הרב דן אלעזרא והרב נתנאל וולנר
דבר פלא מצינו בפרשתינו שאחר הברכות שנאמרו לישראל בזמן שעושים הם את רצונו של מקום נאמר: (כו, יא) "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" ופירש"י, ולא תגעל נפשי – אין רוחי קצה בכם וכו' עכ"ד. וברמב"ן כאן כבר תמה וז"ל, ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכו' ע"ש. והיינו, שהרי המדובר כאן הוא בזמן שעושים רצונו של מקום וא"כ מה דבר חידוש יש בד"ז שלא יקוץ בנו ה'.
ברם המעיין בדברי האבן עזרא שם יווכח שכבר חש לפליאה עצומה זו – וכתב ליישבה בתוך דבריו, שכתב בזה"ל, ונתתי משכני – ולא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון כי כבודי דר עמכם, ואיננו כבן אדם שתגעל נפשו לשבת במקום אחד עכ"ד. הרי נתבאר בדבריו דבר נפלא בתכונות הנפש האנושיות – שמנהג בני אדם שאף שישנם במקום אהוב ונחמד עליהם מאוד, עם כל זה בסופו של דבר תמאס ותתעב נפשם את הישיבה במקום ההוא, וממילא היינו מעלים בדעתינו שאע"פ שראויים אנו מחמת מעשינו שישכון ה' בתוכינו – עם כל זה בסופו של דבר "תגעל נפשו לשבת במקום אחד" ויסלק שכינתו מתוכינו – לכך באה הברכה "ולא תגעל נפשי אתכם".
אלא שיסוד הדבר צ"ב רב – שמה למלך מלכי המלכים הקב"ה ולאותם תכונות נפש פחותות המצויות בבני אדם, שבשלהם הוצרכה התורה להשמיענו ש"איננו כבן אדם" כלש' האב"ע.
רק פירושם של דברים נראה דהנה יסוד עניינה של תכונה טבועה זו שגועלת היא נפשו את הישיבה במקום אחד – ודאי הדבר שמקורה הוא בכתוב במשלי (כה, יז) "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך" ופירש"י, הוקר רגלך – כשם שאם מצאת דבש והוא מתוק לחכך אתה צריך שלא תאכל ממנו פן תשבענו והקאתו – כך הוקר רגלך מבית רעך, אע"פ שהוא מקרבך מנע מלבא שם יום יום פן ישבעך וישנא אותך ע"ש.
והנה שניים מן המעלות שנימנו במשנה באבות (פרק ו משנה א) על הלומד תורה לשמה הם ש"נקרא רע ואהוב", ופירושם של דברים יעוי' ב"רוח חיים" להגר"ח מוולוז'ין שכתב וז"ל, כי הנה בברכת ארוסין נאמר "שמח תשמח רעים האהובים" – היינו שכל אחד יהיה נאהב מהשני, וידוע מה שכתוב במשלי "הוקר רגלך מבית רעך", והיינו זהו רק ברעים סתם אבל ברעים אהובים כמו למשל איש ואשתו נקראו "רעים אהובים" שכל זמן שהם יותר ביחד יותר אהבה מתחזקת ביניהם. כן הענין לעוסק בתורה שכל זמן שהאדם עוסק בה יותר בתמידות גם התורה מתדבקת בו יותר, אבל ח"ו להפך נאמר "אם תעזבני יום" וגו' עכ"ד ע"ש.
ושורש החילוק בין הרעות והאחוה שבין איש לאשתו ל"רעים סתם" הוא שהרי אשתו כגופו היא והרי היא נכללת בתוך אהבת עצמו ממש, ומעולם עוד לא נמצא האדם שבא לידי שובע ורוויה מעצמו, משא"כ בחברים סתם שעל האדם להתחבר לדבר שהוא חוץ ממנו ואינו מכלל ה"אני" שלו – ומשום כך יכול הוא לבוא לידי שובע ושוב תקוץ נפשו מאותו הידיד.
וממילא נראה הביאור שכן מתורתו של הגר"א למדנו ששתי בחינות ישנם בהשראת השכינה בתוכינו, שהרי אף בזמן שרחוקים אנו מתורת ה' ומצוותיו שכינתו עמנו וכמ"ש "כי אני ה' השוכן איתם בתוך טומאותם", והיינו שאף שהקב"ה שוכן "איתנו" אין הוא שוכן "בתוכינו", שמעלתה העליונה של השראת השכינה היא "ושכנתי בתוכם" "ונתתי משכני בתוככם" והיינו שתהא השראת השכינה בתוכינו ובקרבינו ממש. וזוהי הברכה שנתברכו בה כאן – שלא די בכך שתהא שכינתו "איתנו" שאז הרי אנו ושכינתו יתברך כשני פרטים חלוקים שאינם אלא מצויים זה לצד זה, ובבחינה זו של השראת השכינה שייך הוא הדבר שתגעל נפשו מהיות באותו המקום, אלא "ונתתי משכני בתוככם" ומשום כך "ולא תגעל נפשי אתכם" שתהא שכינת ה' חלק מאיתנו ממש, ששוב יהי כחלק ממנו ממש כביכול בבחינת "כי חלק ה' עמו" באופן שאינו בר ניתוק.
