מתי פג פוטר את אימו מחליצה

ט' טבת ה'תשע"ב


הדברים נכתבו רק כמראה מקומות מתוך הקונטרס “הפג בהלכה” ואין לסמוך עליהם בשום אופן למעשה.

בכל שאלה למעשה יש לפנות למורה הוראה מובהק.

המעוניין לתרום או לקחת חסות עבור הוצאת הספר בתחום זה

יפנה ללוי יצחק בניאל

052-7134424

 


אם נולד מת

השו”ע בסי’ קנ”ו סעיף ד’ העתיק את לשון הרמב”ם ופסק שאשה שמת בעלה והשאיר אותה מעוברת, אם הפילה ויצא ולד מת חייבת ביבום, והרמ”א כתב על זה שחולצת ולא מתייבמת (כדעת רבנו פרץ שגם כשנולד מת חשיב ולד כמו שמצינו לעניין נזיר. ועיין בפרישה ס”ק ט”ז שאם ידוע בוודאות שהולד שיצא, לא כלו חודשיו מותרת להתייבם).

תינוק שהוא ספק בן קיימא (כגון ספק בן ח’ ספק בן ט’)

הוסיף המחבר: “ואם נולד חי אפילו מת בשעה שנולד, אימו פטורה מיבום וחליצה מדאורייתא, אלא שמדברי סופרים אימו חייבת בחליצה”. לפי הבנת המגיד משנה (פ”א מיבום ה”ה) דין זה מדובר באחד משני אופנים: או שנולד בחודש השמיני אולם גמרו שערו וציפורניו שאנו אומרים שהוא ‘בן ז’ שנשתהה’ או שמדובר שנולד באופן שלא נשלמו שערותיו וציפורניו ואנו מסופקים אם נולד בחודש השמיני או התשיעי. שבאופן זה מדאורייתא סומכים על הרוב, שרוב התינוקות נולדים בחודש התשיעי והם בני קיימא. אולם, מדברי סופרים חייבת בחליצה, אלא א”כ שהה הולד יותר מל’ יום שאז הוא נחשב בן קיימא. והיינו משום שמחמירים לפסוק כרשב”ג שכל שלא שהה ל’ יום אינו בן קיימא.

מדברי המחבר עולה שסתם תינוק שהוא ספק בן ח’ ספק בן ט’ אפילו אם לא נגמרו סימניו אם שהה ל’ יום, פוטר את נשי אביו מחליצה ומיבום.

הרמ”א חלק על המחבר ופסק כדעת הטור שתינוק ספק בן ח’ ספק בן ט’ אינו פוטר מיבום וחליצה אלא א”כ גם גמרו שערו וציפורניו וגם שהה ל’ יום. והב”י (אבה”ע סי’ קנ”ו) והגר”א (או”ח סי’ ש”ל סק”ד, סי’ של”א סק”א) תמהו על שיטתם שאין שום דעה הסוברת שתינוק שאנו מסופקים אם נולד בשמיני או בתשיעי שיצטרך גם סימנים וגם ל’ יום כדי להחשיבו בן קיימא. שהרי לדעת רשב”ג די בל’ יום ולא צריך סימנים ודעת רבי שסגי בסימנים. ואף שכתבו התוס’ בשבת (דף קל”ו ד”ה מימהל) שרשב”ג מודה לרבי שמלבד הל’ יום צריך גם סימנים, לא כתבו כן אלא לעניין תינוק שודאי נולד בחודש השמיני אך לא לגבי סתם תינוק שהוא ספק נולד בתשיעי, ונשארו בצ”ע.

ולעניין דיעבד, אם חי ל’ יום ומת ולא בדקו אם גמרו שערו וציפורניו, כתבו הבית שמואל (ו’) והט”ז שיש לסמוך על דעת המחבר שהוא בן קיימא ופוטר מחליצה, שהרי מדאורייתא לכו”ע פטור מחליצה.

הדין במקום שהחליצה תאסור  אותה על בעלה

כל מה שאמרנו שאשה שנולד לה ולד ספק בן ח’ ספק בן ט’ ששהה פחות מל’ יום צריכה חליצה מדרבנן, היינו דוקא במקום שאפשר לחלוץ, אבל במקום שהחליצה תאסור אותה על בעלה, כגון  שהלכה ונתקדשה כבר לכהן ואם תחלוץ תאסר לבעלה, פסק השו”ע בסי’ קס”ד סעיף ח’ שפטורה מחליצה ונסמוך בזה על רבנן החולקים על רשב”ג וסוברים שגם בפחות מל’ יום חשיב בן קיימא. והוסיף שם הרמ”א דה”ה אם נשאה כבר לישראל והחולץ אינו נמצא כאן ואי אפשר לקבל ממנו חליצה, ג”כ לא נאסרת על בעלה.

מקור דין זה בגמרא בשבת דף קל”ו. שם ביאר אביי שמחלוקת רשב”ג ורבנן לעניין ולד שהוא ספק בן ח’ ספק בן ט’, היא רק במקום שהתינוק מת ‘מסיבה חיצונית’ כגון שנפל מהגג או אכלו ארי שבזה לרבנן חשיב בן קיימא (דהולכים אחר רוב הנולדים שהם בני קיימא) ולפי רשב”ג כל שלא שהה ל’ יום חשיב נפל. אבל אם התינוק פיהק ומת (כלומר לאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט שפיהק ומת – רש”י) לכו”ע נחשב נפל. ובהמשך הסוגיה אמר רבינא בשם רבא שאם אותו תינוק (ספק בן ח’ ספק בן ט’) מת בתוך ל’ יום ואימו התקדשה כבר, אם בעלה הוא ישראל יש להחמיר כרשב”ג ולהצריך חליצה, אבל אם נתקדשה לכהן והחליצה תאסור אותה על בעלה, אינה חולצת דסומכים בזה על רבנן שנחשב בן קיימא גם  אם לא חי ל’ יום. ע”פ סוגיה זו פסק המחבר כדעת רבא שבאשת כהן פטורה מחליצה.

והנה המחבר בסי’ קס”ד סעיף ח’ לא חילק אם גמרו שערו וציפורניו או שלא גמרו, וגם אם לא גמרו, אשת כהן פטורה מחליצה דמעמידים אותה על דין תורה שהולכים אחר הרוב שהם בני קיימא. וכן מבואר בבית שמואל סי’ קנ”ו סק”ג בשם המגיד משנה וכן דעת הגר”א (או”ח סי’ של”א). אולם הבית מאיר (קנ”ו סעיף ד’, מובא בפת”ש י”א)  הביא שבשו”ת הריב”ש (סי’ תמ”ו) מבואר שגם רבנן יודו שכל שאין לו סימנים לא נחשב בן קיימא כיון שאין ללכת בזה אחר הרוב דאיתרע ליה רובא שנולד בלי סימנים. ועפ”ז פסק הבית מאיר שאפילו אשת כהן צריכה חליצה.

אולם החזו”א (יו”ד סי’ קנ”ה סק”ג ד”ה ולהאמור) הכריע בזה שפטורה מחליצה.

האם ההיתר של התקדשה לכהן וכדו’ נאמר גם כשחלה התינוק ומת

כבר התבאר לעיל שלפי אביי לא נחלקו רשב”ג ורבנן שבפיהק התינוק ומת תוך ל’ יום שאינו בן קיימא. ולפי דבריו יצא שבאופן שהתינוק פיהק ומת, גם אם אימו התקדשה לכהן תצטרך חליצה שהרי בזה גם דעת רבנן שלא נחשב בן קיימא ואינו פוטר את אימו מחליצה.

והנה דעת הרבנו יונה (מובא בר”ן שבת נ”ה. ד”ה גרסינן) שגם אם התינוק חלה ומת דינו כפיהק ומת. אבל הרז”ה חולק וסובר שדין חלה ומת כדין נפל מן הגג ואכלו ארי שרבנן פליגי על רשב”ג וסוברים שגם בפחות מל’ יום חשיב בן קיימא. אולם לפי דעתם אביי ורבא לא פליגי ומה שהתיר רבא היינו באופנים שרבנן פליגי על רשב”ג דהיינו באכלו ארי וכדו’ ולפי הרז”ה גם בחלה ומת. אבל הרי”ף לא הביא כלל את דברי אביי, וביאר הר”ן שהוא סבר שרבא שהיקל באשת כהן לפוטרה מחליצה, חלק על אביי וסבר שרבנן פליגי על רשב”ג גם באופן שפיהק ומת ויש לסמוך עליהם גם באופן זה שאם הוא ספק בן ח’ ספק בן ט’ הוי בן קיימא.

השו”ע סתם הדברים ולא הביא כלל חילוק בדין אם פיהק ומת או חלה ומת. והגר”א (באו”ח סי’ של”א סק”ג) ביאר שהשו”ע פסק כרי”ף והרמב”ם שרבא פליג על אביי ואין לחלק כלל בין פיהק ומת לבין אם נפל מן הגג ומת או אכלו ארי.

אולם בשו”ת רעק”א (סי’ פ”ט, סי’ צ”ח) תמה מדוע לא חילקו הפוסקים בין פיהק ומת לנפל מן הגג, ומסקנתו דבחלה ומת יש לסמוך להקל במקום דחק ועיגון וגם בזה לא רצה לסמוך על דעתו אא”כ יסכימו עימו. והתבואות שור (סי’ ט”ו ס”ק י”ג) כתב שכיון דפלוגתא דרבוותא היא, פשיטא שיש להחמיר ולומר דחלה ומת דאורייתא הוא וצריכה חליצה אפילו באשת כהן. וכן הביא בשו”ת ברית אברהם (יו”ד סי’ כ’ אות ו’) מהמהרי”ט (ח”ב ס”ס ט”ו) שבמת ע”י חולי צריכה חליצה לכו”ע. והפת”ש (סי’ קס”ד סק”ב) אחר שהביא את כל דברי האחרונים הנ”ל סיים שצ”ע למעשה.

 

תינוק שנולד בחודש השמיני וגמרו שערו וציפורניו

כבר התבאר שלפי הבנת המגיד משנה (פ”א מיבום ה”ה) בדעת הרמב”ם, שגם אם נולד בחודש השמיני וגמרו שערו וציפורניו, מדאורייתא פוטר את נשי אביו מחליצה ומדרבנן צריך ל’ יום. ולפי דעתו יצא שבאשת כהן וכדו’ שהחליצה תגרום שתאסר על בעלה, יש לסמוך על דין תורה שפטורה מחליצה גם אם לא שהה ל’ יום, כמו שמצינו בספק בן ח’ ספק בן ט’. שיטה זו ניתן להבין על פי הבנת הנמוקי יוסף (יבמות י”א. מדפי הרי”ף ד”ה תניא) שביאר שרבנן ורשב”ג נחלקו בשני מקרים, בין בספק בן ח’ ספק בן ט’ שנולד בלי סימנים (שלא גמרו שערו וציפורניו), ובין בבן ח’ ודאי שגמרו שערו וציפורניו שבזה לרשב”ג אינו נחשב בן קיימא עד אחר ל’ יום, ולפי רבנן סמכינן על דין התורה שאם גמרו סימניו נחשב בן קיימא גם בפחות מבן ל’ יום.

אולם שיטת התוס’ במסכת שבת (דף קל”ו ע”א ד”ה מימהל) וביבמות (דף פ’.) וכן דעת הריב”ש (בשו”ת סי’ תמ”ו) שמחלוקת רבנן ורשב”ג בבן ח’ ודאי היא הפוכה, שלרשב”ג אחר ל’ יום נחשב בן קיימא ואילו לפי רבנן אפילו ל’ יום לא יהני ולעולם לא הוי בן קיימא (או עד כ’ שנה כשיטת ר’ אבהו ביבמות שם), נמצא שלפי שיטתם אין דעת רבנן כלל שסימנים יועילו בבן ח’ ודאי. ורק שיטת רבי ביבמות דף פ’ היא שבן ח’ עם סימנים נחשב בן קיימא אך זו דעת יחיד. ולפי שיטתם גם אשת כהן תהא חייבת בחליצה אם נולד לה ולד בחודש השמיני שלא שהה ל’ יום אף אם גמרו שערו וציפורניו.

מעתה יש לדון מה דעת המחבר להלכה בוולד שנולד בחודש השמיני וגמרו שערו וציפורניו אך מת תוך ל’ יום, והנה לגבי אשת ישראל פשוט שצריכה חליצה כל שלא שהה ל’ יום כפי שנפסק בסי’ קנ”ו שיש להחמיר לכתחילה כשיטת רשב”ג, אולם באשת כהן יש לדון האם נפטור אותה מחליצה או שנחייב אותה ותאסר על בעלה, ונחלקו בזה האחרונים:

הבית שמואל (סי’ קס”ד ס”ק י”א) כתב שלפי המגיד משנה והנימוקי יוסף שלדעתם שיטת רבנן היא שפטורה מחליצה באופן זה, א”כ יש לסמוך באשת כהן לפוטרה מחליצה. אולם לדעת התוס’ והריב”ש כנ”ל שגם לרבנן אינו נחשב בן קיימא, א”כ גם באשת כהן צריכה חליצה, ונשאר הב”ש בדין זה בצ”ע.

אולם דעת הבית מאיר (סי’ קנ”ו סעיף ד’, הובא בפת”ש) שגם אם נישאת לאשת כהן צריכה חליצה. וכן הכריע החזו”א (יו”ד סי’ קנ”ה סק”ג ד”ה שם) שצריכה חליצה ובעלה הכהן נאסר בה.

תינוק שנולד בחודש השמיני ולא גמרו שערו וציפורניו

תינוק שודאי נולד בחודש השמיני ולא גמרו שערו וציפורניו, אם שהה ל’ יום, כתב המגיד משנה שלדעת הרמב”ם פוטר מחליצה אפילו מדרבנן, וכ”פ הבית שמואל (ג’). ברור שלדעת הרמ”א לא די בל’ יום להחשיבו בן קיימא ויש להצריך גם שיגמרו סימניו.

לסיכום:

א.      אשה מעוברת שמת בעלה ולא השאיר ילדים, וכשילדה יצא הולד מת, לדעת המחבר ((שו”ע אבה”ע סי’ קנ”ו סעיף ד’.)) חייבת ביבום או חליצה. לדעת הרמ”א אסור לה להתייבם וצריכה חליצה.

ב.      אם נולד תינוק שידוע בודאי שכלו לו חודשיו ((לעיל התבאר אם הכוונה שנולד אחר ט’ חודשים שלמים או מספיק שנולד בתוך החודש התשיעי להחשיבו בן קיימא שכלו חודשיו. ועיין לקמן לגבי הדין בזמנינו.)) פוטר את נשי אביו מיבום ומחליצה אפילו מת תוך ל’ יום ולא גמרו שערו וציפורניו ((שו”ע שם, וכתב הדרכי משה (אבה”ע סי’ קנ”ו אות ג’): “בנמוקי יוסף (יבמות סוף כ”ה.) כתב דכשכלו לו חודשיו אין צריך גמר סימנים דהיינו ציפורניו ושערו” עכ”ל.)) .

ג.       אם נולד תינוק שהוא ספק בן קיימא כגון שלא ידוע אם הוא בחודש השמיני או התשיעי, לדעת המחבר ((אבה”ע סי’ קנ”ו שם.))  אם שהה ל’ יום נחשב בן קיימא שפוטר מחליצה. ולדעת הרמ”א אינו פוטר אלא א”כ גמרו שערו וציפורניו וגם שהה ל’ יום ((וכ”פ הבית מאיר (קנ”ו סעיף ד’).)) .

ד.      בדיעבד, אם מת אחר ל’ יום ולא בדקו אם גמרו שערו וציפורניו, יש לסמוך על דעת השו”ע שפוטר את נשי אביו מחליצה ((בית שמואל (סי’ קנ”ו סק”ג).)) .

ה.      אם נולד תינוק ולא ידוע אם הוא בן קיימא כגון שלא ידוע אם נולד בחודש השמיני או התשיעי וגמרו שערו וציפורניו אולם מת תוך ל’ יום, אינו נחשב בן קיימא ואימו חייבת בחליצה ((עיין בגר”א או”ח סי’ של”א סק”א שכתב שלדעת הרמב”ם דברי רבי שמועילים סימנים גרידא, לא נאמרו אלא לגבי מילה ולא לגבי שאר דברים, ולפ”ז כל שלא שהה ל’ יום לא נחשב בן קיימא.)).

ו.        אולם, אם החליצה תאסור אותה על בעלה כגון שכבר התקדשה לכהן, פטורה מחליצה, אפילו אם נולד כשלא גמרו שערו וציפורניו ((סתימת השו”ע סי’ קס”ד סעיף ח’, מגיד משנה, בית שמואל סי’ קנ”ו ס”ק י”א, חזו”א יו”ד סי’ קנ”ה סק”ג ד”ה ולהאמור. וטעמם שבאופן זה שהאשה תאסר על בעלה, אמרה הגמ’ שבת קל”ח ע”ב שיש לסמוך על רבנן שספק בן ח’ ספק בן ט’ אפילו שלא חי ל’ יום אזלינן בתר הרוב הנולדים לתשעה ופוטר מחליצה, וכך מבואר בנימוקי יוסף ביבמות.)) . אמנם יש מי שכתב שאם לא גמרו שערו וציפורניו ומת תוך ל’ יום חייבת בחליצה ((בית מאיר (קנ”ו סעיף ד’), פסק כדעת שו”ת הריב”ש (סי’ תמ”ו) שגם רבנן מודים שלא פוטר מחליצה, דכל שלא גמרו שערו וציפורניו אין ללכת אחר הרוב דאיתרע ליה רובא.)) .

ז.        מה שהקלנו לפטור מחליצה לאשה שהחליצה תאסור אותה על בעלה (כגון כשהתקדשה כבר לכהן), אם נולד ולד ספק בן ח’ ספק בן ט’ ומת תוך ל’ יום, היינו דוקא אם מת מ’סיבה חיצונית’ כגון שנפל מן הגג או אכלו ארי, אבל אם חלה ומת צ”ע למעשה ועיין בהערה ((פת”ש אבה”ע סי’ קס”ד סק”ב. והנה השו”ע סתם הדברים ולא הביא כלל חילוק בדין אם פיהק ומת או חלה ומת. והגר”א (באו”ח סי’ של”א סק”ג) ביאר שהשו”ע פסק כרי”ף והרמב”ם שרבא פליג על אביי ואין לחלק כלל בין פיהק ומת לבין אם נפל מן הגג ומת או אכלו ארי.)).

ח.      אם כשהתקדשה לכהן ידע שהיא חייבת בחליצה והלך וקידש אותה במזיד אין להקל וחייבת בחליצה ((רעק”א גליון שו”ע סי’ קס”ד בשם תרומה”ד סי’ רט”ז. וכן משמע מרש”י שבת דף קל”ו: שביאר שכשהתקדשה לכהן היתה סבורה שפטורה מחליצה.)) .

ט.     אם ידוע שהתינוק נולד בחודש השמיני (כגון שהאב בעל ופירש), לדעת המחבר בין אם גמרו שערו וציפורניו ובין אם לא גמרו, אם שהה ל’ יום נחשב בן קיימא שפוטר מחליצה. ואם לא שהה אינו פוטר ((בית שמואל סי’ קנ”ו סק”ג. אמנם, גם לדעת המחבר לפי הבנת המגיד משנה יש חילוק, שאם גמרו שערו וציפורניו אינו צריך להמתין ל’ יום מדאורייתא אלא רק מדרבנן. אולם אם לא גמרו סימניו, אינו נחשב בן קיימא גם מדאורייתא אלא רק אם שהה ל’ יום. ולפי דעת הבית מאיר והחזו”א המובאים בהערה הבאה גם אם גמרו סימניו נחשב נפל מדאורייתא אם לא שהה ל’ יום.)) . ולדעת הרמ”א צריך גם ל’ יום וגם שגמרו שערו וציפורניו.

י.        גם אם האשה נתקדשה כבר לכהן והחליצה תאסור אותה לבעלה חייבת בחליצה כל שלא שהה הולד ל’ יום ((בית מאיר (אבה”ע סי’ קנ”ו סעיף ד’), חזו”א (יו”ד סי’ קנ”ה סק”ג ד”ה שם).)) . אמנם יש שכתב שכיון שגמרו שערו וציפורניו וע”י החליצה תאסר על בעלה פטורה מחליצה ((כך נראה דעת המגיד משנה (פ”א מיבום ה”ה) שמדאורייתא פטורה מחליצה כיון שגמרו שערו וציפורניו, ולכן ביאר שרבנן ורשב”ג פליגי בשני אופנים, או בספק בן ח’ ספק בן ט’ בלי סימנים, או בבן ח’ ודאי שנגמרו סימניו, וכפי שכתב הנמו”י ביבמות (דף י”א ע”א מדפי הרי”ף).)) , ויש יש שהסתפק בכך ((בית שמואל (סי’ קס”ד ס”ק י”א).)) .

יא.   בימינו, יש הסוברים שתינוק הנולד בחודש השביעי או השמיני נחשב בן קיימא גמור ודינו כבן ט’, ויש הסוברים שעדיין נחשב ספק בן קיימא, ועיין הערה  ((בימינו המציאות היא שגם תינוקות הנולדים בחודש השמיני הם בני קיימא ואדרבה מפותחים יותר מאשר הנולדים בחודש השביעי, ועל כך כתב החזו”א (יו”ד סי’ קנ”ה סק”ד): “בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז’…ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרים לשמונה ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ואשתהי, וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז’ ונגמרו לח’, והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין כמש”כ הרמ”א סי’ קנ”ו ס”ד בהגה” עכ”ל.

ויש להסתפק לפי דברי החזו”א האם בימינו תינוק הנולד בחודש השמיני נחשב ודאי בן קיימא או רק ספק. ויתכן שחלוקות בזה הדעות.

שמענו מהגר”מ שטרנבוך שליט”א שבימינו יש להחשיב כל תינוק הנולד בחודש השביעי או השמיני או התשיעי כבן קיימא גמור, ולכן אם נולד אפילו בחודש השמיני ואחר כמה ימים מת בפתאומיות הרי הוא פוטר את אימו מחליצה כדין בן קיימא, אלא שיש לחלק באיזה אופן  מת, אם מת מסיבה טראגית כגון בתאונה וכדו’ או אפילו חלה ומת באופן שכשנולד היה חי ובריא ורק אח”כ מת הרי הוא פוטר מחליצה כדין בן קיימא ואפילו תוך ל’ יום. אולם אם פיהק ומת דהיינו שכבר מזמן לידתו לא היה בריא ושלם והיה מתנוון והולך ולא היה יכול לחיות אלא בעזרת מכשור רפואי ומת תוך ל’ יום (לדעתו, אפילו אם נולד בחודש התשיעי) אינו פוטר מחליצה כיון שהתגלה שלא היה בן קיימא.

אולם דעת הגר”ח קנייבסקי שליט”א שתינוק שנולד בחודש השמיני בימינו נחשב ספק בן קיימא ויהא דינו כפי שהתבאר בדין ספק בן קיימא. וכן לכאורה נראה משו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קמ”א, קמ”ג) ושו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ קכ”ג) שלא ציינו שבימינו הנולד לשמונה או לשבעה הוי בן קיימא גמור.  )) .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים