השכרת דירות לעכו”ם בארץ ישראל

רבני בית ההוראה
כ"ה כסלו ה'תשע"ב

הרב ישראל פלאי שליט”א

א

איסור מן התורה הוא ”לא תחנם” – שאסור לתת מתנות, או חניה בקרקע עובדי עבודת כוכבים. וזהו בנוסף לאיסור ”לא תביא תועבה אל ביתך”.

ובמשנה עבודה זרה כ, ב שנינו: אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואי”צ לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחו”ל מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות – דברי ר”מ. רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוץ לארץ מוכרין אלו ואלו, אף במקום שאמרו להשכיר – לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים שנאמר ”לא תביא תועבה אל ביתך”.

הרי לן למעשה מדברי המשנה שלמכור דירה לעכו”ם – לכו”ע אסור משום האיסור ד”לא תחנם”, וכל מה שנחלקו לגבי בשכירות – שר”מ סבר שאסור להשכיר בתים לעכו”ם בא”י משום דחשש שיבאו גם למכור, ור”י סבר שמותר להשכיר, אך כל ההיתר הוא דוקא שמשכיר את הדירה למטרת מסחר ולא למטרת דיורים משום שחיישינן שיכניס העכו”ם ע”ז לתוך הבית ואז יעבור באיסור של ”לא תביא תועבה אל ביתך”.

ב

ויעוי”ש בתוס’ שהקשו על מה סומכים בני אדם שמשכירים לעכו”ם את ביתם למטרת דיור, שזהו אסור לכו”ע משום ”לא תביא תועבה אל ביתך”.

והנה על הקושיה הזאת מצאנו ששה תירוצים לבאר ההיתר שנהגו להשכיר את הדירה לעכו”ם לשם דיורים:

א. ר’ חיים כהן המובא בתוס’ שם תירץ שכיון שמדובר בחו”ל, ובחו”ל אין זה נקרא ”ביתך” ומשום כך מותר. כלומר, שכל האיסור של ”לא תביא תועבה אל ביתך” הוא דוקא ל”ביתך” אולם למקום שאינו ביתו לא נאמר איסור זה, ובחו”ל לא מיקרי ביתך.

והק’ עליו התוס’ דהרי בחו”ל אחרי ל’ יום ג”כ חייב הדר במזוזה (וכל הלימוד שחייבים במזוזה זה מדכתיב ”ביתך”), ואם נכונים הדברים א”כ לכאו’ אף טעם הוא שלא יתחייב הדר בבית זה במזוזה כיון שלאו מכלל ”ביתך” הוא, וד”ז אינו הוא. (ועי’ בריטב”א שם שבאמת חיוב מזוזה נלמד מקרא אחר מדרך ביאה, ולכן חייבים גם בחו”ל על אף שלא מיקרי ביתך ע”ש).

ב. בתוס’ תירצו שכל האיסור להכניס תועבה אל ביתך שמשום כך נאסר להשכיר בית לעכו”ם, זהו דווקא כשהעכו”ם מכניס לשם בקביעות ע”ז, אבל אם אינו מכניס עבודה זרה בקביעות מותר.

ג. בר”ן ובריטב”א וכן ר’ אלחנן מבעלי התוס’ תירצו שכל האיסור הוא בבית שהוא דר בו שאסור להשכירו לגוי ע”ש.

ד. ברא”ש סימן כ תירץ שהמדובר כאן הוא במקום שיד עכו”ם תקיפה על ישראל, ועל כן חייבים ללכת אחר חוקיהם – ובחוקיהם הדין הוא שהשכירות נחשבת למכר, ומשום כך כשמשכיר הישראל לעכו”ם ידוע שלשכירות יש דין של מכר ולפי”ז לא חשיב למכניס תועבה לביתו, שהיום אין זה הבית חשוב לביתו.

ה. הב”ח ביו”ד סימן קנא הביא בשם הראב”ן שכיון שיש חיוב של מסים על הקרקע, והעכו”ם הוא זה שצריך לשלם את השכירות – לכן חשיב כ”יד גוי באמצע” דאזי לא מיקרי ביתו של הישראל, ולכן שפיר לא הוי מכניס תועבה לביתו ע”י השכירות.

ו. ובספר התרומה סימן קמד, וכן בשו”ת בנימין זאב סימן קסד כתבו עצה לדבר זה – להשכיר לעכו”ם ע”י שיקנו לו את גוף הבית למשך זמן השכירות, ואז שוב אין זה חשוב לביתו של הישראל בזמן השכירות, ושוב לא יחשב למכניס תועבה לביתו.

ג

ולהלכה פסק בשו”ע בסימן קנא, יא וז”ל: אף במקום שהתירו להשכיר, לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה, מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים בקבע ע”כ. והיינו שלמעשה פסק הלכה כר”י. ויעוי”ש ברמ”א שכתב שבזמן הזה נהגו להשכיר אף לדירה, כיון שאין נוהגים להכניס עבודת כוכבים בבתיהם ע”ש.

ולמעשה לדינא עלה בידינו שימינו אנו – כיון שאין עובדי ע”ז, וודאי שלא בבתיהם – מותר להשכיר להם דירות. ברם בספר דרכי תשובה סימן קנא ס”ק לג כתב בשם השולחן גבוה שמ”מ יש להחמיר ע”ש, וכן מבואר בעוד מן האחרונים ששומר נפשו ירחק מהם בכדי שלא יבוא לידי מצב שילמד ממעשיהם ויתחתנו בהם וכו’, ולכן מן הראוי שלא להשכיר להם כלל.

ד

אלא שבאמת ראוי לשאול שהרי מלבד האיסור של ”לא תביא תועבה אל ביתך” נאמר גם  האיסור של ”לא תחנם”, וא”כ איך מותר להשכיר לעכו”ם מטעם זה. ואפי’ שפסק המחבר שכל האיסור של ”לא תחנם” נאמר רק כלפי מכר ולא לשכירות, הרי לשיטת הרא”ש ששכירות הוי כמכר ממש, א”כ עדיין יאסר הדבר משום ”לא תחנם” גם בשכירות.

ולמעשה קושיה זו אף תקשה כבר על דברי הרא”ש הנזכרים, שעל אף שלא נאסר הדבר משום ”לא תביא תועבה לביתך” אכתי יאסר הדבר משום ”לא תחנם”. וכמו כן קשה על בעל התרומה דלעיל – שאפשר להקנות לעכו”ם, היאך מהני דבר זה משום האיסור ד”לא תחנם”.

ובשו”ת יש מאין לחכמי טבריה יו”ד סימן יז כתבו ליישב שאולי צ”ל לשיטת הרא”ש שכל הדין ששכירות הוי כמכר – היינו דווקא בחו”ל, ששם אין את האיסור של ”לא תחנם” שנאמר רק בארץ ישראל, ומשום כך באמת גם לפי הרא”ש בארץ ישראל יהיה אסור להשכיר משום האיסור איסור ד”לא תחנם”. אבל באמת השו”ע הרי נקט שלהשכיר לעכו”ם מותר דאין ע”ז איסור של ”לא תחנם”, וכל האיסור הוא דווקא במכר אבל בשכירות לא חשיב שנותנים להם חניה בקרקע ומותר וצ”ע.

ה

ובגדר האיסור של ”לא תחנם” מצינו שהסתפק במנחת חינוך האם יסוד האיסור לא נאמר אלא בעכו”ם שעובד ע”ז, או שמא איסור זה נאמר בכל עכו”ם, בין אם עובד ע”ז ובין אם לא.

ושיטת הב”ח חו”מ סימן רמט, וכן הוא במאירי כאן, ובספר מזבח אדמה יו”ד סימן קנא שמה שמכרו לעכו”ם בתים ולא חששו לאיסור ד”לא תחנם” – היינו באמת מטעם זה, משום שהמדובר כאן הוא בעכו”ם שלא עובדים ע”ז, וכל האיסור הוא דווקא בעכו”ם העובדים ע”ז.

אולם בבית יוסף חו”מ סימן רמט, וכן פסק השו”ע, וכן אף למד החזו”א בשביעית סימן כד ובשו”ת משיב דבר חלק ב סימן מז – שבכל עכו”ם שהוא ישנו איסור של לא תחנם, וגם אם אינו עובד ע”ז ע”ש.

ו

עוד יש לדון האם במכר לזמן ג”כ נאמר איסור זה של ”לא תחנם”, או שכל האיסור הוא דווקא במכירה לצמיתות, אולם אם מכר לעכו”ם לזמן לא עבר באיסור. ומצינו שהסתפק בזה המנחת חינוך מצווה תכו והכריע (וכן למד החזו”א בשביעית) שגם במכירה לזמן ישנו לאיסור זה של ”לא תחנם”.

ואולם באבי עזרי הלכות שמיטה ויובל פרק ג למד שאין איסור של ”לא תחנם” במכירה לזמן, ויש שרצו לחלק בזה בין מכר לזמן לשכירות ודוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים