הרב נתנאל וולנר שליט"א
א
במספר מקומות מצינו בדברי חז"ל ששכר מסויים נקבע על הילוכו של האדם לעשיית המצוה מלבד שכרו של קיום מעשה המצוה עצמו, במשנה באבות ה, יד תנן: ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו וכו', וברע"ב שם, הולך ואינו עושה – הולך לבית המדרש לשמוע ואינו שונה ולומד ולא מבין. עושה ואינו הולך – לומד ושונה בבית המדרש שבביתו ע"כ.
ויעוי' ברמ"א או"ח קנה, א וז"ל: ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו וכו' ע"כ. הרי שמעלה יש בהליכה לביהמ"ד מלבד שכר הלימוד עצמו. וכעי"ז מצינו ג"כ בדברי הגמ' ברכות ו, ב: אמר רבי זירא אגרא דפרקא רהטא ע"כ. ופירש"י, אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, היא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד עכ"ד.
ואף כלפי הליכה לבית הכנסת לתפילה מצינו שנאמר עניין זה, דיעוי' במדרש דברים רבה פרשה ז, ב וז"ל: מהו "לשקוד על דלתותי" וכו', לשקוד על דלתי אין כתיב אלא על דלתותי, ב' דלתות, ולמה כן שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר ע"ש. ודברים מפורשים אף מצינו בזה בדברי הגמ' סוטה כב, א וז"ל: למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה וכו', קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה בתי לא בית הכנסת בשיבבותך, אמרה ליה רבי ולא שכר פסיעות יש לי וכו'. וברש"י, וקיבול שכר מאלמנה – שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר כדמפרש ואזיל למדנו שיטריח אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר. וכ"כ לדינא במשנ"ב סימן צ סקל"ז, ע"ש.
ב
וביאור ד"ז אמאי אי' שכר על ההליכה אף שאינה חלק מגוף המצוה למדנו מתוך דברי ההגהות מיימוניות הל' חמץ ומצה ה, טו שכתב וז"ל: "וילכו ויעשו בני ישראל" ליתן שכר להליכה ולעשייה, לפיכך כל אדם יטרח בעצמו ויתקן במצות עכ"ד. הרי נתבאר בדבריו שמעלה זו שבהליכה לדבר מצוה דכאן היא בהטורח והעמל שטורח בו האדם לצורך קיום המצוה. וכ"מ מדברי הש"ך עה"ת דברים לא, א בתו"ד וז"ל: כל זה הוא ללמד לישראל טורח המצוות, שכל מה שעושה אותה בטורח והיה יכול לעשותה בריוח יש לו יותר שכר, ואמרו חז"ל (אבות ה, כג) לפום צערא אגרא, ולהודיעם שכר פסיעות אף על פי שהיו מזורזים שנאמר "וילכו ויעשו" עכ"ל.
ואולם יעוי' בדברי המהר"ל בדרך החיים על אבות שם שכתב בהדיא שכ"מ שמצינו ששכר פסיעות יש הוא בתלמוד תורה ותפילה בדוקא. ובנתיב העבודה פרק ה ביאר ד"ז וז"ל: זה כי השם יתברך מצוי בבית הכנסת כמו שאמרו ז"ל (מגילה כט, א) כי בית הכנסת הוא מקדש מעט ולכך השם יתברך מצוי בבית הכנסת, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השם יתברך להיות לו דביקות בו יתברך. וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו דביקות וחבור גמור ע"כ. הרי ששכר הפסיעות אינו משום הטורח במעשה המצוה ומדינא דלפום צערא אגרא, אלא דין אחר שנינו כאן שנאמר רק ביחס להליכה לביה"כ וביהמ"ד.
ג
אלא שדברי המהר"ל תמוהים מאוד מהא דאי' במדרש קהלת רבה פרשה ז, ה ששכר פסיעות מיוחד נאמר על הליכת האדם לגמילות חסדים וז"ל: "והחי יתן אל לבו" זה חי העולמים שהוא משלם שכר לבר נש על כל פסיעה ופסיעה בגמילות חסדים ע"כ ע"ש. ואף ברבינו בחיי ר"פ עקב כ' בזה"ל: ועוד יכלול "עוון עקבי יסובני", שבא להזהיר על אותן מצוות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצוות של פסיעות ושכרן גדול עכ"ד, הרי בהדיא שאף בגמ"ח שכר פסיעות יש.
ולבאר הדבר יש להקדים דהנה במקומות רבים מצינו בקראי שאופן קיום הגמילות חסדים תואר בתואר ד"הליכה", והיינו, דבפר' עקב (דברים יא, כב) הנה כתיב "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וברש"י, ללכת בכל דרכיו – הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים. וכן דרשו עה"פ בפר' ראה (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכ"כ ג"כ הרמב"ן עה"פ בפר' שופטים (דברים יט, ט) כ' "כי תשמר את כל המצוה וגו' וללכת בדרכיו כל הימים" וגו'. ולהלן שם בפר' כי תבוא (דברים כח, ט) כ' ג"כ "והלכת בדרכיו", ובאליהו רבה פרק כד כ' דהיינו "מה הוא רחום אף אתה" וכו'.
ד
רק ביאור הדבר נראה עפי"ד הרמב"ם בסה"מ מצוה ח וז"ל: היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו "והלכת בדרכיו" וכו' ע"כ. וכעי"ז בחינוך מצוה תריא – מצוה להדמות בדרכי השם יתברך הטובים והישרים וכו' ע"כ. הרי שאין סוף עניינם של מצוות הגמילות חסדים בהטבה בפועל לזולת, אלא תוכן עניינה הוא ההתדמות – שמתדמה האדם במעשיו לקב"ה.
וממילא שוב נראה שמטעם זה נקראו מעשי החסד בשם "הליכה" שמורה הוא על ההתקדמות וההתנוענעות לקראת אותו היעד הוא ההתדבקות בה' ע"י ההליכה אחר מעשיו כלש' חז"ל. וא"כ שוב נראה שאין דברי רבינו בחיי סותרים כלל לדברי המהר"ל ובאמת אף בגמ"ח ישנו זה הדין ששכר פסיעות יש בההליכה אל מעשי החסד והרי הוא כתורה ותפילה ממש.
