גדר חובת סמיכת הגאולה לתפילה

רבני בית ההוראה
כ"ו כסלו ה'תשע"ב

הרב כתריאל ווגל שליט”א

א

כתב הרמב”ם פרק ג מהלכות תפילה הלכה ו: תפלת הערב אע”פ שאינה חובה, המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוה”ש. ובהלכה ז: ויש לו לאדם להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בע”ש קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצ”ש בשבת – לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה ובלבד שיקרא קר”ש בזמנה אחר צאת הכוכבים. (עי’ בכס”מ דלאו דוקא של שבת וכו’ דה”ה בכל יום).

ובהשגות הראב”ד ז”ל, אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, והלא צריך לסמוך גאולה לתפילה עכ”ל. ועי’ בכס”מ שכתב דכוונת הרמב”ם ג”כ רק בשעת הדחק. עוד כתב דהר”מ כאן לא נחית אלא לדיני זמן תפלת ערבית ולא נחית לפרש דיני סמיכת גאול”ת. וד”ז דוחק הוא דס”ס פסק כאן הלכה שיכול בפועל להתפלל כך.

ואמנם בלח”מ בפרק ז הלכה יח כתב דאה”נ כוונת הרמב”ם שאומר קר”ש וברכותיה קודם התפילה, ואף שלא הגיע זמן ק”ש – שכן כתב הרשב”א דהברכות הוו מלתא באנפי נפשי’, כלומר שתקנו חז”ל לומר הברכות לפני ואחרי קר”ש, אבל יכול לברכם כל היום ואע”פ שלא יוצא יד”ח קר”ש בזמנה. ברם בטעם דברי הכס”מ דלא נחית לזה נראה לומר, או דלא משמע ליה כך בכוונת הר”מ, או דהוא לשיטתיה ממש”כ בסוף פרק א מקר”ש, שכתב שם להוכיח מהא דיכול לברך הברכות גם אחר זמן קר”ש, שמה”ת זמנה כל היום, וחולק על הרשב”א שאינם ברכות על הק”ש, ושוב ממילא בנדון דידן ודאי דאינו מברך הברכות של הקר”ש דלילה קודם הלילה, והדק”ל הא אינו סומך גאולה לתפילה.

ב

וכתבו השאגת אריה (סימן ג) והקה”י (ברכות סימן ב) ליישב – דדין זה דסמיכת גאול”ת אינו אלא בזמן ששניהם רמיין עליו, דכיון דעכשיו חייב בברכת גאולה ובתפלה, מצוה והגון הוא שיסמוך גאול”ת, אבל כשמתפלל בזמן דליכא עליו חיוב ברכת גאולה, ליכא נמי חיובא דסמיכת גאול”ת.

הן אמנם דהשאג”א כתב לדחות זאת מסוגיא דגמ’ בברכות ל, א דאיתא שם: דתניא השכים לישב בקרון או בספינה – לרש”י אפי’ קודם עלות השחר, ולפי’ התוס’ דוקא אחרי עלוה”ש – מתפלל, וכשיגיע זמן קר”ש קורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא קר”ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפילה. במאי קמיפלגי, מר סבר תפלה מעומד עדיף, ומ”ס מסמך גאולה לתפלה עדיף. כלומר, מי שמשכים ועומד לצאת לדרך, ושם לא יוכל להתפלל כראוי ולא לעמוד בתפילה, מר סבר שעדיף שיתפלל עתה אפי’ שעוד לא הגיע זמן תפלה כ”כ, וגם לא יסמוך גאול”ת (שהרי הקר”ש קורא בזמנה אח”כ בדרך) כדי שעכ”פ יעמוד בתפלה, ומר סבר שאע”פ שיתפלל אח”כ מיושב עדיפא סמיכת גאול”ת.

והוכיח השאג”א דחזי’ דאע”פ שעוד לא הגיע זמן קר”ש, ולא חיישינן לסמיכה (שהרי כ”כ רש”י בסוף הסוגיא שם), ע”כ ה”ק מוטב שימתין מלהתפלל עד זמן ק”ש כדי שיתחייב לסמוך ויקיים מצות סמיכת גאולה לתפילה משיתפלל מעומד קודם זמן ק”ש, אע”פ שאכתי לא חל עליו חיוב מצות סמיכת גאול”ת. וא”כ דברי הקה”י ליישב דעת הרמב”ם נדחים, דכמו כן תקשי איך לכתחילה מתפלל קודם שקיעת החמה ואינו ממתין שיחול עליו חיוב ברכת גאולה וסמיכת גאול”ת.

והקה”י כתב לדייק שכל הערת השאג”א נכונה לדרכו של רש”י שם דמיירי שמתפלל קודם עלות השחר, שעוד לא הגיע זמן ק”ש וברכותיה, ומוכח כנ”ל שאעפ”כ צריך להמתין ולסמוך. אבל לדעת התוס’ שם והרא”ש דמיירי אחר עלוה”ש, הרי כבר עיקר זמן ק”ש מן התורה הגיע, דבדיעבד יצא כשקראה לאחר שעלה עה”ש, וא”כ אין ראיה לנדון דידן כלל, שכן חל עליו כבר חיוב ברכת גאולה. אבל לעולם כשמתפלל ערבית קודם שקיעת החמה שאינו זמן ק”ש כלל לדעת הרמב”ם, לא צריך שימתין מאחר שכעת אינו בחיוב סמיכת גאול”ת.

ג

ולענ”ד נראה שאפשר לקיים דברי הרמב”ם ע”פ ישוב השאג”א וא”ש לכ”ע, דהנה הרבה חילוקים מצינו בין הדין סמיכת גאול”ת דתפלת שחרית לתפלת ערבית. עי’ בב”י או”ח רלו, ג שכתב שמי שנכנס לבית הכנסת בערבית ומצא ציבור שקראו את שמע ורוצים לעמוד בתפלה, יתפלל עמהם ואח”כ יקרא את שמע עם ברכותיה, ואע”פ שאינו סומך גאולה לתפלה מוטב שיתפלל עם הציבור ולא יסמוך, משיתפלל יחידי ויסמוך. ואע”ג דבתפלת שחרית לא אמרינן הכי, בתפלת ערבית דרשות היא מדינא, לא חיישינן לסמיכת גאול”ת כולי האי. ע”ש שהביא דכ”כ הכל בו והרשב”א.

ובב”ח שם הביא דברי הרשב”א בתשובה (חלק א סימן רצג) שכתב שהשמש מכריז בין קדיש לתפילה של ערבית ואומר “ראש חודש” שהרי תפלת ערבית רשות וכו’, וכל שצריך לתפלה אין בו משום הפסק ע”ש. ונראה בדבריו דאף שלא חשיב הפסק מ”מ דוקא בתפלת ערבית שהיא רשות יכול לומר, אבל בשחרית אין להפסיק כלל.

ועוד מצינו מנהג נוסח ספרד לומר בשבת “ושמרו” קודם עמידה בערבית, וגם פסוקי “יראו עינינו” נהגו לומר, והקדיש ג”כ הוא הפסק לכאו’, וע”ש בדברי הפוסקים סימן רלו, ובשחרית הרי לא מצינו הפסק כלל בין גאולה לתפלה. ותוכן הדבר טעון בירור, דמצד אחד אין להפסיק בדברים אחרים בין גאול”ת דערבית, אבל מקילין להפסיק בכל הנ”ל משום דתפילת ערבית רשות, אולם בשחרית חזינן דהדין סמיכה מחייב שלא להפסיק כלל וכלל. ומה לי בהא דתפלת ערבית רשות היא, הרי סו”ס הדין לסמוך נאמר גם בערבית.

ד

ונ”ל דחלוק כל גדר דין הסמיכה שחרית מהסמיכה ערבית, ויסוד הדברים מדוקדק להפליא בלשון הרמב”ם בפרק ז מהלכות תפלה, שבהל’ יז כתב: סדר תפלות כך הוא, בשחר וכו’ וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ובהל’ יח: ובתפלת הערב קורא ק”ש ומברך לפניה ואחריה וסומך גאולה לתפלה ע”כ.

דקדוק לשונו הזהב מורה על חילוק מהותי ויסודי בין הדין סמיכה בשחרית ובערבית. בשחרית – שאינה תפלת רשות כ”א חובה, יסדו חז”ל דסדר התפלה כך הוא: ק”ש וברכותיה ותפלת י”ח. ואף דבודאי הטעם שסדרו כך הוא משום שצריך שיסמוך גאול”ת, מ”מ מעתה כך הוא סדר התפלה, והמשנה או המפסיק בדברים הרי הפסיד התפלה כצורתה וכתיקונה. והמתפלל ש”ע ואח”כ קורא ק”ש הרי הוא כעין “מתפלל למפרע”.

אולם בתפלת ערבית, אין כאן סדר תפלה דקורא הקר”ש וברכותיה ומתפלל, שהרי ביסודם חלוקים הם בעיקר דינם, שהתפלה עצמה היא רשות, וקר”ש וברכותיה באים חובה. רק כך הוא הדין, שכשמוטל אקרקפתא דגברא שני חיובים נפרדים – של ק”ש וברכות, ושל תפלת ש”ע ערבית (שאינה חובה אלא רשות ומצוה), צריך לאומרם בסמיכות, הקר”ש וברכותיה ואח”כ תיכף יעמוד לתפלה. היינו דדין הסמיכת גאול”ת בערבית הוא דין חיצוני שצריך להסמיך שני החיובים – הנפרדים בעיקרם – זה לזה.

ומשזכינו לכך, יש לומר שאין ראייתו של השאג”א ראיה לדידן, דהנה הרמב”ם שכתב שיכול להתפלל ערבית מוקדם, מיירי בתפלת ערבית דייקא, ובזה נאמר כיסוד שיסדו השאג”א והקה”י דכל שאכתי לא רמיא עליה תרי חיובי של גאולה ותפלה אינו צריך למסמכי אהדדי, (ומבואר טובא לפמש”כ שבערבית הוא דין חיצוני). ומה שדחה השאג”א מהגמ’ בדף ל, א, שמשמע שלכתחילה יש לו להמתין שיגיע זמן הגאולה ויסמכם, כ”ז י”ל דהוא בשחרית דוקא דבהא איירי התם, ומשום שסו”ס יפסיד סמיכת גאול”ת שתקנוה כסדר תפלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *