שומע כעונה באמירת שנים מקרא ואחד תרגום

רבני בית ההוראה
כ"ה כסלו ה'תשע"ב

הרב כתריאל ווגל שליט”א

א

בשו”ע או”ח סימן רפ”ה כתב: אע”פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שניים מקרא ואחד תרגום אפילו ”עטרות ודיבן” ע”כ. ומקורו בגמ‘ ברכות דף ח: אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו “עטרות ודיבן”, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו ע”ש.

ויש לדון האם יכול לצאת בקריאה אחת מתוך השניים של המקרא – ע”י שמיעת קריאת התורה בביהכ”נ מהבעל קורא, והיינו שאע”פ שהחיוב הוא לקרוא ולא רק לשמוע, מ”מ הא קיי”ל בכל מקום שהשומע כעונה, וכשם שיוצאים הציבור ידי חובתן בקריאת המגילה (וכן בקריאת התורה גופא – לכאורה) ע”י שהחזן קורא ומוציאן יד”ח קריאה, ה”ה לעניין קריאת שמו”ת.

ב

וכתב בזה במשנ”ב ס”ק ב: אבל לא יקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויכוין לשמוע מהש”ץ אלא צריך לקרות ב’ פעמים מקרא חוץ ממה ששמע מהש”ץ, אם לא שקרא אז ג”כ בפיו. ועי’ במ”א סק”ח שכ’ בשם לחם חמודות דבדיעבד יוצא פעם אחת במה ששמע מהש”ץ, ויש אחרונים שמחמירין אפי’ דיעבד ע”ש.

והנה מה שלכתחילה אין ראוי לעשות כן, י”ל דזהו משום שחוששין שמא יחסיר מילה או כמה מילים בשמיעתו (עי’ בדברי חמודות על הרא”ש בברכות שם, אות לט), וע”כ ראוי שיקרא בעצמו בפיו. או כמש”כ במנהגים דמהר”ם מרוטנבורג (עמוד יג) וז”ל: אע”פ ששומע קריאת התורה מפי הקוראים, חייב להשלים בביתו שמו”ת – כדי שיתן לבו ודעתו לקריאת התורה עכ”ל. והיינו שעיקר טעם תקנה זו דשמו”ת היא ע”מ שכאשר יבוא לביהכנ”ס יתן לבו ודעתו לקריאת התורה, וממילא פשוט לפי”ז שלכתחילה לא תהווה הקריאה עצמה חלק מן ההכנה אליה. אלא שעדיין צ”ב מדוע בדיעבד ג”כ לא יוצא יד”ח לפי חלק מן האחרונים, והלא שומע כעונה.

וכמו”כ יש לדון עוד האם כשם שלא יוצא יד”ח בשמיעת החזן ואפילו בדיעבד, כך גם לא יצא ג”כ בשמיעה מחבירו שעוסק בקריאת שמו”ת.

עוד יש לדון האם על אף כל האמור עכ”פ הש”ץ בעצמו שקורא בפיו את קריאת התורה יוכל לצאת בזה יד”ח גם לעניין שמו”ת, או שאף הוא אין יוצא בזה ידי חובה זו.

ג

ובס”ד מצאנו שתי דרכים בביאור הדבר, ונפק”מ ביניהם להלכה וכפי שיבואר: בספר שו”ע הרב (להגרש”ז מלאדי) סימן רפה ס”ח כתב ז”ל: אבל יש אומרים שאינו יוצא כלל בשמיעת הש”ץ – שמלבד שמיעה זו חייב לקרות שנים מקרא ואחד תרגום כמו שנתבאר למעלה ע”כ.

והמבואר בדבריו שעיקר התקנה לקרות שמו”ת היתה מלכתחילה מלבד התקנה לשמוע הש”ץ בקריאת התורה, וממילא שוב פשוט שלא הועילה לו כלום השמיעה בביהכ”נ לעניין שמו”ת. ולפי”ז יוצא עוד שאף הש”ץ עצמו הקורא בתורה בפיו, צריך מלבד קריאתו בביהכ”נ לקרוא שוב שמו”ת.

ואולי אפשר לבאר לפי שיטת השו”ע הרב את מהות התקנות הנ”ל, היינו שישמע פעם אחת קריאת התורה ועוד יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, שנמצא בסה”כ שלמד ארבע פעמים את הפרשה, ויעוי’ בגמ’ עירובין דף נ”ד, ב וז”ל: תנו רבנן, כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר, נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן, נמצאו ביד אהרן ארבעה וכו’, מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים וכו’.

אכן קצת משמע בלשון הגמ’ בברכות כדברי השו”ע הרב: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור ע”כ, הרי משמע שהשלמה יש כאן, דהיינו השלמה לקריאת התורה הנקראת בציבור.

ד

דרך אחרת בענין נמצאת בתשובת מהר”י ברונא (תלמיד בעל “תרומת הדשן” ומהר”י וויל, סימן ק”ג): אמר אלי’ ר’ בנדיט ששאל את מהר”י וייל ז”ל השומע מן הקורא קריאת התורה בבית הכנסת אם יוצא בזה פעם אחת ידי מקרא ושוב לא יצטרך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום אלא מקרא פעם אחת. והשיב דלא יצא, משום דלא קיימא בבית הכנסת רק לשמיעה ולא לקריאה. [ונ”ל דמסתמא ראיה דידיה מדאמרי’ בפרק חזקת הבתים (ב”ב מג, א) דלשמיעה קיימא לא מצי מסלק נפשיה] עכ”ל.

וביאור הדברים נראה דהנה ביסוד חיוב קריאת הפרשה בכל שבת בביהכנ”ס יש לדון האם חיוב “קריאה” הוא, או חיוב “שמיעה”. והיינו, האם מחוייבים כל הצבור לקרוא בתורה, וכשהחזן קורא וכולם שומעים יוצאים יד”ח שהרי קי”ל ששומע – כקורא, או דלמא אין החיוב לקרוא כלל, רק לשמוע ותו לא.

וראיתי שמדייקים בזה דקדוק נפלא בלשון הרמב”ם ריש פרק יב מהלכות תפילה שכתב: משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה ע”כ. הרי משמע בהדיא שהחיוב הוא לשמוע את התורה, והם הם דברי מהר”י וויל – שמכיון שהקריאה בביהכ”נ לשמיעה קיימא ולא לקריאה, אינו יוצא בשמיעה זו יד”ח שמו”ת, שחובתו בשמו”ת היא לקרוא הפרשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים