לתרומות לחץ כאן

שיעור החיוב במצות תלמוד תורה

הרב הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א – מראשי ישיבת מיר

א

גבי חובת הימצאות לחם הפנים על השולחן בתמידות מצינו שנאמר (שמות כה, ל) "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד", אלא שבגדר חובה זו – מהו הנקרא "תמיד", מצינו שנחלקו במשנה מנחות צט, ב וכך הוא ששינו שם: ארבעה כהנים נכנסין, שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין, וארבעה מקדימין לפניהם – שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין, המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר "לפני תמיד", ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא היתה "תמיד" ע"כ.

ובגמ' שם אי' בזה"ל: תניא רבי יוסי אומר אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים "לפני תמיד", שלא ילין שלחן בלא לחם. א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים "לא ימוש" וכו'. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית ע"כ.

הרי נתפרש מדברי הגמ' שמדברי ר' יוסי עולה שכשם שאין כוונת המקרא "לפני תמיד" שיהא הלחם מונח בתמידות ללא הפסקה כלל, אף הוא כן בחובת לימוד התורה שנאמר בו "והגית בו יומם ולילה" שאין הכוונה שיהא עוסק בתורה ללא הפסקה כלל, אלא סגי באמירת קר"ש שחרית וערבית.

ב

אלא שבדעת הרמב"ם בעניין זה מצינו לכאו' סתירת דברים מפורשת, שבהלכות תמידין ומוספין פרק ה הלכה ד פסק כמי שסובר ש"תמיד" היינו תמיד ממש בלא שום הפסקה, ואילו בהלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח כתב הרמב"ם וז"ל, כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר "והגית בו יומם ולילה" ע"כ.

ולהלן שם הלכה יב בזה"ל, כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע וכו' עכ"ד. הרי בהדיא שאינו חייב לעסוק בכל רגעיו ועיתותיו אלא רק "חייב לקבוע לו זמן ביום ובלילה" וזהו כדברי ר' יוסי שאף לחם התמיד אינו חייב להיות בכל רגע ממש על השולחן, אף שהרמב"ם פסק בהדיא דלא כוותיה. (ויעוי"ש בלח"מ שכבר נתקשה בקו' זו ובמ"ש לחלק בין "תמיד" ל"לא ימוש" ע"ש)

ג

וליישב דבר זה יש לנו להקדים ולהקשות שהנה בהמשך דברי הגמ' במנחות הנ"ל הובאה מחלוקת רשב"י ור' ישמעאל כלפי שיעור חיוב תלמוד תורה, שדעת רשב"י שיוצא יד"ח אף בקריאת שמע שחרית וערבית, ודעת ר' ישמעאל שרק אם ימצא זמן שאינו לא יום ולא לילה יהא רשאי ליבטל מן התורה, הרי שסבר שחובת לימוד התורה היא בכל זמן חיי חיותו של האדם בלא הפסקה כלל.

אלא שבזה מצינו סתירה מפורשת בין בדברי רשב"י ובין בדברי ר' ישמעאל, דיעוי' בגמ' ברכות לה, ב וז"ל, תנו רבנן "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר "ואספת דגנך" הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה וכו'. הרי מצינו דברים הפוכים בדיוק – שכאן דעת רשב"י היא שלא ינהיג עם לימודו מנהג דרך ארץ כלל וכל עסקו לא יהא אלא בתורה, ודעת ר' ישמעאל היא שיעסוק אף לפרנסתו.

ד

וראשית נבאר דעת ר' ישמעאל, דבאמת נראה שדעתו היא כפי שנתבארה בגמ' במנחות שחייב הוא האדם ללמוד ללא הפסקה כלל, אלא שעכ"פ סובר הוא שכלפי דאגת האדם לפרנסתו ולמחייתו ישנו היתר מיוחד ליבטל מן התורה. והדברים מוכחים מדברי הגר"א, דיעוי' בשו"ע יו"ד רמו, א וז"ל, כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר וכו' חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנא' "והגית בו יומם ולילה" ע"כ.

ובביאור הגר"א שם וז"ל, חייב לקבוע – כמ"ש בפ"ב דשבת (לא, א) קבעת עתים וכו', ופי' בבעל אומנות ועס"ד כיצד וכו' עכ"ל. הרי שפירש שכל דברי הרמב"ם הנזכרים לא נאמרו אלא בבעל אומנות בלבד וכלש' הרמב"ם "כיצד, היה בעל אומנות" וכו'. וביאור הדבר נראה עפי"ד רש"י שם שכ' בזה"ל, מנהג דרך ארץ – שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה ע"כ, הרי שפי' שדאגתו לפרנסתו הא היא הסיבה שיוכל להמשיך ולעסוק בתורה וע"ש.

ה

ובדעת רשב"י יש לבאר עפי"ד מרן רבי חיים מבריסק שהסתפק האם דין תלמוד תורה דין הוא המוטל על הגברא או שמא דין הוא בהחפצא – דהיינו שדין הוא שהתורה תהא נלמדת, ונראה שדעת רשב"י דידן היא כהצד השני שהרי כן היא לשונו "תורה מה תהא עליה" דהיינו שאף שמחובתו הפרטית של האדם אין מוטל עליו יותר מקר"ש של שחרית וערבית אולם עדיין חובה היא עליו לדאוג שתהא התורה נלמדת, ומשום כך אסור לו ליבטל הימנה. והדברים כהוויתם מוכחים הם בתוס' רא"ש ובתוס' ר"י החסיד שם ע"ש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *