כבתה זקוק לה

רבני בית ההוראה
כ"ג כסלו ה'תשע"ב

הרב שמואל ברוך גנוט

שבת כא, א: אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ורב חסדא אמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה  וכתב רש”י: זקוק לה – לתקנה, הלכך: צריך לכתחלה לעשות יפה, דילמא פשע ולא מתקן לה. והפנ”י דקדק אמאי כתב רש”י דדילמא פשע בה ולא נקיט דשכח  או לא שם את ליבו ולא הדליקה שוב, עי”ש.

והנראה דהנה יש לחקור האם למ”ד כבתה אין זקוק לה הכוונה דכיון שכבתה א”כ איגלאי שההדלקתו הראשונה לא היתה כהוגן וכעת זקוק להשלים את מצוותו הראשונה, א”ד דכיון שהדליק בראשונה, שוב התקיימה מצוותו, רק מכיון ועדיין לא השלים את חוק שעור הדלקתו, לכן צריך הגברא להדליק שוב. ולפי”ז י”ל דזהו כוונת רש”י, דאכן אין חסרון במעשה המצוה הראשוני שעשה, וע”כ אינו צריך לישב ולצפות ולראות כיצד יפול דבר בנרו והאם הנר ייכבה, ולכן אם לא שת ליבו שהנר נכבה, שפיר קיים מצוותו, וחסרונו הוא רק כאשר ראה שהנר כבה, ופשע ולא הדליק שוב.

והכי נראה מדברי הרמב”ן, דכתב: “הא דאמרינן כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ק”ל מנ”ל שמותר להשתמש לאורה, דלמא אף בשבת אין מדליקין בהן לפי שכבתה זקוק לה ובשבת אי אפשר להזקק לה. ואיכא למימר דס”ל לתלמודא כיון דבשבת א”א להזקק לה, לא חיישינן ומדליקין בכל השמנים, דכיון שאפשר שלא יכבו אע”פ שפעמים שכבין, לא איכפת לן, ושבת למ”ד כבתה זקוק לה דינו שוה לחול למ”ד כבתה אין זקוק לה כשם שבחול מותר להדליק בשמנים הללו ואם כבו אין זקוק לה אף בשבת כן לדברי הכל, ואין מחזרין להדליק בפתילות ושמנים אחרים, שבשבת לדברי הכל כבתה אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצות הדלקה בלבד, אבל קשיא לן מה שפי’ רבינו הגדול ז”ל ש”מ כבתה אין זקוק לה מדקאמר מדליקין בהן בשבת דאי כביא לא מצי מדליק לה, ולפי פירושנו אין ראיה משבת דלכ”ע אין זקוק לה אלא מחול מדלא חיישינן דלמא פשע כדפרש”י ז”ל”, עכ”ל. והיינו דהרמב”ן סבר דכבתה זקוק לה פי’ דאין חסרון במצוה קמייתא דיליה, דא”כ אזי זה שכבתה הוא חסרון בעצם מעשה המצוה הראשוני, ושפיר היה עלינו לחשוש שיכבה ויפסיד מצוותו. אלא ס”ל רק שנאמרה ההלכה שידליק שוב כדי להשלים זמן שעורו. אך בשבת דא”א להדליק שוב, ממילא לא איכפ”ל שכבתה.

ויש להכריח כן מעט, דאף למ”ד כבתה זקוק לה הכוונה שאין חסרון בהדלקתו הראשונה, אלא שהצריכוהו להדליק שוב, דהנה אנו מברכים ברכה בשעת ההדלקה, וא”נ דאם הנר כבה הוי חסרון בעצם המצוה ומעשה ההדלקה, א”כ יקשה האיך מברכים על הספק, והרי דברים שבכל יום שהנרות נכבים, והוא דבר המתרחש הרבה בכל בית, וא”כ נמצא שיתכן שהברכה תהיה לבטלה. ועי’ פסחים (ז, ב) חוץ מן הטבילה ושופר בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי אלא שופר מאי טעמא וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי. ובירושלמי ברכות (פ”ט ה”ג) נאמר:  יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתה, מעתה משיבדוק הסימנין, חזקת בני מעיים כשרים. ועי’ שבולי הלקט (הלכות מילה סי’ ד). וא”כ חזי’ מד’ הירושלמי דמברכים על השחיטה רק משום חזקה, הרי דבמקום שישנו חשש שהמצוה לא תעלה יפה, חיישינן לברכה. וא”כ מדוע לא חוששים שיכבה הנר והאיך יברך. (וקשה לומר שיכול לברך, כיון שיכול להשלים מצוותו ע”י שידליק שוב. כי לעיתים לא ישים את ליבו שהנר נכבה, או שיראה כן אחר השיעור שתכלה רגל מן השוק וכדו’). אלא דכיון דאף אם  יכבה אכתי קיים מצוותו הראשונה, ורק חייבוהו להדליק שוב, ע”כ אין חסרון בברכתו. 

 והנה התרומה”ד (סי’ קב) כתב וז”ל: שאלה: הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע”ש קודם קבלת שבת, שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה”ג או לאו? תשובה: יראה דאין זקוק לה אפילו כה”ג. ואע”ג דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך, והיינו צאת הכוכבים ולא קודם,משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה. וא”כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה. ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב”ו להדליק נר חנוכה, ואע”ג דאכתי ליכא מצוה, ע”כ היינו טעמא דמשום דא”א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה. כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא דעליה בריש יבמות  (ו, א בד”ה שכן), שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו. ואפ”ה בעי למימר התם דלידחי ל”ת שיש בו כרת. הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר.

וראיתי מקשים מה הוכיח התרומה”ד מהא דמברכין על המצוה דהוי כהתחלת המצוה בהכשר, והרי שפיר אפ”ל דהדלקת הנרות בער”ש לא נחשבת להתחלת המצוה כלל, רק מכיון שא”א בענין אחר, ע”כ מברכים בשעת ההדלקה. (ובאמת התרומה”ד עצמו נחית לזה וכתב כנ”ל: ” ואע”ג דאכתי ליכא מצוה, ע”כ היינו טעמא דמשום דא”א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה”. ואולם לדברינו יבואר יותר בס”ד).

ולדברינו י”ל דהוכחת התרומה”ד היא דהנה אם במקום דקי”ל כבתה זקוק לה חסר בעצם מצוותו הראשונה, א”כ האיך מברכים על ההדלקה, הרי יתכן שהנר יכבה ואז תהיה ברכתו לבטלה. וכאן א”א לטעון ולומר שידליק את הנר שוב, כפי שניתן לעשות בימות החול. שהרי בשבת א”א להדליק הנר שכבה. אלא בהכרח, וכך הוכיח התרומה”ד, בהכרח שנחשב שהמצוה החלה עם ההדלקה, למרות שהדליק עוד קודם שקיעה”ח, וממילא גם בער”ש כבתה אין זקוק לה.

 

בדברי המאירי בדמיון כבתה” דנר שבת לכבתה” דנח

 

המאירי (בפ”ב דשבת, ריש הל’ חנוכה) כתב דברים מופלאים, וז”ל: “כל פתילות ושמנים שאמרו עליהם חכמים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי’ בשבת שבה, ולמדת מכאן שני דברים. א’שממה שהתרת כן בשבת, אתה למד שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה, שאלו היה מותר להשתמש לאורה, לא היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת, שהרי היה שם חשש שמא יטה. והשני הוא שלמדת שמאחר שהדליק נר חנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה ויצא ידי חובו במה שהדליק, שאלמלא כן היאך היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת ונמצאת גורם לכיבויים ואי אתה יכול לחזור ולהדליקן, ולא עוד אלא שאף בחול היה אסור שמא יתרשל אחר כבויין, וא”כ זו השניה אתה למד אותה בין מהדלקת חול בין מהדלקת שבת. ואע”פ שגדולי הפוסקים הביאו את שתיהן מהדלקת שבת סוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם. ועוד שאין ללמדה משבת שמ”מ הייתי אומר שבשבת הוא שאין זקוק לה שאף בשל עצמה כן, הא בחול זקוק, עכ”ל.

ודבריו צ”ע, שמהו הקשר והדמיון להא דבשבת אמרי’ דכבתה אין זקוק לה להא דנ”ח. ומו”ר הגרש”מ דיסקין זצ”ל ניסה לתרץ בזה דאפשר דהמאירי סבר שגם הדלקת נ”ח ענינה לכבוד היום ובזה מתקיים הפרסומי ניסא, ולכן סבר שאם נר שבת שהוא לכבוד היום וכבה אין זקוק לה, א”כ כ”ש נר שהוא לכבוד היום דחנוכה לא עדיף ממנו, אך כתב דהוא דוחק לפרש כן בד’ המאירי וצע”ג. (ואם כדבריו, ייקשה אמאי לא נילף מהכא גם להדלקת נ”ח בימות החול).

והנראה בס”ד בביאור ד’ המאירי ובהקדם ד’ החת”ס (שו”ת ח”ו סי’ ז) דהביא ד’ תרומה”ד הנ”ל דבע”ש מברכים ‘וציונו’ דהתם א”א בענין אחר, וכתב ע”ז כך: “ולפע”ד לא היה צריך לדחוק בזה כלל, דבנר חנוכה א”א לשמנה ימים בלי שבת, וא”כ חשמונאים שתקנו הדלקת חנוכה, מעיקרא הכי תיקנו להיות זמן הדלקתו קודם לילה, ושייך ‘וציונו’ שהרי המתקנים כך ציוו מעיקרא”, עכ”ל. והיינו דכיון שא”א להדליק נ”ח בשבת אחר השקיעה, ע”כ זאת גופא תיקנו, שבער”ש מדליקים קודם השקיעה.

והנה יש להעיר האיך תיקנו להדליק בער”ש אי כבתה זקוק לה, והרי יתכן מאד שהנ”ח ייכבה וא”נ שכשנכבה הנר חסר במצוותו, נמצא שלא הדליק וגם ברכתו לבטלה?  אלא בהכרח שזאת גופא היתה התקנה של הדלקת נ”ח בער”ש, שתהיה ההדלקה כהדלקת נר שבת, שכשם שבנר שבת כבתה אין זקוק לה לא בגלל פטור אונס, אלא דזה גופא היתה התקנה, להדליק את הנר מבלי צורך לשומרו שלא יכבה, כן הוא ג”כ עיקר התקנה דהדלקת נ”ח בער”ש, שגוף התקנה היתה דכיון א”א להדליקה כיון שאסור להדליק נר בשבת, לכן נתקנה תקנה דכך היא מצוותה, דאם ייכבה הנר א”צ להדליקו שוב, ולא רק מטעם דאונס רחמנא פטרי’. וממילא י”ל דכך נתקן רק בהדלקת ער”ש, אך לא בהדלקת נרות ימות החול, כי אז ניתן להדליק הנר שכבה וע”כ כבתה זקוק לה.

(ובעצם ד’ המאירי דכ’ דבנר שבת כבתה אין זקוק לה יש להבין, דבשלמא א”נ כדעת הראשונים דהדלקת נר שבת מדין כבוד הוא, אכתי י”ל דמתקיימת מצוותו בעצם ההדלקה ואי כבתה אין זקוק לה. אך המאירי הרי סבר (לקמן בפ”ב דשבת) דהדלקת נ”ש מדין עונג שבת הוא (דכתב: “הדלקת נר בשבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה”), ופשוט שאם לא התענג בשבת גופא אזי לא קיים מצוותו,וכ”כ הגר”א בביאורו בסי’ תקמ”ט ועיין בזה בחידושי הגרי”ז סטנסיל. א”כ מדוע באמת אם כבתה קודם השקיעה אין זקוק לה?  וצ”ל דאה”נ ואכן א”א להוכיח דהמאירי סבר כהתרומה”ד דאם כבתה אף קודם השקיעה  אין זקוק לה, אלא כוונתו היא (כפי שביאר לי ידידי הרה”ג ר’ יוסף כ”ץ שליט”א) שכיון שבהדלקת נר שבת צריך לקבל שבת, או שכבר נכנסת השבת, וא”א לשוב ולהדליקה, ע”כ עצם תקנת חכמים היתה דכבתה אין זקוק לה. והדברים יתיישבו יפה עם דברינו הנ”ל בעזהית”ש).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *