הרב מאיר ליכט שליט"א
א
בשו"ע או"ח תפט, א כתב וז"ל: בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספור העומר וכו' ומצוה לספור לעצמו וכו' ע"כ. ובמג"א שם סק"ב הסתפק אם בספירת העומר נאמר הדין של שומע כעונה, והביא תשובת הרשב"א סימן קכו שמראשית דבריו משמע שאפשר לצאת רק בברכה ולא בספירה, ובב"י כתב בשם הרשב"א שיוצא בספירה ע"ש וצ"ע. ובח"י סק"ד הביא דברי הרשב"א ולמד בפשטות שכל מה שאפשר לצאת מאחר היינו רק בברכה ולא בספירה עצמה שעליה נאמר דין מיוחד של "וספרתם לכם" – שתהיה ספירה לכאו"א.
ובביאור הדברים נראה דכתבו התוס' ברכות כא, ב ד"ה עד שלא יגיע ש"ץ כתב וז"ל: כתב רש"י בסוכה לח, ב דאדם המתפלל ושמע מפי חזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הציבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה, וי"ל דלכתחילה אין לעשות כן דענייה חשיבה טפי הידור מצוה. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק ע"כ.
ובביאור מחלוקתם של רש"י ור"ת ור"י נראה לומר דרש"י למד בדין שומע כעונה דהיינו שהשומע מצטרף לעונה, ויוצא בשמיעתו ע"י המברך שמוציא את השומע, ואילו ר"ת ור"י למדו ששומע כעונה הוי כעונה ממש, ויש על שמיעתו תורת דיבור והוי כאילו מברך בעצמו.
ובזה מבוארת מחלוקתם דלרש"י דלא הוי כמדבר ממש בפיו לכן יכול להפסיק ולשתוק באמצע שמו"ע ויצא ידי חובתו ע"י החזן, משא"כ לדעת ר"ת ור"י אם ישתוק ויאזין לחזן ויכון לצאת יד"ח הרי הוא כמדבר באמצע שמו"ע ולכן כתבו שלא ישתוק אלא ימשיך בתפילתו. ולפי"ז נראה דספק המג"א הנ"ל אם בספירת העומר יוצא מדין שומע כעונה תלויה היא במחלוקת רש"י ור"ת ור"י, דלדעת רש"י דאין על שמיעתו תורת דיבור אלא המברך מוציאו בברכתו א"כ בספירת העומר שיש דין מיוחד של ספרתם לכם שתיהיה ספירה לכאו"א לא יצא יד"ח – שהרי הוא לא כסופר לעצמו, משא"כ לדעת ר"ת ור"י דשומע כעונה הוי כעונה ממש ויש על שמיעתו תורת דיבור ממש א"כ יצא בשמיעה מאחר שהרי זה כסופר לעצמו.
ב
ובהמשך סק"ב כתב המג"א בזה"ל: ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר ואין זו ספירה כנ"ל. ברם בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א סימן קלט חולק על המג"א וסובר שיוצא יד"ח גם בלשון שאינו מבין. ובסברת המג"א נראה לבאר בפשטות שאם אינו מבין מה שסופר אין על זה שם ספירה כלל אלא מעשה אמירה בעלמא, והרי המצוה היא לספור ולא לומר.
והנה מדברי המג"א הנ"ל נראה להוכיח דלא כדברי המהר"ל שהקשה בספרו גבורות ה' פרק סב וז"ל: וא"ת למה אין מברכים על הגדה שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים והיה לנו לברך על מצוה זאת. ויראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר ואל"כ לא הוי מידי וכיון שהעיקר הוא בלב – לא שיך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה ומברך אשר קדשנו כי המעשה הוא העיקר ולפיכך אין מברכים על הגדה וכו', וכן אנו מברכין על מקרא מגילה ולקרוא את ההלל שהקריאה היא עיקר בין שיבין או שלא יבין שכך תקנו חכמים לקרוא את ההלל ולקרוא את המגילה ואפילו אינו מבין ולפיכך יש שם ברכה עכ"ל.
הרי נתבאר בדבריו שכל מקום שחז"ל קבעו ברכה על קריאה או אמירה זו היא עיקר המצוה ואפילו ללא הבנה, ואדרבה במקום שהבנת הלב הוא העיקר כגון הגדה לא תיקנו ברכה. ולפי"ז בספירת העומר שחז"ל קבעו ברכה מוכרח להיות שיכול לספור אפילו אם אינו מבין דהרי כתב שבמקום שהבנת הלב היא חלק מהמצוה חז"ל לא תיקנו ברכה, ודלא כהמג"א הנ"ל שסובר שלא יכול לספור בשפה שאינו מבין.
ג
והנה יש להסתפק בספירת העומר אם יוצא בהרהור הלב בלבד, שכן בדין הרהור כדיבור מצינו לכאו' סתירת דברים מפורשת בדעת הרמב"ם, דבהלכות ק"ש פרק ב הלכה ח כתב: הקורא ק"ש וכו', וצריך להשמיע לאוזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא ע"כ. וכתב הכ"מ שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בליבו.
ברם בהלכות ברכות פרק א הלכה ז כתב: כל הברכות כולן צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע ואם לא השמיע יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בליבו, וכתב שם הכ"מ: רש"י פי' בלבו שלא השמיע לאזנו, אך מלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שברך בליבו משמע דאע"פ שלא הוציא בשפתיו יצא ע"כ. וד"ז לכאורה סותר הוא בהדיא את מה שכתב הרמב"ם בהל' ק"ש – שם פירש שצריך שיוציא בשפתיו.
ומצינו שנתקשה בד"ז השאג"א סימן ו, וע"ש שכתב ליישב – שבהל' ק"ש שכתב רבינו שצריך שיוציא בשפתיו זהו דין מיוחד בהל' ק"ש ששם נאמר "ודברת בם" שמשום כך יש דין של דיבור דהיינו שיוציא בפיו, משא"כ בשאר ברכות באמת סגי בהרהור הלב בלבד.
ולכאורה לפי"ז בספירת העומר, כמו בשאר המצוות שלא נאמר הדין המיוחד של דיבור באמת יצא יד"ח בהרהור בלבד. וא"כ ראוי ליזהר לא להרהר בספירה לפני הספירה דהרי יצא יד"ח בהרהור, אלא באופן שיכון להדיא לא לצאת יד"ח בהרהור. הן אמנם דברא"ש בברכות פרק ג סימן יד כתב: הא דתניא לעיל לא יברך אדם ברהמ"ז בליבו ואם ברך יצא היינו במוציא בשפתיו בלא שמיעת האוזן ע"כ. והיינו שסבר הרא"ש שהרהור לאו כדיבור בכל הברכות ע"ש.
ועתה נשוב לספק המג"א בשומע כעונה בספירת העומר, דהנה לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם דיוצא בהרהור א"כ גם אם לא יצא מדין שומע כעונה אך בכל אופן כל שומע גם מהרהר בדבר ויצא לדעת הרמב"ם מצד מהרהר.
