דין כיסוי החלות בעת הקידוש

הרב חיים קלופפר שליט"א

א

מנהג רוב ישראל שמביאים את החלות קודם הקידוש, ומכסים אותם במפה ומקדשים. ומקור הדין יעוי' בשו"ע או"ח סימן רעא, ט וז"ל: צריך שתהיה מפה על השולחן תחת הפת, ומפה אחרת פרושה על גביו ע"כ.

ובמשנ"ב שם הביא שני טעמים לדין זה: א. כתב הטור בשם הירושלמי בכדי שלא יראה הפת בושתו – שאין מקדשין עליו אלא על היין, והוא יש לו דין קדימה בשאר מקומות. ב. כתב הטור שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא – טל למעלה וטל למטה. ומדברי החיי אדם  משמע דאליבא דהטעם שהוא זכר למן – טוב שיהיה מכוסה עד אחר ברכת המוציא.

ב

והנה בשו"ע או"ח רסב, א כתב: יסדר שולחנו ויציע המיטות ויתקן כל ענייני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת ע"כ. וכתב שם המשנ"ב וז"ל: ערוך, שזהו כבוד שבת, ואמרו חז"ל שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם בער"ש מביהכ"ס לביתו, אחד טוב ואחד רע, כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת, מלאך טוב אומר יה"ר שיהא כן לשבת הבאה ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו, ואם לאו הוא להפך ח"ו עכ"ל, והוא מדברי הגמ’ בשבת קיט, ב ע"ש.

וע"ש בדברי התוס' בשבת ד"ה ומצא שכתבו בזה"ל: וא"ת דאמר בריש ערבי פסחים ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קידש ע"כ. וביאור דבריו, דמדברי הגמ' בשבת משמע שראוי שיהיה השולחן ערוך בבואו מביהכ"ס קודם קידוש, ואילו מדברי הגמ' בפסחים משמע שלכתחילה אין מביאים את השולחן אלא לאחר הקידוש, והטעם כדאיתא בשאילתות דרב אחאי (פרשת יתרו סימן נד) וז"ל: כי היכי דתיתי סעודה ליקרא דשבתא ע"כ, כלומר בכדי שיהיה מוכח שהסעודה באה לכבוד השבת מביאים את השולחן רק אחר שקידש את השבת ע"ש.

ותירצו התוס' על קו' זו וז"ל: לא קשה, דערוך הוא במקום אחר, אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש ע"כ. והיינו, דשני העניינים נצרכים ומקיימים שניהם, שהשולחן ערוך במקום אחר כדי שיברכו המלאכים, אך אין מביאין את השולחן למקום הסעודה אלא עד לאחר הקידוש.

וממשיכים התוס' וכותבים וז"ל: ועכשיו שולחנות שלנו שהם גדולים יותר מדי וקשה להביאם אחר קידוש, שלא להפסיק כ"כ בין קידוש לסעודה אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש, והטעם מפורש בשאילתות כי היכי דתיתי סעודה ליקרא דשבת עכ"ד.

נמצאנו למדים אם כן מדברי התוס' טעם נוסף לדין השו"ע דמכסין הפת במפה כדי שיהיה מוכח שבאה הסעודה ליקרא דשבת.

ג

והנה לכל שלושת הטעמים הנזכרים יש להתבונן שהרי לכאו' אין שום ענין שיהיו החלות מונחות על השולחן בשעת הקידוש, אלא להיפך – אנו מעוניינים להסתירם בשעת הקידוש, ואם כן מדוע שלא נביאם אחר הקידוש. ואף לטעם שמכסים החלות זכר למן – נכסה החלות בשעת ברכת  המוציא ובזה סגי, וכמו שכתב החיי אדם הנ"ל דלטעם זה צריכות החלות להיות מכוסות עד לאחר ברכת המוציא.

ובאמת מצינו בהדיא במעשה רב סימן קיח שמנהגו של הגר"א היה  שבשעת קידוש על היין לא יהא הלחם על השולחן כלל ע"ש, אך פוק חזי דעמא דבר שיהיו החלות בשעת הקידוש וצ"ב כלל בטעם הדבר.

ונראה דמקור המנהג הוא מדברי הגמ' בפסחים ק, ב: רבה בר בר חנה איקלע לבי ריש גלותא אייתו תכא קמיה פרס מפה וקידש ע"כ. ופירשב"ם וז"ל: רבה בר בר חנה איקלע לבי ריש גלותא וכו’ אייתו תכא לקמיה – הביאו את הפת על השולחן כמו שאנו עושים קודם קידוש פרס מפה על הלחם ואח"כ קידש עכ"ד.

וטעם זה המנהג הוא משום שאין השולחן נחשב ערוך אלא אם כן פת עליו, ומכיון שכבוד השבת הוא שיהיה הבית ערוך ומסודר מערב שבת, בעינן שעיקר הסעודה שהיא הפת תהיה ערוכה מבעוד יום ורק אז זוכה לברכת המלאכים, כן משמע מדברי שאר הראשונים בסוגיה שם ע"ש ואכמ"ל.

ד

וטעמים נוספים מצינו עוד בענין זה, דיעוי' בערוך השולחן (סימן רעא, כב) שכתב: והחלות מוכרחים להיות על השולחן בעת הקידוש שזהו יקרא דשבתא. ובאשל אברהם (בוטשאטש) סוף סימן רעא כתב שכיון שבליל שבת קודש איזדמן ברכאן אכל שתא יומא דשבתא כידוע מהזוהר הקדוש וכו', והברכה שורה בסמוי מהעין וכו', על כן צריך שיהיו החלות מכוסות בשעת הקידוש ע"ש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *