לתרומות לחץ כאן

מחשבת עבירה בעבירות שבין אדם לחברו

הרב צבי דרנגר שליט"א

א

בספר חפץ חיים (הלכות איסורי לשון הרע כלל ד) כתב: ודע עוד עקר גדול בעניינים אלו, אם אחד רוצה להכניס את חברו בענייניו כגון לשכרו למלאכתו או להשתתף עמו או לעשות שידוך עמו וכל כהאי גוונא אפילו לא שמע עליו עד עתה שום רעה אפילו הכי מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים על מהותו וענינו אף דיכול להיות שיספרו לו גנותו, כיון דכונתו לטובת עצמו בלבד… אך נראה לי שצריך שיודיע למי ששואל מאתו עליו שרוצה לעשות שידוך עמו או כל עניני ההשתתפות… אבל אם לא יודיע לחברו את סבת דרישתו ויעשה עצמו כמתנכר כדי שיודע לו בטוב מהותו של אותו האיש נראה פשוט דעובר בזה על "לפני עור" שעל ידו  יעשה חברו אסור אם יספר עליו דברים של דופי אפילו אם אמת הוא ע"כ.

וכתב שם בבאר מים חיים: והרי זה דומה לנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמרינן בנזיר דצריך כפרה, וגם על זה שייך "לפני עור" כדמשמע בקידושין (לב, א) ע"כ.

וחזינן מדברי החפץ חיים שסובר שאף במצוות שבין אדם לחברו, כיון שנתכוון לעבור עבירה, אע"פ שבפועל לא עברה – עדיין צריך כפרה כמו בשאר איסורים דבין אדם למקום.

וכן משמע מדברי התוספות בקידושין גבי רב הונא שקרע שיראי באפי רבה בריה (קרע בגד בפני בנו) ובדקו האם ירתח משום כך או לאו, שואלת על כך הגמרא: ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. ומתרצת הגמ': דמחיל ליה ליקריה (כיון שהאב מחל על כבודו, על כן גם אם בנו יכעס עליו – אין בכך כלום). וכתבו שם בתוס': וצריך לומר שהודיעו קודם לכן, שלא יהא כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה עכ"ד.

ב

אלא שבאמת זהו דבר חידוש גדול, שכן כל האיסור במצוות שבין אדם לחברו הוא במעשה האיסור לכשעצמו, ולא במחשבה גרידא לעבור עבירה. וזאת בשונה ממצוות שבין אדם למקום שבהם ישנם לאוים מפורשים על המחשבה לכשעצמה, כגון "לא תתורו", "לא תחמוד", "ונשמרת מכל דבר רע" וכדו'. (ואין להביא ראיה מלאו ד"לא תשנא את אחיך בלבבך", דשם קאי על הנזק שיבוא משמיא לחברו אם לא יוכיחו אותו האחד שנפגע מדבריו ויגרום לו לבקש ממנו מחילה ופיוסים, ואין תכלית הלאו באה על עצם השנאה).

ובאמת דבדיא חזינן שלא כדברי התוס' הנזכרים בספר חסידים סימן קנב שכתב שימחלו האבות על כבודם לבניהם בלא – ידיעתם, וכראיה לדבריו מביא את סיפור הגמרא בקידושין הנ"ל ע"ש. ומשמע שסגי במחילת האב לבנו כיון דעל ידי כך לא חש האב בפועל מזולזל בכבודו, הגם שהבן – במחשבתו לא ידע מזאת ונתכוין לזלזל באביו.

וכן משמע מדברי האור החיים הק' בפרשת ויגש על הפסוק: "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה" וכתב ע"ז האוה"ח: והרי זה דומה למתכון להשקות חברו כוס מוות והשקהו כוס יין – שאינו מתחייב בכלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים ע"כ.

וכעין דבריו מצינו בדברי הפרי מגדים על שו"ע או"ח סימן תרז שכתב: הקניט חברו בדברים, יש לומר כיון שביקש מחילה מחברו והתוודה ביוכ"פ אחד, אין צריך להתוודות ביוכ"פ (בשנים הבאות) שנית, או אפשר אף ביוכ"פ אחד אין צריך ע"כ. ומשמע מפורש שיש חילוק ברור בין עבירות שבין אדם לחברו לבין אדם למקום, דבבין אדם לחבירו – כיון שביטל את הקלקול שעשה במעשהו – שוב הוא נקי כלפי שמיא. וא"כ כל שכן שאין בידו עוון אם רק חשב בעלמא לקלקל לחברו על ידי מעשה – ובפועל לא עלה הדבר בידו.

ג

ובאמת כשנעמיק בשורש ההבדל בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, נמצא שיש  חילוק ברור בין תכליתם של הציוויים הנוגעים לבין אדם לחברו, לבין תכליתם של הציוויים הנוגעים לבן אדם למקום.

דהנה לא מצינו שום מצווה הנוגעת לבין אדם לחבירו שנתקנה לגביה ברכת המצוות. וידועים דברי הרשב"א בתשובותיו חלק א סימן יח שנשאל על כך, ותירץ שכיון שהמצווה אינה תלויה במקיים לבד אלא אף בחבירו – שעל ידו נשלמת המצווה, חישינן שמא יסרב שתתקיים בו המצווה, וממילא לא שייך מראש לתקן ברכת המצוות שנאמרת עובר לעשייתן, על מצוות שספק אם אכן יתקיימו.

ד

אולם אפשר לתרץ את הדברים בדרך נוספת וכדלהלן, במצוות שבין אדם למקום כל תכליתן ושורשן הוא לקיים ציווי קונו כמצווה וככפוי על הדבר (ולכה"פ במה שנוגע למצוות שמחילות איסורים כמו שבת, קידושין וכדו'). ברם במצוות שבין אדם לחבירו – התכלית האמיתית היא שישאוף אליהם האדם מעצם טבעו ופנימיותו – ולא רק מכח ציווי ה' שמחייבו לקיימן.

ואמנם הציווי לכשעצמו יגרום לו לקבל שכר על מעשהו, או לכוף את זה שאינו בעל מדרגה לקיימן מעצמו, שיקיימן לכל הפחות מכח ציווי ה'. אך השורש והתכלית היא לא הציווי – אלא הרצון הפנימי הטבעי להיטיב ולדאוג לכל מחסורו של חבירו.

וממילא מבואר הטעם שלא ראו חז"ל צורך לתקן מטבע ברכה הנוקטת בלשון "אשר קדשנו במצוותיו וציונו", על מצוות שתכליתן האמיתית צריכה לנבוע בטבעיות מתוך הלב ולא רק מכח ציווי ה'.

וכיסוד זה חזינן בדבריו של הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ו שכתב לחלק בין המצוות השמעיות למצוות השכליות. וזה לשונו: שבמצוות השמעיות – הכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב  וגמולו יותר גדול, וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ומפני זה אמרו שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן ולא יהיה מונע מהן אלא התורה ובחון חכמתם עליהם השלום במה שהמשילו, שהם לא אמרו אל יאמר אדם אי אפשי להרוג, אי אפשי לגנוב, אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי, אבל הביאו דברים שמעיים כולם, כבשר בחלב שעטנז עריות עכ"ד.

ה

אלא שעדיין לפי כל זה צריך עיון בהסבר דברי החפץ חיים שהבאנו בתחילת הדברים לעיל. וביותר מכך ע"ש בסוף דבריו בבאר מים חיים שכתב: דמיקרי נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר".

ולבאר הדבר צריך לומר כך, כיון שסו"ס דיבר לשון הרע על חברו, הרי שבפועל עשה מעשה שגרם היזק לחברו בדבריו. אלא מאי – אם נעשה הדבר לתועלת, התירתו התורה משום הסמיכות של "לא תלך רכיל בעמיך" דסמיך ליה "לא תעמוד על דם רעך". אולם אם אינו יודע מראש שעושה הדבר לתועלת, הרי שמחד גם גרם נזק בדבריו, ומאידך גם עשהו בכוונה להזיק גרידא ולא בכוונת הטבה. וממילא ברור מדוע שייך להחשיבו כ"עלה בידו בשר חזיר".

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *