שגגת עבירה באיסורים שבין אדם לחבירו

רבני בית ההוראה
כ"ב כסלו ה'תשע"ב

הרב נתנאל וולנר שליט”א

א

יש להסתפק האם חילוקי הדינים שמצינו במעשי העבירות בין שוגג למזיד קיימים הם רק בעבירות שבין אדם למקום או גם בעבירות שבין אדם לחבירו. אלא שבזה יש לנו להבחין בין שני מצבים אשר חלוקים הם ביסודם, דהנה הא מילתא דפשיטא הוא שבכה”ג שדיבר אדם לשון הרע על אדם שסבור היה שמת הוא (ואין איסור מן התורה לדבר בו סרה, וכל איסורו הוא רק משום חרם הקדמונים) ולבסוף התברר שחי, שבזה פשוט הוא הדבר שעבר הוא אלאו דלשה”ר בשגגה.

וכל מה שיש להסתפק הוא בכה”ג שסבור היה מדבר הלשה”ר שדיבורו לצורך הוא – שבכה”ג לא נאסר דיבור זה כלל, אלא שלבסוף איברר שטעה ולא היה בדיבורו תועלת כלל, שבזה הרי לא היה בדעתו להזיק בדיבורו זה לחבירו כלל – וכל תכליתו לא היתה אלא לתועלת, אלא שלבסוף איגלאי מילתא שכל דיבורו לא היה אלא דיבור המזיק ומעיקרו לא עמד לשום תועלת כלל, שבזה יש להסתפק האם דינו כמחלל שבת בשוגג שאע”פ שלא היתה במעשיו מחשבת זדון עכ”פ הרי סוף סוף עביד מעשה איסור, או דלמא דשאני איסורים שבין אדם לחבירו דבעי’ בהם בעיקר עניינם מחשבת זדון ובלא”ה לא הוי חפצא דעבירה כלל, ומשום שכל יסוד עניינו של האיסור אינו אלא מחשבתו הרעה להזיק ולהפסיד את חבירו.

והכ”נ יש להסתפק ג”כ עוד על דרך משל לגבי איסור ”לפני עור לא תתן מכשול” שמחוייב הוא האדם שלא להשיא לחבירו עיצה שאינה מהוגנת, ומעתה יש לדון מה יהא באדם שביקש עיצה מחבירו והוא השיאו עצה שלפי דעתו עצה הגונה היא, אלא שלבסוף התברר שטעה בשיקול הדעת ומחמת עצה זו הפסיד חבירו את כל כספו, – האם במקרה זה נאמר ג”כ שסוף סוף הרי איברר שעיצה זו היתה עיצה שאינה מהוגנת ויעבור אף הוא בלאו זה או לא.

וכעי”ז ממש אף יש אף להסתפק ביחס לאיסור אונאת דברים, בכה”ג שלא התכוון האדם לפגוע בחבירו כלל אלא שבכל זאת חבירו פירש את דבריו באופן שיש בו בושת, קלון ופגיעה בכבודו, האם נאמר שאף במקרה זה גם כן עבר האדם על עבירה זו ד”לא תונו איש את עמיתו” אע”פ שלא היה מזיד, או דלמא שבמקרה זה הרי הוא מצידו לא העמיד  פגיעה לחבירו כלל והרי זה כאילו שחבירו נפגע מאיליו ואין הפגיעה מתייחסת לאומר כלל.

ב

ובכאן יש להקדים דהנה כלפי חיוב בושת במעשה שחייבה עליו תורה בתוך הנך חמישה דברים שחייב המזיק – מצינו שכ’ השו”ע חו”מ סימן תכא, א וז”ל: אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו, והמבייש את חבירו שלא בכוונה פטור, לפיכך ישן שבייש פטור ע”כ. ובהג”ה שם בזה”ל: וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה אע”פ שלא יכול לברר עליו מ”מ פטור דהרי לא כיוון לביישו עכ”ד. הרי דבריו מפורשים דחיוב בושת לא נאמר אלא בשנתכוון לביישו, אלא שיש לדון האם המדובר כאן הוא כלפי תשלומי דמי הבושת בדווקא, או”ד שדין הוא במעשה הביוש – שצריך הוא לבוא מתוך כונה תחילה לביישו, ובלא זה אי”ז חשוב למעשה ביוש כלל.

והנה דינא דאונאת דברים והאיסור לבייש חבירו בדברים נתפרש בשו”ע לעיל שם סימן תכ, לט וז”ל: אע”פ שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין עוון גדול הוא, ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה וגס רוח, וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא.

ויעוי”ש בכסף הקדשים שכתב וז”ל: מה שכתב שגם שהמבייש בדברים פטור מ”מ יש עונש ע”ש, נראה שאין זה כי אם כשעל פי הבחנת השומעים יש בדברים ההם סגנון אונאת דברים ונתכוון האומרם כדי לבייש, משא”כ כשהאומרם היה סבור שאין בדברים ההם בחינת בושת לפי השומעים, או שהיה סבור שכפי הנכון ראוי לו לומר דברים ההם שיש לו מה שראוי לו לעשות קובלנא על חבירו ולהרעים עליו, גם כשנודע שטעה בזה ואין לו שום צד תרעומת עליו, מ”מ כל השומעים מבחינים שהוא הלך בתומו או שהיה אז מוטעה )שכמו ששוטה שבייש פטור – כן מי שטעותו גרם לו הרי הוא בבחינת שוטה בפרט ההוא) נראה שפטור מכלום. וגם ברקק בו פטור בכזה כל שהיה מוטעה ובלי ידיעה נכונה שפויה אז. אך בדברים יש יותר רגילות להיות סבור שראוי לומר כן ופטור עי”ז ע”י הבחנת השומעים. אך דברים שאין בהם זלזול כל כך רק סגנון עניית עזות גם נגד מכובד שאין ראוי לומר בפניו עזות כל כך מ”מ אי”ז סגנון אונאת דברים ולא בושה כ”כ עכ”ד וע”ש.

והמחוור בדבריו שכלל הדבר תלוי הוא בהני תרי מילי, גם דבעי’ שיהא בדבר זה סגנון דבר בושת ”על פי הבחנת השומעים”, וגם דבעי’ שיהא ”נתכוון לאומרם כדי לבייש”. ונמצאנו למדים א”כ בהדיא דאיסור זה דהמלבין פני חבירו ברבים לא נאמר אלא שהבחינו השומעים בבושתו של זה המתבייש. והנה כל האמור הוא דווקא כלפי האיסור לבייש חבירו ברבים, אמנם איסור אונאת דברים לא נאמר בכה”ג שמאנהו ברבים דוקא אלא אף כשמצערו בדברים בינו לבין עצמו. וא”כ כלל זה שכתב הכסף הקדשים פשיטא דאין שייך אלא במלבין פני חבירו ברבים ולא במאנהו ומצערו בדברים. ואשר יש לדון מעתה האם אף דינו השני דבעי’ שיתכוין לביישו, האם דין זה נאמר כלפי מלבין פני חבירו בדוקא שיסוד איסורו הוא מלתא דרציחה כמבו’ בגמ’ ב”מ נח, ב, או אף בשאר אונאת דברים.

ואולם דברים מפורשים מצינו בעניין זה בדברי השו”ע הרב הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף כט וז”ל: ומאוד מאוד צריל ליזהר שלא לבייש שום אדם מישראל בין בדיבור בין במעשה, ואפי’ עושה מעשה טוב ועי”ז באה הבושת לחבירו כמו שמצינו באחד מן החכמים שהיה רגיל להשליך מעות לעני בן טובים בכל יום בבוקר השכם בסתר אחורי הדלת שכשיפתח הדלת ימצאם, פעם אחת ביקש העני לידע מי הנותנם שם והלך לראות, וברח החכם מפניו עד תוך כבשן האש כדי שלא יתבייש העני – שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים שנא’ ”היא מוצאת” וכו’ ע”ש.

ונראה להוכיח לזה דהנה בשו”ע חו”מ סימן רכז, כט כתב גבי אונאת ממון וז”ל: אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אפילו מכר שוה אלף בדינר אין בהם אונאה. ובהג”ה שם: וי”א דדוקא עד פלגא אבל יותר מפלגא כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוי אונאה. ויעוי”ש בדברי הסמ”ע סקנ”א וז”ל: כגון שמכר לו אחד יותר משנים – פי’ דבר ששוה דינר אחד מכרו ביותר משני דינרין דהיינו יותר מפלגא. ודע דמהרש”ל ז”ל כ’ דאף דאיתמעטו הני מדין אונאה, מ”מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל ”לא תונו איש את אחיו” הן וכמו שיתבאר ריש סימן רכח, אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו עכ”ד וע”ש.

הרי לן דברים מפורשים שאף באותם הדברים שלא נאמר בהם דין אונאת ממון אעפ”כ עובר בהם מלתא דאונאת דברים, ולזה הוסיף וכתב שכ”ז הוא בדוקא אם המוכר ידע מאונאה זו, אולם אי לא ידע אינו עובר בכלום. אלא שאף בדבריו יש להסתפק האם דבריו אמורים בדוקא כלפי אונאת ממון בדבר שאין בו דין אונאה, או שאף בכל שאר אונאת דברים והלבנת פני חבירו הדין כן – שאינו עובר אם לא ידע שיש במעשיו מעשה ביוש והלבנת פניו של חבירו וצ”ע.

ובפשוטו נראה עוד להוכיח לזה מהא דאי’ בגמ’ בבא בתרא טז, א: א”ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו’, פנינה דכתיב ”וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה”. ופירש”י, בעבור הרעימה – שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל ע”ש. הרי שהקניטה פנינה את חנה בכדי שתתפלל, ובכל זאת מצינו דכ’ (שמואל א ב, ה) ”שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה” ופירש”י, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים וגו’ – ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים, רבת בנים אמללה וקוברת בניה. חנה ילדה שבעה שנאמר (להלן פס’ כא) ”כי פקד ה’ את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות”, וכשחנה יולדת אחד, פנינה קוברת שנים, ועשרה בנים היו לה שנאמר (לעיל א, ח) ”הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים”, שלפנינה, כשילדה חנה ארבעה, קברה פנינה שמונה, וכשנתעברה וילדה ולד חמישי נשתטחה פנינה לרגליה ובקשה רחמים וחיו ונקראו על שמה ע”ש.

והידוע בזה ממרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל שהפוגע בחבירו הרי הוא כמושיט ידו לתוך האש שאע”פ שהושיט ידו בלא כוונה עכ”פ מציאות האש ששורפת היא, והכ”נ היא הפגיעה בחבירו שעצם מציאותה הרי היא כאש, וא”כ אע”פ היתה לשם שמים עם כ”ז נענשה בעונש חמור זה.

ואולם באמת אין עניין זה לכאן כלל, שכן אין הדברים הללו אמורים אלא שם שסוף סוף הרי נתכוונה פנינה להקניטה, ומשא”כ בנידון דידן שלא היתה במעשיו מחשבת וכוונת זדון ורוע לב כלל.

ג

ונראה שיש להוכיח לדבר זה מהא דכתיב בפרשת קדושים (ויקרא יט, יד) ”לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה’ ”. ופירש”י, ולפני עור לא תתן מכשול – לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו. ויראת מאלהיך – לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו נאמר בו ”ויראת מאלהיך” ע”כ.

ובפשוטו אין מובן כלל מאיזה טעם בעי’ נמי שיהא ”עוקף עליו ונוטלהו” שהרי כל זה אינו אלא לאשוויי מזיד אך גם בלא”ה הרי סוף סוף יצאה מאיתו עצה שאינה מהוגנת וא”כ עבר בלאו זה אף בלא שנתכוון לעקוף עליו ולקנותה הימנו. ואף סוף דברי רש”י שיכול לישמט ולומר לטובה נתכוונתי נראה לכאו’ שרק באופן זה שכל כוונתו מעיקרא לא היתה אלא לעקוף את חבירו עובר בזה הלאו.

וכעי”ז יש להוכיח נמי מהא דכ’ בפר’ בהר (ויקרא כה, יז) ”ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה’ אלהיכם” וכתב רש”י וז”ל, ולא תונו איש את עמיתו – כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ, וא”ת מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך נאמר ”ויראת מאלהיך” היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ”ויראת מאלהיך” עכ”ד. ואף כאן משמע מדבריו דבעי’ שאף ”לפי דרכו והנאתו של יועץ” עצה זו אינה מהוגנת היא. ומינה נילף נמי לעניין אונאת דברים שאף בזה לא יעבור אי לא נתכוון לאונאה בדבריו.

אלא שבזה יש להעיר דהנה הלאו ד”לפני עיור” אינו במכשיל חבירו בעצה שאינה מהוגנת בלבד, אלא אף המכשיל חבירו בדבר איסור ועבירה הרי הוא עובר בלאו זה, ומעתה יש לדון שהרי הא נראה מילתא דפשיטא דבכה”ג שהכשיל אדם בשגגה את חבירו בדבר עבירה וכגון שהושיט לו כוס של יין ולא ידע שנזיר הוא וכו’ הרי הוא עובר בלאו זה בשוגג.

וכעי”ז אף עוד דהנה יעוי’ בדברי רש”י חולין ג, א שכ’ שהכותים בטעותם סוברים שכל עניינו של איסור ”לפני עיור לא תתן מכשול” לא נאמר אלא במניח מכשול ממש בדרכו של העיור, ולדידן פליגי הראשונים האם ”לפני עיור” היינו גם כפשוטו של מקרא וגם במכשילו בעצה רעה ובדבר עבירה, או דלמא דבאמת המקרא ד”לפני עיור” יוצא הוא מידי פשוטו ובאמת המכשיל עיור בדרך אינו עובר בלאו זה אלא רק המכשילו בדבר עבירה ובעצה שאינה מהוגנת. וא”כ לדעת הראשונים דס”ל דלדידן אף המכשיל עיור בדרכו הרי הוא עובר בלאו זה לכאו’ נראה פשוט דבכלל זה נמי המניח אבן נגף לפני הסומא בלא כוונה הרי הוא עובר בלאו זה בשגגה.

ומעתה יש לתמוה דהיאך יתחלקו גדרי האיסור וההיתר בתוך חלקי אותו האיסור בעצמו, דבכה”ג שהכשילו בדרך או בדבר עבירה, הרי הוא עובר בלאו זה אף בשוגג, אולם בהכשילו בעצה שאינה מהוגנת בעי’ שיתן העצה מתוך כוונה להכשיל ולהפסיד את חבירו, וצ”ע.

וביותר, דהנה יש לדון בכה”ג שהניח מכשול לפני העיור, אלא שלבסוף לא נכשל אותו העיור במכשול ההוא, או בכה”ג שהשיא לחבירו עיצה שאינה מהוגנת אלא שלבסוף לא שת חבירו את ליבו לעצתו ולא נהג כמותה – האם בכה”ג עובר נמיב הלאו ד”לפני עיור”. וכעי”ז אף יש להסתפק כלפי מכשיל חבירו בדבר עבירה ולבסוף לא נכשל חבירו חרף המכשול שהציב זה בפניו – האם עבר א”לפני עיור” או לא. ובפשוטו נראה להוכיח לזה מדברי הגמ’ בקידושין לב, ב ואכמ”ל ע”ש, וכעי”ז חזי’ ממ”ש הראשונים דהמלוה את חבירו בלא עדים עובר א”לפני עיור” שמציב הוא בזה בפניו את האפשרות לכפור בהלואתו, ולא שמענו מעולם שעובר בזה רק בכה”ג שלבסוף באמת איברר מילתא שכפר בההלואה – שעצם האפשרות לחטא היא היא עצמו של לאו זה. וכעי”ז אף כתבו הראשונים שאב המכה את בנו גדול עובר א”לפני עיור” שגורם הוא לו שיכנו אף הוא ויעבור באיסור תורה, ובפשוטו הדין אמור אף בכה”ג שלא היכהו בנו ע”ש.

וממוצא הדברים למדנו א”כ שאין סוף עניינו של איסור זה במה שנכשל חבירו באותו המכשול, אלא עצם הצבת המכשול בדרכו היא היא גופו של האיסור. וא”כ שוב למדים אנו שכל עיקרו של איסור זה הוא רק מחשבת זדונו הרעה – שבא להכשיל ולהתקיל את חבירו. וממילא נראה פשוט שבכה”ג שבשוגג הציב מכשול לפני חבירו ולבסוף לא נכשל חבירו במכשול זה דפשיטא שאינו עובר בזה כלל, וממילא הוא הדין נמי בנכשל חבירו לבסוף שאינו עובר אם לא נתכוין במעשיו להכשלתו.

ד

איברא דנראה שיש להוכיח בזה להיפוך מדברי הגמ’ בבא מציעא נט, א בזה”ל: אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה ע”כ. ובדברי הגמ’ הללו יש להבין דממנ”פ – אי מתכוון הוא לצערה בדברים הללו א”כ פשיטא שאסור לצערה ובמה נשתנתה בזה משאר בני אדם, ואי אינו מתכוון לצערה א”כ מהו ש”יהא זהיר” באונאתה שהרי הא אינו מתכוון להקניטה ונוהג עמה כפי שנוהג עם שאר בני אדם ומאיזה טעם חייב הוא לחוש יותר. וודאי דחזי’ מכאן דאי יודע אדם בחבירו שיותר מוכן הוא להצטער אף מדברים שאחרים אינם מצטערים בהם, מחוייב הוא לנהוג בו זהירות יתירה בכדי שלא יפגע ויתאנה על ידו וצ”ע.

עוד נראה להוכיח מהא דאי’ בגמ’ ב”מ נח, ב בזה”ל: כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין ואלו הן הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו, מכנה היינו מלבין, אף על גב דדש ביה בשמיה ע”כ. ופירש”י, דדש ביה – כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן, ואין פניו מתלבנות, ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ”ד. הרי לן בהדיא דאע”פ שכלל אינו מתכלם באותו השם אעפ”כ יש אף בזה את כל החומר דמכנה שם לחבירו. וכ”ה בהדיא בדברי המאירי שם וז”ל, לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים ולעולם לא יזכיר את חברו בכנויו, ואפילו לא היה חברו קפיד בכך, וכל העושה דברים אלו הוראה עליו שהוא מיורדי גיהנם שאין להם הלק לעולם הבא עכ”ד. ובאמת במהרש”ם שם כבר תמה שהרי כל כמה שאין חבירו מקפיד באותו השם הרי אינו צריך כלל למחילתו ומאיזה טעם אין לו חלק לעוה”ב ע”ש.

ברם מדברי החפץ חיים מצינו שכמה פעמים נקיט לדינא כפשטות דברי רש”י, שאע”פ שאין במעשיו לתא דמעשה ביוש והכלמה עכ”פ כל כמה שהוא נתכוין במעשיו לעבור בעבירה ההיא הרי חשוב הדבר כאי’ עבר בה ממש, דיעוי’ בדבריו בבאר מים חיים כלל ב סקכ”ח וביתר ביאור כ’ בכלל ד סעיף יא וז”ל: אם אחד רוצה להכניס את חברו בעניניו, כגון לשכרו למלאכתו או להשתתף עמו או לעשות שדוך עמו וכל כהאי גונא, אפלו לא שמע עליו עד עתה שום רעה, אפלו הכי מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים על מהותו וענינו, אף דיכול להיות שיספרו לו גנותו, אפילו הכי מותר כיון דכונתו לטובת עצמו לבד וכו’.

אך נראה לי שצריך שיודיע למי ששואל מאתו עליו, שרוצה לעשות שדוך עמו או כל עניני השתתפות וכנ”ל, ובזה לא יהיה עליו שום חשש אסור לא מפני שאלתו, שהוא אין מתכון לגנותו רק לטובת עצמו כאשר בארנו וכו’. אבל אם לא יודיע לחברו את סבת דרישתו, ויעשה עצמו כמתנכר כדי שיודע לו בטוב מהותו של אותו האיש, נראה פשוט דעובר בזה על “לפני עור”, שעל ידו יעשה חברו אסור אם יספר עליו דברים של דופי אפילו אם אמת הוא וכו’, ואף שעל ידי סיפורו נסבב טובה לאחר מכל מקום הוא לגנותו התכוין, על כן צריך לעשות כמו שכתבנו עכ”ד.

ויעוי”ש בבאר מים חיים סקמ”ו וז”ל: הוא לגנותו התכוין – והרי זה דומה לנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמרינן בנזיר דצריך כפרה וכו’. ועוד נוכל לומר בפשיטות דזה מיקרי עלה בידו בשר חזיר משום דמשמע בכ”מ דבענינים כאלו תלוי העיקר בכוונה, כאשר מבואר בבבא מציעא בגמרא לא צריכא אף על גב דדש ביה בשמיה, ועיין ברש”י שם שפירש ולא הגיע לו שום ביוש אפילו הכי הוא לגנותו התכוין, הרי דעל כונתו בלבד איבד חלקו לעולם הבא, ולא יהא עדיף הכא מהתם על כל פנים לענין עצם האיסור, ועיין בחו”מ סימן תכ”א בהג”ה לענין היכא דלא נתכוין לבייש אותו עכ”ד. הרי נתפרש בדבריו בהדיא דעיקר חומר איסור זה הוא בכונת האומר בלבד, ואף במקום שלבסוף לא בא שום ביוש וכלימה לחבירו עכ”פ כל חומר מכנה שם לחבירו אי’ ביה.

ומינה אפשר לנו ללמוד לעניינינו אף להיפוך, דכיון דחזי’ דעיקר חומר האיסור תלוי בכונת האומר בלבד, א”כ בכה”ג שהוא לא נתכוין לבייש ולהכלים את חבירו, א”כ אף שלבסוף בא לחבירו צער מחמת דבריו עכ”פ הרי הוא לא נתכוין לכלום ול”ח הונאת דברים ומכנה שם לחבירו.

איברא דאפשר לומר דבאמת שני דינים חלוקים ביסודם ישנם בכלל זה, דהא מילתא דפשיטא שתכלית וסוף עניינו של איסור אונאת דברים וכו’ היינו דוקא באופן המכלים את חבירו והיינו אף באופן שלא נתכוין להכלימו, אלא כל כמה שנתבייש חבירו מחמתו הרי הוא עובר בלאו זה. אלא שאף באופן שלא נתכלם חבירו עובר בזה הלאו כיון שלהכלימו נתכוין. וא”כ נמצאנו למדים לפי”ז שישנם שתי אפשרויות הפוכות לעבור בלאו זה – או באופן שחבירו נכלם אלא שהוא לא התכוין להלימו, או באופן שהוא התכוין להכלימו אלא שחבירו לא נכלם וצ”ע.

עוד נראה להוכיח מרישא דקרא בפר’ קדושים שם באיסור ”לא תקלל חרש”, שהרי אין החרש שומע כלל את קללתו ולא מצטער ממנה ואפ”ה נאסרה קללתו. והניחא לדברי החינוך ועוד דאיסור זה הוא משום שמזיקו בקללתו וכו’ אתי שפיר, וכן לדברי הראשונים שאיסור זה הוא בין אדם למקום, ברם יעוי”ש ברמב”ן שכ’ וז”ל: ועל דרך הפשט, הזכיר החרש בקללה כי אע”פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד. ועוד, כי יזהיר בהווה שאדם מקלל החרש ומכשיל העור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו, על כן “ויראת מאלהיך” שהוא רואה הנסתרות וכו’ עכ”ל. הרי נראה מדבריו שאע”פ שאופן החמור לעבור באיסור זה היינו כשחבירו בוש ונכלם, אפ”ה עובר באיסור זה אף כשחבירו אינו שומע כלל את קללתו.

וביאור הדבר נראה עפי”ד רבינו בחיי שם שכתב וז”ל: לא תקלל חרש – הזכיר הכתוב חרש כדי ללמוד קל וחומר אם החרש שלא ישמע כשהוא מקלל אותו הזהירה עליו תורה אין צריך לומר מי שישמע והתקצף ונתבייש, וכל זה שיהיה האדם גדור בדיבורו ושלא ירגיל את נפשו בתכונה רעה, ואין האיסור מצד חבירו השומע אלא מצד עצמו, ואם הוא גדור בזה אצל החרש כל שכן אצל השומע, ולכך הזכיר הכתוב חרש והוא בנין אב לכל השאר עכ”ד. הרי שנאסר ד”ז בכדי שלא ירגיל נפשו בתכונה רעה זו. וכעי”ז אפשר לומר ג”כ כלפי שאר איסורי שבין אדם לחבירו כגון אונאת דברים ומכנה שם לחבירו שאע”פ שאין חבירו נכלם נאסר הדבר מטעם זה וצ”ע.

ה

הן אמנם דלפום ריהטא נראה להוכיח לזה מדברי הגמ’ כתובות סב, ב וז”ל: רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי, יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה ע”כ. הרי לפנינו דבר נורא שאף שהיה מצערה בשגגה גמורה עכ”פ נענש בעונש מיתה ע”ש.

וכעי”ז מצינו נמי בדברי הגמ’ תענית כד, א שאף בלא כוונה ומעשה כלל – קפידא יש בדבר, דז”ל הגמ’ שם: הויא ליה ברתא בעלת יופי, יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה, אמר לו מאי האי, אמר ליה רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה, אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם ע”כ. ופירש”י, דהוה כריא בהוצא – סותר גדר העצים, כדי להסתכל דרך הנקב. אמר ליה רבי יוסי מאי האי – מה אתה מעיין כאן עכ”ל. הרי שראויה היתה לשוב לעפרה כיון שנצטערו הבריות על ידה ומחמתה אף שלא עשתה מעשה לצערם כלל, ואף כלל לא היתה יודעת מאותו הצער.

אלא שבדברי הגמ’ אין מובן מהו הטעם ששבה לעפרה אי הוא משום שנצטערו הבריות על ידה או משום שנכשלו בה, ויעוי”ש בדברי המהרש”א שכתב, נראה דתרתי קאמר, חדא דקמצערת לברייתא ללוקחך כמ”ש אם לא זכיתי ללוקחה כו’, ואידך שאל יכשלו בך בני אדם לבא לידי איסורא כמ”ש ”כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו” כו’. ולא יפה עשה לקללה שתשיב לעפרה בשביל כך אלא כ”א לקללה שתשוב לשחרוריתה וכדאמרינן לעיל. א”נ דאין זה כדאי לקללה שתמות והראיה מאברהם עם שרה אשתו עכ”ד ועיש”ה.

ואדרבא נראה להוכיח להיפוך מדברי הגמ’ נדרים נ, ב דאי’ התם בזה”ל: ההיא דאתיא לקמיה דרב יהודה מנהרדעא לדינא ואיתחייבת מן דינא, אמרה ליה שמואל רבך הכי דנן, אמר לה ידעת ליה, אמרה ליה אין גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה, אמר לה לבזוייה קאתית תיהוי ההיא אתתא בשמתא פקעה ומתה ע”כ. הרי לן בהדיא שכל חומר מעשיה היה בדוקא מחמת הא שלבזותו באה ע”ש.

ו

איברא דהא מיהת יש להוכיח דאף אי במאנה חבירו בשגגה אין כל חומר ד”לא תונו” ממש עכ”פ צריך הוא לזה סליחה וכפרה, דבגמ’ ב”מ פד, א אי’ גבי רבי יוחנן וריש לקיש: יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן, רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר משיצחצחן במים, אמר ליה לסטאה בלסטיותיה ידע, אמר ליה ומאי אהנת לי התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי, אמר ליה אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש וכו’, נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא וכו’, הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה, בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה ע”כ. ופירש”י, ליסטאה בליסטיותיה ידע – לפי שהיית לסטים אתה בקי באותן כלי אומנות ליסטיות. רבי קרו לי – רבן של לסטים וראש להן הייתי. מצטער – מתחרט על שהמיתו, שלא היה מוצא תלמיד ותיק כמותו. דשף דעתיה – נעקרה ממנו דעתו, ונשתטה ע”כ וע”ש.

ומדברי הגמ’ הללו הסיק מוהרצ”ה מלובלין בספרו תקנת השבין אות י שאף המאנה את חבירו בשגגה צריך סליחה וכפרה, וז”ל שם בתו”ד: ומפני שבא לו על ידי העדר ידיעתו במעלת ומדריגת ריש לקיש שלא החזיקו במדריגה כל כך שתיקן כל כך הקודם עד דגם התם רבי קרו ליה על כן שף מדעתו וזה היה בירור דנח רוגזא זה נגד ריש לקיש שהיה לטעון נגדו לא עינה מלבו רק מצד חסרון ידיעה אבל שהשוגג צריך גם כן סליחה וכפרה, וכן ריש לקיש גם כן לפי שלא היה מן הנעלבים ואין עולבים ואף על פי שהיה זה לצורך לומר דלא עבר ר’ יוחנן חס ושלום מאיסור אונאת דברים דלא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך ראשונים, אבל ודאי גם ר’ יוחנן החזיקו תחילה כך דגם מעשיו הקודמין נחשבין כזכויות ואין כאן גנות כלל (ועיין לעיל סימן א’) ולא נתכוין לגנותו מתחילה ואף על פי שקראו ליסטא לפי שהיה בין הליסטים וגם דהמעשה היה דומה לליסטיות עכ”ד ע”ש. וכעי”ז כ’ ג”כ החפץ חיים בספרו חובת השמירה פרק ח אות ד ע”ש.

ז

ברם אף אחר כל דברינו האמורים נראה שדין מיוחד בחיובא דשוגג מצינו במסויים בזה לגבי מצות הכנסת אורחים, דיעוי’ בגמ’ סנהדרין קג, ב וז”ל: אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל וכו’, ושגגתו עולה זדון. ופירש”י, לגימה – אכילה שמאכילין אורחים ע”כ. ופי’ הדבר יעוי”ש להלן קד, א בזה”ל, ושגגתה עולה זדון דאמר רב יהודה אמר רב אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדמי ולא נהרג שאול ושלשת בניו ע”כ. ופירש”י, ושגגתה עולה זדון – שהרי מצינו ביהונתן ששגג ולא הלוהו לדוד שתי ככרות ונענש. לווהו – לשון לויה. לא נהרגה נוב – שלא היה צריך דוד לשאול לחם מכהני נוב, ולא היה דואג מלשין עליהם. ולא היה שאול נהרג – על אותו עון עכ”ד.

וביאור הדבר מצינו שנתפרש כמה פעמים בדברי המהר”ל, דיעוי’ בדבריו בחידושי אגדות שם בנתיב גמילות חסדים פרק ד, וביתר ביאור בגבורות ה’ פרק כ שביאר ד”ז בשני אופנים וז”ל: ושגגתו עולה זדון וכו’, וזה מפני גודל מדה זאת עד שאין ראויה שיהיה שוגג בה כי כל דבר לפי גדלו ומעלתו אין ראוי שיהיה שוגג בה רק ראוי שיהיה נזהר בה ע”כ. ובאופן אחר כ’ לבאר בזה”ל, ששגגתו עולה זדון, פירוש שאם שגג ולא נתן אכילה ושתיה לאחר עולה זדון ונענש על זה כאלו היה זדון, ודבר זה ענין גדול מאוד, כי כאשר המעלה הזאת אלהית נבדלת דבר כזה שהוא אלהי אין שוגג בו, כי דבר זה ראוי לאדם במה שיש לאדם מעלה אלהית ולא שייך שוגג במעלה האלהית ולפיכך שגגתו עולה זדון. וכן אמרו (אבות פרק ד) שגגת תלמוד עולה זדון, שהתלמוד הוא לחלק השכלי שבאדם, לכך אין שייך שם שוגג כי השוגג הוא לחמרי אשר הוא טועה ושוגג לא לדבר אלהי שאין שוגג בו, והבן זה היטב מאוד ואי אפשר לפרש יותר כי הדבר הוא עמוק, ושני הפירושים אמת למבין עכ”ד.

ולמדנו א”כ חומר נורא בהכנסת אורחים טפי משאר דינים שבין אדם לחבירו, שבשאר דינים אפשר דבשוגג אינו כלום וחשוב כלא עביד מידי, אך בהכנסת אורחים לא די שצריך כפרה על שגגתו כבשאר עבירות, אלא אף הכא השגגה עולה זדון.

ח

ובהקשר זה יש לנו להוסיף ולהביא עוד את דברי התוס’ שבת קנ, ב וז”ל: ורבי יהושע בן קרחה היא – יש מפרש דר”ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפרק בתרא דבכורות (נח, א ושם) אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, ואומר שזה היה רבי עקיבא והיה לו בן ששמו יהושע כדאמר בפרק קמא דשבועות א”ל ר’ יהושע בנו של רבי עקיבא לרבי עקיבא. ואין נראה לר”ת דמה שקראו בן עזאי לרבי עקיבא קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנאמר ”עלה קרח עלה קרח” (מלכים ב, ב) ואמרינן נמי לקמן (קנב, א) אמר ליה ההוא צדוקי לר’ יהושע בן קרחה מהכא לקרחינאה כמה הוי, הרי שהיה מגנה אותו על שהיה קרח עכ”ד, וע”ע בתוס’ פסחים קיב, ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *