הרב מנחם מרגלית שליט"א
א
כתב הרע"א בגליון שו"ע סימן קסו וז"ל: "היה לפניו איזה מינים שברכותיהן שוות והיה דעתו לאכול כולם אבל כשבירך על א' לא היה יודע שהמינים האחרים ג"כ ברכתן שוות לזו והיה בדעתו שלא יפטרו בברכה זו – צ"ע אם צריך לחזור ולברך על האחרים" ע"כ.
והיינו דמסתפק הרע"א האם בברכת הנהנין מהני כוונה מפורשת שלא לפטור אכילה מסוימת בכדי להתחייב עליה בברכה נוספת.
והנה יש לעיין מאי שנא מברכת המצוות שכתב רע"א גופיה בסימן כה לענין ברכה על תפילין של ראש וז"ל: "לכאורה יש תקנה לצאת מידי חשש ברכה לבטלה דבשעה דמברך להניח יכוין – אם הדין כרש"י, אינו מכוין לפטור בזה הברכה לשל ראש [ואז ממילא שפיר מברך על הראש מצות תפילין], אם הדין כתוס' דמגיע על הראש ב' ברכות – אני מכוין להוציא בברכה דלהניח גם של ראש" עכ"ל.
הרי דפשיטא ליה לרע"א לענין ברכת המצוות דאם כיון בברכה במפורש שלא יפטור את המצוה השניה דמהני כונתו, וצ"ב טובא מאי שנא ברכת הנהנין מברכת המצוות לענין זה.
ב
ולבאר הענין נקדים דברי השו"ע או"ח סימן רו סעיף ו וז"ל: נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשברך על הראשון ע"כ. וכתב ע"ז הביאור הלכה וז"ל: "…דלדעת המחבר אפילו בדעתו בהדיא על הכל לאכלו ג"כ צריך לחזור ולברך דעיקר ברכתו היה ע"ז שאוחז בידו והשאר נגרר אח"ז ממילא וע"כ כיון שנפל ונאבד צריך לחזור ולברך" ע"כ.
ומבואר מדבריו גדר חדש בענין ברכת הנהנין, שכשמברך ברכה אחת על כמה אכילות – אין הכונה שהברכה חלה על כל אכילה ואכילה, אלא שהברכה חלה על אכילתו הראשונה ושאר האכילות נגררות אחריה וממילא נפטרות בברכתה.
ומש"ה פסק המחבר דאם נפל מידו ונמאס הפרי שהיה בדעתו לאכול – צריך לחזור ולברך על שאר הפירות, כיון דהברכה שבירך יצאה לבטלה, שהברכה חלה רק על הפרי שהיה בדעתו לאכלו ראשון.
ובזה מבואר מאוד ג"כ החילוק בין ברכת הנהנין לברכת המצוות לענין האם יכול לכוין במפורש שלא לפטור את האכילה השניה או את המצוה השניה, דלענין ברכת המצות כיון שהברכה שהוא מברך צריכה לחול על כל מצווה ומצווה – א"כ באופן שכיון במפורש שלא יפטור את המצוה השניה מהני כונתו ומתחייב לברך ברכה נוספת על המצוה השניה, ומשא"כ בברכת הנהנין דענינו הוא שהברכה חלה על האכילה הראשונה ושאר האכילות נגררות אחריה, א"כ יש מקום להסתפק האם בכה"ג מהני כוונה מפורשת שלא יפטור את האכילה השניה, דכיון שאין הברכה צריכה לחול על האכילה השניה אלא דהאכילה השניה נגררת אחרי האכילה הראשונה – א"כ לא אכפת לן שאין בדעתו לפטור את האכילה השניה, או דילמא כיון שסוף סוף הברכה היא המתרת לו את כל האכילות א"כ אם יכוין במפורש שלא להוציא – יתחייב בברכה נוספת על האכילה השניה.
ג
וכעין זה ויותר מזה מצאנו בברכת הנהנין, דהנה כתב הרמ"א סימן קסז, ו וז"ל: והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע עכ"ל.
וכתב עליו המשנה ברורה: והנה זהו רק דעת הרמ"א, אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך, וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין ע"כ.
ולכאו' דברי הרמ"א – שאחרים היוצאים בברכת המברך אם ישיחו בין הברכה לאכילתם אינו נחשב הפסק בין ברכה לאכילה צ"ב בסברא, שהרי בפשטות מה שאחרים יוצאים בברכת המברך הוא מכח הדין הכללי של שומע כעונה, וא"כ כיון שנחשב הדבר שהשומע הוא בירך בעצמו מדין שומע כעונה א"כ אם ישיח בין הברכה לאכילה לכאו' צריך הדבר להיחשב הפסק וממילא להתחייב בברכה נוספת.
ד
והנה מצאנו חידוש נוסף בדיני ברכת הנהנין, שנחלקו הראשונים האם אחד יכול להוציא את חבירו בברכת הנהנין באופן שלא קבעו סעודה ביחד, הובאו דבריהם במשנ"ב סימן קסז ס"ק ס"ה – דיש ראשונים דסברי דבלא קבעי אין האחד יכול להוציא את חבירו, וצ"ב דעת הראשונים דאין אחד יכול להוציא את חברו בברכת הנהנין באופן שלא קבעו סעודה ביחד.
ובשולחן ערוך הרב כתב לבאר בזה וז"ל: שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות שכל המחויב בדבר מוציא חבירו ידי חובתו, אבל בברכת הנהנין מי שנהנה הוא ראוי שיברך, ואין אחד פוטר חברו בברכתו אלא א"כ נקבעו יחד על דבר שדרך לקבוע עליו כגון פת ויין שקביעותם מצרפתן להיותם נחשבים כגוף אחד לברכה אחת לכולם עכ"ל.
והיינו דבברכת הנהנין לא שייך שאחד יוציא את חברו – דמי שנהנה הוא בעצמו מחוייב לברך ולא שייך שיצא בברכת חברו, ומש"ה בלא קבעי כל אחד מברך לעצמו. ומה שבקבעו סעודה ביחד מהני שאחד יברך לכולם הוא מחמת שע"י קביעתם ביחד נחשבים הם כגוף אחד ואכילה אחת וממילא די בברכה אחת לכולם, ובאמת גם באופן שקובעים סעודתם ביחד אין השומעים יוצאים בברכת המברך מדין שומע כעונה אלא שדי בברכת המברך לכל האכילות של כל המצטרפים לקביעות הסעודה.
ה
ולפי"ז יתבארו לן אם כן גם דברי הרמ"א הנזכרים שאם השומעים שחו בין ברכת המברך לאכילתם אין זה נחשב הפסק בין הברכה לאכילה, דכיון שנתבאר דהענין שאחרים יוצאים בברכת המברך אינו מדין שומע כעונה אלא מחמת זה שאכילתם נחשבת לאכילה אחת – שדי בברכה אחת לכל האכילות, א"כ לא איכפת לן שהשומע ישיח אחרי אכילת המברך אע"פ שהוא עדיין לא אכל, כיון שמה שנפטר בברכת המברך אינו מחמת דנחשב כאילו הוא בעצמו בירך דנימא דשיחה לפני אכילתו תחשב כהפסק בין הברכה לאכילה, אלא שברכת המברך חלה על כל האכילות של כל הקבועים בסעודה וא"כ כשהוא שח אחרי אכילת המברך אין זה נחשב לשיחה בין ברכה לאכילה אלא כשיחה בין אכילה לאכילה דאינה מחייבת בברכה נוספת.
וא"כ מה שנתבאר שהאחרים נפטרים בברכת המברך זהו כעין הדין שכתבנו שכל האכילות נגררות אחרי האכילה הראשונה שכל המצטרפים לקביעות אחת אכילתם נגררת אחרי אכילת המברך להפטר בברכתו.
