גילויו של מלך המשיח עם נפילתו של ישמעאל

רבני בית ההוראה
כ"ג כסלו ה'תשע"ב

הרב יונתן פרידמן שליט”א

א

פרשת חיי שרה עוסקת במעבר של הדור הראשון של האבות הקדושים לבין הדור השני, והנה לאחר סיפור קבורת אברהם  טרם התחילה התורה לספר מענינו של יצחק מרחיבה התורה בתיאור תולדותיו של ישמעאל, ונראה מהדברים כאילו גם ישמעאל משתייך לעניין העיקרי שבפרשתנו, היינו המעבר שבין בחינת אברהם לבחינת יצחק.

הפתח לביאור הדברים נמצא בדברי בעל הטורים המוסבים על הפסוק האחרון בפרשתנו שכתב: “על פני כל אחיו נפל” וסמיך ליה ”ואלה תולדות יצחק” – לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק” עכ”ד.

לדבריו, אברהם מיצג את התקופה בה עם ישראל עמל ומתרכז בעבודתו לקראת ה”ימים אשר אין בהם חפץ”, לעומת זאת מסכת חייו של יצחק מרמזת היא על התקופה של אחרית הימים הם ימות המשיח, יצחק – מלשון צחוק, התקופה שעליה הובטח “אז ימלא שחוק פינו”. והחוליה המקשרת בין אברהם ליצחק הוא ישמעאל, והגשר בין תקופת אברהם לתקופתו של יצחק הוא רק על ידו של ישמעאל.

הרמב”ם ב”איגרת תימן” כותב: “…דוד המלך ע”ה כשהראו לו ברוח קדשו הרעות אשר יעברו על ישראל, לא צעק לא בקש ולא ילל תשועה זולת ממלכות ישמעאל. ואמר ”אויה לי כי גרתי משך שכתי עם אהלי קדר”, וכבר הורגלנו עצמינו קטנים וגדולים לסבול הכנעתם”.

ב

בפרשת לך לך נאמר: “ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו” והרמב”ן הביא בשם המדרש וז”ל: כי דרשו בזה רמז לארבע גלויות, אמרו ”אימה” זו גלות בבל, ”חשכה” זו מדי, ”גדולה” זו מלכות אנטיוכוס, ”נופלת עליו” זו אדום ע”כ.

כאן – במעמד כביר זה מתגלה לאברהם כל עתידו של עם ישראל, ארבעת הגלויות, והנה מה רבה הפלא שמטעם כל שהוא נגוז ונעלם מחזון זה גלות ישמעאל, אותה אומה כה קטלנית אשר מידה הארורה אנו סובלים כה קשות מדוע איננה מכלל הגלויות.

 

ג

וכדי לעמוד על פשר הענין יש להקדים, הרי הקב”ה שליט על כל העולמות על כל רוחות השמים ואין שום מקום פנוי משליטתו ומיחודו וכמו שאומרים ”שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד” – כנגד ארבעת רוחות השמים, כנגד זה חותרים ארבעת המלכויות לנתק את העולם מעולמו של הבורא ולהשתית את מלכותם במקום מלכות השם, כך כל מלכות ומלכות ברצונה להשליט את מלכותה ולקבוע שהיא המלכות הדומיננטית, מלכות החותרת לדחוק רגלי השכינה.

לעומת זאת שונה היא במהותה מלכות ישמעאל – ואיננה ככל האומות, דהנה התייחד ישמעאל בכך ששמו של הקב”ה שזור הוא בשמו של ישמע – אל, כמובא במדרש וז”ל: הואיל והשוה הקב”ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל אוי מי יחיה בימיו שנאמר אוי מי יחיה משמו אל ע”כ.

כוחו של ישמעאל אינו כשאר ארבעת המלכויות שאין הוא בא ככח המתנגד המתיימר להוות תחליף למלכות שמים – אלא אדרבה בא כוחו הוא, הוא ג”כ מיצג את מלכות שמים, שמו של הקב”ה שזור הוא בתוך שמו. ומוצאים אנו שהקב”ה מאציל כוח לישמעאל: “ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפרתי אותו והרבתי אותו במאד מאד” – כאן מתגלה סודו וכוחו של ישמעאל, הקב”ה מעניק לו חסות וממשלה ונבחר גם הוא להיות מיצג של בורא עולם.

ישמעאל מצטיין לא רק באמונתו, גם במילתו קרוב הוא ליצחק שכן גם הוא נימול, אולם אין מילתו שלמה שהרי “מל ולא פרע”. ויסוד הדבר היינו שבטרם ציווי הקב”ה לאברהם על ברית המילה נאמר הרקע והיתד בו תלויה היא מצות ברית זו, שכך נאמר: “התהלך לפני והיה תמים” – שתאמין שרק אני בעל היכולת. והיינו, שחותם הברית הוא החותם שכל גופו של אדם כולו משוייך להקב”ה, אות ברית – תמים בגופו כקרבן שאין בן מום.

ומשום כך ישמעאל – שאמונתו פגומה, מנושל הוא מקיום הברית ולפיכך רק מל ולא פרע, אות האמונה אינו חקוק בבשרו. ובפן אחר, עומק עניינה של המילה מצינו שנבאר בדברי הרמב”ם במורה נבוכים שיסודו הוא בהחלשת התאווה שבאדם. בברית המילה האדם מוסר את נפשו ואת אנוכיותו למען הבורא. ישמעאל – הגם כשמקיים הוא את צו הבורא אין הוא מקיימו בשלמות ולכן מל ולא פרע, משום שאין ביכולתו למסור נפשו ולנתק את מאווייו ואת רצונותיו מאופן מוחלט, ותמיד משייר הוא לעצמו פינה של תאווה, – של מילה ללא פריעה.

ד

יצחק לעומתו, מידתו היא מידת הדין והגבורה – ”גבורת יצחק”. כנגד חסד ישמעאל – חסד חסר גבולות, בא יצחק ומשתית את מידת הגבורה, את הצמצום, את הנתינה השקולה והמבוקרת תחת אמות מידה, של דין (דין – מלשון די).

נמצינו למדים שכדי לגבור על ישמעאל צריכים מסירות נפש שלמה, מסירות של עקידת יצחק, בלב שמח ובאמונה תמימה.

“ויצחק בא מבאר לחי רואי” – מכאן דרשו חז”ל שתיקן את תפילת המנחה, באותו מקום שהמלאך מתגלה להגר על הצלת ישמעאל לשם פונה יצחק לתקן את תפילת המנחה לפנות ערב. הגר גם היא מפצירה מתחננת ומעתירה, אבל זו היא תפילה של חיסרון של אין ברירה, יצחק לעומתה מתקן תפילה לפנות ערב, לאחר שהאדם חוזר לביתו ומסיים לעשות לביתו – פונה הוא בהודאה לד’ על כל מה שהטיב עימו. זוהי גדולתו של יצחק, מסירות ללא גבול ואמונה שלמה. בכוח זה יהיה ניצחוננו באחרית הימים ובזכותו של יצחק ”ימלא שחוק פינו”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים