לתרומות לחץ כאן

חלק ה' – חיוב דמי שימוש כשהמקח בטל

1. אדם שקנה שדה ואכל פירותיו ולאחר מכן מצא בו מום וביטל את המקח בטענת מקח טעות, מקבל הקונה חזרה את הסכום ששילם בניכוי שווי הפירות שאכל (( מקור הדין הוא ברמב"ם הלכות מכירה פרק טז ה"ח "המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היתה חצר ודר בה צריך להעלות לו שכר". המגיד משנה שם כותב "זה פשוט באיזהו נשך (ב"מ דף סו ע"ב) בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי". בגמ' שם מדובר במלווה כסף שלקח שדה כמשכון וסיכם עם הלווה שאם החוב לא ישולם תוך שלוש שנים יוחלט השדה למלווה. ופסקו בגמ' שהסכם זה אינו תקף משום שהוא בגדר 'אסמכתא' ולכן על המלווה להחזיר את השדה ואת הפירות שאכל. ומדמה הרמב"ם מקח טעות למקח שבטל מצד 'אסמכתא' שיש להשיב את הפירות שאכל. וכן פסק בשו"ת הרי"ף סי' קנג (לשונו מובא בהערה 4). )). ואם הקונה טרח בשדה כדי להוציא את הפירות, יקבל הקונה גם שכר טרחה (( הערוך השולחן בסי' רלב סעיף כג כותב "וצריך לנכות הוצאות וטירחא והמותר יחזיר" והובאו דבריו בספר פתחי חושן ח"ד פרק יג הערה כ. וכן נראה לכאורה מהדין המבואר בשו"ע שם סעיף יד שאם הקונה השביח את המקח, המוכר משלם לו את השבח, ואם כן הוא הדין אם הקונה השקיע להוציא פירות, כיון שהמוכר נהנה מהפירות, עליו לשלם על ההשקעה. אמנם, נראה שמה שכתב הערוך השולחן שיש לשלם לקונה את ההוצאות אינו בדקדוק, אלא יש לשלם לקונה כאריסי העיר וכדין 'יורד ברשות', ולא הוצאות בלבד כדין 'יורד שלא ברשות' (עיין בגליון 18 דינים 2-4). שהרי לענין קונה שהשביח את המקח מבואר בשו"ת מהר"א ששון סי' קיז וסי' רכד ובשו"ת המבי"ט ח"א סי' רלט שדינו כ'יורד ברשות'. וכן כתב הסמ"ע שם בס"ק לב והביאו הערוך השולחן בסעיף כב (וצריך עיון על הסמ"ע שכתב שהקונה מקבל את כל השבח, והרי 'יורד ברשות' אינו מקבל רק חלק מהשבח כאריס), ואם כן הוא הדין לענין השקעה לצורך פירות. יש לציין שהמקור שמביא המהר"א ששון שיש לקונה דין 'יורד ברשות' הוא מדין 'שומא הדרא, שבעל חוב שגבה קרקע בחובו והשביח אותה ולאחר מכן השיג החייב כסף לשלם את החוב, שהדין הוא שיש להחזיר לחייב את הקרקע והוא חייב לשלם עבור ההשבחה כ'יורד ברשות'. אמנם הט"ז בסי' קג סעיף ט כתב שדין הבעל חוב כ'יורד שלא ברשות, אבל הערוך השולחן עצמו בסי' קג סעיף כב סובר כדעת הסמ"ע שם בס"ק טז והש"ך שם בס"ק יב שדינו כ'יורד ברשות', ובהכרח שלשון הערוך השולחן בנידון דידן אינו בדקדוק. )). וכן אדם שקנה דירה וגר בה ולאחר מכן מצא מום וביטל את המקח, ינכה לו המוכר מהכסף ששילם דמי שכירות (( כן כתבו הרמב"ם והשו"ע שהובאו בהערה 1. )), ובלבד שהמוכר היה משכיר את הדירה אילו לא מכר אותה (( כן כתב בשו"ת הרי"ף סי' קנג (בחלק מהמהדורות סי' קסה) וז"ל: "ומה ששאלת לכשיבטל המקח מה יהא דין שכירות דירתו, דבר זה חוזר לעיקר ההלכה שאמר' דגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא לא יהיב שכירות", והיינו שהרי"ף מדמה את הקונה שגר בדירה לאדם שגר בדירה של חבירו ללא רשות, שהדין מבואר בשו"ע סי' שסג סעיפים ו-ז שאם החצר אינה עומדת להשכרה פטור מלשלם דמי שכירות. אמנם, לשון הרמב"ם והשו"ע הוא "ואם היה חצר ודר בו, צריך להעלות לו שכר" ולא חילקו בין אם החצר עומדת להשכרה ובין אם לאו. אבל מכל מקום מסברא נראה שאין מנכים דמי שכירות אלא אם החצר עמדה להשכרה. שהרי לדעת הסמ"ע בס"ק לג ורוב הפוסקים (עיין הערה 12) הטעם שיש לנכות את הפירות הוא משום מחילה בטעות, שאם המוכר היה יודע שיתבטל המקח לא היה נותן לקונה לאכול פירות, אם כן אין שום סברא שהקונה יתחייב יותר מאדם זר שהיה גר בדירה ללא רשות. וכן כתב בספר קרית מלך רב על הרמב"ם הלכות מכירה פרק טו ה"ג ובספר אור שמח הלכות מכירה פרק טז ה"ח והנתיבות בסי' רלב סק"ה. אמנם אם נאמר שהטעם שהקונה צריך להחזיר את הפירות הוא משום ריבית, שכסף המקח הופך להלוואה ואם הקונה אכל את הפירות ללא תשלום הרי הן כריבית, וכפי שסוברים הלבוש והב"ח, יש מקום לעיין אם גם בחצר שאינה עומדת להשכרה יש חיוב להחזיר מצד איסור ריבית. והנה בשו"ע יו"ד סי' קסו סעיפים א-ג מבואר שאם סוכם בשעת הלוואה שהמלווה יגור בחצר הלווה שאינה עומדת להשכרה, הרי זה 'אבק ריבית'. ואם המלווה היה גר שלא ברשות הלווה, לפי הרמב"ם דינו כ'אבק ריבית' ולפי הרמב"ן אינו 'אבק ריבית' אלא 'מיחזי כריבית'. החילוק בין 'אבק ריבית' ל'מיחזי כריבית' הוא ש'אבק ריבית' הלווה אינו יכול לתבוע את המלווה בבית דין שיחזיר לו אבל המלווה חייב לצאת ידי שמים להחזיר ללווה. ו'מיחזי כריבית' אין חיוב להחזיר אפילו לצאת ידי שמים. עוד נחלקו הפוסקים במקרה שהלווה עדיין מוחזק בקרן של ההלוואה, אם יכול לתפוס את הקרן כנגד 'אבק ריבית' או שמחייבים אותו לשלם את כל הקרן שהמלווה לקח ממנו, ופסק הרמ"א שם בסעיף ג שהלווה יכול לנכות מהקרן. ואם כן בנידון דידן, בית דין אינו יכול לחייב את הקונה לשלם דמי שכירות אם החצר לא היתה עומדת להשכרה, אלא שאם נאמר ש'מקח טעות' דינו כאילו סוכם בשעת הלוואה שהמלווה יגור ברשות בחצר, לפי חלק מהפוסקים יוכל המוכר לתפוס מהכסף שחייב להחזיר כנגד דמי השכירות. ואם נאמר שדין 'מקח טעות' כאילו גר שלא ברשות, לדעת הרמב"ן אין הקונה חייב דמי שכירות אפילו לצאת ידי שמים והמוכר אינו יכול לתפוס לכל הדעות. ומדברי הלבוש שכתב שבחצר העומדת להשכרה הרי זה ריבית קצוצה, מוכח שסבר ש'מקח טעות' דינו כאילו סוכם שהמלווה יגור בחצר. ישנו דין נוסף באדם שגר בחצר חבירו ללא רשות, שאם הדייר עומד לשכור חצר, אפילו אם החצר אינה עומדת להשכרה, מכל מקום אם הדייר השחיר את הקירות באמצעות השימוש, חייב לשלם דמי שכירות, כיון שהוא נהנה בשווי דמי השכירות וערך החצר נחסר באמצעות השימוש. בנידון דידן אם הקונה עומד לשכור והשתמש בחצר שימוש שאינו מקובל ושמזיק לחצר, חייב לשלם דמי שכירות, אפילו אם החצר אינה עומדת להשכרה. אבל אם הזיק לחצר באמצעות שימוש רגיל, נראה שאינו חייב לשלם דמי שכירות, כיון שקונה שעשה נזק שקונים רגילים לעשות, פטור, כמו שנפסק בשו"ע סי' רלב סעיף יג. אמנם, היה אפשר לומר שאף בנזק הנובע משימוש רגיל יצטרך הקונה לשלם את כל ההנאה, שהרי כתב הקצות בסי' שסג סק"ד שאף המשחיר קירות אין עליו דין מזיק ואם לא היה גר בדירה לא היה חייב לשלם כלום על כך, ואף על פי כן אם גר בחצר ונהנה ממנו חייב לשלם דמי שכירות. אבל יותר מסתבר שקונה שהשחיר את הקירות פטור מדמי שכירות, שכל הקונה דבר שיש בו מום, הרי זה כאילו מחל לו המוכר על נזק שקונה רגיל לעשות. וצריך עיון ועיין לקמן הערה 17. )), או שהמוכר עצמו היה גר בה (( שאם המוכר היה צריך לשכור או לקנות דירה אחרת, בגלל שהקונה השתהה מלמצוא את המום, נמצא שהמוכר 'חסר'. ורק אם הדירה היתה עומדת ריקה, משום שיש למוכר דירה נוספת, אז יהיה הקונה פטור, אם לא הזיק את הדירה באמצעות השימוש. ונסתפקנו אם יש למוכר דירה נוספת, אלא שלצורך נוחיות או רחבות היה גר אף בדירה זו, אבל לאחר שמכר לא שכר דירה אחרת לצורך נוחיות זו. ולכאורה נראה שבאופן זה אין המוכר 'חסר', והקונה פטור מלשלם דמי שכירות. )). ויש אומרים שאפילו אם הקונה לא היה שוכר דירה לולא שקנה דירה זו, מכל מקום, אם המוכר היה משכיר את הדירה יש לנכות דמי שכירות (( בשו"ע סי' שסג סעיף ו נפסק שאם אדם שאינו עומד לשכור דירה גר ללא רשות בדירה העומדת להשכרה, חייב לשלם דמי שכירות, אף שהוא לא נהנה, שהרי לא היה שוכר דירה, אבל המשכיר 'חסר' בכך שלא היה יכול להשכיר את הדירה. הנתיבות בסי' רלב סק"ה מדייק מסתימת לשון השו"ע בסעיף טו שהוא הדין במקח טעות שהקונה צריך לשלם דמי השכירות אפילו אם הקונה לא היה שוכר דירה. וכן מדויק בלשון שו"ת הרי"ף שהבאנו בהערה 4 שדין מקח טעות שווה לדר בלי רשות. הנתיבות מסביר את הטעם, כיון שהקונה גרם נזק למוכר בכך שלא בדק את הדירה מיד, אם יש בה מום. ובכך מסביר גם למה צריך לשלם מלוא דמי השכירות ולא רק מה שנהנה, שהוא שני שליש של דמי שכירות, כפי שהדין הוא במזיק באונס שמשלם שני שליש כשווי ההנאה ולא את כל הנזק, ומסיים בצריך עיון אם אכן יש לשלם דמי שכירות מלאים. אבל דברי הנתיבות מוקשים, שהרי אם הקונה היה מזיק גמור בדרך שקונים רגילים פטור, כמו שנפסק בשו"ע סי' רלב סעיף יג, ולמה יש לחייב אם גר בדירה יותר מאשר היה מזיק בדרך רגילה. )).

2. וכן אם הקונה דבר מאכל ואכלו ולאחר מכן נודע לו שהמוצר היה פגום או שלא הכיל את מה שהיה אמור להכיל, מקבל כספו בחזרה, בניכוי מה שנהנה מהמוצר הפגום, ועיין בהערה (( מהטעם שכתבנו בדין הקודם, שכיון שהמקח בטל למפרע נמצא שהקונה אכל משל המוכר. ויש לעיין כמה צריך לנכות, אם מלוא השווי של האוכל כדין מזיק אוכל, או רק שני שליש כדין האוכל מאכל של חבירו באונס, שהוא פטור על הנזק ומשלם עבור ההנאה שני שליש, וכמו שפסק הרמ"א בסי' שצא סק"ח. ולכאורה נראה שהקונה אינו חייב לשלם על הנזק, שהרי מבואר בשו"ע סי' רלב סעיף יג שאם הקונה הזיק למקח בדרך שקונים רגילים להזיק, וכגון שקנה בד וחתך לפי המידה שהוא צריך, אינו חייב לשלם על הנזק. וכן פסק בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קפ במי שקנה סתם יינם ושתה אותו שאינו חייב לשלם אלא דמי יין בזול, כיון שאינו משלם אלא עבור ההנאה. אמנם, הנתיבות שהובא בהערה הקודמת סובר שקונה שהשתמש בדבר שיש בו מום חייב לשלם גם מדין מזיק, שהרי פסק שקונה דירה שעומדת להשכרה והוא לא היה שוכר וגר בו, חייב לשלם. אף שאינו נהנה, שהרי לא היה שוכר דירה, מכל מקום חייב על שגרם נזק למוכר בכך שהשתהה מלבדוק את המום. ואם כן אף באוכל יש לחייבו שווי האוכל וכדין מזיק. ואפשר שהחתם סופר אינו חולק על הנתיבות, שאם הקונה השתהה מלבדוק חייב על הנזק, אלא שבסתם יינם שאין לקונה אפשרות לבדוק סובר החתם סופר שחייב רק על ההנאה ולא על הנזק. ועיין בהערה הקודמת מה שהקשינו על דברי הנתיבות. בספר משפטיך ליעקב ח"ה סי' ח דן באחד שקנה רמדיה צמחית פגומה והתינוק אכל ויצא ללא פגע, ופסק שניתן לדרוש את הכסף בחזרה מדין מקח טעות, אבל כיון שהוא נהנה ממנו, יש לנכות עלות רמדיה צמחית אצל סיטונאי. ולכאורה היה צריך לחייב שני שליש מעלות רמדיה צמחית פגומה, שהוא שיעור של דמי אוכל בזול, כמבואר בגמ' ורש"י ב"ק דף כ ע"א, ולא עלות אצל סיטונאי. גם לא הדגיש שם שיש לשלם חלק מעלות מוצר פגום ולא מעלות מוצר תקין. )).

3. הקונה אוכל ומצא שהוא אסור באכילה ומכרו לגוי, כגון שקנה בהמה ונמצאת טריפה ומכרו לגוי בפחות ממה ששילם על הבהמה (( בדרך כלל קונה שמוכר חפץ לאחר שראה את המום שוב אינו יכול לבטל את המקח בטענת מקח טעות, וכמו שכתבנו בגליון הקודם דין 6. אבל דין זה שייך במקרים שהמכירה אינה מראה על ויתור על טענת מקח טעות. כגון שלא היתה לקונה דרך להודיע למוכר שהבהמה טריפה, ואם לא היה מוכר לגוי מיד יפסיד המוכר גם את הטריפה, שאז חייב למוכרו, כמבואר בשו"ע סי' רצב סעיף טז. או שהקונה סיכם מראש עם המוכר שאם תימצא הבהמה טריפה ימכרנה לגוי. או שהקונה היה מסופק בדין אם יכול לבטל את המקח ולכן המשיך למכור, עיין קובץ הישר והטוב חלק יא עמוד צב. )), הרי הוא מקבל חזרה את הכסף ששילם בניכוי כל מה שקיבל מהגוי. ואפילו אם קיבל מהגוי יותר ממה שמקובל לשלם עבור בשר טריפה, הריווח למוכר (( מקור דין זה הוא מהמשנה בבכורות סוף פ"ה "השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה… מכרוהו לעובד כוכבים או הטילוה לכלבים ישלמו דמי הטריפה". וכתב רש"י ד"ה מכרוהו "הלוקחים לעובדי כוכבים הואיל ולא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי טריפה בזול והוא יחזיר להם המותר". וכן כתב הרע"ב ד"ה מכרוהו "ישלמו לו (הלוקח למוכר) דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול" וביאר התוספות יו"ט "כלומר שכן דרך הטריפה שנמכרת בזול והא ודאי שאם מכרה ביוקר שמחשב כפי הדמים שקיבל". והיינו מה שכתבו רש"י והרע"ב דמי טריפה בזול, אינו שיעור מסוים, אלא מלוא הסכום שקיבל הקונה מהגוי, אלא שבדרך כלל הוא בזול. וכן כתב הסמ"ע בסי' רלד סק"ג "יחשבו כמה קיבל בעד הבשר שמכר ויחזיקנו הלוקח בידו במקום המעות שנתן להטבח ומה שיחסר לו ימלא הטבח המותר". וכתבו התוספות יו"ט והסמ"ע שהרמב"ם והמחבר שכתבו "יחשבו עם הטבח על דמי הטריפה ויחזיר להם הטבח את המותר", גם התכוונו לכך, שכל מה שקיבל הקונה מהגוי הוא בכלל דמי הטריפה. וכן פסק בשו"ת רע"א החדשות סי' לג, והטעם שכיון שהתברר שהמקח הוא בבעלות המוכר, כל מה שקיבל הקונה תמורתו הוא למוכר. )). ובמקרה שהמוכר ידע שהבהמה היא טריפה, ובכל זאת מכרה בחזקת כשרה, יש אומרים שהמוכר מנכה רק שווי בשר טריפה בשוק, והריווח ממה שהגוי שילם יותר הוא לקונה (( בפירוש אור גדול על המשניות שם מביא שבפירוש רבינו גרשום על הגמ' חולק על מה שכתב התוספות יו"ט וכתב "מכרוהו הלוקחים את הבשר לעובד כוכבים ביוקר… ועדיין לא נתנו את הדמים ישלמו לו דמי טריפה שהיא בזול ולא ישלמו לו כל הדמים שנטלו ממנה לפי שהוא מכר טריפה מדעתו". וכן דעת הלבוש ביו"ד סי' קיט סעיף יג שמטעם קנס חייב המוכר להחזיר לקונה את הפער שבין מה שקיבל לבין שווי טריפה, ואף אם הקונה מכר את הטריפה לגוי באותו מחיר שקנה מהמוכר. עוד מביא האור גדול שאף הפרי חדש ביו"ד סי' קיט ס"ק כג חולק על התוספות יו"ט וסובר שאם הקונה הצליח למכור ביוקר הריווח לעצמו וכאילו מצא מציאה "ואינו בדין שיכנס בחשבון כדי שלא יהיה חוטא נשכר". ובספר ערך ש"י סי' רכז סעיף ד כתב שהפרי חדש חולק על התוספות יו"ט רק במקרה שהמוכר ידע שיש בו מום, שאז יש טענה שלא יהא חוטא נשכר, אבל אם המוכר גם לא ידע, יודה להתוספות יו"ט שהריווח למוכר. ויש להסתפק בדברי הפרי חדש והלבוש אם דבריהם נאמרו רק כשמכר דבר האסור באכילה, שיש לקנוס אותו על שרצה להכשיל באיסור, או אף במומים אחרים יש לקנוס את המוכר על שניסה לגנוב. ולכאורה הטעם של מציאה מצא שכתב הפרי חדש שייך בכל מום, ויש להסתפק אם כוונתו להסתמך רק על הטעם של קנס שלא יהא חוטא נשכר, או שהטעם של מציאה מצא הוא טעם בפני עצמו גם ללא טעם שלא יהא חוטא נשכר. גם בשו"ת הר"י מיגאש סי' קכח כתב כסברת הפרי חדש שמציאה מצא וז"ל: "וכן מה שאמר לו (המוכר לקונה) תן לי מה שקבלת בה אינה טענה, לפי שאם קבל בה יותר על שוויה, השתדלותו וחריצותו היו סיבה בזה, ואין לנו לחייב אותו שיתן לו מה שבא לו ריווח מצד זריזותו והשתדלותו, לפי שאינו משרתו, אלא יתן לו סחורתו בלי תוספת, שהריוח שייך לקונה". ועיין בקובץ הישר והטוב חלק יא עמוד פז בביאור דעת הר"י מיגאש. )), ויש חולקים. ומספק אי אפשר להוציא ממון מהמוחזק. יש מי שכתב שדין זה הוא רק אם הקונה הפסיד ממה שנמצא מום, אבל בעל חנות שקנה סחורה פגומה ומכר אותה ללקוחות במחיר שקנה, אינו יכול לתבוע מהמוכר את ההפרש שבין סחורה טובה לסחורה פגומה, לכל הדעות, כיון שלא הפסיד מהפגם (( כן כתב הגר"ש רוזנברג שליט"א בקובץ הישר והטוב חלק יא עמוד עד ומביא ראיה לכך משו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' קמז שנשאל על לוי שקנה מראובן בגדים מסוג 'אלקימיאש', שהוא סוג מעולה, ומכר אותם ל'תוגר', ולאחר מכן נודע שהבגדים הם מסוג יותר גרוע והוצרך לוי לפצות את ה'תוגר' ובא לתבוע את ראובן. והשיב: "תשובה, לא נתברר מדברי השואל אם היה חזרת הדמים שחזר לוי לתוגר כל כך מעות שהפסיד מן הקרן, או שאפשר שאף על פי שאכל התוגר מעות, מכל מקום, לא פחת לוי מן הקרן שהוציא על הבגדים, ואם כן היה, אין כאן מקום שאלה כלל. שהגע עצמך שהבגדים היו בעין, ונמצא שלא היו אלקימיאש, הוי מקח טעות ונתבטל המקח, והיה חייב ראובן המוכר להחזיר הדמים ללוקח וליקח בגדיו, ועכשו שכבר נמכרו ולא הפסיד לוי מן הקרן שהוציא על הבגדים, אין כאן שאלה כלל". והבין הגר"ש מדבריו שבכל מקרה שהקונה לא הפסיד כלום מהמום, שהרי מכר את המקח וקיבל יותר כסף ממה שהיה מקבל מהמוכר אם היה מבטל את המקח, אינו זכאי לבטל את המקח. )). ואין הדברים מוכרחים (( נראה לפרש שכל חידושו של המהרשד"ם הוא שאם קנה סחורה במחיר סיטונאי, ומכר אותה במחיר קמעונאי במחיר זול, כיון שהיא פגומה, אם מחיר הקמעונאי של הסחורה הפגומה שווה למחיר הסיטונאי שהקונה שילם, אינו יכול לבטל את המקח. כיון שאם אין הקונה מחזיר את המקח בעין, עליו לנכות את שוויו לפי מחיר קמעונאי, וכיון ששילם פחות מכך, אין לו שום תביעה. אבל אם מחיר קמעונאי של סחורה פגומה נמוך ממה שהקונה שילם, אלא שהקונה רימה את הלקוחות, המהרשד"ם מסכים שהמוכר חייב לשלם את ההפרש. ולענין הריווח ממה שהקונה רימה את לקוחותיו, יהיה תלוי במחלוקת הפרי חדש והתוספות יו"ט שהובאה בהערה 10. )).

4. רוב הפוסקים סוברים שהקונה צריך לשלם עבור מה שאכל או השתמש, אפילו אם עדיין לא שילם עבור המוצר שקנה (( דין זה תלוי בטעם שהקונה חייב לשלם את הפירות, אם הוא מצד מחילה בטעות, שהמוכר הרשה לו לאכול פירות בטעות, ואם לא ישלם על הפירות יעבור באיסור גזל, ואם כן אין לחלק בין אם כבר שילם על המקח, או עדיין לא שילם. או אפשר, שאין איסור גזל, כיון שאכל ברשות, אלא שכיון שדמי המקח חזרו להיות הלוואה, אם יאכל פירות חינם הרי זה ריבית, ואם כן אם עדיין לא שילם על המקח, שאין כאן הלוואה, אינו חייב לשלם את הפירות. והנה מקור הדין שהקונה חייב לשלם את הפירות שאכל, הוא מהגמ' בב"מ דף סו ע"ב שאם המלווה לקח שדה כמשכון וסיכם עם הלווה שאם החוב לא ישולם תוך שלוש שנים יוחלט השדה למלווה, ופסקו בגמ' שהסכם זה אינו תקף משום שהוא בגדר 'אסמכתא' ולכן על המלווה להחזיר את השדה ואת הפירות שאכל. והנה לענין הפירות שהמלווה אכל תוך שלוש שנים, כשהחזיק בשדה בתורת משכון, סוברים הרי"ף והרמב"ם והשו"ע ביו"ד סי' קעב סעיף א, שהם ריבית קצוצה והמלווה חייב להחזיר. והתוספות בב"מ דף סז ע"א ד"ה פירי מאי והרא"ש בפ"ה סי' לד והרמ"א שם סוברים שאינם אלא אבק רבית והמלווה אינו חייב להחזיר. אבל לענין הפירות שאכל המלווה לאחר שלוש שנים, כשחשב בטעות שהשדה כבר הוחלט לו, סוברים כל ראשונים שהמלווה חייב להחזיר מצד מחילה בטעות. ולכאורה מה שמדמה המגיד משנה (עיין הערה 1) דין 'מקח טעות' לגמ' בב"מ, היינו לדין פירות שלאחר שלוש שנים, שהמלווה אכל בטעות, שסבר שהשדה הוחלט לו, אבל הב"ח בסי' רלב ס"ק יב והלבוש שם סעיף טו כתבו שאם הקונה לא ישלם עבור הפירות שאכל הרי הן ריבית. והב"ח מוסיף שאפילו לדעת התוספות והרא"ש שהפירות הן אבק ריבית ולא ריבית קצוצה, אין זה אלא לגבי אסמכתא שהצדדים התכוונו למכר וחז"ל בטלו אותו, אבל במקח טעות שלא היה מכר כלל לכו"ע הפירות הן ריבית קצוצה. עוד כתב הב"ח שאפילו אם הקונה עדיין לא שילם עבור המקח, הרי הוא חייב לשלם מדין מחילה בטעות. הסמ"ע מביא בשם הלבוש שהטעם הוא משום ריבית, ומקשה עליו שהרי אינו אלא אבק רבית, ואם כן לא היה הקונה חייב להחזיר, עוד מוכיח הסמ"ע מכך שהרמב"ם והשו"ע לא חילקו בין אם הקונה שילם כבר או עדיין לא שילם, אלא בהכרח שהטעם הוא משום מחילה בטעות. ונראה מקור לדברי הלבוש והב"ח שיש איסור ריבית מהרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פ"ו ה"א שכתב "וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף הרי כל הפירות שאכל רבית ומחזיר אותן, והוא הדין לכל מי שלא קנה קנין גמור מתחילה שהוא מחזיר את הפירות מפני שאם אכל את הפירות הרי זו רבית של תורה". ולכאורה אף מקח טעות היא בגדר זה שלא קנה קנין גמור. אמנם בספר מחנה אפרים בהערות על הרמב"ם בהלכות מכירה, הבין בדברי הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה שאם הקנין בטל מצד אסמכתא יש להחזיר את הפירות מדין ריבית, אבל במקח טעות יש להחזיר מדין מחילה בטעות, ותמה על המגיד משנה שמדמה שני הדינים. בספר ברית יהודה פרק כח הערה מב תמה על הסמ"ע שהקשה על הלבוש שאבק ריבית אין חיוב להחזיר, שכל זה לדעת התוספות, אבל הרמב"ם סובר שהפירות הן ריבית קצוצה. ועל כל פנים דעת הסמ"ע, הנתיבות בחידושים ס"ק יד, ביאור הגר"א בס"ק כג והמחנה אפרים שהטעם הוא משום מחילה בטעות, וכן משמע ממה שלא חילקו הרמב"ם ושו"ע בין אם הקונה שילם ובין אם לאו. גם הב"ח שסובר שיש איסור ריבית קצוצה מסכים שאף אם הקונה עדיין לא שילם, חייב לשלם את הפירות משום גזל. ואפילו הלבוש שלא הזכיר רק איסור ריבית, לא כתב במפורש שבמקום שאין איסור ריבית אין חיוב לשלם מצד מחילה בטעות, אלא שהסמ"ע דייק כן בדבריו. )).

5. יש מי שהסתפק אם גם במטלטלין מנכים דמי השכירות כמו בקרקע (( כן מסתפק בספר אור שמח הלכות מכירה פרק טז ה"ח, יסוד הספק הוא על פי המבואר בב"ק דף צז ע"א שקרקע אינה נגזלת, ולכן הדר בחצר חבירו העומדת להשכיר חייב לשלם דמי שכירות אף אם גר בה לשם גזילה, אבל במטלטלין, אפילו אם עומד להשכיר, אם המשתמש התכוון לגזול אינו חייב לשלם עבור השימוש ואם התכוון לשכור חייב לשלם דמי שכירות. ובמקח טעות שהקונה השתמש בטעות ולא היתה לו שום כוונה, לא כוונת גזילה ולא כוונת שכירות, יש להסתפק. עוד מצינו בחידושי הריטב"א ב"מ דף נ ע"ב שכתב וז"ל: "יתר על שתות ביטול מקח… והוי יודע שאם נשתמש הלוקח במקח יש לו ג' דינים, אם התשמיש היה קודם שהכיר באונאתו מחזירו כמות שהוא דהא ברשות עבד, ואם נשתמש בו אחר שהכיר באונאה קודם שיודיע למוכר מחל אונאתו שאם לא כן לא היה לו להשתמש בו כיון דהוי ביטול מקח, ואם הכיר אונאתו והודיעו ואח"כ נשתמש בו לא מחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו אם רצה המתאנה לבטל המקח". הרי שהריטב"א סובר שרק אם השתמש לאחר שידע מהאונאה חייב לשלם, ולא אם השתמש קודם כן. ובספר קרית מלך רב על הרמב"ם שם כתב שלכאורה הריטב"א חולק על הרמב"ם, שאם מדובר במקח שאינו עומד להשכרה, אף לאחר שידע מהאונאה לא יתחייב לשלם עבור השימוש. אבל בספר אור גדול על משניות ב"מ פ"ד מ"ג רוצה ליישב שאין מחלוקת ביניהם, אלא הרמב"ם מיירי רק בקרקע, והריטב"א הרי מיירי רק במטלטלין שהרי אין אונאה לקרקעות. וטעם החילוק בין קרקע למטלטלין ובין אם הודיע הקונה שרוצה לבטל או לא הודיע, הוא על פי מה שכתב הקצות בסי' שנד סק"ד שמטלטלין הנמצאים ביד אחר אינו ברשות הבעלים אלא אם הנפקד רוצה להחזיר בוודאות ואין לו שום טענה עליו, אבל במקח טעות שהקונה לא יודע שיש בו מום אינו ברשות המוכר. ולכן אין המוכר זכאי לדמי שכירות אלא לאחר שהקונה מצא את המום והודיע שמבטל את המקח, שאז המקח ברשות המוכר, אבל כשהמקח אינו ברשותו של המוכר אינו זכאי לדמי שכירות מהקונה, ובקרקע לעולם היא ברשות בעליה כל שהוברר שהיא בבעלותו. ומה שכתב הריטב"א "דהא ברשות עבד" אינו אלא כנגד התביעה לשלם את הפחת, שאם עשה ברשות אינו חייב לשלם את הפחת, אבל לענין דמי שכירות צריך סברא אחרת שאינו ברשות המוכר. ומהמשנה למלך בהלכות זכיה פ"ג ה"י ניתן להוכיח שיש חיוב לשלם דמי שכירות אף אם החפץ לא היה ברשות בעליו, שפסק במתנה על מנת להחזיר שאם המקבל השתמש ולאחר מכן נאנס החפץ ולא החזירו המקבל, שהמתנה בטילה והמקבל חייב לשלם עבור השימוש, אף שאף במתנה על מנת להחזיר אינה ברשותו של הנותן לפי הקצות. יש לציין שלדעת הלבוש והב"ח (עיין בהערה הקודמת) שיש איסור ריבית אם הקונה לא ישלם עבור השימוש, אין חילוק בין קרקע ומטלטלין, שהרי אף במטלטלין יש איסור ריבית, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' עב סעיף א, וכל הנידון הוא אם החיוב הוא מצד שהתברר שהשתמש בחפץ שאינו שלו. )), אבל רוב הפוסקים סוברים שאין חילוק בין קרקע למטלטלין (( האור שמח שם מביא בשם שו"ת הרשב"ש סוף סי' תעו שמחייב קונה בגד שלבש אותו לשלם עבור הלבישה, ומקורו מהרמב"ם שם. הרי שאין חילוק בין קרקע למטלטלין (ומה שאינו מחלק בין אם הבגד עומד להשכרה, נראה שמדובר שהבגד התקלקל מהלבישה, ועיין בסוף הערה 4). עוד מביא האור שמח בשם השלטי גיבורים בב"מ דף ל ע"ב (דפי הרי"ף) סוף אות א שכתב לעניין קונה סוס שחייב לשלם דמי שכירות. וכן סתם בספר ברית יהודה פרק יז אות יג, ובספר משפטיך ליעקב ח"ה עמוד קטז כתב שמסקנת האור שמח לחייב דמי שכירות גם במטלטלין, אולם המעיין שם יראה שאין דבריו מדוקדקים. )). ולכן אם קנה רכב והשתמש בו שלושה חודשים עד שגילה את המום, יקבל הקונה בחזרה מה ששילם בניכוי דמי שכירות לרכב כזה, אם הרכב היה עומד לשכירות או לשימושו של המוכר (( עיין בהערות 4-6 מה שכתבנו לעניין אם אינו עומד להשכרה או שהקונה אינו עומד לשכור. והנה במקום שתלוי בהנאה של הקונה, (כגון אם הרכב לא היה עומד להשכרה אלא שהקונה הזיק באמצעות שימוש לא רגיל, או אם נאמר שלא כהנתיבות שאף אם הרכב היה עומד להשכרה צריך שהקונה יהנה מהשימוש) והקונה יש לו רכב אחר ולא היה שוכר, אלא שנהנה מכך שחסך את הבלאי ברכבו האחר, נראה שחייב לשלם שווי הנאה זו, ובדומה למה שכתב הנתיבות בסי' רסד סק"ה, עיין שם. )). אבל ברוב המטלטלין שאין דרך לשכור אותם, לכל הדעות לא ינכו דמי שכירות מהקונה (( ואף שלאחר שהשתמש הקונה, שוב אין המוכר יכול למכרו כחדש, אין הקונה חייב לשלם את ההפסד, כיון שהזיק בדרך שקונים רגילים, וכמבואר בשו"ע סי' רלב סעיף יג. ועיין בסוף הערה 4 שהסתפקנו אם מצטרפים את הנזק של המוכר עם הנאת השימוש של הקונה ויהיה חייב לשלם כשיעור ההנאה, כמו בדר בחצר חבירו שעומד לשכור ובעל החצר הפסיד שהושחרו הקירות. ואם הקונה לא היה שוכר ודאי אינו חייב לשלם שכירות, וכן פסק בספר פתחי חושן פרק יג הערה כ לענין קונה בגד. בספר שמרו משפט ח"א סי' לג דן באחד שקנה סט כלים, וכתב שלא כדאי לקונה לבטל את המקח לאחר חמש שנים, כיון שינכו סכום גדול עבור דמי שכירות. ולפי דברינו לעולם לא יתחייב לשלם יותר מדמי המקח, שהרי ודאי לא היה שוכר כלים לחמש שנים, אלא קונה כלים אחרים, וההנאה של שימוש במשך חמש שנים היא פחות ממחיר הסט. אבל ברכב שכיח יותר שיהיה דינו כעומד לשכור, אף אם היה לו כסף כדי לקנות רכב נוסף, כיון שאדם לא קונה רכב נוסף אם יש לו רכב והוא מנוע מלהשתמש בו תקופה מסוימת. )).

6. אפילו אם הקונה השתמש בחפץ שקנה, אם המוכר יקבל את מלוא הכסף ממי שמכר לו ולא יפסיד מהשימוש כלום, אין מנכים את דמי השימוש (( דין זה שכיח היום מאוד בבעלי חנויות שיכולים להחזיר ליצרן או ליבואן מבלי להפסיד כלום. וכן פסק בספר מלוה השם פרק יז דין נ, לענין שאין איסור ריבית אם הקונה לא ישלם דמי שכירות, כיון שבעל החנות מחזיר ליצרן, יוצא שלא השתמש בחפץ של בעל החנות אלא של היצרן והיצרן לא לווה ממנו כלום, אלא בעל החנות, ובאופן זה מותר, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קס סעיף יג. ואף לפי מה שכתבנו בהערה 12, שאפילו במקום שאין איסור ריבית הקונה חייב לשלם מדין מחילה בטעות, מכל מקום אין תביעה של בעל החנות נגד הקונה, אלא של היצרן או היבואן. ואם היצרן הוא גוי אינו חייב לשלם לו מדין הפקעת הלוואתו, ואפילו אם היצרן יהודי בדרך כלל אינם תובעים דמי שכירות כשמדובר בסכום נמוך כדי לשמור על קשר טוב עם הלקוחות. )).

7. אדם שקנה חפץ ומצא בו מום והודיע למוכר שדעתו להחזיר את החפץ והשתמש בו לאחר ההודעה, יש סוברים שאם הקונה לא התכוון לשלם עבור השימוש, הרי הוא כגזלן שהשתמש ומנכים רק מה שירד ערך החפץ ולא דמי שכירות (( כן מביא בתשובות מיימוניות ספר קנין אות ז בשם מהר"ם על מום שנמצא בסוס שאם הקונה השתמש לאחר שנודע לו מהמום משלם מה שנפחת הסוס. ועיין בגליון 38 הערה 6 שהבאנו קושיית השלטי גיבורים בב"מ דף ל ע"ב אות א שאם הקונה השתמש לאחר שנודע לו מהמום, הרי איבד את זכותו לבטל מקח, והכנסת הגדולה מיישב שמדובר כשהקונה הודיע שדעתו לבטל את המקח, והסכים עמו בספר נחלת צבי ועוד. ומקור המהר"ם שמשלם רק את הפחת הוא מהגמ' בב"ק דף צז ע"א בתוקף ספינתו של חבירו, שאם הספינה אינה עומדת להשכרה או שהתוקף לא התכוון לשלם שכר, משלם רק את הפחת ולא דמי השכירות. ואם כן הוא הדין אם הקונה השתמש לאחר שביטל את המקח ולא התכוון לשלם שכר, אינו משלם אלא הפחת וכדין גזלן. גם בחידושי הריטב"א ב"מ דף נ ע"ב כתב לענין אונאה יתר משתות שאם הקונה השתמש לאחר שהודיע למוכר שדעתו להחזיר את החפץ צריך לשלם "מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו". דברי הריטב"א סתומים שלא ביאר איזה מבין השניים חייב לשלם, ולכאורה כוונתו שדינו כתוקף ספינה שאם התכוון לשלם שכר משלם שכר, ואם לאו משלם פחת. )). ואם החפץ עומד להשכרה והקונה התכוון לשלם עבור השימוש, המוכר יכול לדרוש דמי שכירות או מה שירד ערך החפץ, הגבוה מביניהם. ועיין בגליון הקודם דין 3 שיש פוסקים שחולקים וסוברים שקונה שהשתמש במקח אינו יכול לבטל בטענת מום, אף אם הודיע מראש על הביטול (( עיין בגליון 38 הערה 7 שבספר גליא מסכת סי' י חולק וסובר שאם הקונה השתמש לאחר שהודיע על ביטול מקח איבד את זכותו לבטל את המקח, ושדברי הריטב"א אמורים באונאה בלבד. )).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל