גדר מצות ספירת העומר

רבני בית ההוראה
כ"ג כסלו ה'תשע"ב

הרב מנחם מרגלית שליט”א

א

המשנ”ב סימן תפט הביא מחלוקת אחרונים אם אמרינן לגבי ספירת העומר שומע כעונה, דהלבוש והחוק יעקב סוברים שלא מועיל, וכמו שלענין לולב דרשינן ”ולקחתם לכם” – לכל אחד ואחד, כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד לספור בעצמו, ברם דעת הפרי חדש להקל בזה, וסובר שמועיל שישמע ספירת העומר מחבירו.

והנה שיטת הלבוש והחק יעקב שלא מועיל לצאת בספירת העומר בשמיעה מדין שומע כעונה צ”ב רב – שהרי בכל התורה כולה מצינו שמצוות שתלויות בדיבור, אדם יוצא בזה בשמיעה מחבירו מחמת הדין של שומע כעונה, ומאי שנא ספירת העומר משאר המצוות שלא מועיל בה שמיעה מחבירו וצריך לספור בעצמו.

ב

ובביאור הדבר נקדים מה שכבר נודע בגדר מצוות ספירת העומר, דהנה דעת הבה”ג שאם אדם דילג יום אחד שלא ספר בה – מכאן ואילך אינו יכול להמשיך לספור ספירת העומר והפסיד את המצוה. ולהלכה נפסק לחשוש לשיטת הבה”ג, ואם אדם שכח לספור יום אחד מכאן ואילך סופר בלא ברכה.

ומחלוקת נוספת מצינו בראשונים גבי מצות ספירת העומר – האם מצותה היא דוקא בלילה או לא, דיש מהראשונים שסוברים דאם לא ספר בלילה אינו יכול לספור ביום, ויש שסוברים שגם אם לא ספר בלילה וסופר ביום מקיים בזה בדיעבד את מצות ספירת העומר. ולהלכה אין הכרעה ואם אדם שכח לספור בלילה צריך לספור ביום ללא ברכה.

והנה באופן שאדם שכח לספור בלילה וספר ביום בלא ברכה כתב במשנ”ב ס”ק לד שמכאן ואילך סופר בברכה משום דהוי ספק ספיקא לחיובא, – ספק שמא זמן הספירה היא גם ביום, ואם תרצה לומר כדעת הפוסקים דאין ספירה ביום, אף על פי כן הרבה פוסקים מסכימים דאין הימים מעכבין זה את זה ע”כ וע”ש.

הן אמנם דמלשונו של בעל התרומת הדשן שהוא מקור הדין שאם ספר ביום שממשיך לספור בשאר הימים עם ברכה – נראה לכאו’ דאין זה מחמת ספק ספיקא אלא מכח דין ודאי, שכתב וז”ל: אפילו בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה סופר שוב בברכה – דמיקרי שפיר ”תמימות” הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי עכ”ל. והמפורש מדבריו דאפי’ שאנו חוששים לשי’ שספירת יום אינה עולה לספירה – שמשום כך סופר ביום בלא ברכה, אפי’ הכי אם ספר ביום מכאן ואילך סופר עם ברכה, ומשום דלענין זה שלא יחשב שהוא דילג יום אחד מועילה גם הספירה ביום. ולכאו’ הדבר צ”ב דאם חוששים אנו לדעת הבה”ג שבדילג יום אחד אינו ממשיך לספור מכאן ואילך – א”כ מה מועיל לו מה שהוא סופר ביום לשי’ שאין מצות ספירת העומר ביום.

ג

והנה בטעמו של הבה”ג שאם שכח לספור יום אחד שהפסיד המצוה יש לבאר – דס”ל דיסוד מצות ספירת העומר איננה אמירת המספר של היום שעומד בו, אלא דהמצוה היא שהאדם יספור את הימים ושע”י ספירתו – אותם הימים שבין פסח לשבועות יהיו ממוספרים, והיינו שבאמירת ספירת העומר ישנו מעשה ספירה שהימים הולכים ונספרים ע”י ספירתו.

וזהו שכתב שאם דילג יום אחד שלא ספר בו הפסיד את המצוה מכאן ואילך, דכיון שספירת העומר ענינה ספירה שע”י ספירתו הימים נעשים ממוספרים – א”כ בדילג יום אחד אינו יכול להמשיך לספור, דדרך משל אם לא ספר ביום השמיני – א”כ היום השמיני לא מוספר כיום שמיני, וממילא היום למחרתו איננו היום התשיעי – כיון שאינו בא אחרי יום שמיני, והיינו שבדילג יום נתבטלה המשמעות של הספירה, ושוב הספירה איננה ספירה נכונה. וזוהי סברת הבה”ג שבדילג יום אחד הפסיד את הספירה ומכאן ואילך אינו סופר.

וא”כ לפ”ז נתבארה סברת התרוה”ד שספירה ביום נחשבת כספירה לענין זה שלא נחשב שדילג יום אחד מהספירה אפי’ שאינו מקיים מצוה בספירה שסופר ביום, דכיון שטעמו של הבה”ג הוא משום שבדילג יום נתבטלה משמעותה של הספירה – שהמשך הספירה לא תהיה ספירה נכונה, א”כ לענין זה מועילה גם ספירה ביום אפי’ שאין בה קיום מצוה – שכיון שסוף סוף הוא ספר את היום והיום מוספר על ידו א”כ ספירת המחר ספירה נכונה היא, ומשום כך מכאן ואילך יכול להמשיך לספור בברכה.

ועכ”פ לפי המבואר דגדר מצות ספירת העומר היא מעשה ספירה – שעל ידי ספירת העומר הימים נעשים ונהיים ממוספרים שוב אפשר לנו להבין את שיטת האחרונים שאין מועיל שומע כעונה בספירת העומר, דהיינו משום ששומע כעונה מועיל רק לגבי מצוות שחובתם היא דיבור בלבד, אבל אם המצוה היא דיבור שיש בו עשייה – בזה לא שייך שומע כעונה, כיון שלגבי המעשה שנעשה ע”י הדיבור לא שייך לומר שנחשב שהוא עשה את המעשה ע”י כך שהוא שומע מחבירו ומטעם זה אין מועיל שומע כעונה בספירת העומר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *