”שלא נהגו כבוד זה בזה”

רבני בית ההוראה
כ"ב כסלו ה'תשע"ב

הרב צבי דרנגר שליט”א

א

כתב הטור או”ח סימן תצג: נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות בשמחה שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא ע”כ. ומקור הדברים בגמ’ ביבמות סב, ב וז”ל: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר”ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר”מ ור’ יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא – כולם מתו מפסח ועד עצרת ע”כ.

והנה למתבונן בעומקו של עניין זה עולות כמה קושיות, ראשית, מדוע מתו התלמידים דווקא בזמן זה של בין פסח לעצרת, שהרי לא היה זה דבר טבעי כלל, – אלא מגפה נוראית, ואם כן בהכרח שהיה עניין משמיים לרמז לנו דבר במיתתם דווקא אז. שנית, מדוע דווקא רבי עקיבא נענש כל כך יותר משאר התנאים חבריו שאף להם היו תלמידים – שמתו כמעט כל תלמידיו, שהרי קשה מאד לומר שדווקא תלמידיו היו פגומים בזה ביותר. אלא ודאי שאדרבה – דווקא בגלל גודל מעלתם דקדק עמהם הקב”ה כחוט השערה, וא”כ הדרא קושיין לדוכתא, מדוע דווקא עם תלמידיו של רבי עקיבא הקפידו גם בדבר דק שבדק.

ב

בכדי לענות על שאלות אלו יש קודם כל להתבונן מדוע אנו – גם בדורות הללו שכבר עברו אלפי שנה מעת שארע המאורע מצווים במנהגי אבלות עקב מה שארע אז, – וכי לא היו בעם ישראל גזרות נוראיות במהלך הדורות שבהם מתו רבבות רבבות מישראל ובכללם אלפי ת”ח, כדוגמת מסעי הצלב וכדו’, ובכל זאת לא נהגו כזכר לכך כלל ישראל בכל דור ודור מנהגי אבלות כפי שכן נוהגים במנהגי ימי הספירה. וזאת שהרי אף האבלות בימי הספירה אינה מדינא דגמרא אלא מתקנת גאונים וראשונים, וא”כ במאי שנא מיתתם של תלמידי רבי עקיבא יותר מגזרות אחרות נוראיות שארעו במהלך הדורות.

ובהכרח צריך לומר שאין האבלות נוהגת רק כזיכרון בעלמא למה שארע בימים ההם, אלא סיבתה וטעמיה נוגעים לכל אחד ואחד מישראל גם כיום. ובכך שונה היא האבילות של ימי הספירה ממאורעות רעות אחרות שאירעו לישראל במהלך הגלות.

ג

וביאור הדבר הוא – כי מידות טובות והנהגות שבין אדם לחברו הם הבסיס והשורש לכל לימוד התורה, ובלעדיהן אין כל מעלת חשיבות אמיתית בלימוד התורה מעבר לרכישת ידיעות בעלמא. וכדתנן במסכת אבות פרק ג משנה יז: רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרץ אין תורה. וכתב ע”ז רבינו יונה: רצה לומר שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאינו בעל מדות טובות ע”כ. כלומר, ראשית לכל צריך אדם להיות בעל מדות טובות וישרות, ללא כל קשר למידת חכמתו, ורק לאחר מכן יכול הוא לבנות על גבי בסיס זה את תורתו.

והנה דבר זה היה מאפיין מובהק בהנהגותיו של רבי עקיבא עוד קודם שלמד תורה, וכדאיתא בגמ’ כתובות סב, ב: ר”ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב, אמר לה: אין ע”כ. הרי רואים אנו שאפילו בתו של כלבא שבוע שהייתה בת גדולים ונכבדים, לא נרתעה מלהציע לרבי עקיבא שתינשא לו למרות שידעה באותו הזמן בבירור שהינו עם הארץ גמור. שהרי התנתה את נישואיה אליו בתנאי שילך לבית המדרש, וכל זה רק מכיון שראתה בה שהוא צנוע ובעל ענווה מעולה. ומשום כך הבינה שעל בסיס איתן שכזה סוף חכמת התורה לבא, והנצרך לשם כך הוא רק שילך רבי עקיבא לבית המדרש ללמוד. מה שאין כן במקרה הפוך – שלא תועיל החכמה שנרכשה דרך לימוד ושינון בעלמא אם היא לא מיוסדת ומוגנת במידות טובות וישרות.

ד

אלא שבאמת יש להעיר דהיאך שייך לומר על רבי עקיבא קודם שלמד תורה שהיה “צנוע ומעלי” והרי בגמ’ בפסחים מט, ב אי’ שבאותו הזמן אמר ר”ע “מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור”. ויעוי’ בדברי התוס’ בכתובות שם שעמדו בקושיא זו וז”ל: והא דאמר באלו עוברין אמר ר”ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור – משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם.

והיינו, שכיון שראה רבי עקיבא שלימוד התורה גורם לתלמידי החכמים שפגש בהם להתגאות על מי שאינו חכם כמותו, במקום לעשות ההיפך, הסיק מכך רבי עקיבא מכך שמקור גאווה זו הוא בכך שלימוד התורה היה לשם רכישת ידיעות בעלמא, ולא לימוד לשם שמים הגורם לעידון מידותיו של האדם ולריבוי ענווה. והוא משום שלא קדמה ללימוד תורה זה עבודת הכנה של תיקון המידות כראוי.

ה

וממילא נראה ליישב את מה שפתחנו בו, שהטעם שדוקא לרבי עקיבא מתו כמעט כל תלמידיו הוא משום שאדרבה הדבר מעיד על גודל מעלתו של רבי עקיבא שהיה מצויין במידות טובות, ודווקא משום כך דקדק עימו הקב”ה אף כחוט השערה שלא היו מצויינים תלמידיו אף הם באותה ההנהגה. והשאלה הנוספת שהקשינו מדוע אירעה מגיפה נוראה זו דווקא בזמן שבין פסח למתן תורה מתורצת אף היא – שהרי בימים אלו של הכנה למתן תורה, ישנו חיוב מיוחד דווקא בהם – ביתר שאת משאר ימות השנה האחרים להתחזק במעלות הטובות שהם ההכנה לתורה ובייחוד במעלה החשובה של אהבת החברים.

ועל דרך זה אפשר לבאר באופן נפלא את דקדוק לשונה של הגמרא שכתבה: “שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא”. ומדוע נקטה הגמרא דווקא בלשון “שנים עשר אלף זוגים” ולא נקבה במספר עשרים וארבעה אלף תלמידים.

ומתרץ על כך הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט”א בספרו “ברכת מרדכי” על המועדים, שהן הן הדברים – שבאה הגמרא להשמיענו דדווקא משום שכבר הגיעו תלמידי רבי עקיבא לתחושה של “זוגות”, היינו לתחושה שאין דרך ללמוד תורה כראוי אלא בזוג, דווקא משום כך היה עליהם להרגיש יותר ויותר מהו “כבוד חברו” ולייקר ולכבד את בן זוגם הלומד עימם את התורה בתמידות יומם ולילה עד אין קץ, ובכל זאת לא הרגישו בכך כראוי לפי גודל מדרגתם ולכן נענשו כל כך בחומרה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *