הרב נתן צבי פינקל שליט"א
א
"ויאמר עשיו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי על כן קרא שמו אדום" (בראשית כה, כט). ולכאורה יש להבין דהרי שמו של אדם נקבע לפי המהות שלו, ואילו כאן היה זה מאורע חד פעמי כאשר עשיו היה בגיל חמש עשרה רעב ועייף ועשה שטות ומכר הבכורה תמורת נזיד עדשים, הלזאת יקבע שמו לנצח כאדום.
עוד יש לשאול, שאם כבר היה ראוי יותר להנציח את שמו בהקשר ביזוי הבכורה ומכירתה (ולקרוא לו "מבזי" וכיוצ"ב), ולא על הפרט השולי שבמקרה היו כאן עדשים אדומות ועשיו אמר הלעיטני מן האדום הזה, אתמהה.
ב
אולם ביאור הדבר הוא דהנה מהות החילוק בין יעקב לעשיו הוא שעשיו חי את העכשיו – וההנאה הזמנית, ואילו יעקב חי המחר והעתיד, עוד במעי אימם היו מריבים בנחלת שני עולמות, יעקב מעוניין בעולם הבא – הוא המחר, ואילו עשיו חפץ בעולם הזה שמסמל את העכשוויות, ולכן עשיו כעס כ"כ כשיעקב לקח את הברכות, כי הברכות היו על עניני העוה"ז השייכים לעשיו.
וזהו שורש החילוק בין צדיק לרשע בכל עבודת היצר – האם להמיר הנאה זמנית בטובה נצחית, אולם באמת אין הדברים אמורים רק לגבי העולם הבא, אלא גם בעולם הזה גופא אנו מוצאים שעשיו הרשע חפץ בהנאה רגעית ולא חושב על העתיד.
בפרשת "וישלח" יעקב שולח להגיד לעשיו "עם לבן גרתי", ופירש רש"י: לא נעשיתי שר שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אביך שברכני "הוה גביר לאחיך" – שהרי לא נתקיימו בי ע"כ. וצריך להבין וכי יעקב בא לזלזל בברכות של אביו לומר שאינם מתקיימות. ושמעתי לבאר בשם הגרי"ד סאלאווייציק זצ"ל דכוונת יעקב להראות שאין הברכה מתקיימת אצלו אלא היא תתקיים אצל זרעו (אולי בימות המשיח), וזהו שאמר יעקב לעשיו אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות שהרי לא נתקיימו "בי" דייקא, ור"ל אצלי אינם מתקיימים, ומה שיתקיימו אח"כ אצל זרעי אי"ז שייך אליך כי אינך חפץ בקניינים נצחיים אלא רק בהנאה העכשווית.
(ובזה אף יש לבאר מש"כ הרמב"ן (כה, לד) שעשיו ניאות למכירה מפני שהיה הולך למות בציד חיות וקרוב הוא שימות בחיי אביו ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב, וזה צ"ע דגם אם ימות קודם מ"מ בנו של עשיו יטול פי שנים בירושה, אלא מוכח כנ"ל שעשיו מעונין רק בהנאה שלו הזמנית).
ג
במכירת הבכורה כתוב "ויבז עשיו את הבכורה", אולם לאחר שנים רבות עשיו עצמו נזכר לבכות "את בכורתי לקח" (בראשית כז, לו), כי עשיו שגדל בבית אברהם ויצחק וראשו נקבר במערת המכפלה הכיר היטב את מעלת הבכורה, אבל עכ"ז הוא לא עמד בתאווה הרגעית ומכר הבכורה בעד נזיד עדשים. והדברים מבוארים להדיא בדברי הרמב"ן על הפסוק "ויבז עשיו את הבכורה" וז"ל: וזו סיבת ביזוי הבכורה כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם ולא יחושו על יום מחר.
מעתה מבואר היטב הטעם שקראה התורה שמו של עשיו "אדום", שכן נתאר לעצמינו את עשיו חוזר מהשדה רעב ולא מתעניין בהלוויה של סביו אשר כל מלכי ארץ חרדו ממנו, אלא רואה לפניו את העדשים האדומות, תאבונו מתגבר, ובמקום להתבונן בעדשים שמסמלות את "העתיד" שגלגל חוזר בעולם, הוא אומר "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", (אולי שנה עליו הכתוב לעכב כמו שמצאנו בעקידת יצחק שהמלאך כפל "אברהם אברהם" ופירש רש"י לשון חיבה, וכאן הכתוב מלמדנו שהחיבה של עשיו זה לצבע ולהנאה הרגעית שממול לעיניו), ותמורת ההנאה העכשווית הזאת הוא מוכר את הבכורה אע"פ שהוא יודע בעצמו שאח"כ יתחרט ע"ז, ו"על כן קרא שמו אדום", כי זהו מהות הרשע של עשיו למכור את כל העתיד בעד הנאה נוצצת וחולפת, ואילו דרך ההתנתקות שלנו מ"גלות אדום" זה לחיות על פי מאמר המשנה במסכת אבות של "הרואה את הנולד".
