פרשת אחרי מות

רבני בית ההוראה
כ"ו כסלו ה'תשע"ב

הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר

 

שני מובנים אשר לכאורה שונים וחלוקים הם ביסודם לגמרי מצינו בפירושה של המילה ”מצה” בלשון הקודש, האחד הוא המצה – אשר היא ההיפך מן החמץ, וקרויה כן מלשון מיצוי ותמצית, שהרי תמציתו של הבצק בלא שום תפיחה – היא המצה. והאחר, הוא מלשון מריבה ומדון – ”מצה ומריבה”. בכדי למצוא את המכנה המשותף בין שני העניינים הללו עלינו להקדים ביאור בעניינה של מצות אכילת מצה בפסח ואיסור אכילת חמץ בו.

על הפסוק ”ושמרתם את המצות” אחז”ל ”מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה”, הרי שהבצק שתפח קרוי ”חמץ” על שם הזמן שנשתהה עד שתפח, ויש לידע מאיזה טעם נרמזה מעלת הזריזות במעשי המצוות בתוככי פרשת שמירת המצות בדוקא.

והנה בגמ’ ברכות יז, א הובא נוסח בקשתו של רבי אלכסנדרי אחר תפילתו בזה”ל, רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ע”כ. ותוכן הדבר אינו ברור כלל, שמאיזה טעם צורת ההסתכלות היא כך שבעצם רצונו הפנימי של כל איש מישראל הוא עשיית רצון ה’, והשאור שבעיסה – הוא היצר הרע אינו אלא מעכב חיצוני מן הצד ממימוש אותו הרצון, שהרי הדבר נתון לבחירת האדם האם ללכת אחר עצת יצרו אם לא, וכיון שהחליט ללכת שבי אחר יצרו הרע, שוב אין רצונו לעשות את רצון ה’ אלא את רצון עצמו.

רק פירוש הדבר יבואר עפ”י דברי הרמב”ם בהל’ גירושין פרק ב הלכה כ שנתקשה בביאור ההלכה שאדם הממאן לתת גט לאשתו ”מכין אותו עד שיאמר רוצה אני” שהרי ההלכה היא שאדם שנאנס בנתינת הגט הרי הגט בטל, ופירש זאת הרמב”ם וז”ל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה וכו’, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו וכו’, אין זה אנוס ממנו – אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש – מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו ע”כ.

ונמצאנו למדים מדבריו דבר מופלא – שבאמת הנקודה הפנימית הטמונה ברצונו של כל אדם מישראל – הרי היא עשיית רצון ה’, אלא שהוא עצמו אינו מודע לרצונו זה בשל החול שזורה בעיניו יצרו הרע – שאינו מאפשר לו ללכת אחר רצונו הפנימי האמיתי, ואולם לאחר שמכין אותו ו”תשש יצרו” והתפזר אותו מסך עשן סמיך, שוב מתגלית פנימיות נפשו של האיש מישראל בתפארתה – שכל רצונו הוא עשיית רצון ה’.   

ומטעם זה נצטוינו על אכילת מצה ואי אכילת חמץ וכמו שנתבאר בדברי רבינו בחיי בספר ”כד הקמח” ערך מצה וז”ל בקיצור: איסור החמץ בפסח וכו’ הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת ה’ יתברך בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים וכו’. ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצר הרע, והאדם חייב להגביר יצר הטוב על יצר הרע עכ”ד. הרי ששלטון השכל הוא הנרמז במצה, ואילו החמץ מכוון הוא כנגד שפלותו של הגוף.

ופירוש הדבר נראה לפי דברינו הנזכרים, שהנקודה התמציתית שבתוך האדם פנימה – היינו ה”רצוננו לעשות רצונך” היא שנמשלה למצה, ואולם אותה הנקודה בעצמה ע”י השיהוי יכולה לתפוח ולגדול ולכסות על אותה הנקודה עד שלא תהא ניכרת כלל. ומטעם זה כשעולה במחשבתו של האדם לעשות מצוה, עליו למהר ולעשותה שמא ”יחמיצנה” – היינו שאותו הרצון יתעכב ע”י ה”שאור שבעיסה”.

ובזה יבואר העניין שפתחנו בו – שתוכן עניינה של המצה היא ה”ריב והמדון” שעושה עם הגוף – הוא השאור שבעיסה המכסה על אותה הנקודה הפנימית של אור הדעת והנפש המשכלת, וזהו כל עניינו של חג הפסח בהשלטת הפנים על החוץ וכנ”ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *