גדר חיוב קריאת התורה בשבת ובמועד

רבני בית ההוראה
כ"ו כסלו ה'תשע"ב

הרב צבי כהנא שליט”א

א

חיוב קריאת התורה מורכב מכמה תקנות כמתבאר בסוגיות הש”ס כדלהלן, בגמ’ ב”ק פב, א מנו עשרה תקנות שתיקן עזרא ושניים מהם הם בעינן קריאת התורה, אחת – שיהיו קורין במנחה בשבת והשניה – שיהיו קורין בשני ובחמישי, והגמ’ מקשה שתקנת קריאת התורה בשני וחמישי תקנה קדומה היא כמבו’ בברייתא “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים” – דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנא’ ”הוי כל צמא לכו למים” כיון שהלכו ג’ ימים בלא תורה מיד נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין בא’ בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג’ וד’ וקורין בה’ ומפסיקין ערב שבת – כדי שלא ילינו ג’ ימים בלא תורה.

וא”כ הקשתה שבשלמא קריאת שבת במנחה י”ל שהיא תקנת עזרא ותקנה הקדמונית היא קריאת שחרית, אך קריאת שני וחמישי מתקנה הקדמונית היא מזמן מרע”ה. ותי’ דמתחילה תקנו חד גברא תלתא פסוקי ועזרא תקן תלתא גברי, א”נ מעיקרא תלתא גברי תלתא פסוקי ועזרא תקן לא לפחות מי’ פסוקים בין כולם ע”ש.

ומ”מ מבואר דשורש תקנת הקריאה בשבת ובשני וחמישי היא לקיים מצוות תלמוד תורה [ויעוי’ לשון הרמב”ם פרק יב מתפלה הלכה א דמשמע דעיקר התקנה משום ת”ת דרבים] וכן קריאת התורה בשבת במנחה מבו’ שם בגמ’ הטעם משום יושבי קרנות – שכל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני וחמישי (רש”י), והיינו שקריאה זו ג”כ באה להשלים מצוות ת”ת שחסרו היושבי קרנות.

ב

ומאידך בגמ’ סוף מגילה לב, א דרשו עה”פ ”וידבר משה את מועדי ה’ אל בני ישראל” שמצותן שיהו קורין אותן כאו”א בזמנו, ועי’ ברש”י שם שהיה משה מדבר עימהן כל מועד ומועד בזמנן להודיע חוקי האלוקים ותורותיו. ומבו’ טעם לקריאת התורה במועדים מענינו של יום דזו מצוותן – שיהיו קורין אותן כאו”א בזמנו, ושורש הדין כמבו’ ברש”י הנ”ל כדי להודיע הלכות הרגל וענינו, הרי ששתי תקנות הם בקריאת התורה הקריאה – הקבועה, מדין ת”ת, וקריאת המועדות מדין היום לקרוא ענינו של יום.

ג

ויל”ד שחלוקים הם שתי התקנות הללו לפי טעמיהם ושרשם אף בדיניהם בכמה ענינים כמו שנבאר להלן. האחרונים דנו במצוות קריאת התורה אם עיקר חיובה חובת קריאה והכל יוצאין יד”ח מדין שומע כעונה, או דמעיקרא אין החיוב אלא חובת שמיעה. וי”ל דהדבר חלוק בין שתי התקנות – דבתקנת הקריאה הקבועה דהיא לקיום מצוות ת”ת י”ל דסגי בשמיעה ואין חיוב קריאה על כאו”א, אך קריאת המועדות – לקרות ענינו של יום, י”ל דהוא מחובת היום עכאו”א ויוצאין יד”ח מדין שומע כעונה.

והנה בגמ’ מגילה כג, א מבו’ דהכל עולין למני שבעה ואפי’ קטן ואפי’ אשה, והיינו שקטן יכול להיות מכלל מנין הקרואים, וכן מבו’ במתני’ שם כד, א דקטן קורא בתורה ע”ש. וכבר הקשו הראשונים איך מוציא הקטן שאין מחויב בדבר את השומעים, ועי’ ברא”ש ברכות פרק ז סימן כ שכתב הטעם דלשמיעה קאי, והיינו דאין בכלל התקנה חובת קריאה אלא חובת שמיעה ואי”צ לצאת בקריאת הקורא וכמש”נ, וכן נראה מדברי המאירי במגילה כד, א שכתב הטעם דקטן קורא בתורה “שאין הכוונה אלא להשמיע לעם ואין זו מצוה גמורה כשאר מצות שנאמר בה כל מי שאינו מחויב וכו’ ” ע”ש, והיינו כנ”ל דכיון דהמצוה בשמיעה א”כ אין דומה שמיעה זו לשאר מצוות שבשמיעה דבעלמא הוא מדין שומע כעונה דחיוב קריאה הוא, משא”כ בזה מצוות שמיעה בלחוד היא ואי”צ לדין שומע כעונה.

ובמג”א סימן רפב, ו הביא מהעולת שבת שכתב דאף דקטן עולה למנין שבעה מ”מ אינו עולה למנין ג’, והיינו בימים שיש ג’ קרואים אין קטן מן המנין, ובעו”ש שם מבו’ דה”ה למנין ד’ וה’ וו’ – אין קטן עולה, והיינו שאין עולה למנין הקרואים אלא בשבת. והרעק”א שם הק’ דלפי”ז בשבת נמי אין קטן עולה אלא לשביעי אבל לא יותר דהו’ קרואים לא גרע שבת מיוהכ”פ דאין קטן עולה למנין ו’, אבל ברמ”א לא משמע כן שכתב שלא יהיו כולם נשים או קטנים, ומבו’ א”כ דדוקא כולם לא אבל ודאי דלאו דוקא אחד.

ולפי המבואר י”ל דחלוק הדין בין קריה”ת דשבת לקריאת המועדות, דבקריאת המועדות שהחיוב הוא מצד קריאת ענינו של יום ובזה הדין נותן דהוא מצוות קריאה וצריך לצאת מדין שומע כעונה, א”כ קטן דאינו מחויב אינו עולה למנין הקרואים, והכי נמי אין קורא בתורה בקריאה זו. ודוקא בקריה”ת דשבת שהיא ממצוות ת”ת וחיובה לשמוע – בזה הוא דקטן יכול להוציא את הגדולים ששומעים ממנו, ואין חילוק בזה אם כבר עלו ששה קרואים גדולים או לא – דאין הפרש בין השביעי לשאר קרואים. והא דאין עולה הוא למנין ו’ הוא משום דחיוב הקריאה דו’ ביוהכ”פ חיוב קריאה הוא ואין דומה בעיקר חיובו לחיוב קריאה דשבת כמש”נ.

ד

אלא דזה אינו טעם אלא למאי דקטן אינו עולה למנין ד’ וה’ וו’ שכל הני חיובם מדין ענינו של יום בר”ח חוה”מ יו”ט ויוהכ”פ, אך במנין ג’ – התינח בתעניות דזה נמי חיוב הקריאה מצד ענינו של יום, וכן קריאה דפורים וחנוכה והדין בזה שוה לקריאת המועדות שאין קטן עולה למנין הקרואים, אך קריאה דמנחה בשבת ושני וחמישי שעיקרה מצד ת”ת כדין קריאה דשבת בשחרית א”כ אין מובן אמאי אין קטן עולה למנין הקרואים בזה כמו בשבת.

ויעוי’ במאירי במגילה כג, א שהביא מי שאומר דאף שקטן עולה למנין הקרואים מ”מ צריך בכל קריאה קורא אחד גדול, והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת מרע”ה ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא, והיינו שכל מה שקטן עולה הוא רק בתקנת עזרא, וזו השיטה שהביא הרמ”א בסי’ רפ”ב ס”ג מהר”ן וריב”ש.

והנה כבר נתבאר לעיל דבגמ’ בב”ק מבו’ ב’ תירוצים מה הוסיף עזרא על תקנת משה רבנו דלתי’ הראשון מתקנת משה היה שיקרא אחד ועזרא תיקן ג’ קרואים, ולתי’ השני אף מתקנת משה היה ג’ קרואים ועזרא תקן לא לפחות מי’ פסוקים, ומעתה לתי’ השני שג’ קרואים נמי מתקנת משה רבנו א”כ אין קטן עולה לאותו מנין, ודוקא אחר ג’ קרואים שאינו מתקנת משה יכול לעלות, וא”כ י”ל דזה טעם העו”ש שאינו עולה למנין ג’.

ולפ”ז נפק לן דהעו”ש כלל בדבריו ב’ דינים חלוקים, א’ מה שאין קטן עולה למנין ג’ דהוא מטעם שמנין ג’ מתקנת משה רבנו, והב’ מה שאינו עולה למנין ד’ וה’ וו’ דהטעם מצד שחיובם מדין קריאה וקטן שאינו מחויב א”י להוציא אחרים יד”ח, וידוקדק מה שהביא המג”א רק הדין שאינו עולה למנין ג’ דכוונתו על מנין ז’ המוזכר בשו”ע שאין קטן עולה לכל השבעה אלא בעינן ג’ גדולים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *