מעלתן המיוחדת של נשות ישראל בגאולת מצרים

רבני בית ההוראה
כ"ה כסלו ה'תשע"ב

הרב מאיר אברהם שליט”א

א

החת”ס בספרו תורת משה (שמות טו, כא) מתקשה מדוע הודו הגברים בשירת הים באריכות רבה על נס ההצלה ואילו הנשים הסתפקו בפסוק אחד בלבד. ומיישב עפי”ד הגמ’ במגילה ד, א: אמר ריב”ל נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס ע”כ. ומפרש הרשב”ם (תוד”ה שאף) שעיקר הנס נעשה על ידן – אסתר בנס פורים, יהודית בנס חנוכה ונשים צדקניות שבזכותן נגאלנו ממצרים. ובתוס’ שם הק’ שאין פי’ זה עולה בקנה אחד עם לש’ הגמ’ שאף הן היו וכו’, המתייחס אליהן כטפלות לנס, ולפיכך מפרשים אחרת מן הרשב”ם ע”ש.

אולם בחת”ס שם כתב ליישב את פירוש הרשב”ם ומסביר, שאכן עיקר הנס נעשה ע”י ובזכות הנשים, אך דווקא משום כך נקטה הגמ’ לשון שאף הן וכו’, שכן נס מלמד על שידוד מערכות הטבע מחוץ לסידרו הרגיל, אולם מאחר והטבע משועבד לצרכי הצדיקים ומעוצב לפי קביעותיהם (ירושלמי סנהדרין פרק א הלכה ב: ”לאל גומר עלי” – קטנה בת ג’ שנים ויום אחד ונמלכו בי”ד לעבר את השנה – בתוליה חוזרין ע”כ), כגודל זכותם ומעלתם משועבד להם הטבע להשתנות וממילא מתקטן ומתגמד הוא מימד הנס.

והנה מבואר בגמ’ סוטה יא, ב שבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו בני ישראל ממצרים, וא”כ הטבע משועבד להן להצלתן – ואותו שידוד מערכות שנעשה בקריעת ים סוף, ביחס לגברים (שנגאלו בזכות הנשים) הוא אכן נס, אך ביחס לנשים “יקטן להן התשועה והגאולה מהיות נס”, ולפיכך מדוקדק הוא מאוד לש’ הגמ’ ”שאף הן” – כלומר הנשים טפלות ביחס לנס שנעשה בזכותן לאנשים. וכמו”כ מתבארת היא מעתה חובת השירה הארוכה ששרו הגברים להודות על הנס שלא הגיע להם, לעומת פסוק אחד שאמרו הנשים, שכן כלפיהן קריעת ים סוף היא התנהלות טבעית למדי.

ב

מהי אותה צדקות שניחנו בה נשות ישראל ובזכותה נגאל הכלל כולו. מבואר בגמ’ סוטה יא, ב: א”ר עקיבא בשכר נשים צדקניות… נגאלו… בשעה שהיו הולכות לשאוב מים, השי”ת מזמן להן דגים קטנים… ומוליכות אצל בעליהן בשדה ונזקקות להם בין שפתיים שנאמר ”כנפי יונה” וכו’ ע”כ.

וכבר תמה בעל פרשת דרכים (דרוש ה), מדוע נזקקו ישראל לזכות הנשים ע”מ להיגאל, הלא כבר הבטיח ה’ לאברהם ”ואחר כן ייצאו ברכוש גדול”. ותירץ, תוך שהוא מבאר כי הגזרה ”ועבדום עינו אותם ארבע מאות שנה” התממשה – למרות שבפועל יצאו אחר רד”ו שנים בלבד – או ע”י כובד העבודה – ”וימררו” – שלא היה בכלל הגזרה ובכך נחשב לארבע מאות שנה. או ע”י ריבויים של ישראל שלא כדרך הטבע, ”ובני פרו וישרצו” שהשלים את החשבון, כלומר את שיעור העבודה שנגזר עליהם לעשות בארבע מאות שנה, עשו בזמן מועט, באמצעות ריבוי העם – שסיים את אותו סך עבודה במהירות רבה יותר.

(ולפי”ז מובן הפס’ בישעיה (ס, כב) ”הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה’ בעיתה אחישנה”, דלכאו’ משתמע ממנו תרתי דסתרי, אך להנ”ל א”ש, אף שה’ גזר שנהיה בגלות זמן מסוים, מ”מ ע”י ריבוי ישראל יבוא הגואל מוקדם יותר באופן של מימוש כביכול של סך הגלות שנקצבה, כפי שהיה ביציאת מצרים. וזש”כ ”יהיה לאלף… רבבה…” ואז ”אני ה’ בעיתה”, כלומר העת הקצובה תתממש מוקדם יותר (אחישנה) בזכות הריבוי, ש “ה’ הוא המרבה לישראל כדי להביא את הגואל קודם זמנו”).

נתבאר א”כ כי גאולת מצריים הוקדמה בזכות נשים צדקניות, ועל ידיהן זכו אף הגברים, ופער זה ביניהם מצא ביטוי  בשירה השונה ששרו האנשים והנשים.

ג

לאור גישה זו – נתבונן עתה במעמד הר סיני, מיד בתחילת ההכנות לקבלת התורה, מצווה ה’ (יתרו יט, יג) “ויקרא אליו ה’… כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”, ופי’ בתרגום יב”ע ”כה תאמר לנשיא דבית יעקב”. ואכן, אף במכילתא מצינו כמו”כ ”בית יעקב” – אלו הנשים, ”ותגיד לבני ישראל” – אלו האנשים, כלומר, הפנייה הראשונית הייתה לנשים ולא לגברים, ולא זו בלבד, אלא קבלתן – אף היא קדמה לזו של הגברים כמתבאר בתנחומא (מצורע ט): א”ר לוי בשעה שהיו ישראל במצרים, לא היו רואות (הנשים) דם – שאימת מצרים עליהן, ואף כשישבו במדבר לא ראו דם נידה, שהייתה שכינה עימהן. והנשים קיבלו את התורה תחילה שנאמר כה תאמר… ואח”כ ותגיד לבני ישראל אלו האנשים ע”כ.

בחדות יתר מובאים הדברים בפרקי דר”א (פמ”ט): ר”פ אומר ער”ש עמדו ישראל בהר סיני, ערוכים אנשים לבד ונשים לבד, א”ל הקב”ה למשה – לך אמור לבנות ישראל, אם רוצות לקבל את התורה, שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים שנאמר כה תאמר… ותגיד.. וענו כולם פה אחד כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע ע”כ.

ד

המעיין בדברי רש”י (פס’ כא) יווכח כי הפניה לנשים הייתה בלשון רכה ולגברים בלשון קשה – ”דברים הקשים כגידין”, אולם אין הכוונה שקיבלו תכנים שונים, אלא רק אופן  הנתינה נשתנה בהם וכפי שמבאר הכתב סופר (עמ’ קטז) שעמד על שוני זה ומבארו עפ”י דברי רש”י והרמב”ן עה”פ ”אנוכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – ע”מ כן הוצאתי אתכם משעבוד – לקבל מלכותי עליכם.

דברים אלה מתיישבים בהנחה שלא היו בני ישראל ראויים לגאולה, משום שטרם חלפו ארבע מאות שנה, ואך חסד ה’ הוא עימהם שהוציאם קודם זמנם והרי הוא “מחליף” שעבוד מצרים ב”שעבוד” (להבדיל) לעבודתו. אולם אם ראויים הם להיגאל – שכן כלה זמן שעבודם, זכאים לצאת לחירות גמורה ולא ניתן להבין את הטיעון ”ע”מ כן הוצאתי…”.

ולפיכך י”ל, שהגברים – שלא היו ראויים לצאת, אכן בע”כ ישתעבדו להשי”ת חלף שעבוד מצרים, ואף לבסוף נכפה עליהם ההר כגיגית, ולעומתם הנשים – שבזכותן נגאלו, לא ניתן לכפות עליהן קבלה בע”כ רק מ”רצונן הטוב”, לפיכך צווה משה לומר להן רק באמירה רכה ולא דברים קשים שמשמעותם קבלה בכפיה. וממשיך הכת”ס דמעתה מובן גם מדוע נשים מדקדקות במצוות הרבה יותר מאנשים, כיוון ש”הן מרצונן – ואין היצר הרע מתגבר, כמו אצל המצווה ועושה” עכ”ד.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים