הרב כתריאל ווגל שליט"א
א
בשו"ע או"ח סימן מז סעיף ד פסק דהמהרהר בדברי תורה אי"צ לברך ברכת התורה, ועי' במג"א והט"ז שכתבו דטעמו הוא משום דהא קיי"ל שהרהור לאו כדיבור דמי, כמש"כ התוס' בברכות כ, ב.
ובביאור הגר"א כתב שם: אבל כ"ז צ"ע, דכאן מברך על המצוה, וכי ליכא מצוה בהרהור, והלא נאמר "והגית בו" (יהושע א, ח) – ר"ל בלב כמו שכתוב (תהילים יט) "והגיון לבי" וכו' עכ"ד. והיינו שהוקשה לו מה לי דהרהור לאו כדיבור, הלא אין דין דיבור דוקא לקיום מצות ת"ת ובהרהור ג"כ מקיים המצוה.
וליישב קו' זו נראה על פי מה שכתב בשאגת אריה סימן כד, שאף שמקיים המצוה גם בהרהור בעלמא, מ"מ ישנה גזירת הכתוב לענין הברכה על התורה, שהיא תהיה דוקא על תורה הנלמדת בפה ובדבור. דהנה חיוב הברכה על התורה בפשוטו הוא מן התורה (בשונה משאר ברכות חוץ מברכת המזון), כדאיתא בגמ' ברכות כא, א מדכתיב "כי שם ה' אקרא", דהיינו כשלומדים תורה – שכולה 'שמותיו' של הקב"ה, (עי' מהרש"א) – "הבו גדל לאלוקינו", היינו בברכה לפניה. והואיל ולא נאמר אלא כי שם ה' "אקרא" – בדבור, לכך אין ברכה על הרהור בד"ת. נמצינו למדים א"כ מדבריו שאף שבודאי מתקיימת מצות לימוד תורה אף בהרהור, מ"מ הברכה אינה אלא על תורה שבדבור.
(וא"ת מ"מ מדרבנן ניחייביה בברכה אף על הרהור ככל המצוות שטעונות ברכה מדרבנן, ובשו"ע מבואר דאינו מברך כלל. זה לק"מ – שכמו שבביטול חמץ לא תקנו ברכה – הכ"נ הכא, דעל דברים שמקיים בלב לא תקנו רבנן ברכה, ע' בפמ"ג במשב"ז ב).
ועכ"פ הגר"א לא כך למד שהרי הקשה כנ"ל. ובקה"י (ברכות סימן יד) כתב להקשות, לפי הבנת הגאון שיש לברך ברכות התורה גם על הרהור, אמאי לא התירו לבעל קרי להרהר בברכת התורה. דהיינו, שהרי מבואר במשנה ובגמ' בברכות כ, ב שבעל קרי אסור בדברי תורה, חוץ מקר"ש וברכת המזון שחיובן מדאורייתא, ואף אותם יהרהר בלבו ולא יוציאם בפיו. והנה גם ברכת התורה חיובה מן התורה כמו שנתבאר, ומדוע לא מצינו אם כן שהצריכו את הבעל קרי גם להרהר בברכת התורה, כמו שמהרהר בקר"ש ובברכת המזון. ובשלמא לפי פסק השו"ע, הרי אין ברכה על הרהור, ומכיון שאין הבע"ק לומד כלל, וגם הקריאת שמע שהיא דברי תורה – אינו אלא מהרהר ולא מדבר, ממילא נמצא שאינו לומד כלל, ולכן לא חייבוהו להרהר בברכת התורה. אבל לפי שיטת הגר"א שמברכים אף על הרהור בד"ת, הרי הוא מהרהר בפסוקי הק"ש, ומדוע א"כ לא מצינו שחייבו את הבע"ק להרהר בברכת התורה.
ב
ונ"ל בישוב שי' הגר"א, דהנה בגמ' ברכות ה, א אמרו על מאי דכתיב "התורה והמצוה": תורה – זה מקרא, והמצוה – זה משנה. ופרש"י זה מקרא – שמצוה לקרות בתורה, ומשנה – שיתעסקו במשנה. הרי מבואר דגבי תורה שבכתב, כל שקורא בה אף שאינו מתעסק בה, שאינו מבין מה שקורא, מ"מ מקיים מצות ת"ת, ולהכי שמה מקרא ע"ש שמצוה לקרות בתורה. ותורה שבע"פ דהיינו משנה עיקר מצוותה שיתעסקו בה היינו דרך לימוד והבנה. והקורא משנה קריאה בעלמא ואינו כעוסק בה לא עשה ולא כלום. והדברים עתיקים הם ומבוארים בפוסקים בהל' ת"ת.
נמצא שבקריאת התורה שבכתב נתחדש דין דעצם הקריאה יש בה משום מצות ת"ת, ואף שאינה בהבנת הלב כלל. אמנם נראה דכ"ז דוקא בקורא ממש בפיו, כמו שאמרו – מקרא. אבל בקורא בלבו י"ל דלעולם לא מקיים בזה מצות ת"ת אם אינו בהבנת הלב גם כן.
ג
וממילא י"ל דעד כאן לא ס"ל להגר"א דהרהור בד"ת טעון ברכה, אלא במהרהר בהבנת הדבר ומתעסק בו בתוכן העניינים בהבנת הלב, כדכתיב "והגית בו" – דהיינו הגיון הלב. אבל בעל קרי שהתירו לו להרהר בקר"ש, הרי לא התירוהו אלא להרהר במה שהיה קורא בפיו אילו לא היה בע"ק, ובמה שנוגע לחיוב הקר"ש. ובזה סגי שמהרהר במילות הכתוב בלבו ותו לא, היינו ש"קורא" בלבו בעלמא, ולא בהבנת הלב, וממילא נמצא שאינו מקיים בהא מצות ת"ת, שהרי קריאת פסוקים בפה אין כאן, וגם הגיון לב אין כאן, וגם להגר"א אין בזה מחייב לברכת התורה.
