לתרומות לחץ כאן

מבוא לסוגיית 'הפג בהלכה' (THE PREMATURE BABY)

בס"ד                                                                                  

הדברים נכתבו רק כמראה מקומות מתוך הקונטרס "הפג בהלכה" ואין לסמוך עליהם בשום אופן למעשה.

בכל שאלה למעשה יש לפנות למורה הוראה מובהק.

המעוניין לתרום או לקחת חסות עבור הוצאת הספר בתחום זה

יפנה ללוי יצחק בניאל

052-7134424


במשנה ובגמרא אנו מוצאים חילוק בין תינוק שכלו לו חודשיו שנחשב בר קיימא לבין ולד שנולד קודם זמנו ואינו נחשב בר קיימא אלא נפל גמור. וכן יש ולדות שספק אם נולדו קודם זמנם והרי הם ספק בני קיימא.

עוד מבואר שבתקופת חז"ל תינוק הנולד בחודש התשיעי היה בר קיימא וכן הנולד בחודש השביעי היה נחשב בר קיימא, אולם הנולד בחודש השמיני לא היה בר קיימא והרי הוא נפל גמור. כך מבואר בברייתא בשבת דף קל"ה ע"א "בן שבעה מחללין עליו את השבת אבל בן שמנה אין מחללין עליו את השבת, ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת". יתרה מזו, מוסיפה הברייתא שכיון שבן שמונה נחשב נפל, הרי הוא מוקצה כאבן ואסור לטלטלו בשבת.

וביאור דבר זה שבן ז' נחשב בן קיימא ואילו בן ח' לא נחשב בן קיימא מבואר במדרש בראשית רבה (פרשה י"ד אות ב') ובירושלמי (יבמות פ"ד) על הפסוק "וייצר ה' אלקים" – ששתי יצירות הן, יצירה לתשעה ויצירה לשבעה. כלומר, יש ולדות שהקב"ה יצר באופן שיושלמו בחודש התשיעי ויש ולדות שיצר שיושלמו בחודש השביעי (אך אין ולדות שנגמרת התפתחותם בחודש השמיני). וממשיך הירושלמי ואומר: "נוצר לז' ונולד לשמונה חי, כ"ש לתשעה. נוצר לתשעה ונולד לשבעה…אם לשמונה אינו חי, לא כ"ש לשבעה. כלומר, תינוק שנגזר עליו להיוולד בחודש השביעי והשתהה ונולד בשמיני חי, אולם תינוק שנגזר עליו להיוולד בתשיעי ונולד השביעי וכ"ש בשמיני אינו חי כיון שנולד קודם זמנו, וא"כ זו הסיבה שתינוק הנולד בחודש השמיני אינו חי משום שנולד קודם זמנו.

 

הסיבה שבימינו תינוקות הנולדים בחודש השמיני חיים

בימינו המציאות היא שהעובר ממשיך להתפתח בחודש השמיני ברחם אימו, ואדרבה תינוק הנולד בחודש השמיני מפותח יותר מתינוק הנולד בחודש השביעי. בהסבר השינוי בימינו מזמן חז"ל לגבי תינוקות הנולדים בחודש השמיני שבימינו הם בני קיימא, מצאנו כמה ביאורים:

א. בספר התלמוד ומדעי התבל (להר"ר יקותיאל ארי קאמעלהאר,שער ג', ענפי מדע, ענף כ"ז, ע' ביומנטיא, עמוד מ"ו, מובא במאמרו של הגר"י זילברשטיין שליט"א בשבילי הרפואה, ט', תשמ"ט עמ' ע"ה) כתב ששאל שאלה זו את הגאון מראגאצ'וב ר' יוסף ראזין זצ"ל והא ענה לו לפי דברי הירושלמי (יבמות פ"ד ה"ב) שישנה מציאות של תינוקות הנוצרים לחודש השביעי ומשתהים ונולדים בשמיני והם ברי קיימא א"כ קיים מצב שתינוק נולד בחודש השמיני והוא בן קיימא. ואין לתמוה דמאחר ואנו מצליחים להחיות את רובם נמצא שנשים רבות יולדות בני שבעה? יש לומר שכבר מצינו כך ביבמות (ל"ז): "נשי דידן לשבעה ילדן".

ויש להוסיף על כך, שתוס' שבת (קל"ה. ד"ה בן) כתבו: "ונראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל התינוקות שאין אנו בקיאים וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט', ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת…ובן שמונה ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' ". כלומר שאין אנו יכולים להחליט בודאי על תינוק שהוא בן ח' ולא בן ז' או ט', כיון שאין אנו יכולים לחשב בדיוק את זמן תחילת ההריון. (ועיין לקמן בעניין כלו לו חודשיו אם ניתן להסתמך על אולטרא סאונד.

יתרה מזו הוסיפו התוס': "אפילו הכי (באופן שבעל ופירש וידוע בודאי שהוא בן ח') נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפורניו כדאמר…האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי".  וכתב המאירי שאין אנו בקיאים כיום בסימנים אלו, וא"כ יתכן שהוולדות נולדים עם סימנים וזה מוכיח שנוצרו בשביעי והשתהו עד שנולדו בשמיני.

ב. הגר"י זילברשטיין שליט"א (במאמרו בשבילי הרפואה, ט', תשמ"ט עמ' ע"ה) כתב ששמע מגאון אחד שבעבר לא היו אמצעים רפואיים כמו האינקובאטור ולכן תינוקות שהיו נולדים בחודש השמיני היו מתים, אולם כיום שהתפתחה הרפואה גם תינוקות אלו חיים.

ברם, המציאות כיום היא שגם בלי מכשירים רפואיים תינוקות הנולדים בחודש השמיני חיים יותר מהנולדים בשביעי.

ג. החזו"א (יו"ד סי' קנ"ה סק"ד) כתב שהשתנו הטבעים וכיום באמת גם בן ח' חי. וז"ל: "יש טועין וסוברין דהנולד קדם ט' הוא נפל ומתיאשין הימנו ואינם זריזין ברפואתו. וזו טעות, אלא  כל שנגמרו שערו וציפורניו הרי הוא ספק בן קיימא, וליש פוסקים הוא בחזקת ודאי בן קיימא, וחייבין להשתדל ברפואתו, ומחללין עליו את השבת לרפואתו, וכן מעידין עכשו עובדות רבות דבני ח' חיים ומתקיימין. בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז' [ועיין יבמות ל"ז א' נשי דידן לשבעה ילדן, ומשמע שהיתה משפחתם ילדן בקביעות לשבעה. ושמעתי דזה קיים גם עכשו] ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרים לשמונה ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ואישתהי, וכמדומה דעכשו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח', והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין כמש"כ הרמ"א סימן קנ"ו ס"ד בהגה" עכ"ל.

וא"כ לדעת החזו"א בימינו לכאורה יש לדון גם תינוק שנולד בחודש השמיני כבן קיימא לכל העניינים. וכך אמר לנו הגר"מ שטרנבוך שליט"א, (אלא שהוסיף שאם היה מצב של "פיהק ומת" וכדו' שהוולד היה חלוש וחולה מזמן לידתו ואינו יכול לחיות אלא בעזרת מכשירים רפואיים, הרי שהתגלה שאינו בר קיימא).

אולם כששלחנו שאלה זו להגר"ח קנייבסקי שליט"א בנוסח זה: "לפי דברי החזו"א שנשתנו הטבעים ובזמנינו יש תינוקות שנגמרים בחודש השמיני, האם בזמנינו תינוק שנולד בחודש השמיני חי ובריא יש לו דין של ודאי בן קיימא (כלו לו חודשיו) או שנחשב ספק בן קיימא (כמו ספק בן ח' ספק בן ט')"?

השיב: "ספק". ומשמע שהבין שגם לחזו"א בימינו בן ח' אינו אלא ספק בן קיימא ולא ודאי. וצ"ע.

 

     

מקור הדין

סוגיות הגמרא

שתי סוגיות בש"ס עסקו בדינו של תינוק שנולד טרם זמנו. האחת דנה לגבי סתם תינוק שאנו מסופקים באיזה חודש נולד אם בשמיני או התשיעי. והשניה עסקה בתינוק שנולד בודאי בחודש השמיני.  

א. בשבת דף קל"ה ע"ב תניא ר"ש בן גמליאל אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה. מדייקת הגמ': הא לא שהה ספיקא הוי (משמע שכל שלא שהה ל' יום עדיין הוא ספק נפל), א"כ קשה: מימהל היכי מהלינן ליה (פרש"י: היכי מהלינן שום קטן ביום השמיני בשבת, דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה). עונה הגמ': אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, ואם לאו מחתך בבשר הוא (והוי כמחתך בבשר שחוטה ואינו נחשב חבורה).

ובדף קל"ו ע"א אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ודייקה מזה הגמ' שרבנן חולקים עליו אולם הלכה כמותו.

סוגיה זו עוסקת בסתם תינוק שאין אנו יודעים בוודאות אם כלו לו חודשיו, לדעת רשב"ג כל שלא שהה ל' יום הרי הוא נפל, ואילו לדעת רבנן נחשב בן קיימא כיון שאזלינן בתר רוב התינוקות שנולדים בתשיעי והרי הם בני קיימא. ובזה פסקה הגמ' כרשב"ג. (אמנם, בהמשך הסוגיה מבואר שבאופנים מסוימים יש להקל כרבנן, והדברים יובאו להלן בדין חליצה לאשת כהן).

ב. ביבמות דף פ' ע"א אמר רבי אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן עשרים.

פרש"י: "בן ח' שנולד לח' חודשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא בשביל סימנים כלומר אע"פ שגמרו סימני שערו וציפורניו כשנולד, אפילו הכי לא אמרינן בר קיימא  הוא ודאי עד שיהיה בן עשרים שנה" עכ"ל.

הקשתה הגמ' על ר' אבהו: בן שמונה מי קחיי, והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו. דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חודשיו. רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וציפוניו שלא גמרו, טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהי. פרש"י: בר ז' הוא…ואשמעינן ר' אבהו דאפילו לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן עשרים" עכ"ל, כלומר שלדעת רבנן בן ח' הוי נפל גמור ואילו דברי ר' אבהו נסובים על שיטת רבי שסימנים מועילים להחשיבו ספק בן קיימא עד גיל עשרים ואם יחיה יותר מזה, הוי בר קיימא. (( אמנם, תוס' (שם דף פ' ע"א ד"ה והא) חלקו על רש"י וביארו שר' אבהו פוסק כרבנן וסובר שבן ח' עם סימנים לא נחשב בן קיימא אלא אחר כ' שנה.

עוד חידשו התוס' שרבי מודה לרשב"ג שבן ח' ודאי כל שלא שהה ל' יום הרי הוא נפל אלא שסובר שכדי להחשיבו בן קיימא צריך שיהיו לו סימנים (שתושלם התפתחות שערו וציפורניו) וגם יחיה ל' יום ונמצא שרבי ורשב"ג לא פליגי (אמנם, בסתם ולדות דהוי ספק בן ח' סובר רשב"ג שלא צריך סימנים וסיג בל' יום).

ובעניין זה של הסבר שיטות רבי ורשב"ג מצאנו עוד כמה שיטות בראשונים: לדעת הי"מ בנימוקי יוסף ביבמות (דף כ"ה ע"א מדפי הרי"ף) רשב"ג ורבי פליגי, דלדעת רבי לא בעי אלא שגמרו סימניו, ואילו לדעת רשב"ג בעינן תרתי גם שיגמרו סימניו וגם ל' יום. עוד הביא שם הנימוקי יוסף  את דעת הרמב"ן שאמנם רבי ורשב"ג לא פליגי, אולם אזלי שניהם לקולא, שסגי או בגמר סימנים או שחי ל' יום. (וגם בזה יש חילוק בראשונים, שלדעת הרמב"ן אליבא דרבי סימנים מועילים להוציא אותו מדין ודאי נפל והוי רק ספק ואילו לדעת הריב"ש (סי' תמ"ו) אליבא דרבי הסימנים מגלים שהוא בן קיימא גמור, אולם אין מזה נפ"מ לדינא כיון שאין הלכה כרבי).

בראשונים ישנן שיטות נוספות, עיין ברא"ש ביבמות ובשבת שם ובקרבן נתנאל. ועיין במאירי בשבת ביבמות, בריטב"א וברשב"א ביבמות.))

עוד נאמר בגמ' שם: עבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה. כמאן כרבי דאמר משתהא. כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי, כרבים עבד. דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל.

(אשה שהלך בעלה למדינת הים וכעבור י"ב חודש ילדה, הכשיר רבא תוספאה את הוולד וטען שאינו ממזר כיון שיתכן שהשתהה בבטן אימו ג' חודשים עד עתה ולא התעברה מאחר. וביארה הגמ' שרבא תוספאה הסתמך על דברי רבי הסובר שבן ח' שיש לו סימנים הוי בן קיימא כיון שאנו תולים שהוא בן ז' שהשתהה. וכן על רשב"ג הסובר שבן ח' ששהה ל' יום נחשב בן קיימא כיון שאנו אומרים שהושלם בחודש השביעי והשתהה עד החודש השמיני).

דעות הראשונים העיקריות

תוס' (יבמות פ' ע"ב ד"ה כיון) דייקו ממה שביארה הגמ' שרבא תוספאה הסתמך דוקא על רשב"ג המקבל את סברת "אישתהויי", משמע שרבנן חולקים על רשב"ג לגבי תינוק הנולד בחודש השמיני וסוברים שאף אם חי ל' יום הרי הוא נפל ולא אמרינן שהוא בן ז' שהשתהה עד החודש השמיני.

עפ"ז ביארו התוס' שרבנן ורשב"ג נחלקו בשתי מחלוקות הפוכות. המחלוקת הראשונה מבוארת ביבמות דף פ' לגבי תינוק שהוא בן שמונה ודאי, שלרשב"ג אם שהה ל' יום הרי הוא בן קיימא ואילו לרבנן בכל גוונא הוי נפל ((בפשטות דברי התוס' היה מקום להבין שאפילו אם יחיה ל' יום עדיין נחשב נפל. אולם החזו"א (יו"ד סי' קנ"ה סק"א) ביאר שאם יחיה ל' יום הרי זה מעשה ניסים ורבנן יודו שיחשב כחי לכל דבריו שפוטר את אימו מהחליצה וכו', אולם סוברים רבנן שזה דבר שאינו יכול להיות במציאות בשום אופן.)) . והמחלוקת השניה מבוארת בשבת דף קל"ו. לגבי סתם ולדות דהיינו תינוק שאין אנו יודעים אם נולד בחודש התשיעי או השמיני, שבזה רשב"ג לחומרא שעד שלושים יום אינו נחשב בן קיימא והוי ספק נפל, ואילו רבנן מקילים שאינו נחשב נפל כיון שאנו תולים שהוא מהרוב תינוקות שנולדים לתשעה והרי הוא בן קיימא.

עכ"פ מדברי התוס' עולה שבבן ח' ודאי, רבנן מחמירים יותר מרשב"ג וסוברים שלעולם אינו נחשב בן קיימא.

אולם הנימוקי יוסף (יבמות דף י"א ע"א מדפי הרי"ף) חלק על דברי התוס' וביאר שלרבנן תינוק שהוא ודאי בן ח' אך נגמרו סימניו נחשב בן קיימא, והסביר שרבנן ורשב"ג נחלקו בין בסתם ולד (ספק בן ח' ספק בן ט') שלא נגמרו סימניו, ובין בודאי בן ח' שנגמרו סימניו שבזה רבנן מקילים שנחשב בן קיימא כי אזלינן בתר רובא. ואליו לדעת רשב"ג כל שלא חי ל' יום הרי הוא נפל ורק אם חי ל' יום חשיב בר קיימא.

בשו"ת הריב"ש (סי' תמ"ו) חלק על דברי הנימוקי יוסף שלרבנן תינוק שהוא ספק בן ח' ספק בן ט' בלי סימנים כבר נחשב בן קיימא, ולדעתו אינו נחשב בן קיימא כיון שלא גמרו שערו וציפורניו והוי ריעותא המגלה לנו שאין תינוק זה מהרוב הנולדים לתשעה וגם רבנן מודים שתינוק זה הוי נפל.

(להלן בדיני חליצה יתבאר שהנפ"מ בין הדעות השונות בהסבר שיטת רבנן היא באשה שמת בעלה ונולד לה  פג שמת ואותה אשה התקדשה לכהן, ואם נחייב אותה חליצה היא תאסר על בעלה, שבאופן זה אמרה הגמ' בשבת קל"ו דאף שלגבי סתם תינוקות הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מ"מ באופן הנ"ל יש להקל כשדרבנן, וביאר זאת הנימוקי יוסף (יבמות י"א ע"א מדפי הרי"ף ד"ה תניא)    דשורת הדין דהלכתא כרבנן אלא שאנו מחמירים כרשב"ג בעניינים מסוימים ובמקום דלא אפשר, פוסקים כרבנן).

שיטת הרמב"ם

הפוסקים האריכו לבאר את שיטת הרמב"ם, כיון שדבריו נראים לכאורה כסותרים אלו את אלו:

בהלכות מילה (פ"א הי"ג) כתב: "מי שנולד בחודש השמיני, אם היה שלם בשערו ובציפורניו הרי זה ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת. אבל אם נולד ושערו לקוי ואין ציפורניו שלימין כברייתן הרי זה בן ח' ודאי שלא היה ראוי להיוולד אלא בט' ויצא קודם שיגמר, ואעפ"כ אם שהה ל' יום הרי הוא ולד של קיימא  והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר. שכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל". מבואר בדבריו שלעניין טלטול בן ח' בשבת אפשר לסמוך על הסימנים או על ל' יום, דהיינו שבזה פסק גם כרבי וגם כרשב"ג.

ובהי"ד פסק לעניין ספק בן ז' ספק בן ח' שמלין אותו ממה נפשך: "אם בן ז' הוא ושלם בדין הוא שידחה שבת, ואם בן ח' הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הור לפי שזה נפל אם הוא בן שמונה".

לעומת זאת, בשאר המקומות שדיבר בהם על תינוק בן ח' לא הזכיר כלל סברה זו של שערו וציפורניו.

יתירה מזו, נראים דבריו סותרים שבהלכות רוצח (פ"ב ה"ו) פסק שאם הרג מי שנולד פחות מט' חודשים הרי הוא נפל עד שישהה ל' יום וההורגו בתוך ל' יום אינו נהרג עליו". כלומר שתינוק שנולד פחות מט' חודשים והרי הוא ספק בן קיימא אין נהרג עליו אלא אם שהה ל' יום, ובזה פסק רק כרשב"ג.  וכן בהלכות יבום (פ"א ה"ה) פסק: "מי שמת והניח אשתו מעוברת, אם הפילה אחר מותו הרי זו תתיבם. ואם ילדה וצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אימו פטורה מן החילצה ומן היבום. אבל מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חודשיו ונולד לט' חודשים גמורים. אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חי ל' יום הרי זה ולד קיימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומן הייבום. ואם מת בתוך ל' אפילו ביום הל'…הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא וצריכה חליצה מדברי סופרים, אבל לא תתייבם". בהלכה זו חילק הרמב"ם בין דין דאורייתא לדין דרבנן וביאר שמדאורייתא ספק בן ח' ספק בן ט' נחשב בן קיימא גם אם לא שהה ל' יום, אלא שמדרבנן צריך לחכות ל' יום.

ואילו בהלכות אבל (פ"א ה"ו-ח) פסק: "הנפלים אין מתאבלים עליהם וכל שלא שהה ל' יום באדם הרי זה  נפל… ואם נודע בודאי שנולד לט' חודשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו… בן ט' חדשים שנולד מת ובן ח' שמת אפילו לאחר ל'…הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן". בהלכה זו סתר הרמב"ם לדבריו בהלכות הקודמות שכן כאן לעניין אבילות פסק שלא רק שלא יועילו סימנים להחשיב בן ח' כבן קיימא, אלא אפילו ל' יום לא יועילו ואין מתאבלין עליו. (בביאור דברי רמב"ם אלו עיין להלן בהלכות אבילות על פג מה שהבאנו מדברי החזו"א).

ובהלכות נחלות (פ"א הי"ג) פסק: "אפילו היה קטן בו יומו ולא כלו לו חודשיו, הואיל וחי…שעה אחת ומת הרי זה נוחל ומנחיל". כאן דברי הרמב"ם סותרים לכאורה לגמרי לכל מה שפסק עד כה, ובהלכה זו כתב שאפילו לא כלו לו חודשיו דהיינו שהוא בן ח' מ"מ יורש ומוריש כאילו הוא בן קיימא ואפילו אם לא חי ל' יום"?

בביאור שיטת הרמב"ם שלא יסתרו דבריו כתב הגר"א (באו"ח סי' של"א סק"ג), ששיטתו מתבארת על פי מה שפסק בהלכות יבום שיש לחלק בין דין דאורייתא לדין דרבנן. שמדאורייתא ספק בן ח' ספק בן ט' נחשב בן קיימא גם אם לא גמרו שערו וציפורניו ולא שהה ל' יום, אלא שמדרבנן צריך לחכות ל' יום. ודעת המגיד המגיד משנה (בהלכ' יבום שם) שה"ה בן ח' ודאי שגמרו שערו וציפורניו נחשב בן קיימא מדאורייתא אפילו אם לא שהה ל' יום, כיו שמדאורייתא הולכים אחר הרוב שנולדים לתשעה, אלא שמדרבנן צריך להמתין ל' יום לחוש לשיטת רשב"ג.

לכן לעניין דיני נחלות העמיד הרמב"ם את דינו על דין דאורייתא כיון שבדיני ממונות כל  פסק הוא קולא לזה וחומרא לזה, לכן פסק שספק בן ח' ספק בן ט' יורש ומוריש אפילו אם לא שהה ל' יום. ובשאר מקומות פסק לכתחילה כרשב"ג לחומרא, דהיינו לעניין יבום ולעניין רוצח. ובהלכות אבלות שהכלל הוא דהלכה כדברי המיקל באבל פסק ג"כ שאין מתאבלין על בן ח' כלל כרבנן החולקים על רשב"ג וסוברים שבן ח' הרי הוא נפל גמור גם אם חי ל' יום (כמבואר בתוס' יבמות דף פ' וכר' אבהו).

ולגבי מילה שיש סברה ממה נפשך למול גם בספק, ואין לחוש אלא מצד איסור דרבנן של טלטול התינוק, בזה הכריע גם כרשב"ג וגם כרבי שסימנים יועילו להחשיבו בן קיימא. ((בביאור שיטת הרמב"ם עיין עוד במגיד משנה פ"א מיבום ה"ה, קרובן נתנאל יבמות דף פ', ערוך השלחן אבה"ע סי' קנ"ו מסעיף ה' ואילך, חזו"א יו"ד סי' קנ"ה.))

 

גדר 'כלו לו חודשיו'

דבר מוסכם וברור הוא שתינוק ש'כלו לו חודשיו' נחשב בר קיימא לגבי כל הדינים, כמבואר בגמ' בשבת (דף קל"ו  ע"א, נדה מ"ד ע"ב) שאם ידוע שכלו לו חודשיו ומת, מתאבלים עליו אפילו אם חי פחות מל' יום. אולם יש לברר איזה תינוק מוגדר שכלו לו חודשיו.פךמממ

הב"י (אבה"ע סי' קנ"ו סעי' ד') הביא שבשו"ת הריב"ש (סי' תמ"ו) דייק מלשון הרמב"ם (פ"א מיבום ה"ה) שכלו לו חודשיו היינו שנולד אחר ט' חודשים גמורים, א"כ אם נולד רק בתוך החודש התשיעי אינו נחשב שכלו לו חודשיו ((ומה שכתב הרמב"ם בהלכ' רוצח דההורג קטן שנולד קודם לט' חודשים לא הוי רוצח, ביאר השלטי גיבורים (שבת פרק י"ט) שאין כוונתו שאם נולד בתוך ט' חודשים הוי בן קיימא, אלא כוונתו שכל שנולד קודם ששלמו ט' חודשים לא הוי רוצח.)) . וכ"כ הסמ"ג (סי' רפ"ו) וכן דייק מלשון רש"י (שבת דף קל"ו ע"א ד"ה לא נצרכה) שכתב שכלו לו חודשיו היינו שעברו ט' חודשים מששמשה עד שילדתו.

אולם הביא שהרמב"ן (תורת האדם שער האבל) חולק וסובר שגם תינוק שנולד לט' חודשים מקוטעין ומת מתאבלים עליו, כלומר גם תינוק שנולד בתוך החודש התשיעי אף שלא עברו עליו ט' גמורים נחשב בן קיימא שמתאבלים עליו.

ובשלטי גיבורים (שבת פרק י"ט) וכן בביאור הגר"א (או"ח סי' של"א א') ביארו את מחלוקתם, שהרמב"ם פסק כשיטת שמואל בנדה (דף ל"ח) שאשה היולדת לתשעה (בחודש התשיעי) לעולם אינה יולדת למקוטעין. וכחסידים הראשונים שגם הם למדו כן, ולכן לא היו משמשים מיטותיהם לפני יום רביעי, כדי שנשותיהם לא תלדנה בשבת ויבואו לידי חילול שבת.

ואילו הרמב"ן פסק כדעת ר' יהודה שאשה יולדת גם בחודש התשיעי למקוטעין, ולדעתו שיפורא גרים כלומר שחודשי ההריון נמדדים לפי חודשי השנה,  ולכן גם אם נולד בתוך החודש התשיעי נחשב בן קיימא.

עוד הביא הגר"א (שם) ששיטת הריטב"א (בנדה שם ד"ה חסידים) היא שכיום נשתנו הטבעים ונחשב בן קיימא אפילו כשנולד יום אחד בתוך החודש התשיעי. ונמצא שלפי שיטתו גם אם לא נאמר ששיפורא גרים, מ"מ כיום שנשתנה הטבע, אישה היולדת אחר שמונה חודשים גמורים ויום אחד בחודש התשיעי, הולד נחשב בן קיימא, וכדעה זו כתב גם בשו"ת הרשב"ש (סי' תקי"ג) שהחוש מעיד שכיום הרבה נשים מיד שנכנסות יום אחד בחודש התשיעי יולדות ולד של קיימא, וכן המציאות היא שלא כל הנשים משלימות ט' חודשים, וא"כ לא הנחת לאברהם אבינו בן ולא בת שיצא מכלל נפל אלא מעט מהרבה…אלא בהכרח שעתה נשתנו הטבעים כמו שכתבו תוס' (ע"ז דף כ"ד ע"ב ד"ה פרה, חולין מ"ז ע"אד"ה כל) לעניין עיבור של פרה ודברים אחרים. ולדעה זו כלו לו חודשיו היינו כששהה התינוק שמונה חודשים מלאים של ל' יום ועוד יום אחד בחודש התשיעי.

להלכה נחלקו בזה הפוסקים, דעת השו"ע באבה"ע סימן קנ"ו סעיף ד' כדעת הרמב"ם שלא נחשב שכלולו חודשיו אלא  אם נולד אחר ט' חודשים גמורים. ואילו דעת הרמ"א (שם) שבזמן הזה אם ילדה בתוך החודש התשיעי אפילו יום אחד (מלבד יום שנתעברה בו) כבר נחשב בן קיימא. וסיבת הדבר שהחוש מכחיש את מה שאמרו בגמרא שהיולדת לט' חודשים אינה יולדת למקוטעין ובהכרח שנשתנו הטבעים. והוסיף שחודשי העיבור לא מונים לפי חודשי השנה אלא כל ל' יום מתחילת העיבור נחשב חודש. נראה מדבריו שפסק כשיטת הריטב"א שלעולם לא אומרים ששיפורא גרים ולא מונים את חודשי ההריון ביחס לחודשי השנה, אלא משערים אותם לפי משך תקופת ההריון של האשה, שכל ל' יום נחשב חודש, וכן היא גם דעת הרשב"ש (בשו"ת סי' תקי"ג) וכך מבואר בבית שמואל (שם סק"ה).

אלא שיש לתמוה שדברי הרמ"א סותרים למה שפסק בעצמו באבה"ע סי' ד' (סעיף י"ד) לגבי אשה שנתעברה בסוף חודש סיון וילדה בתחילת חודש כסלו, אע"פ שתקופת הריונה לא ארכה אלא חמישה חודשים ועוד שני ימים (אחד בסוף סיון ואחד בתחילת כסלו) מ"מ אין אנו חוששים שהאשה זינתה, אלא אנו אומרים שהתינוק הוא בן ז' (שנולד בחודש השביעי) משום ששיפורא גרים, כלומר שביחס לחודשי שנה היתה מעוברת מבעלה ז' חודשים (מחודש סיון עד חודש כסלו). ולכאורה דבר זה סותר לגמרי למה שפסק בסימן קנ"ו שלא אומרים ששיפורא גרים?

הערוה"ש (אבה"ע סי' ד' סעיף כ"ה, סי' קנ"ו סעי' י"ח) עמד על סתירה זו וענה שלעולם דעת הרמ"א שלא אומרים 'שיפורא גרים' ולא מתחשבים ביחס לחודשי השנה אלא כל ל' יום נחשב חודש. אלא רק לעניין שלא להוציא ולד מחזקת אביו ואשה מבעלה סמך הרמ"א על דעה זו ש'שיפורא גרים'.

ועיין פמ"ג (או"ח סי' של"א משב"ז א') כתב שה"ה לעניין חילול שבת להצלת נפשו של ולד זה יש לסמוך על הדעה שמחשבים את החודש השביעי לפי חודשי השנה משום דהוי פיקוח נפש (ולכן אם עברו עליו ז' חודשים מחודשי השנה יש להחשיבו בן ז' אף שבפועל לא חי אלא חמישה חודשים ויומיים).

דין אשה אשכנזית הנשואה לספרדי

הפת"ש (אבה"ע סי' קנ"ו סק"ט) הביא את תשובת אביו בעל שו"ת פנים מאירות (ח"ג סי' מ"ה) באופן שהבעל והחולץ היו ספרדים והאשה אשכנזית, כמו מי נפסוק לעניין הגדרת כלו לו חודשיו האם כשילדה בתוך החודש התשיעי יום אחד, האם נפסוק כרמ"א שפטורה מחליצה או שנפסוק כשו"ע שחייבת חליצה. והפנים מאירות השיב לו שפטורה מחליצה והוסיף: "מאן לימא לן דלא עבדי הספרדים בהא כדברי רמ"א שכתב מילתא בטעמא דהחוש מכחיש כלל זה." ולפי דבריו יצא שגם הספרדים ינהגו בזה כדעת הרמ"א.

דין כלו לו חודשיו ולא גמרו שערו וציפורניו

כתב הדרכי משה (אבה"ע סי' קנ"ו אות ג'): "בנמוקי יוסף (יבמות סוף כ"ה.) כתב דכשכלו לו חודשיו אין צריך גמר סימנים דהיינו ציפורניו ושערו" עכ"ל.

באיזה אופן נדע שכלו לו חודשיו

כתב הטור (אבה"ע סי' קנ"ו סעיף ד') שהמציאות של 'כלו לו חודשיו' לא תתכן אלא באופן שבא עליה ופירש ממנה אחר טבילתה ולא קרב אליה אח"כ, באופן זה בלבד ידוע שנולד אחר ט' חודשים. וכ"כ הבית שמואל (סי' קנ"ו ד') שאם בעלה כאן אי אפשר לידע שכלו חודשיו כי שמא נתעברה אח"כ. אלא שהוסיף חידוש גדול שאפילו אם אינו כאן יש לחוש שמא בא אצלה בצנעה או בדרך נס ע"י שֵם, בתוך זמן זה. וכתב בשו"ת חמדת שלמה (סי' ע"ט) שלפ"ז לא נדע שכלו לו חודשיו אלא רק אם מת הבעל תיכף אחר טבילתה. אולם בבית מאיר כתב שמדובר שהבעל קודם מותו העיד שפירש ממנה אחר טבילתה כמ"ש הב"ש בסק"ח שנאמן. והפת"ש (ז') הביא את דברי אביו הפנים מאירות (ח"ג סי' מ"ה) שחלק על דברי הבית שמואל לחשוש שמא בא ע"י שֵם שכן סברה זו לא נאמרה אלא רק כדי להתיר את האשה שנמצאה מעוברת לבעלה, ולא להוציאה מחזקת כשרותה, אבל בנדון דידן שרוב נשים יולדות ולד בן קיימא, א"כ למה נחזיק הולד לנפל בשביל חשש רחוק שבא בצנעה, וגם הבית מאיר עצמו חלק על דברי הבית שמואל.

ויעויין עוד בערוך השלחן (אבה"ע סי' קנ"ו סעי' י"ג) שביאר דברי הטור מדוע לא תתכן מציאות של כלו לו חודשיו באופן אחר.

ובשו"ת רש"י (סי' קפ"ח) ביאר שלא ניתן לומר שהאשה בהריון מזמן טבילתה האחרונה ע"פ הסברה שאשה מתעברת סמוך לטבילתה, משום שיתכן שהתעברה סמוך לוסתה, ואת זמן וסתה המדויק לא נדע, שהרי מעשים בכל יום שהאשה משנה את וסתה.  אולם כתב ציור נוסף שבו נוכל לדעת שכלו לו חודשיו, והוא באופן שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ממנה ולא בא עליה אלא אחר חודש, ולאחר שני חודשים מהביאה השניה הוכר עוברה, הרי שנודע הדבר שנתעברה מביאה ראשונה והוכר עוברה לאחר ג' חודשים (שהרי אין העובר ניכר עליה אלא אחר ג' חודשים).

האם ניתן לסמוך על בדיקות אולטרא סאונד לקבוע את חודש הוולד?

בימינו, שמבצעים בדיקות דם ובדיקות אולטרא סאונד לגילוי ההריון צ"ע האם נוכל להתחשב בבדיקות אלו לקבוע שתינוק זה כלו לו חודשיו. ונראה שבדיקות שאינן מוכיחות באופן ודאי אלא רק ע"פ השערה אי אפשר לסמוך עליהם. אבל אם ישנן בדיקות שמוכיחות בודאי שהאשה בהריון או שעברה בדיקות רציפות של אולטרא סאונד כל משך ההריון שעל פיהם מוכח בוודאות זמן תחילת ההריון מסתבר שניתן לסמוך ע"ז להחשיב שכלו לו חודשיו כשם שמצאנו גם בשו"ת רעק"א (סי' פ"ט) לגבי הכרת חלב בדדי האשה שמעידים שהיא בהריון, וכך שמענו מהגר"מ שטרנבוך שליט"א שבימינו שבדיקות אלו מוכיחות בוודאות את גיל הוולד אפשר לסמוך עליהם בבירור ((עוד שמענו מהגר"מ שטרנבוך שליט"א שבימינו ניתן לסמוך גם על בדיקות D.N.A.)) .

.

עדות אשה על הוולד שכלו לו חודשיו

לגבי עדות האשה על כך שכלו חודשיו נפסק בשו"ע סי' קנ"ו סעיף ה' שאינה נאמנת, ועיין עוד בשו"ת רעק"א (סי' פ"ט) שכ' שע"א ג"כ לא נאמן ובפת"ש (שם סק"ו) באיזה אופנים אפשר לסמוך עליה או על עד אחד.

לסיכום:

א.      תינוק שכלו לו חודשיו נחשב בר קיימא לכל הדינים ((דבר פשוט בכל הפוסקים וכך מבואר בגמ' שבת דף קל"ו ע"א ונדה דף מ"ד.)) , אפילו אם לא גמרו שערו וציפורניו ((רמב"ן ונימוקי יוסף (יבמות דף פ') וכ"פ הדרכ"מ אבה"ע סי' קנ"ו אות ג' והבית שמואל סי' קנ"ו.)) .

ב.      נחלקו הפוסקים איזה תינוק נחשב שכלו לו חודשיו. לדעת השו"ע ((אבה"ע סי' קנ"ו סעיף ד'.)) רק אם שהה בבטן אימו ט' חודשים מלאים. ואילו לדעת הרמ"א כבר אם שהה בבטן אימו ח' חודשים מלאים (דהיינו ל' יום)  ועוד יום אחד (בחודש התשיעי) נחשב שכלו לו חודשיו והינו בר קיימא.

ג.       לגבי להתיר אשה לבעלה ולא לפסול את הולד, סמך הרמ"א על השיטות ((שיטת מהר"י מינץ.)) שמונים ימי הריון לפי חודשי השנה, לפיכך היקל להתיר אשה שהתעברה בסוף חודש סיון וילדה בתחילת חודש כסלו אף שלא היו אלא חמישה חודשים מלאים ועוד שני ימים, כיון שסו"ס היו הם בין ז' חודשים (מסיון עד כסלו) ((רמ"א אבה"ע סי' ד' סעיף י"ד, ערוה"ש סי' קנ"ו סעיף י"ח.)) , אמנם יש מהאחרונים שחלקו על דברי הרמ"א הללו ((בית מאיר שם ובצלעות הבית סי' י'. ועיין עוד בפת"ש שם סקי"ז שהביא שבשו"ת חת"ס ס' ו' מבואר כרמ"א. ועיי"ש עוד שנחלקו האחרונים אם רק לגבי יולדת לשבעה אמרינן ששיפורא גרים ולא ביולדת לתשעה (וכך ניתן לדייק מדברי הרמ"א שם), או שגם ביולדת לתשעה אמרינן (כ"כ הבית שמואל בשם כמה ראשונים).)) .

ד.      הפמ"ג ((או"ח סי' של"א משב"ז א'. ולגבי החודש התשיעי כתב דהוי פלוגתא אם אמרינן ששיפורא גרים כמבואר בהערה לעיל.)) כתב שה"ה לעניין חילול שבת להצלת נפשו של ולד זה, יש לסמוך על הדעה שמחשבים את החודש השביעי לפי חודשי השנה (שאם עברו עליו ז' חודשים יש להחשיבו בן ז' אף שבפעל לא חי אלא חמישה חודשים ויומייים).

ה.      יש מהאחרונים שכתב שגם הספרדים נוהגים כדעת הרמ"א שהנולד לט' חודשים מקוטעין נחשב בן קיימא, ועפ"ז היקל לפטור מחליצה אשה אשכנזית שבעלה היה ספרדי ונולד לה בן בתוך החודש התשיעי (שאח"כ מת) (( שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' מ"ה, מובא בפת"ש אבה"ע סי' קנ"ו סק"ט.)) .

ו.        יש מהפוסקים שכתבו שלא נוכל לדעת שכלו לו חודשיו אלא א"כ בעל ופירש ושהה עד שהוכר עוברה ((טור אבה"ע  סי' קנ"ו, שו"ת רש"י סי' קפ"ח.)) . ויש שכתב שגם באופן זה יש לחוש שהבעל בא בצנעה ולכן לא נדע שכלו חודשיו אלא א"כ מת ((בית שמואל סי' קנ"ו סק"ד, ועיין חמדת שלמה סי' ע"ט, ובית מאיר.)) . ויש שלא חילקו בכך ((שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' מ"ה, פת"ש סק"ז.)) .

ז.        בימינו שמבצעים בדיקות לזיהוי הריון, יש לחלק בין בדיקות ודאיות ללא ספק, לבין בדיקות הבנויות על השערות גרידא, ומסתבר שנוכל לסמוך על בדיקות אולטרא סאונד וכד' המגלות באופן ברור על תחילת ההריון אם האֵם ערכה בדיקות רציפות שראו את התפתחות העובר מתחילתו ((כשם שמצינו בשו"ת רעק"א (סי' פ"ט) שהסתמך על בדיקת הדדים שיצא מהם  מעט חלב, ויעויין עוד בפת"ש (סי' קנ"ו סק"ו) וכך שמענו מהגר"מ שטרנבוך שליט"א. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' ר"ח).)) .

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *