לתרומות לחץ כאן

דין קידוש במקום סעודה

הרב מנחם מרגלית שליט"א

א

כתב השו"ע סימן רע"ג וז"ל: אין קידוש אלא במקום סעודה. וי"א שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר שפיר דמי, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא. וכתב הרמ"א: וכן עיקר ע"כ. ובביאור הלכה שם וז"ל: ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא במקום דוחק, דהא המגן אברהם מחמיר לכתחלה אפילו במפנה לפנה, ונהי דשם כתבנו דמסתברא דאין להחמיר בזה מ"מ לענין מחדר לחדר בודאי נכון לחוש לכתחלה ע"כ.

ומבואר מזה דלכתחילה אין לצאת בין קידוש לסעודה אפי' אם היה בדעתו בזמן הקדוש לצאת למקום אחר, וא"כ לפי"ז לכאו' יש לדון דאין לצאת אחר הקידוש ליטול ידים לסעודה בחדר אחר כיון שלכתחילה גם אם היה בדעתו בזמן הקידוש לצאת לחדר אחר מחמירים שלא לצאת, א"כ אע"פ שבזמן הקידוש היה דעתו לצאת ליטול ידים בחדר אחר מ"מ לכתחילה לא מועיל בזה דעתו ויצטרך ליטול דוקא במקום הקידוש.

ב

אלא שיש לדון להתיר לצאת לנטילת ידים בחדר אחר, דהנה כתב המשנ"ב ס"ק י"ב וז"ל: כתב בשכנה"ג דאם מאיזה סיבה קם מדוכתיה ויצא לחוץ ואח"כ חזר למקומו – אין צריך לחזור ולקדש מחמת שיצא לחוץ, כיון שלבסוף היתה הסעודה במקום הקידוש ע"ש, ויש חולקין בזה וע"כ לכתחלה יזהר בזה מאד ע"כ. והיינו, דהנה לגבי דין שינוי מקום לענין ברכת הנהנין שאם יצא מקומו שצריך לחזור ולברך אין חילוק בין אם ממשיך את סעודתו במקום אחר לבין שחוזר ואוכל במקומו – ובשניהם חוזר ומברך, דעצם היציאה נחשבת לשינוי מקום, ונחלקו האחרונים האם לגבי קידוש במקום סעודה ג"כ אין חילוק בין אם אוכל סעודתו במקום אחר לבין חוזר למקומו או לא.

ויש להוסיף בזה דתליא בשני הטעמים שצריך קידוש במקום סעודה שהובאו ברשב"ם בפסחים, דלהטעם שכתב שדורשים "וקראת לשבת עונג" – במקום קריאה של הקידוש שם תהא עונג, א"כ אע"פ שיוצא וחוזר למקומו חשיב שפיר שהקידוש הוא במקום סעודה. אולם לטעם השני שכתב שם שסברא היא מדאיקבע קידוש על היין כדתניא זוכרהו על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע דחשיב ע"ש, א"כ גם אם רק יוצא וחוזר בין הקידוש לסעודה נחשב הדבר שהיין של הקידוש הוא לא חלק מהסעודה.

ועכ"פ לפ"ז י"ל דאע"ג דהביאור הלכה החמיר לכתחילה כהמג"א דלא מהני דעתו לענין לצאת מחדר לחדר, אפשר דזהו רק בגוונא שאוכל בחדר השני, אבל אם חוזר למקומו דבזה נחלקו האחרונים האם נחשב כקידוש במקום סעודה – בזה אפשר דאין להחמיר בגונא שהיה בדעתו בזמן הקידוש לצאת ולחזור למקומו, וא"כ כשיוצא ליטול ידיו בחדר אחר וחוזר למקום הקידוש שפיר חשיב קידוש במקום סעודה.

ג

אמנם מצד אחר יש לדון ולומר דאסור לצאת ליטול ידיו – דאפשר שכל מה דמהני דעתו בשעת הקידוש לאכול במקום אחר, זהו רק באופן שדעתו בזמן הקידוש לאכול את הסעודה במקום אחר – דהגדר בזה הוא שכיון שדעתו בזמן הקידוש לאכול במקום אחר א"כ נחשב כאילו קידש במקום שאוכל אפי' שאוכל במקום אחר, אבל לגבי הדין שגם ע"י יציאה גרידא נחשב שאין הקידוש במקום סעודה ואפי' שחוזר ואוכל במקום שקידש, א"כ בזה י"ל דלא יועיל מה שדעתו בזמן הקידוש לצאת ולחזור דאין דעתו בזה על מקום אכילה אלא שדעתו לצאת ולחזור, ובזה לא מהני דעתו שהיציאה לא תחשב כהפסק בין קידוש לסעודה. וא"כ לגבי הנידון שיוצא ליטול ידיו בין קידוש לסעודה א"א להתיר מחמת זה שהיה בדעתו בזמן הקידוש לצאת ליטול את ידיו ויצטרך ליטול בדוקא במקום שקידש בו.

אך הנה במשנ"ב הנ"ל כתב בהמשך דבריו וז"ל: ובפרט כשהיה צריך לעשות צרכיו נראה ודאי דאין להחמיר לקדש שנית דהרי זה כדברים שהם צרכי סעודה ע"כ. והיינו דמבואר בדבריו דאם היציאה בין הקידוש לסעודה היתה לצרכי הסעודה – שאין היציאה גורמת שהקידוש לא יחשב במקום הסעודה, וא"כ כשיוצא ליטול את ידיו אין לך צורך אכילה גדולה מזה, וממילא אף כשיצא ליטול ידיו בחדר אחר נחשב עדיין שהקידוש במקום סעודה הוא. ברם עדיין קצת צ"ע שמדברי המשנ"ב נראה דהך סברא שהיציאה היא לצרכי הסועדה אין זה אלא רק לענין בדיעבד שאין צריך לחזור ולקדש, וצ"ע למעשה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *