לתרומות לחץ כאן

קביעת רגע המוות בראי ההלכה

הרב פרופ' אברהם שטיינברג שליט"א – בעמח"ס אנציקלופדיה רפואית

א

בפתיחת דברינו יש להקדים, שדבר ללא עוררין הוא שלפי כל הגדרה שהיא, מהות המוות הינה הפסקת החיים באופן בלתי הפיך, והיינו שהמושג "מות קליני" וכדו' אין פירושו חזרה ממצב המוות – אלא שכל קביעת מצב המות בטעות יסודה, שהרי עכשיו התברר לנו שמצב המוות היה הפיך ויכול היה להשתנות.

והנה מבחינה ביולוגית מצב המות יכול אף להמשך כמה חודשים – שהגדרת המות הביולוגי הוא רק במצב שבו כל מערכות הגוף כולם מתות הן, ובדרך כלל משך הדבר הוא אחרי שלושה ימים לאחר קבורת המת. ועל אף שמבחינה הלכתית לכל הדעות דינו במת גמור, עדיין ישנם מערכות בגופו שעדיין פועלות וחיות. וא"כ מוכרחים אנו ששלב מסויים בתוך התהליך הביולוגי המתמשך הזה הוא הוא הקובע את שם המות אליבא דהלכתא.

וכמה אפשרויות עומדות בפנינו בבואינו לבחון את הרגע המכריע הלזה. א. מות לבבי ונשימתי – דהיינו מות הלב והמוח, על אף שהכליות למשל עדיין חיות ומתפקדות כרגיל ואפשר להשתמש בהן לצרכו של אדם אחר. ב. מות מוחי או נשימתי – היא הפסקה סופית של כל המוח ויכולת הנשימה, על אף שליבו עדיין פועל כסדרו. וכאן יש להדגיש שבין כך ובין כך – בכדי שיחשב האדם למת – צריכים אנו להפסקה סופית ובלתי הפיכה של אותו האיבר.

ב

ונפק"מ הלכתיות רבות תלויות בשאלה זו – אימתי הוא הרגע הקובע את המות: א. כלפי הטיפול באדם זה בשבת – שפיקוח נפש דוחה שבת רק לצורך אדם שהגדרתו ההלכתית היא שחי הוא. ב. כלפי חיוב קבורת המת ואיסור "בל תלין" שבהלנתו. ג. כלפי איסור טומאת הכהנים למת. ד. כלפי ירושת בניו. ה. האם ישנו איסור רציחה על אדם זה. ובימינו אף ישנו צורך הלכתי – רפואי בהגדרתו של אותו האדם וכגון שאדם זה תופש את המיטה האחרונה במחלקת טיפול נמרץ ועכשיו בא לפנינו חולה מסוכן שאפשר להצילו באותה מיטה האם מותר לנו לפנות את אותו האדם או שעדיין דינו כחי גמור. וכן האם מותר להשתיל בו איברים מאדם אחר – שרק באדם חי מותר ד"ז.

ג

בעבר הרחוק קביעת המות נעשתה ע"י נתינת נוצה לפני חוטמו של החולה, ואם זזה הנוצה ידעו שנשמה באפו וחי הוא. וכן שמו אזנם על בטן החולה בכדי לשמוע את פעימות לבו. וטעויות רבות ארעו בשל בדיקה שטחית זו, ועדויות הסטוריות יש בידינו שרבים נקברו בעודם בחיי חיותם, וד"ז הוביל בחלק מן המדינות להחלטה ע"י הקיסר שלא לקבור את המתים עד להופעת כתמי מות על החולה. ובכתב העת "בכורי העיתים" כ' משה מנדלסון שהצדק עמם – שאין לקבור עד שיוכח בודאות שהנקבר מת הוא. ובשעתו יצא היעב"ץ חוצץ נגדו וכ' שכל הנוהגים כן עוברים הם באיסור תורה ד"בל תלין". ואולם מצינו שהחת"ס בתשובותיו (חיו"ד סימן שלח) כ' שמנהגם של ישראל כן הוא – שלא לקבור בטרם הופעת כתמי המות. וע"ש שכ' אפשר שבאמת ד"ז בטעות יסודו – שכיון שהנהיגו הקיסר, יש שסברו שמקורו בדין תורה ע"ש.

ד

וביחס לעמדת ההלכה, מצינו שהראשון שהתייחס בדבריו במפורש לנושא זה היה מרן הרה"ג רבי משה פיינשטין זצוק"ל אלא שבדבריו מצינו מבוכה גדולה, שבתשובתו משנת תש"ל באגרות משה (חיו"ד סימן קמו) כ' שאדם נושם שמת מות מוחי דינו כחי גמור לכל דבריו, ואולם בתשובתו משנת תשל"ו (חיו"ד ח"ג סימן קלב) נשאל האם יש להוציא ממחלקת טיפול נמרץ חולה שמת מוות מוחי לצורך חולה אחר, והשיבם שודאי שיש להוציאו כדין מת גמור ע"ש, הרי שהדברים עומדים בסתירה מוחלטת זה לזה. וכמה חודשים טרם מותו בשנת תשמ"ה הוציא הגר"מ מכתב הבהרה ביחס לדעתו, ושם כתב שהקביעה היחידה היא הנשימה העצמית ואם אינו נושם חשוב מת. אלא שבזה לא תם הפולמוס סביב דעתו – שעדיין יש שטענו שהמכתב כלל לא נכתב על ידו וזוייף ע"י אחר.

ובכאן יש להבהיר שמות מוחי פירושו מותו של ה"מוח הגדול" כך שלא יהא מודע לסובבים אותו, וכן מותו של "גזע המוח" היא מערכת השליטה על כל מערכות הגוף, והאופן לבדיקה זו נעשה בבדיקת "היעדר נשימה".

ה

וכאן הננו ניגשים לשאלה האם מותו של הלב הוא הקובע המות, או מותו של המוח. והנה בגמ' יומא (פה, א) נאמרו ב' דיעות חלוקות ביחס לאופן לבדיקת חיי האדם שנפל עליו הבית בשבת, האם מפנים ממנו את הגל "עד חוטמו" והיינו בדיקת הנשימה. או "עד לבו" היא בדיקת פעימת הלב. והביאה בגמ' סמך לדברי הסובר דעד חוטמו מדכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים" הרי דעיקר החיים תלויים הם בנשימת האף, ויש לידע היאך חלק אותו שסבר שפיקוח הגל הוא עד לבו על מקרא מפורש המורה לכאו' דלא כדבריו.

ואולם באמת מצינו ברוב הדפוסים הישנים וכן בדברי כל הראשונים שם שלא גרסו "עד לבו" אלא "עד טבורו" וכ"ה בהדיא בדברי הירושלמי יומא (פ"ח ה"ד), ולפי"ז אליבא דכו"ע קביעת החיים והמות היא ע"י הנשימה בלבד, וכ"מ שנחלקו הוא באופן הראוי לבדוק האם נושם הוא – האם הוא ע"י אפו או ע"י טבורו. וברמב"ם הל' שבת (פ"ב הי"ח) פסק שהבדיקה היא עד חוטמו וכ"ה בשו"ע או"ח (שכ"ט ס"ג) ע"ש.

ואולם יעוי' בשו"ת חכם צבי (סימן עז) שנשאל על משרתת שפתחה עוף ועזבתו למספר רגעים, וכשחזרה נוכחה לדעת שאין בו לב, וכשבאה השאלה לפני הפוסקים באותו הזמן פסקו שטרף הוא, אך החכם צבי פסק שכשר הוא כיון שאין אפשרות כלל שיהא בע"ח כל שהוא שיחיה בלא לב ולו רגע אחד בלבד ע"ש. ומדבריו הללו הסיק החת"ס הנזכר שבכדי לקבוע המוות צריכים אנו לתשלום שלושה תנאים, שיהא מונח כאבן, שלא תהא בו שום דפיקת הלב, ושלא ינשום ע"ש.

אמנם על מקור הדבר מדברי החכם צבי יש להעיר, שהמעיין בתוך דבריו יווכח שכ' שהנשימה היא דרך הלב, וא"כ אפשר שהנחה זו שרבים תפסו כמותה בימים ההם היא היא שהביאתו למסקנתו ההלכתית, ואולם היום שנודע שאין בלב סיוע למערכת הנשימה כלל, אפשר שאין הדבר כן.

ו

ואף בעמדת פוסקי דורינו מצינו דיעות חלוקות, שמות ביולוגי היא מיתת כל המערכות כנ"ל – אינה מוסכמת לכו"ע. אלא שדעת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ומרן הגר"ש ואזנר שליט"א שמות לבבי – נשימתי הוא קובע המות, וכן היתה אף דעתו של מרן הגרא"י וולדנברג זצוק"ל. ברם דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שמות מוחי הוא קובע המות – והיינו שימות כל המוח כנ"ל. ודיעה שלישית מצינו בד"ז – היא דעת מרן הגר"מ פיינשטין הנ"ל – שמות נשימתי הוא קובע רגע המות, וכן היא דעת מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א, וכן פסקו הרה"ר לשעבר הגר"א שפיר"א זצוק"ל והגר"מ אליהו זצוק"ל.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. בקשר ליעב"ץ – הרי כאשר נשים על המשקל את איסור הלנת-המת מול חשש איסור רציחה ברור שאין לקבור אותו כל עוד אין וודאות מוחלטת למיתתו. מה גם שבעוד שאת אסור רציחה עוברים בקום ועשה הרי שאת איסור הלנתו עוברים בשב ואל תעשה.

  2. ברור שגם היעב"ץ הסכים שככל שיש ספק הכי קטן אין לקבור, השאלה האם יש ספק… ובזה הוא סבר שאין כאן צד סביר שנכון בגללו לדחות קבורה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *