הרב ישראל פלאי שליט"א
מקור הדין
א
המקור לדין תפילת הדרך הוא מדברי הגמ' ברכות כט, ב: א"ל אליהו לר' יהודה וכו', זו תפילת הדרך, מאי תפילת הדרך יהי רצון וכו', אימת מצלי – אמר רבי יעקב אמר רב חסדא משעה שמהלך בדרך, עד כמה, אמר רב יעקב אמר רב חסדא עד פרסה ע"כ. ופירש רש"י עד פרסה אבל לא לאחר שהלך פרסה, כלומר שלמד רש"י שחיוב תפילת הדרך ביוצא לדרך זה דווקא אם אומרה בשיעור פרסה הראשון, אבל לאחמ"כ אינו אומר תפילת הדרך.
אולם מצינו בבה"ג שחלק בזה וסבר שקושיית הגמ' עד כמה היינו עד כמה יבקש לילך שיהיה צריך להתפלל, ולזה מתרצת הגמ' עד פרסה, והיינו – אפי' אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל בפחות משיעור פרסה אי"צ להתפלל תפילה זו, וממילא החיוב של תפילת הדרך לשיטתו ומפרסה ואילך, ולעומת זו רש"י למד שהחיוב הוא עד שיעור פרסה הראשון ומכאן ואילך אינו יכול לומר תפילת הדרך.
ב
ויעוי' בפנ"י שם שהקשה וז"ל: וכבר הקשו כל הפוסקים והמפרשים על רש"י – דמה סברא יש בזה דלאחר שהלך פרסה לא יתפלל עוד תפילת הדרך אפי' שבדעתו לילך עוד כמה פרסאות ע"כ, ומכח קושיה זו פסקו כולם דלא כרש"י אלא כבה"ג, ואמר הפנ"י דאולי אפשר ליישב שיטת רש"י דבגמ' להלן סג, א מבואר דהבא מן הדרך אל יתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו וממילא אפש"ל שה"ה הכא – כיון שכבר יצא לדרך וכבר הלך פרסה חשיב להוחזק בדרך ושוב אין דעתו מיושבת עליו, ולכן אינו יכול לומר תפילת הדרך, ובזה מיושבת היא שיטת רש"י ע"ש.
אלא שלכאורה יש להקשות על דבר זה – שמה הטעם בפרסה ראשונה שלפירש"י זהו זמן החיוב לתפילת הדרך יותר מהפרסה השניה, דא"א לומר שבפרסה ראשונה יכול לכוין יותר מהפרסה השניה משום שבשניהם הוא הולך בדרך ומאי שנא. (ואולי בדוחק אפש"ל שכמה שיותר נכנס לדרך יותר טריד בעניני הדרך ולכן יש לחלק בין הפרסה הראשונה לפרסה השניה, רק זהו דוחק דמ"מ הרי הולך בדרך ועד כמה שטרוד מאי שנא וצ"ע).
ועוד קשה שהרי עיקר החיוב של תפילת הדרך נאמר בשביל לאומרה בדרך ומה שייך לומר שכיון שהולך בדרך הרי הוא טרוד ופטור כתפילת שמו"ע – דהרי תפילת שמו"ע ניתקנה כדי לאומרה ביישוב הדעת – וכיון שכשהולך בדרך אין לו יישוב הדעת ולפיכך פטרוהו, אבל תפילת הדרך שכל תיקונה לאומרה בדרך מה שייך לפוטרה בטענה דטרוד.
ג
ואולי אפשר ליישב שיטת רש"י דבגמ' אי': א"ל אליהו לר' יהודה כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא ע"כ ופירש"י – המלך טול רשות ע"ש, הרי מבואר שזה שנוטל רשות זהו מצב של המלכה – שנוטל רשות לצאת לדרך. ועי' בצל"ח והביא כן מהא"ר בשם השל"ה שע"י ששגורה תפילתו בפיו ידוע שהוא מקובל, ולפי"ז צ"ל שתפילת הדרך לא הוי לתפילה דא"כ מדוע צריך לאומרה גם במקום שאין סכנה, ומזה שבכ"ז צריך לאומרה ראיה היא דעיקר התפילה היא כדי להימלך בקונך וכמו שביאר רש"י דהיינו ליטול רשות על יציאתו.
ולפי"ז נראה שמטעם זה ס"ל לרש"י שצריך לאומרה עד סוף הפרסה הראשונה – שזהו זמן יציאתו מביתו, ומכיון שכל עיקרה של תפילה זו אינו אלא כדי להימלך בקונו וליטול רשות – ממילא אם כבר יצא מהעיר בשיעור פרסה כבר עבר זמנו כדי להימלך בכדי ליטול רשות, שנטילת הרשות לא שייכא אלא קודם היציאה, אלא שעד שיעור פרסה אכתי לא חשיב שיצא ולכן עדיין יכול ליטול רשות, אבל כשכבר עבר שיעור פרסה אין מקום לתפילה זו כלל.
ד
ולפי"ז אפשר לבאר המחלוקת בגמ' שם ל, א וז"ל: והיכי מצלי ליה – רב חסדא אמר מעומד, ורב ששת אמר אפי' מהלך ע"כ, והיינו האם צריך לאומרה מעומד או מיושב, שלשיטת רש"י שעיקר התפילה הזו היא לא כתפילה בעלמא אלא המלכה – ולכן שייכא גם בישיבה, ברם לראשונים שס"ל שיש לתפילת הדרך דין של תפילה ממש, צ"ל שס"ל שלכן צריך לאומרה מעומד כדין תפילה.
ולפי"ז אף אפשר גם לבאר פלוגתת הט"ז והמג"א בביאור דברי המהר"ם מרוטנבורג המובאים בסימן קי, ו – שכשהיה יוצא לדרך בבוקר היה אומרה אחר יה"ר כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה ע"כ. וס"ל להמג"א בס"ק יב שכיון שלהלכה צריך לאומרה דווקא אם יצא לדרך – לכן ס"ל למהר"ם מרוטנבורג שמיירי שיצא לדרך קודם תפילת שחרית, והיה אומר הברכות בדרך משום שקודם שיצא א"א לאומרה.
אבל הט"ז בס"ק ז ס"ל שיכול לאומרה גם קודם שיצא לדרך ואף בביתו וראיה ממהר"ם שאומרה בבוקר וממילא להמבואר צ"ל שהט"ז ס"ל שתפילת הדרך היא כעין נטילת רשות קודם היציאה ולכן שפיר יכול לאומרה בביתו אפי' שעדיין אינו יצא וכבר כשגמר בדעתו לצאת יכול לאומרה, אבל המג"א ס"ל שלתפילת הדרך יש דין של תפילה ממש ולכן יכול לאומרה רק במקום ששייכא התפילה שהכא זה רק אחרי שיצא לדרך, ואינו יכול להתפלל קודם שיצא כי לא ע"ז נתקנה תפילה זו.
זמן חיוב אמירתה
בטור או"ח סימן קי כתב די"ל את תפילת הדרך אחר שהחזיק בדרך, ואין לאומרה אא"כ יש לו ללכת פרסה, אבל בפחות מפרסה לא יחתום ברוך, ואם שכח מלאומרה יאמר כל זמן שבדרך ובתנאי שלא הגיע סמוך לעיר בשיעור פרסה ע"ש. וכתב שם בב"י שס"ל לטור כבה"ג וכן בשו"ע או"ח סימן קי סעיף ז, וכן הוא מבואר בהגהות מימוניות פרק י מהל' ברכות רק כתב הרמ"א שלכתחילה יאמר בפרסה הראשונה בכדי לצאת ידי כל השיטות.
המג"א בס"ק יב למד שחיוב אמירתה דווקא כשיצא לדרך וכפי שנתבאר לעיל, וכתב שם דלא יאמרו בתוך עיבורה של עיר דהיינו שבעים אמה ושיירים מן העיר – דעיבורא דמתא כמתא.
אולם הט"ז פליג וס"ל בס"ק ז שיכול לאומרה אפי' בעיר קודם שיצא לדרך, וכוונת המחבר בהא דכתב אחר שהחזיק בדרך – ר"ל שהיה מוחזק לילך, וכתב שמ"מ נראה טעם למה שמתפללין חוץ לעיר משום שאז יאמר עם אחרים וזכות דרבים עדיף ע"ש.
ובשערי תשובה ס"ק ט בשם שער יוסף על הוריות כתב שיכול לברך שיוצא מפתח ביתו ללכת בדרך ואפי' שנמצא עדיין בעיר, ובשבות יעקב חלק ב סימן מו כתב שבתחילת יציאתו מביתו עדיין לא יברך – עד שמהלך בדרך, ובא"ר שבדיעבד יצא אם אמר בביתו תפילת הדרך.
והנה בתשובת והנהגות חלק א או"ח סימן קצט הביא ששמע בשם החזו"א שאפי' שנסע בעיר ראוי לברך מחמת הסכנה – אלא שא"א לשנות ממנהג אבותינו שנהגו לברך רק מחוץ לעיר, ולכן מייד כשיוצא מהיער צריך לברך ואפי' שלא מרחיק מידי, וודאי שלא ימתין עד היכן שלא רואים בתים כי לפעמים זה יותר מפרסה – וצריך לחוש לשיטות בראשונים שלא לברך תפילת הדרך ביותר מפרסה ע"ש.
הזכרת שם ומלכות בברכה
בשו"ת שבט הלוי חלק י סימן כא אות א הביא בשם ת"ח שבזמה"ז אין לברך תפילת הדרך בברכה עם הזכרת שם ה' – היות שבהרבה דרכים ישנם ישובים סמוך לדרכים בתוך פרסה לדרך והלא נפסק שבהגיע לתוך פרסה לעיר שוב לא יכול לברך והישובים כהיום צמודים – וכשיוצא מעיר אחת מפרסת העיר שוב הוא תוך פרסה ליד עיר אחרת בארץ. אולם יעוי"ש בשבט הלוי שפליג בזה וס"ל שכל הדין של תוך פרסה מיירי כשיוצא מהעיר, אבל כשהולך בדרך ואפי' שיש ישובים וכפרים צמודים לכביש ועדיים קיימת סכנה בדרכים כגון תאונות וכדו' ח"ו ששכיחים כ"כ – לכן כן צריך לברך.
ובשו"ת מנחת שלמה תנינא ב' וג' סימן ס נשאל מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל האם יש לומר תפילת הדרך על נסיעה בכביש ירושלים – תל אביב, וזו תשובתו – מתל אביב לירושלים לעניות דעתי לגמרי פטור שהרי צריך להיות מקום של שתי פרסאות בלי ישוב, ואולם במקומות שיש יישוב ערבי – הואיל וכעת הם אויבים יש לחושבו כמקום לא מיושב. ובנוגע לשיעור צ"ל שהמדד לחיוב הוא המרחק ולא הזמן – כלומר כל דרך שיש בה שתי פרסאות ללא ישוב מחויבת בתפילה, והוסיף לחדש דכיון שהדרכים כיום מתוקנות ויש תנועה רבה וכו' אז גם אם אין רצף של יישובים אין לברך.
אבל במשנ"ב או"ח סימן קי ס"ק ל כתב שהקובע הוא מרחק הנסיעה וז"ל: פחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם, אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה אז יש לברך תפילת הדרך בכל גווני, ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה ע"כ.
אמנם יש מן האחרונים שלמדו שהמדד לחיוב של תפילת הדרך הוא הזמן ולא המרחק, ולכן כשהנסיעה היא פחות משעה וחומש אין לומר תפילת הדרך, וכן בשו"ת זכרון יהודה או"ח סימן מב שחיוב אמירתה הוא אם שוהה בדרך שיעור פרסה, ולכן מי שאינו נוסע שיעור פרסה לא יברך. וממילא לפי"ז גם במרחק כמו ב"ב וירושלים שלא שוהים זמן פרסה בדרך אין לברך.
רק אנו להלכה נוקטים שכיון שהדרכים מסוכנות יברך, אלא שהנמנע מלברך יש לו על מי לסמוך.
