הטעם שכתב שמותר להפילו בהיותו עובר כתב: “הואיל ואינו ראוי לבריית נשמה וגם לאחר שנולד אין אימו טמאה לידה משום דלאו ולד הוא”. ולכאורה לפי טעם זה שאינו ראוי לבריית נשמה, א”כ אינו נחשב נפש ואימו אינה טמאה לידה ולפ”ז גם כשנולד אינו נחשב נפש. ואיך התיר לחלל שבת אפילו באיסורי דאורייתא בשביל להצילו וכן מדוע אסר לקחת ממנו שום איבר להשתלה כל זמן שהוא נושם או ליבו פועם,  ואם חשש לכך שהוא נחשב נפש ולכן התיר לחלל שבת, מדוע התיר להפילו מהטעם הנ”ל, וצ”ע.

נראה שבאמת הגרש”ז אויערבך זצ”ל חשש שכן תינוק זה נחשב נפש אלא שלגבי להפילו בהיותו עובר צירף את הספק הנ”ל שמא הוא נפל.

ואכן יש לציין שבנוגע להפלת עובר, אף אם הוא רק מוגדר טריפה אך ברור שלא יחיה אחרי שיצא לאויר העולם, כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ רס”ו) באופן שנודע שיש לעובר מום חמור במוחו באופן שברור שלא יחיה, “שבזה לא אמרו הראשונים שיש איסור תורה, וע”כ פשוט דבצירוף חשש סכנה אצל האם בודאי מותר להפילו, ובמקום צער גדול היות כי הולד אינו בר קיימא כלל ואיכא כמה צדדים להקל אין ולאו ורפיא בידי, וכ”ז שאין אנו מכניסים את האם ע”י ההפלה לניתוח או סכנה אחרת יותר מלידה רגילה” וע”ע מש”כ בשבט הלוי (ח”ז סי’ ר”ח).

לסיכום:

א.      אם ברור מעל לכל ספק על פי בדיקות מדוקדקות שאכן העובר הוא אנאנצפלוס וחסר לו מהגולגולת והמוח, וקיים חשש לסבל נפשי ולדיכאון של האשה, יש להיוועץ עם כמה מומחים זה שלא בפני זה ואחר כך יוועצו יחד, ואם יגיעו למסקנה שאכן לעובר חסר חלק מהגולגלות והמוח ולא יחיה כלל אין איסור לזרז הלידה ולגרום שיצא טרם עת ((ברכת בנים שם, ע”פ דעת הגר”י זילברשטיין שליט”א שתינוק זה נחשב אטום הראש. וכן דעת הגרש”ז אויערבך זצ”ל שמותר להפילו כיון שאינו ראוי לבריית נשמה (כמבואר בנשמת אברהם או”ח סי’ ש”ל סעיף ח’). אמנם ב’ברכת בנים’ הוסיף שם ש”ישתדל לא להמיתו בידיים”, וטעמו שסוף כל סוף אין ודאות מוחלטת שהעובר פגום כיון שאין אנו מאמינים לרופאים בצורה מוחלטת.

יתרה מזו יש להוסיף שיש להשתדל שלא להפילו בידיים לחוש לדעת הגרש”ז אויערבך זצ”ל שהתייחס אליו כנפש, שהרי התיר לחלל עליו שבת לאחר שנולד. ואף שגם הוא התיר להפילו בהיותו עובר מ”מ נראה מדבריו שלא היה ברור לו שהוא לא ברית נשמה. אמנם, פעמים שיש להוסיף לשיקול בענייין זה, איזו הפלה פחות מסוכנת לאם.)) . אולם יש מי שכתב שרק אם יש חשש סכנה לאם מותר להפילו, אולם במקום צער גדול הסתפק בכך. והוסיף שכל ההיתר הוא רק באופן שאין אנו מכניסים את האם ע”י ההפלה לניתוח או סכנה אחרת יותר מלידה רגילה ((שו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ רס”ו) בהתייחסו שם לעובר שהתגלה מום חמור במוחו שאין לו סיכוי לחיות.)) .

ב.      נחלקו הדעות אם מותר לחלל שבת באיסורי תורה בשביל חיי שעה שלו. יש שכתבו שאם כלו לו חודשיו מותר לחלל עליו את השבת גם באיסורי תורה ((נשמת אברהם (או”ח סי’ ש”ל סעיף ח’ מהדורה מורחבת תש”ס ס”ק כ”ג עמ’ תקל”ט) בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל. אלא, שלא הבנו דבריו שכן הטעם שכתב שמותר להפילו בהיותו עובר כתב: “הואיל ואינו ראוי לבריית נשמה וגם לאחר שנולד אין אימו טמאה לידה משום דלאו ולד הוא”. ולכאורה לפי טעם זה שאינו ראוי לבריית נשמה, א”כ אינו נחשב נפש ואימו אינה טמאה לידה ולפ”ז גם כשנולד אינו נחשב נפש. ואיך התיר לחלל שבת אפילו באיסורי דאורייתא בשביל להצילו וכן מדוע אסר לקחת ממנו שום איבר להשתלה כל זמן שהוא נושם או ליבו פועם, ואם חשש לכך שהוא נחשב נפש ולכן התיר לחלל שבת, מדוע התיר להפילו מהטעם הנ”ל, וצ”ע.

כנראה שבאמת הגרש”ז אויערבך זצ”ל חשש שכן תינוק זה נחשב נפש אלא שלגבי להפילו בהיותו עובר צירף את הספק הנ”ל שמא הוא נפל.

אמנם, בבתי חולים יש לדון ולהוסיף את הסברה שהובאה בשו”ת עמק הלכה (ח”ב עמ’ 207) בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שבבתי חולים שיש הרבה מטפלים והדבר מסור לרבים, ואין כל אחד יודע להבדיל בין תינוק כזה ובין תינוק אחר שיש לו סיכוי לחיות, עלולים לזלזל בטיפולו של תינוק שכן יש לו סיכוי לחיות, לכן יש לחלל שבת גם לצורך חיי שעה של פג שנולד לפני החודש השביעי, וזה דומה למה שמובא בשו”ע או”ח סי’ שכ”ח סעיף י”ב ומשנ”ב ס”ק ל”ג, שהטיפול בחולה שיש בו סכנה יהיה דוקא ע”י גדול ולא ע”י קטן. אולם שמענו שהגרי”ש אלישיב שליט”א לא קיבל סברה זו בפני עצמה לגבי חילול שבת על נפל גמור.)) . וי”א שכיון שאינו ראוי לברית נשמה אינו נחשב כוולד ואסור לחלל עליו שבת באיסורי תורה ((דעת הגר”י זילברשטיין שליט”א, עיין בברכת בנים (פי”ג סעיף ו’).)).

ג.       אולם מותר לומר לנכרי בשבת לטפל בו ולמנוע ממנו צער דלא גרע מצער בעלי חיים שהותרה אמירה לנכרי בגינו ועיין הערה ((עיין סי’ ש”ה במ”ב סק”ע מחלוקת אחרונים אם מותר לטלטל מוקצה משום צער בעלי חיים, והחזו”א (סי’ נ”ב ס”ק ט”ז) נקט כהא”ר לקולא. וע”ע שו”ת הר צבי או”ח סי’ ר”ה. ואמירה לנכרי מבואר במ”ב שם שהתירו משום צער בעלי חיים. ובספר נשמת אברהם (או”ח סי’ ש”ל סעיף ח’) הביא בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל שמש”כ בגמ’ שבן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו היינו בתינוק השוכב כאבן ללא תנועה ובכי, אבל ברור שאם הוא בוכה מותר לטלטלו ק”ו מצער בעלי חיים.)).

ד.      מתוך המחלוקת הנ”ל בהגדרת תינוק אנאנצפלוס, עולה נפקא מינה נוספת, באופן שנולד ראשון ומת, האם פוטר את הבא אחריו מפדיון הבן. לפי הדעה שאינו נחשב נפש הרי שלא פוטר את הבא אחריו מפדיון הבן ויש לפדותו בברכה. אולם אם מוגדר כנפש אלא שיש לחוש שהוא נפל א”כ הבא אחריו פטור מפדיון הבן ((לדעת הגר”י זילברשטיין שליט”א שאינו נחשב נפש והרי הוא כאטום הראש, פשוט שהבא אחריו חיב בפדיון הבן. אולם דעת הגרש”ז אויערבך זצ”ל אינה ברורה בזה, שהרי בנימוקו להתיר את הפלתו כתב שאינו ראוי לברית נשמה ואימו אינה טמאה לידה. ולפי הגדרה זו הבא אחריו חייב בפדיון הבן כמבואר ברמב”ם פי”א מבכורים הי”ד שכל שאין אימו טמאה לידה אינו פוטר את הבא אחריו מפדיון הבן. אולם לפי מה שכתוב שם בנשמת אברהם שאחר שנולד אסור להמיתו ואסור לקחת ממנו אברים כל זמן שהוא חי וכן ממה שהתיר לחלל שבת באיסורי תורה למען הצלתו נראה שאחז שהינו נפש וא”כ גם יפטור את הבא אחריו מפדיון הבן וצ”ע.)). וצ”ע למעשה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים