ביסוד איסור לימוד תורה ביום תשעה באב

הרב הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א – בעמח"ס "ילקוט יוסף"

א

קיי"ל שאסור לעסוק בתורה ביום תשעה באב כיון ש"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" ולא הותר ללמוד ביום זה אלא דברים הרעים – הם הלכות אבלות ומדרשי חז"ל העוסקים בעניני החורבן. ויש לדון האם יום זה בעצמותו הרי אף הוא בכלל חיוב מצות תלמוד תורה – אלא שלא הותר בו אלא לימוד דברים הרעים, או דלמא שכיון ש"אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ" וכאן אינו יכול לעסוק בשחשקה נפשו – א"כ התמעט יום זה מכלל חיוב תלמוד תורה בכלל, והבטל מלימוד תורה ביום זה אינו עובר בעוון ביטול תורה. וכעי"ז אף יש להסתפק כלפי אבל בשבעת ימי אבלו שדינו כביום תשעה באב.

ובאמת מצינו שדעת ה"שבט יהודה" וה"ערך השולחן" שביום תשעה באב אין חיוב תלמוד תורה כלל. ואולם מצינו שחזר בו בעל הערך השולחן במילואים תקנא בשם בעל ה"חכם צבי" סימן תק שנשאל גבי אדם שעיקר חשקו היה בלימוד משניות, ומתה אשתו בחוה"מ סוכות – שאין יושבים בו שבעה – אך עכ"פ נוהגים בצנעה מנהגי אבלות, והיינו שאסור ללמוד בו תורה, ושאלתו בפיו האם מותר לו להמשיך וללמוד משניות כדרכו, והשיבו שם שכיון שאי אפשר שישב בטל ע"כ מותר לו ללמוד משניות ע"ש. ונראה א"כ מדבריו שישנו איסור ביטול תורה אף באבל ע"ש.

ב

ונראה להוכיח לספק זה שכן יש לתמוה היאך מברכים אנו ביום תשעה באב ברכות התורה – שהרי יום זה אינו מכלל חיוב לימוד תורה, וכן הרי אף האבל מברך ברכות אלו אף שהאונן אינו מברכם משום שאינו מחוייב בלימוד תורה.

והנה ידועה מחלוקת הראשונים האם נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, שדעת ר"ת בתוס' בקידושין שמברכות, ויכולות לומר "וציונו" כיון שהגברים מחוייבים הם במצוה זו. ואולם דעת הרמב"ם שאינם מברכות כיון שאינם יכולות לומר "וציונו" בברכתם. וממילא אליבא דר"ת שוב אין ראיה כלל מזה שמברכים ביום תשעה באב כיון שהברכה אזלה על החיוב הכללי של תלמוד תורה השייך בשאר ימים. ואולם יש לדחות ראיה זו מהמבואר מדברי התוס' בחולין קי, ב ובערכין י, ב שמה שהנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג הוא משום שציווי זה שייך אף עתה בשעה זו בעולם בחיובם של הגברים, מה שאינו בחיוב תלמוד תורה בתשעה באב שאינו שייך בשעה זו בעולם כלל כלפי אף אחד.

ג

אלא שבאמת יש לחקור ביסוד דין ברכות התורה – האם הוא ברכת המצוות או ברכת השבח, והיינו האם היא מצות דרבנן – כשאר ברכות המצוות, או ברכת השבח וכברכת המזון שהיא מן התורה. ולכאו' גמ' מפורשת היא בברכות כא, א: מנין לברכת התורה מן התורה שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" ע"ש. ויעוי' בשאגת אריה סימן ק שהביא שדעת רוב הראשונים שהוא מן התורה, אולם הרמב"ם בספר המצוות לא מנה מצוה זו כלל, ונראה מדבריו שברכה זו אינה אלא מדרבנן. ובאמת יעוי"ש בהשגות הרמב"ן שהשיג ע"ד הרמב"ם מאיזה טעם השמיט את מצוה זו שנתפרשה בדברי הגמ' שחיובה מן התורה כברכת המזון.

ואולם המבואר בדעת הרמב"ם שיסוד החיוב אינו אלא מדרבנן, וא"כ נתבארה דעתו שברכה זו היא ברכת המצוות, וממילא שוב יש לנו להוכיח מזה שמברכים אנו ברכות התורה ביום תשעה באב – שלא הופקע מכלל מצות חיוב תלמוד תורה. ברם לדעת הרמב"ן שברכות התורה הינם ברכות השבח – א"כ יש לומר ששייכות ברכות הללו אף ביום שפטורים בו ממצות לימוד תורה.

ד

ולבאר דברי הרמב"ם – מאיזה טעם השמיט את מצות ברכות התורה וסבר שחיובם אינו אלא מדרבנן אף שבגמ' נתבאר בהדיא לא כך – נראה לומר, דהנה בגמ' בברכות נחלקו האם חיוב ברכות התורה הוא רק על לימוד תורה שבכתב או גם על לימודה של התורה שבע"פ, ובפשוטו אין מובן מה טעם יש לומר שרק לימוד תורה שבכתב מחייב בברכת התורה – שהרי סוף סוף גם עסק בתורה שבע"פ כלול הוא ביסוד מצות לימוד תורה כמובן.

רק ביאור הדבר נראה דבגמ' שבת פח, א אי': מאי ויתיצבו בתחתית ההר- מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ובתוס' שם הקשו למה הוצרך לכפיית ההר, שהרי כבר אמרו מעצמם "נעשה ונשמע". רק יעוי' במדרש תנחומא פרשת נח שיישב קושיא זו – שמה שאמרו נעשה ונשמע הוא על התורה שבכתב, ומה שהוצרכו לכפיית ההר כגיגית הוא לקבלת התורה שבע"פ – שעומק עיונה ולימוד קשה הוא עד למאוד.

והנה יעוי' ברמ"א סימן רד, ח כתב שמי שאנסוהו והכריחוהו לאכול דבר מה – אינו מברך עליו. ובמג"א שם שהרי בגמ' ר"ה כח, א מבואר שמי שהכריחוהו לאכול מצה – יצא ידי חובה, וא"כ מדוע כשעסקינן במצוה – קיים את חובתו אף שאנסוהו וחייב לברך, אך באכילת הרשות אינו חייב לברך ברכת הנהנין כשאנסוהו. וע"ש שכתב לתרץ שהרי גודל ההודאה – היא כגודל ההנאה הבאה לו לאדם, וא"כ באכילת מצה שברכת המצוות היא – סוף סוף הרי מצוה היא ונהנה הוא מקיומה, משא"כ כאן שעוסקים אנו בברכה הבאה על ההנאה – א"כ כל כמה שנאנס על הנאה זו הרי"ז חשוב שלא נהנה – ואינו חייב לברך.

ובזה תבואר דעתו של אותו המ"ד שאין מברכים על לימוד תורה שבכתב, שאזיל בזה הרמב"ם לטעמיה שברכות התורה – ברכות המצוות הם, ומשום כך לא נתחייבה ברכה זו אלא על חלקי התורה שקיבלום ברצון, ולא על התורה שבע"פ שקיבלום בעל כורחם.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *