לתרומות לחץ כאן

דין חובת הכוונה בתפילה

הרב הגאון רבי שמחה קוק שליט"א – רב העיר רחובות

א

בגמ' ברכות ו, ב אי', אמר ליה ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי וכו', מאי "כרם זלת לבני אדם", אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. וברש"י שם, דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפלה, שעולה למעלה ע"כ. הרי לנו שעל אף רום גדולתה של התפילה מזלזלים בה בני האדם.

ולהבין הוד רוממותה של התפילה ראוי להביא כאן דברי הזוה"ק שכתב שאדם המברך ברכה וענו שומעים אמן אחר ברכתו – זוכה היא ברכה זו לקבלת פנים שונה ומיוחדת בשמים, והמלאך הממונה על הברכות מעלה את אותה הברכה לעילא ולעילא, ובכל משך דרכה מכריז לפניה "פלוני שלח דורון למלך". וידוע שהאריז"ל היה מקפיד מאוד שלא להוציא מפיו אף ברכה אלמלא ישנם שם שני אנשים שיענו אמן אחר ברכה זו.

ב

וביסוד עיקרה של מצוות התפילה יעוי' בדברי הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה ה שכתב, שציוונו לעבדו וכבר נכפל זה הציווי פעמיים באמרו "ועבדתם את ה' אלהיכם" ואמר "ואותו תעבודו" וכו', ולשון ספרי "ולעבדו" זו תפילה, ואמרו ג"כ מנין לעיקר תפילה מצוה מהכא "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", ואמרו עבדהו במקדשו עבדהו בתורתו, כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שביאר שלמה המלך ע"ה עכ"ל.

ויעוי' עוד בהקדמתו להל' תפילה שכ' הרמב"ם בזה"ל, ויש מ"ע אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. ובהל' תפילה פ"א ה"א הוסיף הרמב"ם וכתב, מ"ע להתפלל בכל יום שנאמר "ועבדתם את ה' ", ומפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" אמרו החכמים איזו שהיא עבודה שבלב זו תפילה, ואין מנין התפילות מן התורה עכ"ד.

ובהלכה ב שם כ' עוד וז"ל, חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי אחד לפי כוחו וכו', והכל מתפללים נוכח המקדש בכל מקום שיהיה ע"כ.

ג

והנה להלן שם הלכה ד כ' הרמב"ם, חמשה דברים מעכבים את התפילה אע"פ שהגיע זמנה וכו', כוונת הלב. וביאור עניינה של כוונת הלב נתבאר בדברי הרמב"ם להלן שם הלכה ט"ו, כוונת הלב כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה – אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו ע"כ. ועוד שם בהלכה ט"ז, כיצד היא הכוונה, שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני שכינה ויתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו ע"ש.

ובחידושי מרן רבינו חיים הלוי סולובייצ'יק זצ"ל הקשה בדברי הרמב"ם סתירה עצומה, שהרי מדבריו הנזכרים מבואר שהתפילה בלא כוונה אינה חשובה לתפילה כלל ומטעם זה צריך הוא לחזור ולהתפלל, ואילו להלן בפ"י ה"א כ' הרמב"ם וז"ל, מי שהתפלל ולא כיוון לבו – יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיוון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך ע"כ. הרי דברים מפורשים שכל מה שמעכבת היא הכוונה – הוא רק בברכה ראשונה בלבד.

ותירץ הגר"ח שבאמת ב' עניינים נפרדים החלוקים ביסודם מצינו בדין הכוונה בתפילה, שישנו דין כוונה בפירוש מילות התפילה והיינו שיבין לבו את אשר מוציא הוא מפיו, ואולם ישנה הכוונה הבסיסית בעמידת האדם לתפילה – "דע לפני מי אתה עומד", והיינו שיכוון בשעת תפילתו שעומד הוא ממש לפני ה'. ודין זה אינו מדין כוונה כלל אלא מעצם מעשה התפילה הוא, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל – אין זה חשוב למעשה תפילה כלל, ודינו כ"מתעסק" שאין למעשיו תורת שם מעשה המתייחס לעושהו כלל.

וממילא מיושבים מאוד דברי הרמב"ם, שמה שכתב שאין דין הכוונה מעכב אלא בברכה ראשונה – המדובר הוא כלפי כוונת פירוש המילות שמוציא מפיו, ואולם מה שכתב שדין הכוונה מעכב הוא בכל התפילה, וכשלא כיוון צריך לחזור ולהתפלל שוב, בזה היו דברי הרמב"ם ביחס לדין הכוונה הבסיסי בעיקרה ועצמה של מעשה התפילה – שעל האדם להכין לבו ודעתו שעומד הוא כעת לפני ה'.

ד

ודברים הללו נוקבים הם ויורדים עד התהום, שמי הוא אשר בכוחו לכוין דעתו בכל רגע מתפילתו ולא להסיחה אף לרגע מהידיעה שעומד הוא לפני ה', שהרי העולה מדברינו שכשהסיח דעתו ולו לרגע קט אחד מידיעה זו שעומד הוא עכשיו לפני ה', הרי צריך הוא לחזור ולהתפלל – שאין תפילתו חשובה לתפילה כלל.

ובדבר זה נשאל מרן רי"'ז הלוי זצ"ל – בנו של הגר"ח, ואמר להשיב בזה בשם ספר "כתר ראש" להגר"ח מוולוז'ין, דהנה בסיום התפילה אומרים אנו את הפסוק במלאכי "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", ובביאורו של מקרא זה יש להבין שמאיזה טעם באה בקשתינו שתהא תפילתינו כ"מנחה" בדוקא, והיינו, שהרי מי שיש ביכולתו – אין הוא מביא מנחה אלא מן הבקר ומן הצאן, ודינו של הדל שמביא שני תורים ושני בני יונה, ורק אותם שהם דלי דלים, דהיינו עניים מרודים ממש – הם דינם להביא מנחת סולת שהוא אף דבר שאין בו רוח חיים כלל ואינו בא מן החי אלא מן הצומח, ונמצאנו למדים שצורת הקרבן הפחותה ביותר היא בהבאת מנחה, וא"כ מאיזה טעם נקבע כאן מטבע הבקשה "וערבה לה' מנחת יהודה" וגו' בדוקא.

ואמר הגרי"ז שהן הן הדברים, – שבקשתינו שטוחה לפני ה' שיקבל את תפילתנו כשם שמתקבלת היא לפניו המנחה אשר אין בה רוח חיים, והיינו, שאף תפילתינו שאינה באה בכוונה הראויה, והרי היא כדבר אשר אין בו רוח חיים – תהא מקובלת ורצויה לפניו יתברך. ואולם מכל מה שנתבאר למדנו חומר הדברים והוד גדולתה של כוונת התפילה.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *