הרב הגאון רבי יעקב שפירא שליט"א – ראש ישיבת מרכז הרב
א
בגמ' קידושין כט, א אי', האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים, רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות ס"ד, אלא כאילו מלמדו ליסטות ע"כ. והנה בעצם דברי רבי יהודה "שכל שאינו מלמדו אומנות כאי' מלמדו ליסטות" יש להבין מה בא להוסיף על דברי ת"ק ומהו שבא להשמיעינו בזה, שכן יש להבין מאיזה טעם נאמר ד"ז ביחס לחובת לימוד האומנות בדוקא יותר משאר דברים שנימנו כאן שחייב האדם ללמדם את בנו.
עוד יש להעיר דיעוי"ש בהמשך דברי הגמ' שהביאה מקור לחיוב האדם ללמד בנו אומנות מן הכ' "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" ע"ש. ברם במכילתא פרשת בא מצינו שמקור החיוב ללמד את בנו אומנות ושאר דברים הוא מדאורייתא מן הכתוב "וכל בכור בניך תפדה" וע"ש. ויש להבין מאיזה טעם זנחה הגמ' דידן את הכתוב בתורה והביאה מקור לזה הדין מדברי נביאים.
עוד יש לתמוה הרבה בדברי הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין זה דללמדו אומנות ולא הזכירו כלל בהלכותיו, ומצינו שעמד בהערה זו בעל ה"ערוך לנר" בשו"ת "בנין ציון". ברם יעוי"ש בדבריו שכ' להוכיח מדברי הרמב"ם גופייהו שאע"פ שלא פסק כן בהדיא – עכ"פ נקט כך להלכה, דיעוי' בדברי הרמב"ם בהל' שבת שכ' שמותר לאדם ללמד את בנו תורה ואומנות ביום השבת, והדבר ברור שכ"מ שהותר ד"ז הוא רק משום שמצוה יש בדבר, אולם אי לא היה מצווה בד"ז לא היה מותר לעשותו בשבת.
וכעי"ז יעוי' עוד בדבריו בהל' רוצח שכ' שאדם שהיה עסוק בלימוד בנו אומנות ותוך כדי כך היכהו בכדי לחנכו ומת ממכתו – שפטור מגלות, ואין בו דיני הרוצח בשגגה. והנה דין זה ביסודו נאמר כלפי הרב המלמד את בנו תורה, ואעפ"כ הקיש מכך הרמב"ם שהוא הדין והטעם אף כלפי לימוד אומנות, ומוכח א"כ בדעתו שפסק שמצוה יש בד"ז וכנ"ל.
איברא דהתימה בדעת הרמב"ם צצה היא ועולה מאיליה, – דמדוע השמיט כרמב"ם דין זה ממקומו המקורי ולא הזכירו אלא ברמז ובדרך אגב בדיני שבת ורוצח.
ב
ולבאר הדבר נראה דהנה במסכת אבות שנינו "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון", והעוון אותו משכחות התורה והעבודה נתבאר בדברי רש"י בשלושה מקומות שכתב שבלא דרך ארץ סופו שילסטם את הבריות וישכח תלמודו ע"ש, ומשנה זו הביאה הרמב"ם להלכה בהל' תלמוד תורה ע"ש.
הרי שע"י עסק האדם באומנות לפרנסתו – סופו שיתקיים תלמודו בידו, ולא יבוא לידי עוון זה שישכח תלמודו. והנה ידועה מחלוקת התנאים בברכות לה, ב האם מחובת האדם להנהיג עם תלמודו אף מנהג דרך ארץ, והיינו שיעסוק אף לפרנסתו או לא, שדעת רשב"י שלא יעסוק בשום דבר מלבד תלמודו, ואילו דעת רבי ישמעאל שינהג עם לימודו מנהג דרך ארץ, והרמב"ם הביא להלכה את שתי הדיעות הללו גם יחד, ויעוי' בנפש החיים שער ד' ועוד שביארו בדעתו שלכלל העם ההנהגה הראויה היא כדעת רבי ישמעאל, אולם לתלמידי חכמים ראוי לנהוג בדרגה העליונה כפי דעת רשב"י.
ג
ונראה שזה גופא הוא שבא רבי יהודה להוסיף על דברי ת"ק, שאין החובה של האב ללמד את בנו אומנות קובעת שם לעצמה, ואין בלימוד זה תכלית ומטרה עצמית כשאר דברים שחייב ללמדו, אלא כל תכליתו ועצמו של חיוב זה אינו אלא בכדי שישתמר תלמודו בידו ולא יבוא לידי ליסטות וישכח תלמודו. ברם ממשמעות דעת ת"ק נראה שסבר שישנה מטרה ותכלית בפני עצמה בחובת לימוד האומנות את בנו והביא לכך מקרא בדברי נביאים וכנ"ל.
ואולם בזה גופא פליגא המכילתא והביאה לדין זה מקור מן התורה – משום שבאמת חובת לימוד זו אינה חובה עצמית, אלא סניף היא ופרט מחובת לימוד התורה, שכשם שחייב ללמדו תורה – כן חייב לדאוג שלא ישכח תלמודו וישתמר בידו. ובאמת הירושלמי בקידושין שם הובאה דעת רבי ישמעאל שלמד מן הפס' "ובחרת בחיים" שחייב אדם ללמד את בנו אומנות ע"ש, והדבר טעון ביאור שהרי פס' זה מדבר בתלמוד תורה, ואולם לדברינו הדבר מבואר מאוד שכן חובה זו מסתנפת היא מתוך חובת לימוד התורה.
ולפי"ז אפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם דין זה ולא כתבו במפורש כיון שאינו חובה בפני עצמה, ופרט היא מן החיוב הכללי של לימוד התורה לבנו, ואולם לדינא כ' כן בהל' שבת ורוצח כיון שסוף סוף הרי מצוה יש בדבר זה והרי הוא כלימוד תורה ממש.
ד
ויש להוכיח כדברינו מדברי המאירי בקידושין שם שכ' שכל מצוות הללו הם מחובת האב בדוקא, אולם האמא פטורה מללמד בניה דברים הללו – משום שפטורה היא אף מללמדם את עצמה, וכלפי חיוב לימוד אומנות כ' שם "שאע"פ שאף היא צריכה לה" – והיינו שאף היא שייכת במעשי ולימוד אומנות, – "עכ"פ דיה להיות כתלמוד תורה" – והיינו שלא יתכן שיהא חמור לימוד האומנות הלימוד התורה וע"ש.
ולדברינו הדבר מבואר מאוד שכיון שדין זה הוא פרט מחובת לימוד התורה, א"כ פשוט הוא הדבר שאם פטורה היא מחובת לימוד התורה עצמה כמו"כ תהא אף פטורה מלימוד האמנות לבנה וע"ש.
