לתרומות לחץ כאן

שיעור ביום עיון בעניין זכויות יוצרים

ארבעה סוגי קניינים רוחניים

לפני שנשיב על השאלות יש להקדים, ישנם ארבעה נושאים נפרדים בענין הקניין הרוחני, ויש לשים לב שלא לערב ביניהם. חלקם נובעים מחוקי המדינה וחלקם ממנהג בתי הדין.

1. פטנט, פירושו רעיון כיצד לייצר מכונה מסוימת. האיסור להשתמש בפטנט הוא גם כדי לייצר כמוהו מחדש. זכות זו מוגבלת לעשרים שנה בלבד.

2. יצירה, כגון ספר שיר, לא מוגדר כפטנט, מותר לייצר ספר כזה רק לא להעתיק. זכות העתקה שמורה עשרות שנים.

3. טרחה, כגון מראי מקומות לספר או מפתחות, אינו נקרא יצירה ולא פטנט, אבל גם בזה נהגו בתי הדין למנוע אחרים להשתמש בטרחתו.

4. בלעדיות, גם אם אינו מחדש כלום נותנים לאדם בלעדיות למספר שנים כדי שיסכים להשקיע מבלי לחשוש ממתחרים. וכן היה מקובל בעבר לתת למדפיסי ספרים בלעדיות שאסור לאחרים להדפיס את הספר מספר שנים, כיון שאחרת אף אחד לא יסכים להדפיס את הספר. תוקף האיסור היה מכוח חרם או תקנה של טובי העיר לטובת בני העיר.

 

א. מקור האיסור להפר זכויות יוצרים

שאלה: האם הפרת זכויות יוצרים היא איסור גזל כמו גזילת דבר ממשי או איסור יורד לאומנות?

בשו"ת שואל ומשיב מהדורה א ח"א סי' מד דן על הזכות להדפיס שו"ע יו"ד עם פתחי תשובה שהיה מדפיס אחד שקנה את זכות ההדפסה ורצה לעכב על מדפיס אחר מלהדפיס ללא רשותו, ומביא שם טענת רב אחד שהקונה אינו יכול לעכב, "שמה מכר ראשון לשני כל זכות שיבא לידו וכאן המחבר עצמו אין לו כח וזכות בזה, מאחר שבהדפסה ראשונה שנת תקצ"ו לא נזכר שום איסור…" ובעל שואל ומשיב חולק עליו וכתב וז"ל: "הנה כל דבריו תמוהים, דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם. והרי בלאו הכי אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו, והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין כל ימיו קבל שכרו מהקיסר ירום הודו בווארשא, ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם, וזה דבר שהשכל מכחישו ומעשים בכל יום שהמדפיס חבור יש לו ולבאי כוחו זכות. וזה איזה שבועות שהמדפיס מהלבארשטאט רצה להדפיס ים התלמוד ומפרשי הים שנית, ושאל רשיון ממני ומגיסי הגאון נ"י. ואם יאמר ששם לא מוזכר זמן מוגבל, הנה בצל"ח שנדפס בזאלקווא ע"י ר' שלמה רבין שטיין נדפס שם שנדפס בהרשאת בני הגאון הצל"ח, והרי שם לא גזרו איסור כלל ואפילו הכי לא חפץ להדפיס בלתי רשות שהוא איסור גמור. ומה שנמצא בספרים שהמחבר מדפיס וגוזרים עד זמן מוגבל לאו משום שאין לו כח לאסור עולמית, זה אינו, דבשלו אדם רשאי לגזור שלא ידפיסו עולמית בלתי רשותו או באי כוחו, רק שאדרבא המחבר בעצמו רוצה שידפיסו ספריו אחר שיזכה למכור ספריו ומבקש שיפוצו דבריו על פני תבל, אבל אם באמת מחבר ספר הנצרך כעין ספר פתחי תשובה שרבו הקונים מפני שהוא מלוקט מהרבה ספרים והמורים צריכים לו כי אתו כולי עלמא ושיילי בקצורו פשיטא שיש כח בידו. ומה שכתב שהמחבר לא כתב איסור הנה אף אם לא היה כתוב איסור היה אסור להשיג גבולו, אבל באמת במדינת רוסיא איסור וחרם וקונם אסור להזכיר ולא ישמע על פינו כי מצד הממשלה אין כח בידינו לגזור אף לבקש ומהאי טעמא לא נאמר שום איסור".

השואל ומשיב לא הביא מקור מהפוסקים שיש לאדם זכות על יצירתו אלא מהנהוג ומההיגיון. נראה מדבריו שדבר שמסתבר שיש לאסור, שלא ישיג אחד את גבולו של השני, אסור. שכדי לאסור להפר זכויות יוצרים, אין צריך מקור מפורש בגמ' ופוסקים, אלא ניתן לאסור על פי ההיגיון והמקובל בעולם. אמנם, יש מקום לדון אם יש בתורה בעלות רוחנית, אלא שגם אם אין בעלות ואין איסור גזל כמו בגזילת דבר שיש בו ממש, הדבר אסור מצד המוסר ומצד התקנה. וכמו שהרמב"ם כותב בהלכות ממרים פ"ב ה"ב "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל", משמע שגם שלא בדרך גזרה יכולים חכמים להנהיג מנהג, ולאחר שנהגו כן, הרי זה מחייב. אין צורך שתהיה אסיפה של חכמי הדור, אלא אם כולם מבינים שכך ראוי להיות הרי זה הופך לתקנה.

הגמ' והראשונים לא כתבו כלום אם יש איסור גזילה בזכויות רוחניות, כיון שבימיהם לא היה שום ערך כספי לרעיון או לספר. וכל השאלה של זכויות רוחניות התחילה עם התפתחות התעשייה. אך מה שהיה יכול להיות מצוי בימיהם הוא לומר חידושים של השני בשם עצמו, כאילו הוא חידש (מה שקרוי היום זכות מוסרית). בשו"ת מחנה חיים ח"ב חו"מ סי' מט דן על סופר שהיה מלקט תשובות מגדולי הדור וכותבם על שמו, כאילו השאלה הופנתה אליו והוא השיב, אם יש לפסול סת"ם שכתב, וכתב בתוך דבריו: "ולדעתי אם אחד מתלבש בתורת חבירו ולא אמר בשם אומרו הוא גנב הגם שזה נהנה וזה לא חסר אטו יש לו רשות ליקח דבר של חבירו שלא מדעתו ולהינות בו… וכיון שיש הקפדה בו גזל הוא". מסקנתו שאין איסור גזל ממש, אלא איסור של 'אל תגזול דל', אבל כל דברי המחנה חיים הם לגבי זכות מוסרית, אבל בזכות ממונית יש איסור גמור וניתן להוציא ממון בבית דין, מן הדין או מן התקנה.

היות שאיסור הפרת זכויות יוצרים בנוי על פי טובת הציבור ועל ההסתכלות של הציבור, ניתן על פי רוב להסתמך על החוק, כראיה שכך טובת הציבור, ושכך הוא המסחר ההוגן בעיני הציבור. וכדרך שהביא השואל ומשיב ראיה מהקיסר בווארשא.

 

ב. צילום דפים מוגדר כשימוש רגיל שמותר

שאלה: האם מותר לצלם חלקים מספר לצורך לימוד אישי? והאם ניתן להסתמך על כך שאם היו שואלים את המו"ל בודאי היה מסכים, או שתלוי בדין ייאוש שלא מדעת?

תשובה: לצלם דף של ספר הוא בגדר שימוש רגיל, כשם שמותר לקרוא את הספר ומותר להשמיע חלקים מהספר בשיעור, כך גם לצלם דף הוא שימוש רגיל. כל דבר שהוא בגדר שימוש רגיל מותר. אבל לצלם דף בשביל למכור, אסור, כיון שעושה מסחר והרי זה מלקיחת הזכויות לעצמו.

 

ג. יש מקום להתיר העתקת קלטת לשימוש אישי

שאלה: החוק (פקודת זכות יוצרים סעיף 3 ג) מתיר להעתיק קלטת של שירים לצורך שימוש אישי, כלומר, גם לקחת קלטת בהשאלה ולהעתיק אותה. האם גם על פי הלכה הדבר מותר? ומה הדין אם המו"ל לא אסר זאת במפורש, אלא כתב 'כל הזכויות שמורות', האם נפרש כוונתו לאסור דברים שהחוק אוסר בלבד?

תשובה: להעתיק דיסק כדי לשמוע את השירים בנגן, מותר, כיון שזה בכלל שימוש, שהרי כל אחד יכול לבחור לעצמו את הכלים כיצד להאזין לשירים. להעתיק קלטת שאולה, או להעתיק לאחרים ללא מטרת ריווח, יש מקום לומר שאם החוק התיר, כנראה שיש להכליל העתקה כזאת בכלל שימוש. ויש גם סברא נוספת שהמלחינים והמפיקים לוקחים מראש בחשבון שאנשים יוכלו להעתיק. אבל יש מקום לומר שאצל חרדים, שאין אפשרות למלחינים להרוויח מהופעות או מהשמעה בציבור, הרי שזכות ההעתקה היא הזכות היחידה השמורה להם לפרנסתם, ולכן יהיה אסור, אבל בפשטות אין הבדל בין חרדים לחילוניים, ואם החוק מתיר, מותר. יש להדגיש שהחוק מתיר העתקה לצורך שימוש אישי רק לקלטת שירים ולא לתוכנות מחשב. כמו כן, העתקה לצורך מסחרי ודאי אסורה.

 

ד. זכויות יורשי מחבר ספר

שאלה: האם יש ליורשים זכויות על ספר לאחר שעברו שבעים שנה מפטירת המחבר (תקופת ההגנה של החוק לספרים)? ומה הדין בפטנט שעברו עשרים שנה מאז שנרשם ברשם הפטנטים?

תשובה: לגבי פטנטים, בדרך כלל לאחר עשרים שנה יש כבר פטנטים מועילים יותר והפטנט הראשון מאבד את ערכו. בנוסף לכך, אם החוק מתיר כנראה שיש בכך צורך העולם. יש גם סברא נוספת שפטנט או יצירה שמצליח להיקלט חזק בציבור, יש גם לציבור חלק בו, בכך שנתן תנופה ליצירה, ויש צורך לאזן בין חלקו של היוצר לחלקם של הציבור. לגבי ספרים יש הבדל בין ספרי חול לספרי קודש, בספרי חול ככל שהספר יותר ישן הוא מאבד את ערכו ולכן הגבילו את הזכויות לשבעים שנה בלבד, אבל בספרי קודש הרבה פעמים זה הפוך, ספר משנה ברורה יהיה הרבה יותר מבוקש מכל ספר אחר שיוציא אחד בדורנו בדרכו של המשנה ברורה. לכן נהוג בבתי דינים שלא לקבוע לפי שבעים שנה, אלא כל עוד שהיורשים מתעסקים בהדפסה אין לאחרים להשיג גבולם. אבל אם היורשים הפסיקו להדפיס ולהפיץ במשך כמה שנים, איבדו היורשים את הקשר עם הספר ומותר לכולם להדפיס.

 

ה. מלחין זכאי לדרוש תשלום מתזמורת בחתונות

שאלה: אחת מזכויות היוצרים לפי החוק היא זכות ההשמעה בציבור. המלחין יכול למנוע, לא רק להשמיע בהופעה, אלא אף לאסור על זמרים או תזמורות לשיר את השירים בחתונות או בשמחות אחרת. האם מלחין יכול לאסור זאת, או לא, מאחר וברור שבשעה שהלחין רצה שהשירים יישמעו בכל מקום?

תשובה: זמר ששר שיר הוא בעצם עושה מסחר עם היצירה, שהרי מקבל תשלום עבור השירה. אם החוק אוסר השמעה בציבור, הרי שההסתכלות היא שגם מקור הכנסה זה הוא מזכויותיו של המלחין והוא רשאי לדרוש תשלום על כך.

 

ו. להצטרף לארגון אקו"ם

שאלה: יש ארגון של מלחינים בשם אקו"ם (ראשי תיבות: אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים) אשר מחתימים מלחינים להעביר אליהם את זכויות ההשמעה בציבור של השירים, והם תובעים בעלי אולמות ששרים בחתונות שירים אלו, ומאיימים שאם לא ישלם להם כמה מאות שקל לכל שמחה, יפנו לבית משפט ויוציאו צו מניעה שלא להפעיל את האולם. ואף שהאיסור בחוק הוא על הזמר, החוק נותן לתפוס את בעל האולם במקום הזמר, כיון שכך קל יותר. האם חיוב זה הוא כדין והאם מותר למלחינים לחתום יפוי כח לארגון לתבוע בשמם בבית משפט בעוד שרוב רובם של הנתבעים הם צייתי דינא.

תשובה: אם נתייחס לזמר ששר שירים מבלי לשלם למלחינים כגנב, יש מקום לתבוע אף את בעל האולם, שהרי בעל האולם נותן לזמר את הכלים, החשמל והמקום לגנוב את המלחינים. גם אם היינו מתייחסים לכך כגרמא בלבד, ניתן למנוע מבעל האולם שלא יזיק בגרמא, כמו שמצינו בשו"ע חו"מ סי' נה סעיף א, שאם אדם מזיק בגרמא בית דין מחרים אותו לפני שנעשה הנזק, שיסלק את הנזק. אבל באמת נראה שיש להחשיב נזק זה ל'גרמי', שהרי גם אדם שיש פירצה מביתו לרחוב וגנבים נכנסים דרך הבית לביתו של השכן וגונבים, לדעת הרמ"ה יכול השכן לדרוש מבעל הבית הפרוץ לגדור את הקיר, כדי למנוע מעבר גנבים, והרמ"א בסוף סי' קנה הביא דעה זו. ובש"ך שם כתב שהב"ח פוסק כהרמ"ה וסובר שאף בדיעבד אם בעל הבית הפרוץ לא גדר, הרי הוא חייב על הנזקים שנגרמו מכך, וראייתו ממחיצת הכרם שנפרצה, שאם היתה מחיצה בין כרם לזרעים ונפרצה אומרים לבעל הכרם לגדור את הפירצה, כדי שלא ייאסרו הזרעים באיסור כלאי הכרם, ואם לא גדר חייב לשלם. הש"ך דוחה את הראייה שאינו דומה למחיצת הכרם שבזה ודאי יגיע נזק, מה שאין כן בבית פרוץ שאינו ידוע אם יבואו גנבים. ומכל זה נראה שאם אדם מביא סולם לגנב ומסייע לו לגנוב ודאי חייב לכל הדעות, וכדין מוסר המראה ממון חבירו לאנס. גם בנידון דידן, אם נתייחס לזמר כגנב הרי שבעל האולם שנותן לו את האפשרויות לגנוב חייב מ'דינא דגרמי'. אבל כל זה תלוי אם נדון את הזמר ששר שירים של מלחינים אחרים מבלי לשלם כגנב.

 

ז. דין ייאוש בתוכנות פרוצות

שאלה: ישנם תוכנות פרוצות הנמצאות אצל אנשים רבים מאוד האם יש בזה היתר של ייאוש?

תשובה: כל עוד שהיוצר עדיין משווק את התוכנה, אין כאן ייאוש מהיצירה, שהרי עדיין מחזיק בתוכנה. וכן גם אם הפסיק לשווק, אבל הוא רודף אחר המעתיקים, גם אין ייאוש, וכדין בעלים שרודפים אחר האבידה המבואר בשו"ע סי' רנט סעיף ז. אם היוצר הפסיק לשווק וגם אינו רודף אחר המעתיקים, הרי זה ייאוש ויש לדון אם ייאוש מועיל בקניין רוחני. והנה בייאוש בגזילה אין הייאוש מועיל לגזלן, כיון ש'באיסורא אתי לידיה', אלא ללוקח מן הגזלן, ובקניין רוחני לא שייך לוקח מן הגזלן, כיון שהגזילה אינה בדיסק, אלא ביצירה, וכל אדם שמשתמש ביצירה שלא כדין, גונב את היוצר ישירות. אלא שתלוי במה שהסתפקו התוספות בב"ק דף סט ע"א ד"ה כל שלקטו, אם מותר לאדם לקחת את הגזילה לאחר ייאוש מרשות הרבים. עוד יש להסתפק אם יש קנייני גזילה בקניין רוחני, כיון שהיצירה היא בעולם ולא ניתן להוציאה מיד הבעלים, אלא להשתמש בה שלא ברשות, וכדין קרקע שאינה נגזלת, כיון שהארץ לעולם עומדת, אבל הגוזל קרקע עובר בלא תגזול על שגוזל את הפירות. יש גם מקום לדמות ייאוש בקניין רוחני לייאוש בחוב, שנחלקו המהרי"ק והחכם צבי, עיין ט"ז סי' קסג סעיף ג, והחזון איש כתב שהחוב עצמו הוא רוחני ואין אש ומים יכולים לכלותו, ואף אם המלווה התייאש מהלווה, אין ייאוש מהחוב, אלא ייאוש מגביית החוב. וייאוש בחוב עצמו אינו שייך אלא כשהשעבוד מצומצם לדבר מסוים, שאי אפשר לגבות רק ממנו, והמלווה סבר שאותו הדבר שניתן לגבות ממנו ילך לאיבוד והתייאש. לפי דבריו בקניין רוחני לא שייך ייאוש, שאין ייאוש אלא בחפצים שניתן לכלות אותו.

 

ח. זכויות המעביד ביצירות העובד שנעשו תוך כדי העבודה

שאלה: עובד במוסד יצר תוכנה או גרפיקה לצורך המוסד מי הוא בעל הזכויות העובד או המוסד?

תשובה: עובד שקיבל תפקיד לייצר תוכנה, ודאי שהמעביד הוא בעל הזכויות, שהרי על כך שילמו לו. אבל עובד שמצא רעיון תוך כדי עבודתו, הדין מבואר בשו"ע סי' רע סעיף ג "מציאת פועל לעצמו, אף על פי שאמר לו עשה עמי מלאכה היום. ואצ"ל אם א"ל עדור עמי היום. אבל אם שכרו ללקט מציאות, כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם, הרי מציאתו לבעל הבית, ואפילו מצא כיס מלא דינרים". על פי דין זה עובד שאין לו תפקיד למצוא רעיונות ומצא רעיון תוך כדי עבודתו, הרעיון הוא לעצמו. אבל אם יש לו תפקיד לתכנת או למצוא רעיונות ופתרונות, ותוך כדי עבודתו המציא רעיון גאוני, הרעיון הוא של המעביד, גם אם לא חשב מראש שהעובד ימצא רעיון כזה, וכדוגמת כיס מלא דינרים המבואר בשו"ע.

 

ט. זכויות בגרפיקה כשאין הסכם בין המזמין והגרפיקאי

שאלה: אדם הזמין גרפיקה עבור ספר ושילם עליו, האם יכול להשתמש בגרפיקה לצורך ספר אחר ללא רשותו של הגרפיקאי, כשלא סיכמן על כך? יש לציין שיש שינויים בחוק בין יצירות שנעשו לפני ט' סיון תשס"ח, שעליו חל החוק הישן (חוק זכות יוצרים 1911) שהזכויות הן של המזמין אם לא סוכם אחרת, לבין יצירות שנעשו לאחר התאריך הנ"ל שעליו חל החוק החדש (חוק זכות יוצרים ה'תשס"ח) שהזכויות הם של היוצר אם לא סוכם או משתמע מההסכם אחרת.

תשובה: אדם שמשלם לגרפיקאי, יכול להיות שישלם עבור היצירה ויזכה בכל הזכויות של היצירה, ויכול גם להיות שישלם עבור שימוש מסוים ביצירה. ולא רק בגרפיקה, אלא גם אדם שעושה חתונה ראוותנית ומזמין אצל זמר שישיר בחתונה שיר חדש שהולחן במיוחד לכבוד החתונה הגדולה, יכול להיות ששילם עבור השירה בחתונה בלבד ויכול להיות שקנה את הזכויות של השיר. והדין בזה, אם סוכם במפורש, ודאי שההסכם קובע. גם אם לא סוכם פעמים שהדמים מודיעים, אם ניתן להוכיח מהמחיר אם קנה זכות שימוש חד פעמית או יותר מכך. אבל במקום שלא סוכם במפורש ולא ניתן להוכיח מהדמים יש לקבוע על פי מנהג המדינה. גם אם במשך מאה שנה היה נהוג מנהג מסוים, אין זה קובע שהמנהג אינו יכול להשתנות. ולכן יכול בהחלט להיות שבעבר היה נהוג שהיצירה היא של המזמין ולאחר מכן השתנה המנהג, ובעקבות שינוי המנהג שונו גם ההלכה ולהבדיל החוק.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *