הרב הגאון רבי שלמה דיכובסקי שליט"א – אב"ד ירושלים
א
ברמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה א וז"ל, בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו', וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. ולהלן שם הלכה ב הוסיף וכתב, כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" וכו', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה וכו' עכ"ד.
הרי נתבארה דעתו שחובת הציות נאמרה רק ביחס לבית הדין הגדול שבירושלים. והנה בי"ד זה עבר ובטל מן העולם מעט קודם חתימת התלמוד וכמו שיתבאר להלן, וא"כ לכאו' לדברי הרמב"ם אף מצוה זו אינה שייכת בימינו אנו.
ואולם יעוי' בספר החינוך מצוה תצה וז"ל, מצוה לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להן לישראל בכל זמן ע"כ. ומפורש בדבריו שמצוה תמידית היא ובכל זמן היא נוהגת. ודבריו נתפרשו יותר בהמשך דבריו שם שכתב, ונוהגת מצוה זו בזמן שבית דין הגדול בירושלם בזכרים ונקבות, שהכל מצווין לעשות כל אשר יורו. ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ראש השנה כה, ב] "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם", יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה עכ"ל.
ובמנחת חינוך מצוה תצו הקשה על דברי החינוך שהרי מדברי הרמב"ם מבואר שלא שייכת מצוה זו אלא בביה"ד הגדול שבירושלים ומנין לו להחינוך שאף חכמי כל דור ודור בכלל זה.
ב
ולבאר הדבר יש להקדים כאן דברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה שכתב, נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל וכו'. וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת, ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו וכו'.
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא, אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל עכ"ל.
הרי נתבררה דעתו שאף שביה"ד הגדול בטל מממקומו בלשכת הגזית כמה שנים קודם חתימת התלמוד, עכ"פ התלמוד הבבלי הרי הוא יוצא מן הכלל הזה ומחוייבים לנהוג כהוראותיו כל תפוצות ישראל. וטעם הדבר נתפרש אף הוא בדברי הרמב"ם "הואיל וכל הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל".
ג
והנה יעוי' עוד בדברי הרמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א שכתב, ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך. ובהלכה ב שם כתב, בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין וכו' ע"ש.
ויעוי"ש בכסף משנה שהקשה ע"ד הרמב"ם שא"כ מאיזה טעם אין בכוחם של האמוראים לחלוק על התנאים שהרי אין החיוב הלזה שייך אלא בביה"ד הגדול. וע"ש שכתב לישב שמיום חתימת המשנה "קיימו וקבלו" שהדורות האחרונים לא יחלקו על דבריהם של הדורות שקדמו להם. ומזה הטעם אף אחר חתימת התלמוד קיימו וקבלו עליהם עם ישראל ורבותיו שלא יהא אפשר לסתור דברי הגמרא. וממוצא הדברים למדנו א"כ שע"י קבלת העם את התנאים והאמוראים לסמכות הכוללת שא"א לסותרה, בזה נכללת אף היא בזה הכלל שבמצות "לא תסור" ואין לסור ימין ושמאל מדבריהם.
ד
וביחס לדבריהם של הגאונים הם חכמי הדור אחר התלמוד מצינו שנחלקו הרא"ש והראב"ד, דיעוי' בדברי הרא"ש פ"ק דסנהדרין סימן ו שהביא דעת הראב"ד שאף ע"ד הגאונים אין לחלוק אם לא בקושיא מפורסמת, וע"ש שכתב שדבר זה אינו מן הנמצא. ואולם הרא"ש שם פליג ע"ד וכתב שאפילו דברי הראשונים – הם הדור שאחר הגאונים שקדם לדור של הרא"ש אםשמע שכן אומרים וישרו בעיניו הרי הוא חשוב טועה בדבר משנה, ואולם אם לא ישרו בעיניו והביא ראיות המקובלות לאנשי דורו יכול הוא לסתור את דבריהם ע"ש.
וסתירת האחרונים בדבריהם את דברי הראשונים – יעוי' במ"ש התומים סימן כה בקיצור תקפו כהן שרוה"ק נצנצה בבית מדרשם שם בעל השולחן ערוך והרמ"א ואין לחלוק על דבריהם ואין אדם יכול לומר "קים לי" כלפי דיעה שלא נזכרה בשו"ע והרמ"א.
ה
והעולה מן הדברים ביחס אלינו בדורינו אנו שאדם שקיבל על עצמו דמות רבנית כסמכותו ההלכתית העליונה הרי הוא מצווה ביחס אליה ב"לא תסור" וחייב הוא לסור למשמעתו בכל הליכותיו – שכלפיו הרי הוא כתלמוד הבבלי שכיון שנתקבל ע"י העם שוב אסור לסור מדעתו, וכשם שאף עתה מחוייב הוא האדם לסור למשמעתו של בית הדין שבעירו אף שאינו מצווה לשמוע בקול הית הדין שבעיר אחרת – כיון שכלפיו זו היא הסמכות ההלכתית העליונה, א"כ הוא הדין והוא הטעם ממש שייך אך בגדול הדור או בחכם גדול שקיבלו האדם על עצמו. ומכאן למד בעל ספר החינול שאף החכם הגדול שבדור הרי הוא בכלל ציווי זה.
