אבלות על פג

ח' טבת ה'תשע"ב

הדברים נכתבו רק כמראה מקומות מתוך הקונטרס “הפג בהלכה” ואין לסמוך עליהם בשום אופן למעשה.

בכל שאלה למעשה יש לפנות למורה הוראה מובהק.

המעוניין לתרום או לקחת חסות עבור הוצאת הספר בתחום זה יפנה ללוי יצחק בניאל

052-7134424

נולד בחודש התשיעי (כלו לו חודשיו)

תינוק שידוע בבירור שנולד בחודש התשיעי באופן שנחשב שכלו לו חודשיו אפילו חי רק יום אחד ומת, פסק השו”ע (יו”ד סי’ שע”ד סעיף ח’) שמתאבלים עליו, כיון שנחשב בן קיימא כמבואר בגמ’ בשבת דף קל”ו ע”א. אבל אם נולד מת לא מתאבלים עליו דהוי נפל.

תינוק שהוא ספק בן קיימא

תינוק שהוא ספק בן קיימא כגון שלא ידוע בבירור אם נולד בחודש התשיעי או השמיני, פסק השו”ע (יו”ד סי’ שע”ד סעיף ח’) שאם חי ל’ יום ומת ביום הל”א ללידתו, מתאבלים עליו. אבל אם מת תוך ל’ יום ללידתו ואפילו אם מת ביום השלושים עצמו, לא מתאבלים עליו.

מקור דין זה ברמב”ם (פ”א מאבל ה”ו) שפסק כדעת רשב”ג שכל ששהה ל’ יום באדם אינו נפל.

אולם עיין בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קמ”ג) שכתב שלפי דברי הרמ”א באבה”ע (סי’ קנ”ו סעיף ד’) שתינוק שהוא ספק בן ח’ ספק בן ט’ לא נחשב בן קיימא אלא א”כ חי ל’ יום וגם גמרו שערו וציפורניו, א”כ גם לא יתאבלו על תינוק כזה שלא גמרו שערו וציפורניו אף אם חי ל’ יום.

ומהו גדר השלושים יום, עיין בשו”ת חת”ס (יו”ד סי’ שמ”ג, מובא בפת”ש סי’ שע”ד סק”ח) שכתב שאפילו אם לא עברו ל”א יום מעת לעת אלא מת בתחילת היום השלושים ואחד, מתאבלים עליו. כלומר לא צריך לחשב ל”א יום לפי שעות, וכ”כ בשו”ת בית שלמה (יו”ד ח”ב סי’ רי”ט).

אם חי ל’ יום בעזרת אינקובטור

כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קמ”ג) שתינוק שהוא ספק בן קיימא, שחי ל’ יום בתוך אינקובאטור, וידוע ע”פ רוב גמור שאם לא היו מכניסים אותו לא היה מתקיים אלא ימים מועטים, ובדרך הטבע נחשב נפל גמור, א”כ אם כשהוציאוהו מת אחר כמה ימים פשיטא שנחשב נפל גמור ולא מתאבלים עליו. וסמך דבריו על מה שכתב בשו”ת מהר”ם מלובלין (סי’ ס”ז) “דגם אם שהה הוולד ל’ יום, אם רואים שהוא מתנוונה והולך והוא חולה תמיד, הדברים מוכיחים שלא היה בן קיימא”. ואף שהמהר”ם לא סמך על סברה זו לבד, רק בצרוף סברה שהיה מדובר שם בתאומים שאחד מת תוך ל’ יום וזה מגלה גם על השני שחי יותר מל’ שאינו בר קיימא עיי”ש, מ”מ כתב השבט הלוי שבנידון דידן שהדבר ידוע שאינו יכול לחיות מבלי האינקובאטור ודאי נחשב שאינו בר קיימא. וכן כתב גם בשו”ת מנחת שלמה (ח”ב סי’ צ”ו אות ה’): “בנוגע לבן ח’ שחי באינקובאטור יותר מל’ יום חושבני דיש לדון דכיון שההריון ודאי לא נגמר אלא שהחום שבתוך האינקובאטור כאילו הוא משלים עפ”י רוב את ההריון, ולכן יש מקום לומר דאפילו אם מת לאחר ל’ יום מ”מ הרי נתברר שהמכשיר לא הצליח להשלים כביכול את ההריון וצריך להחשב כבן ח’ שאין מתאבלין עליו, אך אעפ”כ אין אני מהרהר כלל על מה שנהוג להחמיר בזה” עכ”ל.

לעומת זאת, בספר ‘תורת הילדת’ (פרק נ”ז הערה ח’) כתב בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א דפג ששהה באינקובאטור ומת, מונים לו ל’ יום מלידתו, ואין שהייתו באינקובאטור נחשבת להמשך הריון, אלא רק כמכשיר עזר לרפואתו, ואעפ”י שרואים שמתנוון, חייבים להתאבל עליו אם מת לאחר ל’ יום.

ועיין שו”ת חת”ס אבה”ע סי’ ס”ט שהביא מרדכי וברכת בנים פי”ג הערה ס”א.

תינוק שודאי אינו בר קיימא (כגון בזמן חז”ל שנולד בחודש השמיני)

שיטת הרמב”ם (פ”א מאבל ה”ח) שתינוק שנולד בחודש השמיני שאינו נחשב בן קיימא, לא מתאבלים עליו אפילו אם אם מת לאחר ל’ יום, וכך פסק השו”ע (יו”ד סי’ שע”ד סעיף ח’).

ומקור דין זה ביאר הרדב”ז שהוא מברייתא ב’אבל רבתי’ האומרת: “המחותך והמרוסס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר” והבין הרמב”ם שבם ח’ אפילו אם חי ל’ יום אין מתעסקים עימו ולא מתאבלין עליו.

והכסף משנה ציין לדברי המגיד משנה (פ”א מיבום ה”ה) שביאר שכיון שהלכה כדברי המיקל באבל, פסק הרמב”ם כרבנן וכר’ אבהו ביבמות דף פ’. שבן ח’ חשיב נפל עד כ’ שנה. ולכן אף אם חי ל’ יום ומת לא מתאבלים עליו. וכן ביאר הגר”א (או”ח סי’ של”א) את שיטת הרמב”ם.

אולם הראב”ד השיג על הרמב”ם ופסק כדעת רשב”ג כפי שפוסקים כמותו בשאר הדינים שכל ששהה ל’ יום נחשב בר קיימא. וכן כתב הטור ביו”ד סי’ שע”ד.

והנה, החזו”א (יו”ד סי’ קנ”ה סק”ה) תמה על דברי הרמב”ם, איך יתכן שלא יתאבלו על תינוק בן ח’ אם חי יותר מל’ יום, והלא הרמב”ם עצמו פסק (בפ”ב מהלכות רוצח ה”ו) שההורג תינוק בן ח’ שחי יותר מל’ יום נחשב רוצח וחייב מיתה. א”כ מוכח שהוא בן קיימא ואיך יתכן שלגבי אבילות נפטור אותו.

ומה שכתבו המ”מ והגר”א שפסק כרבנן וכר’ אבהו, קשה דא”כ היה צריך הרמב”ם להוסיף שעד כ’ שנה לא מתאבלים עליו כמו שאמר ר’ אבהו שעד כ’ שנה לא נחשב בר קיימא.

אלא ע”כ שהרמב”ם למד כשיטת רוב הראשונים שר’ אבהו לא דיבר כלל לגבי הנידון אם בן ח’ נחשב בר קיימא אלא רק לגבי גדלות, שכשם שסריס אינו נחשב גדול עד בן כ’, כך גם בן ח’ לא נחשב גדול עד בן כ’ שנה.

מכח קושיות אלו כתב החזו”א שבהכרח גם הרמב”ם מודה שבן ח’ שחי יותר מל’ יום מתאבלים עליו. ומה שכתב הרמב”ם “בן ח’ אפילו אחר ל’ לא מתאבלין עליו”, האות ל’ אין כוונתה ל’ יום אלא כוונתו לראשי תיבות “לידה”, כלומר שבן ח’ שחי אחר הלידה לא מתאבלין עליו והכוונה היא שחי פחות מל’ יום, וכתב זאת בניגוד לבן ט’ שמתאבלים עליו אם נולד וחי אפילו יום אחד, ורק אם נולד מת אין מתאבלין עליו, אבל בן ח’ אפילו שחי אחר הלידה אם לא חי ל’ יום לא מתאבלים עליו. (ועיי”ש בחזו”א שהוכיח דבריו ע”פ נוסח לשונו של הרמב”ם).

אולם בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קמ”ג) נראה שלא נחית לדברי החזו”א ופסק כסתימת לשון הרמב”ם והשו”ע שבן ח’ שאינו בר קיימא, אפילו חי ל’ יום וגמרו שערו וציפורניו לא מתאבלים עליו.

תינוק שנולד לפני החודש התשיעי באמצעות ניתוח

כתב בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קמ”ג) שאף שמבואר ביבמות (דף ל”ז ע”א) שרוב הנולדים, נולדים בחודש התשיעי, ומיעוט נולדים בשביעי. ובמסכת ר”ה (דף י”א) מבואר שהנולד בשביעי יכול להוולד גם באמצע השביעי (למקוטעין), היינו דווקא אם נולד בלידה טבעית, אולם אם הוציאו את הוולד בצורה לא טבעית אלא באמצעות ניתוח קיסרי (כדי להציל את אימו וכדו’), הרי שוולד זה לא יצא מרוב הוולדות שעתידים להיוולד בחודש התשיעי וא”כ וולד זה בוודאי הקדים ונולד טרם זמנו וי”ל שדינו כתינוק שאינו בר קיימא שהרי הקדים ולא כלו חודשיו.

וכן הכריע (בח”ז סי’ קפ”ח אות ב’) לגבי תינוק שנולד בחודש השמיני באמצעות ניתוח מכוון (כגון באופן שנתגלתה מצוקה לעובר או לאימו והוצרכו ליילדו קודם זמנו) ויש ידיים מוכיחות שחסר לו חודש שלם להתפתחותו וע”כ הכניסוהו לאינקובאטור, אפילו אם גמרו שערו וציפורניו וחי ל’ יום ובסוף מת, אין מתאבלים עליו, כדין נפל גמור. משום שהוברר מעל לכל ספק שהוציאוהו טרם זמנו ויש לו את כל הדינים של בן ח’ שלא מתאבלים עליו.

ואף שבד”כ אם נולד בחודש השמיני בלידה טבעית אין להחשיבו כנפל גמור אלא רק כספק, משום שלא יתכן בו ח’ גמור אלא בבעל ופירש, אחרת יש להסתפק אולי התעברה יותר מאוחר ממה שחושבת והרי הוא בן ז’, או לחילופין יתכן שהתעברה לפני כן וראתה דם תוך ימי הריונה והרי הוא בן ט’. אולם כאן שהוציאוהו בצורה מלאכותית טרם זמנו ויש ידיים מוכיחות שחסרה לו התפתחותו כנ”ל, הרי דינו כדין נפל גמור.

(שם בשו”ת שבט הלוי צירף סברה נוספת שלא להתאבל עליו שבד”כ תינוקות אלו נולדים עם מומים רבים כגון מומים בלב וכדו’ ולכן לא נחשבים ברי קיימא. אולם סברה זו לבדה אינה מוסכמת, שהרי יתכן שמחמת מומים אלו התינוק נחשב רק טריפה והלא דעת רבים מפוסקי זמנינו שתינוק שכלו לו חודשיו אלא שהוא טריפה ולא יכול לחיות י”ב חודש מחמת מומים אלו עדיין מתאבלים עליו כפי שיבואר לקמן).

תינוק שיצא מכלל נפל אך נולד טריפה

תינוק שנולד בתום תשעה חודשי הריון מלאים ונגמרו שערו וציפורניו, אלא שנולד בעל מום כגון שנולד ללא קיבה ר”ל, וחי יותר מל’ יום. כתב בשו”ת מנחת יצחק (ח”ט סי’ ק”כ) שיש לו דין טריפה, ואף מי שנולד טריפה אם יצא מכלל נפל צריכים להתאבל עליו. ולכן אחר ל’ יום שיצא מדין ספק נפל יש להתאבל עליו. והוכיח כן ממה שלגבי פדיון הבן למדו בב”ק (דף י”א ע”ב) מפסוק מפורש שבכור שנטרף תוך ל’ יום לא פודים אותו: “אמר עולא אמר ר”א בכור שנטרף בתוך ל’ יום אין פודין אותו, וכן תני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה יפדה יכול אפילו נטרף בתוך ל’ יום ת”ל אך חלק” עכ”ל. וכן נפסק בשו”ע (יו”ד סי’ ש”ה סעיף י”ב) דאם נעשה טריפה קודם שעברו עליו ל’ יום אינו חייב בפדיון, ואפילו חי שנים הרבה כמ”ש החכמת אדם (כלל ק”נ סי’ י”א). והנה כל זה נאמר לגבי פדיון הבן, אבל באבילות שלא מצינו קרא לפטור, בודאי חייב אף בטריפה אם חי ל’ יום ויצא מכלל נפל, וכן מוכח מפסקי השו”ע, דהרי בפדיון הבן מפורש שם דפטור בטריפה, ואלו לעניין אבילות לא נזכר מזה, ש”מ דחייב”. עכ”ל של המנחת יצחק.

וכדבריו כתב גם מרן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל בשו”ת מנחת שלמה (תניינא סי’ צ”ט אות א’) שתינוק שכלו לו חודשיו אפילו אם הוא ודאי טריפה לא מצינו דאין מתאבלין עליו.

וכן שמענו בשם מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א שמתאבלים על טריפה.

וע”ע בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ קמ”ג וח”ז שי’ קפ”ח.

לסיכום:

א. תינוק שידוע בבירור שנולד בתוך החודש התשיעי ((בתפארת למשה כתב דכלו לו חודשיו היינו חודשים של ל’ יום ולא כפי חדשי השנה. אבל בשו”ת מעיל צדקה (סי’ ה’, מובא בפת”ש סי’ שע”ד סעיף ח’) העלה שאף אם לא היו ט’ חודשים של ל’ יום אלא ט’ חודשי לבנה מתאבלים עליו. עוד יש לציין שלדעת השו”ע לא נחשב כלו לו חודשיו אלא א”כ חי ט’ חודשים גמורים. והרמ”א באבה”ע סי’ קנ”ו סעיף ד’ פסק דסגי בח’ חודשים גמורים ועוד יום אחד בתוך התשיעי כדי להחשיבו כלו לו חודשיו, והתפארת למשה כתב דלדברי הרמ”א כך הדין גם לעניין אבילות וזו גם שיטת הרמב”ן, עיין בב”י סי’ שע”ד סעיף ח)) אפילו חי רק יום אחד ומת, מעיקר הדין יושבים עליו שבעה ומתאבלים עליו, כיון שנחשב בן קיימא ((שו”ע סי שע”ד סעיף ח’. ע”פ הגמ’ בשבת דף קל”ו. דהיינו שבאופן זה נחשב ש’כלו לו חודשיו’ והרי הוא בן קיימא שמתאבלים עליו. ולדעת הרמ”א באבה”ע סי’ קנ”ו סעיף ד’ שגם הנולד בתוך החודש התשיעי נחשב בן קיימא א”כ גם כאן יחשב בר קיימא כבר בתחילת החודש התשיעי)). אולם אם מיד כשנולד היה חולה וחלוש ולא היה יכול לחיות אלא בעזרת מכשירים רפואיים יש לחוש שאינו בר קיימא גמור ודינו כדין המבואר להלן לגבי ספק בן קיימא ((שמענו מהגר”מ שטרנבוך שליט”א.)).

ב. תינוק שהוא ספק בן קיימא, (כגון בזמן חז”ל שלא ידוע אם נולד בחודש השמיני או התשיעי, וה”ה בתינוק הנולד בחודש השמיני ((בשו”ת שבט הלוי (ח”ז סי’ קפ”ח אות ב’) הביא את דברי הב”ח שבאופן מציאותי לא יתכן בן ח’ שהוא נפל ודאי אלא רק אם בעל ופירש. אחרת, יש להסתפק שמא התעברה לפני הזמן המשוער אלא שראתה דם תוך ימי עיבורה והוולד הוא בן ט’, או שהתעברה אחרי הזמן המשוער והוולד הוא בן ז’.)) , או ספק בחודש השישי ספק בחודש השביעי), אם מת תוך שלושים יום מיום הלידה, או אפילו מת ביום הל’ עצמו לא יושבים עליו שבעה. אולם אם חי יותר מל’ יום ומת מתאבלים עליו, ואפילו אם מת ביום השלושים ואחד (ואפילו לא עברו ל”א יום מעת לעת לפי שעות ((שו”ת חת”ס (יו”ד סי’ שמ”ג, מובא בפת”ש סי’ שע”ד סק”ח) וכ”כ בשו”ת בית שלמה יו”ד ח”ב סי’ רי”ט. (ב’ערך שי’ כתב דבעינן לכל הפחות שיעברו כ”ט יום וי”ב שעות ותשצ”ג חלקים וכתב דאפשר שגם החת”ס מודה לזה. וביד שאול כתב דבעינן ל’ יום מעת לעת).)) ) מתאבלים ויושבים עליו שבעה ((שו”ע שם.)) . ולדעת הרמ”א גם אם חי יותר מל’ יום אין מתאבלים עליו אלא א”כ גמרו שערו וציפורניו ((‘תפארת למשה’ (יו”ד שע”ד סעיף ח’) ע”פ דברי הרמ”א באבה”ע סי’ קנ”ו סעיף ד’ וכ”פ בשו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קמ”ג). וע”ע ‘דעת תורה’ למהרש”ם יו”ד שם.)).
אם נולד בתוך החודש השביעי הרי הוא נידון כספק, שאין אנו יודעים אם הוא בן ז’ שכלו לו חודשיו או שהוא בן ט’ שנולד טרם עיתו ((שו”ת שבט הלוי (ח”ג סי’ קמ”ג ד”ה ואע”פ).)) .


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים